בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הודייה

שחר ישן הפציע, ואנו צנחנו לשנות ה-50' האינפנטיליות בשקיקה חשודה

תגובות

בימים טרופים אלה מוצגת ב"מוזיאון ארץ ישראל" תערוכה בשם "הוד והדר", הסוקרת את טקסי הריבונות הישראלית בעשור הראשון של המדינה: אותם מאמצים, גרוטסקיים לעתים, להמציא ולעצב לאומיות ישראלית ("ממלכתיות") המלכדת את העם סביב איזה טעם חיים קולקטיווי.

אילו הוצגה תערוכה כזאת רק לפני שנה, היינו מתבוננים בחיוך נוסטלגי ואף בגיחוך בכל הוויית החאקי המגויסת הזאת - המצעדים, הטקסים, בולי הדואר, הפלקטים, אפילו "הצעת התפריט לסעודת יום העצמאות" מטעם משרד החינוך שקדם ב-40 שנה ללימור ("ערכים ציוניים") לבנת ("מרק צח עם כיסונים - 'קרעפלאך' - סמל למכות שהנחתנו על אויבינו, בהתאם למסורת היהודית המקשרת אכילת כיסונים עם מתן מכות, למשל, בפורים"). היינו מצקצקים בלשון נוכח עצם העובדה שרוב פולחני הממלכתיות הללו מרוכזים בעיקר סביב צה"ל, הרמטכ"ל, הצבאיות והמלחמה. ואם פתחתי רשימה זו במלים "בימים טרופים אלה" - הרי זה כמחווה לאותו צירוף מלים אלמותי, שבאותן שנים פתח כמעט כל נאום בארץ.

כאמור, עד לא מכבר לא היה דבר רחוק ומיושן יותר מאותם ימים בראשיתיים, אינפנטיליים במובן הלאומי, אכן "טרופים" ביותר ממובן אחד. כל זה ודאי היה נראה כהיסטוריה רחוקה רק ביום העצמאות שעבר - עם תחושת "התחלת הסוף" לקראת חתימת הסכמי הקבע ו"סיום הסכסוך", שבישרה ממשלתו החדשה-האמיצה של אהוד ברק; עם עודפי התקציב שאיש לא ידע מה בעצם לעשות בהם; עם פריצת הגבולות שבמהפכת הסטארט-אפ, ההיי-טק, ו"הפס הרחב". מי היה מאמין אז ש"הימים הטרופים" עומדים לחזור - "ובגדול"?

את כישלון המו"מ ואת האינתיפאדה הנוכחית אפשר היה לפטור כ"עוד משבר", או כ"עוד סיבוב אלימות", או אפילו כ"עווית אחרונה לפני ההסדר" (כפי שהציע-קיווה עמוס עוז), אלמלא התברר שיש לכך השלכות כה טראומטיות ומרחיקות לכת על הנפש הלאומית, ויותר מכך - על האבולוציה ההתפתחותית שלנו כאומה. שהרי מיד עם התנפצות התקווה לאינסטנט שלום - בדיוק בשלב שבו היה נדמה שההוויה הישראלית או-טו-טו מגיעה לפרקה, נמצאת ממש על סף יישוב הדעת, הנורמליות והשגשוג שבבגרות - לפתע כאילו נזרקנו ארבעים-חמישים שנה לאחור, אל ילדות שנייה; וזאת - יש להוסיף - במין שקיקה חשודה.

הכל התפוגג באנחת רווחה: זה אנחנו שהשתננו

כמעט בלי ניד עפעף - בלי מחאה, בלי "לזעום כנגד האור הגווע" (כקריאתו של דילן תומס) - בבת אחת כבו כל משואות התקווה של ישראל ביובלה. לא רק תקוות השלום התפוגגה כעשן, אלא כל הדברים שנשענו עליה ישירות ובעקיפין: הרפורמות הגדולות במיסוי, בחינוך החילוני-הרציונלי; ההשקעה בתשתיות בתוך קו הירוק; ניקוי אורוות השחיתות הפוליטית; תחושת החופש והשגשוג האזרחי עם ההפרטה ועידוד התחרותיות; ניכוש מנטליות הקסרקטין והמצור - קיצור השירות, התפוגגות המילואים; הצעדים הראשונים המהוססים לפירוק התיאוקרטיה באמצעות "המהפכה החילונית"... והנה, כל זה נעלם פתאום כלא היה; התפוגג בקלות יתרה, ופה ושם אפילו באנחת רווחה.

לכאורה, הנפילה-רבתי מ"השחר החדש שהפציע" אל מעמקי העבר הרחוק נכפתה עלינו בכוח; בעיקר על ידי הפלשתינאים, שתחבו את חוטמנו אל שלולית הזמן הבסיסי של האזור, העומדת ללא-נוע זה חמישים שנה: הזמן שלהם (ועד לפני כמה חודשים - גם של מי שנתפשו כשוליים אנכרוניסטיים בתוכנו), שהוא לעולם תש"ח; לעולם שנות החמישים; לעולם "ימים טרופים" ראשוניים של אמיתות יסוד בוטות, בצבעי שחור-לבן. לפיכך, גם את בחירתו לראשות הממשלה של אריאל שרון - "איש האתמול" האולטימטיווי - היה אפשר לראות כאילוץ זמני, כריאקציה אולי טבעית ל"כיס האוויר" הביטחוני-המדיני שאליו צנח האזור.

אבל המשמעות המלאה של מצבנו מתחילה להיתפש רק עכשיו, כאשר הולך ומתברר עד כמה שרון - שנבחר בחמת זעם, בייאוש וכמפלט אחרון - הוא בעצם דמות מוזיאונית, סטטית, שנשלפה היישר משנות החמישים בלא כל שינוי והתפתחות. בקלות יכול היה להתייצב כמוצג בתערוכת העשור הראשון. ואמנם, כאשר בשורתו היחידה של ראש הממשלה בשנת 2001 היא ש"מלחמת העצמאות לא הסתיימה" וש"תמיד היינו מוקפים", וחזונו היחיד הוא "זכות העם היהודי להקים את מולדתו" - העשור הראשון כבר לא נראה הרבה יותר אקזוטי מההווה. שהרי הזמן הלאומי שלנו קיבל מבנה טלסקופי: כל חלקיו ועשוריו כאילו קרסו זה לתוך זה.

לעתים אין רע בריאקציה מסוימת, בחזרה לאמיתות יסוד; אך זאת כחלק מהעשרת החיים, כתרומה לצמיחה מחודשת. אך כאשר "איש השעה" שלנו הוא איש האתמול, האומר (לא-בלי-צדק) "אני לא השתניתי, זה אתם שהשתניתם" - עלינו להרהר בעצב מה זה אומר: לא על קשיש נוסטלגי בשנתו ה-73, אלא על כולנו בשנתנו ה-53.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו