בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה ספרות?

רבים נוטים לראות בקריאת ספרים פעילות מיותרת, סוג של בידור במקרה הטוב או בזבוז זמן במקרה הפחות טוב. אין טעות גדולה מזו. אם רצוננו להימנע מהידלדלות הדמיון, מהיעלמות המרדנות, מאובדן הרוח האנושית ומהיחלשות החופש - עלינו לקרוא. והכוונה לספרים, לא לצגי מחשב

3תגובות

לא אחת קרה לי, בירידי ספרים או בחנויות ספרים, שאדם ניגש אלי וביקש את חתימתי. "זה בשביל אשתי, בתי הצעירה, או אמי", הוא מסביר. "הקריאה חביבה עליה מאוד והיא אוהבת ספרות". מיד אני שואל: "ואתה, מה אתך? אתה אינך אוהב לקרוא?" התשובה כמעט תמיד זהה: "מובן שאני אוהב לקרוא, אבל אני איש עסוק". שמעתי את ההסבר הזה עשרות פעמים: לאיש הזה ולאלפי אנשים כמותו יש כל כך הרבה דברים חשובים לעשות, כל כך הרבה התחייבויות, כל כך הרבה אחריות בחיים, שהם אינם יכולים לבזבז את זמנם היקר בשקיעה בתוך רומן, בספר שירה או במסה ספרותית למשך שעות.

לפי התפישה הנפוצה הזאת, ספרות היא פעילות שאפשר לפסוח עליה. פעילות ראויה, אמנם, ושימושית לפיתוח רגישות ונימוסים טובים, אבל ביסודו של דבר פעילות בידורית, קישוטית, שרק אנשים שזמנם בידם יכולים להרשות לעצמם, משהו שצריך למצוא לו מקום בין ספורט, הליכה לקולנוע, משחק ברידג' או שח, שאפשר להקריבו בלי ניד עפעף כשמתווים את סדר העדיפויות של החובות החיוניות במלחמת החיים.

נראה בבירור שהספרות הולכת ונעשית פעילות נשית. בחנויות הספרים, בוועידות או בערבי קריאה, ואפילו במחלקות ללימודים הומניים באוניברסיטאות, מספרן של הנשים עולה בבירור על מספר הגברים. ההסבר המקובל הוא שנשות המעמד הבינוני קוראות יותר משום שהן עובדות פחות שעות מגברים, לכן רבות מהן מרגישות שקל להן יותר להצדיק את הזמן שהן מייחדות לפנטסיה ולאשליה. אני אלרגי-משהו להסברים שמחלקים גברים ונשים לקטגוריות נוקשות ומייחסים לכל מין מעלות וחסרונות משלו, אבל אין ספק שפחות ופחות קוראים ספרות, ושבין שארית הפליטה של הקוראים הנשים רבות יותר.

כך הדבר כמעט בכל מקום. סקר שעשתה לא מזמן אגודת הסופרים הספרדים הראה כי מחצית מכל אוכלוסיית ספרד מעולם לא קראו ספר. הסקר העלה גם שבקרב המיעוט שקורא, עולה מספרן של הנשים על מספר הגברים שהודו כי הם קוראים ב-6.2%, והפער הזה, דומה, הולך וגדל. אני שמח בשביל הנשים הללו, אבל צר לי על הגברים הללו, ועל מיליוני בני האדם שיכלו לקרוא אבל החליטו שלא לעשות זאת.

צר לי עליהם לא רק מפני שהם אינם יודעים איזה תענוג הם מחמיצים, אלא גם מפני שאני משוכנע שחברה בלי ספרות, או חברה שבה נדחקה הספרות - כמו הרגל מגונה - לשולי החיים החברתיים והאישיים ונהפכה לנחלתה של כת מבודדת, היא חברה שנגזרה עליה ברבריות רוחנית ושאפילו מסכנת את חירותה.

ברצוני להביא כמה טיעונים נגד התפישה של ספרות כאמצעי בידורי להעברת הזמן וכמותרות ולצדד בהשקפה שהספרות היא אחת הפעילויות השכליות הבסיסיות והחיוניות ביותר, דבר שאין לו תחליף ביצירתם אזרחים בחברה מודרנית ודמוקרטית, חברה של בני אדם חופשיים.

אנחנו חיים בעידן של התמחות הידע, בזכות ההתפתחות העצומה של המדע והטכנולוגיה ובעקבותיה הפיצול של הידע לאין-ספור מחלקות. המגמה התרבותית הזאת תתגבר, מן הסתם, בשנים הבאות. אין עוררין על כך שלהתמחות יש יתרונות רבים. היא מאפשרת חקירה מעמיקה יותר ואפשרויות ניסוי רחבות יותר, היא המנוע של הקידמה. אבל יש לה גם תוצאות שליליות, משום שהיא מנטרלת אותן תכונות אינטלקטואליות ותרבותיות שמאפשרות לנשים ולגברים לחיות יחד, לתקשר, לחוש סולידריות. ההתמחות גורמת חוסר הבנה חברתית, מפלגת את בני האדם לגטאות של טכנאים ומומחים. התמחות הידע מצריכה שפות מיוחדות וקודים מתוחכמים יותר ויותר ככל שהמידע נעשה ספציפי ומפולג יותר ויותר. פתגם ישן מזהיר: אל תתמקד יתר על המידה בענף ובעלה שמא תשכח שהם חלק מעץ, ואל תתמקד יתר על המידה בעץ שמא תשכח שהוא חלק מיער. מודעות לקיומו של היער יוצרת תחושת כלליות ושייכות, שמלכדת את החברה ומונעת ממנה להתפורר לאינספור יחידות סגורות בתוך עצמן. ההסתגרות של אומות ושל יחידים מייצרת פרנויה והזיה, עיוותים של המציאות שמולידים שנאה, מלחמות, ואפילו רצח עם.

בימינו, למדע ולטכנולוגיה לא נודע תפקיד אינטגרטיווי, בדיוק בגלל אותו עושר אינסופי של ידע וקצב התפתחותו המהיר שהובילו להתמחות. אבל ספרות היתה ותמשיך להיות, כל עוד היא תתקיים, אחד המכנים המשותפים לכל החוויה האנושית, שדרכו יכולים בני אנוש לזהות את עצמם ולשוחח זה עם זה, יהיו אשר יהיו מקצועותיהם, חייהם, מיקומם התרבותי והגיאוגרפי ונסיבותיהם האישיות. הספרות איפשרה ליחידים להתגבר על ההיסטוריה: כקוראים של סרוונטס, של שייקספיר, של דנטה ושל טולסטוי אנו מבינים זה את זה מעבר למרחבי החלל והזמן, ומרגישים את עצמנו כמי ששייכים לאותו מין, כי מתוך היצירות של הסופרים הללו אנחנו לומדים מה משותף לנו כבני אדם, מה נשאר משותף לנו בתוך כל השוני שמפריד בינינו. אין דבר שמיטיב לגונן על האדם מפני סכלותן של דעות קדומות, של גזענות, של פלגנות דתית ופוליטית ושל לאומנות מאשר האמת ששבה ומופיעה בכל ספרות גדולה: שבני האדם מכל האומות ומכל המקומות שווים אלה לאלה, ושרק אי-צדק זורע ביניהם אפליה, פחד וניצול.

אין מי שמיטיב מן הספרות להראות לנו את עושר המורשת האנושית. קריאת ספרות טובה היא חוויה מענגת, כמובן, אבל היא גם חוויה שמלמדת אותנו מי ומה אנחנו, בשלמות ובחוסר השלמות האנושית שלנו, שמספרת על הפעולות שלנו, חלומותינו ורוחות הרפאים שלנו, לבדנו ובמערכות יחסים עם זולתנו, בדימוי הציבורי שלנו ובפינות החבויות של תודעתנו.

סך כל האמיתות הסותרות האלה - כפי שכינה אותן ישעיהו ברלין - הוא תמצית המצב האנושי. בעולם של ימינו, הידע החי והכולל הזה של האדם יכול להימצא אך ורק בספרות. אפילו לא בענפים אחרים של הידע ההומני; לא הפילוסופיה, לא ההיסטוריה, לא האמנויות ובוודאי לא מדעי החברה לא הצליחו לשמר את החזון האינטגרטיווי הזה, את השיח המכליל הזה. גם הלימודים ההומניים נכנעו לחלוקה ולתת-חלוקה הממאירה של הידע, ובודדו את עצמם בתאים הולכים ומתפצלים. הרעיונות ואוצר המלים שלהם הם מעבר להשגתם של גבר ואשה מהשורה.

יש מבקרים ותיאורטיקאים שהיו רוצים להפוך את הספרות למדע. אבל זה לא יקרה לעולם, משום שהבדיון אינו קיים רק כדי לחקור היבט יחיד של הקיום. הוא קיים כדי להעשיר באמצעות הדמיון את מכלול החיים האנושיים שאי אפשר לבתרם או לצמצמם לשורה של סכמות או של נוסחאות בלא שייעלמו כליל. זו משמעות אמירתו של פרוסט כי "החיים האמיתיים, מוארים וגלויים לעין כל, החיים האמיתיים שנחיו עד תום, הם הספרות". הוא דיבר על הרעיון שבזכות הספרות החיים מובנים יותר וטובים יותר. ושכדי לחיות את החיים באופן מלא יותר יש לחיותם עם אחרים, ולשתף בהם אחרים.

זיקת האחווה שהספרות יוצרת בין בני האדם, האופן שבו היא מאלצת אותם לנהל ביניהם דיאלוג ולהכיר במקור המשותף ובמטרה המשותפת להם, מתגברת על כל המחסומים בני החלוף. הספרות לוקחת אותנו אל העבר, ובאמצעות הטקסטים מחברת אותנו למי שרקמו אז מזימות, נהנו וחלמו. הטקסטים הללו מאפשרים לנו כיום ליהנות ולחלום. תחושת השותפות בחוויה האנושית הקולקטיווית מעבר לזמן ולמקום היא ההישג הגבוה ביותר של התרבות, ודבר לא תורם להתחדשותה בכל דור ודור יותר מאשר הספרות.

בורחס תמיד התרגז כששאלו אותו "מה הטעם בספרות?" זו נראתה לו שאלה טיפשית, והוא היה משיב עליה: "איש אינו שואל מה הטעם בשירת הקנרית או בשקיעה יפה". אם דברים יפים כאלה קיימים, ואם בזכותם, ולו לרגע קט, החיים נראים מכוערים ועצובים פחות, האין זה קטנוני לחפש צידוקים פרקטיים? אבל השאלה היא שאלה טובה. כי יצירות ספרות אינן כמו שירת הציפורים או מראה השמש השוקעת באופק. הן לא נוצרו על דרך המקרה או על ידי הטבע. הן תוצר של פעילות אנושית, ועל כן מוצדק לשאול איך ומדוע באו לעולם, ומה מטרתן, ומדוע שרדו זמן רב כל כך.

יצירות ספרות נולדות כרוחות נטולות צורה בנבכי תודעתו של הסופר, מוקרנות לתוכה באמצעות עוצמת המזיגה שבין התת מודע שלו, רגישותו לעולם שסביבו ורגשותיו. לכל אלה, המשורר או המספר, תוך כדי שהוא נאבק במלים, מקנה אט-אט צורה וגוף, תנועה, ריתמוס, הרמוניה וחיים. אכן, חיים מלאכותיים, חיים פרי הדמיון, חיים עשויים שפה - ובכל זאת גברים ונשים מחפשים את החיים המלאכותיים האלה, אחדים לעתים קרובות, אחרים לעתים נדירות יותר, משום שהחיים האמיתיים לא מספקים אותם, והם אינם יכולים להציע להם את מה שהם מחפשים. ספרות אינה מתחילה להתקיים ביצירתו של אדם אחד. היא קיימת רק כשאחרים מאמצים אותה והיא נהפכת לחלק מהחיים החברתיים; כשהיא נהפכת, בזכות הקריאה, לחוויה משותפת.

אחת ההשפעות הטובות שלה מתרחשת ברמת השפה. חברה החסרה ספרות כתובה מבטאת את עצמה בפחות דיוק, בפחות עושר של ניואנסים ובפחות בהירות מאשר חברה שמכשיר התקשורת העיקרי שלה, המלה, טופח ולוטש באמצעות טקסטים ספרותיים. אנושות בלי קריאה, שהספרות לא נגעה בה, תדמה לחברה של חירשים-אילמים ואפאזיים, נגועה בבעיות תקשורת קשות בגלל שפתה הגולמית והלא-משוכללת. הדבר נכון גם ביחס לפרטים בחברה. אדם שאינו יכול לקרוא, או קורא מעט, או קורא רק זבל, הוא אדם שיש לו מגבלה: הוא יכול לדבר הרבה אבל הוא יאמר רק מעט, מפני שאמצעי הביטוי שלו דלים.

זו אינה רק מגבלה מילולית. היא מייצגת גם מגבלה באינטלקט ובדמיון. מדובר בדלות מחשבה, מהסיבה הפשוטה שרעיונות שבאמצעותם אנו עומדים על צפונות טבענו, אינם קיימים בלא מלים. אנחנו לומדים איך לדבר נכון - עמוק, כראוי, ובתחכום - מספרות טובה, ורק מספרות טובה. שום דיסציפלינה או תחום אמנותי אינם יכול להחליף את הספרות בעיצוב השפה שאנשים זקוקים לה כדי לתקשר. לדבר היטב, להשתמש בשפה עשירה ומגוונת, למצוא את הביטוי המתאים לכל רעיון ולכל רגש שברצוננו לבטא, פירושו להיות מוכן טוב יותר לחשוב, ללמד, ללמוד, לשוחח, וגם לפנטז, לחלום, להרגיש. בדרכים נסתרות, המלים מהדהדות בכל פעולותינו, אפילו בכאלה שנדמה שהן מרוחקות מרחק רב משפה. וכשהשפה התפתחה, בזכות הספרות, והגיעה לרמות גבוהות של עידון וסגנון, היא הגבירה את אפשרויות ההנאה האנושית.

הספרות אף השכילה להקנות לאהבה ולתשוקה ולמעשה המיני עצמו מעמד של יצירת אמנות. בלא ספרות, ארוטיות לא היתה קיימת. האהבה והתענוג היו דלים יותר, נטולי עדינות ועידון, הם לא היו מצליחים להגיע לעוצמה שמספקת הפנטסיה הספרותית. לא מוגזם לומר שבני זוג שקראו את גרסילאסו, את פטרארקה, את גונגורה או את בודלר מעריכים עונג וחווים עונג רב יותר מבורים שדעתם היטמטמה מאופרות סבון בטלוויזיה. בעולם שאינו יודע קרוא וכתוב, אהבה ותשוקה לא היו שונות ממה שמספק את בעלי החיים, ולא היו עולות על סיפוק גס של דחפים בסיסיים.

גם אמצעי התקשורת האודיו-ויזואליים אינם יכולים להחליף את הספרות במשימה הזאת - לימוד בני האדם להשתמש בביטחון ובמיומנות בעושר האפשרויות העצום הטמון בשפה. נהפוך הוא, הם נוטים להקצות למלים למקום משני ביחס לדימויים הוויזואליים, שהם השפה הבסיסית שלההם, ולצמצם את השפה להיבט המדובר, למינימום ההכרחי, הרחק מההיבט הכתוב. להגדיר סרט או תוכנית טלוויזיה כ"ספרותיים" פירושו לומר באלגנטיות שהם משעממים. משום כך, תוכניות ספרותיות בטלוויזיה או ברדיו רק לעתים רחוקות מרתקות את הקהל. למיטב ידיעתי, היוצאת היחידה מכלל זה היתה תוכנית הטלוויזיה של ברנרד פיבו, "אפוסטרוף". וזה מוליך אותי למחשבה שלא רק שהספרות חיונית למי שרוצה לקנות ידע מלא ושליטה מלאה בשפה, אלא שגורלה קשור לבלי הפרד בגורל הספר, המוצר התעשייתי הזה שרבים כיום מכריזים שאבד עליו כלח.

זה מביא אותי לביל גייטס. גייטס היה במדריד לפני זמן לא רב וביקר באקדמיה הספרדית המלכותית, שמפעילה מיזם משותף עם מיקרוסופט. בין השאר, הוא הבטיח לחברי האקדמיה לערוב באופן אישי לכך שסימן הדפוס "?" לעולם לא יוסר מהתוכנה. הבטחה זו סחטה אנחת רווחה מפיהם של 400 מיליון דוברי ספרדית בחמש יבשות, משום שהסרת סימן הדפוס החיוני הזה מהחלל הקיברנטי היתה יוצרת בעיות קשות. ואולם, מיד לאחר מכן הצהיר גייטס במסיבת עיתונאים שהוא מצפה להשיג את מטרתו הנעלה ביותר לפני מותו. מטרה זו, הסביר, היא לשים קץ לנייר ולספרים.

לדעתו, ספרים הם חפצים שאבד עליהם כלח. הוא טען שצגי מחשב יכולים להחליף נייר בכל הפונקציות שלו. הוא גם עמד על כך שנוסף על היותם מסורבלים פחות, המחשבים תופסים פחות מקום, קל יותר לטלטל אותם, וגם שלתמסורת חדשות וספרות באמצעות מחשבים במקום עיתונים וספרים, יהיה יתרון אקולוגי - הפסקת כריתת היערות, פורענות שבאה לעולם בגלל תעשיית הנייר. אנשים ימשיכו לקרוא, הבטיח גייטס למאזיניו, אבל הם יקראו על צגי מחשב, ועל כן יישאר יותר כלורופיל בעולם.

לא הייתי נוכח בהרצאתו הקטנה של גייטס. למדתי את הפרטים מהעיתונות. אילו הייתי שם בוודאי הייתי צועק לו בוז על שהכריז בלי בושה על כוונתו לשלוח אותי ואת עמיתי, כותבי הספרים, היישר ללשכת התעסוקה. והייתי חולק בתוקף על הניתוח שלו. האם צג יכול באמת להחליף ספר על כל היבטיו? אני לא כל כך בטוח. אני מודע היטב למהפכה האדירה שטכנולוגיות חדשות כמו האינטרנט חוללו בתחום התקשורת והגישה למידע ואני מודה שהאינטרנט מספק לי עזרה רבת ערך בעבודתי. אבל הכרת התודה שלי על הנוחות הרבה הזאת אינה מעידה על אמונה בכך שהמסך האלקטרוני יכול להחליף את הנייר, או שקריאה במחשב יכולה להחליף קריאה ספרותית. את התהום הזאת איני יכול לחצות. איני יכול לקבל את הרעיון, שפעולת קריאה לא-פונקציונלית, לא פרגמטית, שאינה מחפשת מידע או תקשורת שימושית מיידית, יכולה למזג על צג המחשב את החלומות והתענוגות שבמלים עם תחושת האינטימיות, הריכוז המנטלי והבידוד הרוחני שנוצרים בשעת קריאת ספר.

אולי זו דעה קדומה שנובעת מחוסר תרגול ומקישור רב שנים של ספרות עם ספרים ועם נייר. אבל אף על פי שאני נהנה לגלוש ברשת ולחפש חדשות מהעולם, לעולם לא אפנה לצג המחשב כדי לקרוא שיר מאת גונגורה או רומן מאת אונטי או מסה של פאס, כי אני בטוח שהאפקט של קריאה כזאת לא יהיה אותו אפקט. אני משוכנע, אף על פי שאיני יכול להוכיח זאת, שעם היעלמות הספר תספוג הספרות מהלומה קשה, אולי אפילו מהלומת מוות. המונח "ספרות" לא ייעלם, כמובן. אבל קרוב לוודאי שהוא ייצג טקסט שמרוחק ממה שאנחנו רואים כיום כספרות כמרחק אופרות הסבון מהטרגדיות של סופוקלס ושל שיקספיר.

יש עוד סיבה לתת לספרות מקום חשוב בחייהן של אומות. בלעדיה, החשיבה הביקורתית, שהיא המנוע האמיתי לשינויים היסטוריים והמגן הטוב ביותר של החירות, תספוג אבידה שאין לה תקנה. זה מפני שספרות טובה היא תמיד רדיקלית, ומציגה שאלות רדיקליות על העולם שאנו חיים בו. בכל הטקסטים הספרותיים הגדולים קיימת, אפילו בלי כוונת יוצריהם, נטייה חתרנית.

הספרות אינה אומרת דבר לאנשים ששמחים בחלקם, ששבעי רצון מחייהם כפי שהם. ספרות היא מזונה של הנפש המרדנית, המוציאה לפועל של הנון-קונפורמיות, מפלטם של מי שיש להם יותר מדי או פחות מדי בחיים. יש המבקשים מקלט בספרות כדי שלא לחוש אומללות או חוסר שלמות. לרכוב לצדו של רוסיננטה הצנום והאביר המבולבל בשדות לה-מנשה, להפליג על פני הימים על גבו של לווייתן עם רב החובל אחאב, לשתות רעל עם אמה בובארי, להפוך לחרק עם גרגור סמסא: כל אלה הן דרכים שהמצאנו כדי לפרוק מעצמנו את העוולות והמצוקות של חיים לא צודקים, חיים שמאלצים אותנו להיות תמיד אותו אדם בשעה שאנו מבקשים להיות אנשים רבים ושונים כדי להשביע את התשוקות הרבות ששולטות בנו.

הספרות משקיטה את אי שביעות הרצון הזאת רק לרגע, אבל ברגע הפלאי הזה, בהשעיה הזאת של החיים, האשליה הספרותית לוקחת אותנו אל מחוץ להיסטוריה, ואנו נהפכים לנתיניה של ארץ על-זמנית, ועל ידי כך בני אלמוות. אנחנו נעשים עמוקים, עשירים, מורכבים, מאושרים וצלולים יותר מאשר במגבלות שגרת היום-יום. כשאנחנו סוגרים את הספר וזונחים את הבדיון הספרותי, אנחנו חוזרים לקיום הממשי ומשווים אותו לארץ הנפלאה שזה עתה עזבנו. איזו אכזבה מחכה לנו! אבל גם הבנה מפליאה שחיי הפנטסיה של הרומן טובים יותר, יפים יותר, מגוונים יותר ומושלמים יותר מהחיים שאנו חיים בהיותנו ערים, חיים הנתונים בסד המגבלות של שגרת קיומנו. באופן כזה, ספרות טובה, ספרות אמיתית, היא תמיד חתרנית, לא נכנעת, מרדנית: קריאת תיגר על הקיים.

איך יכולנו שלא להרגיש מרומים אחרי שקראנו את "מלחמה ושלום" או את "בעקבות הזמן האבוד" וחזרנו לעולם של פרטים נטולי חשיבות, של מגבלות ואיסורים שמחכים לנו בכל מקום, על כל צעד ושעל, ומשחיתים את אשליותינו? אפילו יותר מן הצורך לשמר את ההמשכיות של התרבות ולהעשיר את השפה, התרומה הגדולה של הספרות להתקדמות המין האנושי היא אולי התזכורת שאנו מקבלים ממנה (ברוב המקרים בלי להתכוון לכך) שהעולם רע, וכי אלה שמעמידים פנים שאין זה כך, החזקים ומי ששפר עליהם מזלם, משקרים. ועוד היא מזכירה לנו שאת העולם אפשר לתקן, ולעשות אותו דומה יותר לעולמות שהדמיון שלנו ושפתנו מסוגלים ליצור. חברה חופשית ודמוקרטית זקוקה לאזרחים אחראים וביקורתיים, שמודעים לצורך לבחור דרך קבע את העולם שאנו חיים בו ולנסות לעשותו דומה יותר לעולם שאנחנו רוצים לחיות בו. ואין דרך טובה יותר לעורר אי נחת מהקיום מאשר קריאתה של ספרות טובה. אין דרך טובה יותר ליצור אזרחים ביקורתיים ועצמאיים שלא ייכנעו למניפולציות של שליטיהם ושניחנו במוביליות רוחנית מתמשכת ובדמיון חי.

ועם זאת, לומר שהספרות חתרנית מפני שהיא מגבירה את רגישות הקוראים לפגימות שבעולם אין פירושו - כפי שכנסיות וממשלות מדמות לעצמן כשהן מפעילות צנזורה - שטקסטים ספרותיים יעוררו מיד תסיסה חברתית או ידרבנו מהפכות. את ההשפעות החברתיות והפוליטיות של שיר, של מחזה או של רומן אי אפשר לצפות מראש, מפני שהם לא נוצרים בצורה קולקטיווית ואינם נחווים בצורה קולקטיווית. הם נוצרים בידי יחידים, ונחווים בידי יחידים, שכל אחד מהם מסיק מסקנות שונות בתכלית מתבניתם הספרותית. יותר מזה, להשלכות החברתיות של יצירה ספרותית יכול להיות קשר מועט בלבד לאיכותה האסתטית. לרומן בינוני מאת הרייט ביצ'ר סטאו היה ככל הנראה תפקיד מכריע בהעלאת המודעות החברתית והפוליטית לזוועות העבדות בארצות הברית. הקושי לזהות את ההשפעות הללו של הספרות אין פירושו שהן אינן קיימות. החשוב הוא, שההשפעות הללו נגרמות על ידי פעולות של אזרחים שהאישיויות שלהם נוצרו, בחלקן, על ידי ספרים.

ספרות טובה, כשהיא מביאה מזור זמני לאי-הנחת האנושית, מגבירה אותה, למעשה, משום שהיא מפתחת גישה ביקורתית ונונקונפורמיסטית לחיים. אפשר אפילו לומר שהיא הופכת את בני האדם למועדים יותר לצער. לחיות באי-שביעות רצון, ובמאבק עם הקיום, פירושו לחפש דברים שאינם, לגזור על עצמך להילחם מלחמות חסרות תוחלת, כמו זו שנלחם הקולונל אאורליאנו בואנדה ב"מאה שנים של בדידות", מתוך ידיעה מלאה שיפסיד בכולן. כל זה אולי נכון. אבל נכון גם שבלי המרד בבינוניות ובעליבות של החיים היינו עדיין חיים במדינה פרימיטיווית, וההיסטוריה היתה נעצרת. היחיד האוטונומי לא היה נוצר, המדע והטכנולוגיה לא היו מתקדמים, זכויות האדם לא היו זוכות להכרה, החופש לא היה קיים. כל הדברים הללו נולדים מתוך אי-אושר, מתוך פעולות התרסה נגד חיים שנתפשים כבלתי מספקים או בלתי נסבלים. את הרוח הזאת - שבזה לחיים כפי שהם ותרה באותו שיגעון של דון קישוט, שטירופו צמח מתוך קריאת סיפורי אבירים - את הרוח הזאת דירבנה הספרות דרבן היטב.

בואו וננסה ליצור שחזור היסטורי פנטסטי. בואו נדמיין עולם בלי ספרות, אנושות שלא קראה מעולם לא שירה ולא רומנים. בתרבות מנוונת כזאת, עם אוצר מלים זעיר, אנחות ומחוות גוף המשמשות במקום מלים, תארים רבים לא יתקיימו כלל: תארים כמו דון-קישוטי, קפקאי, ראבלזי, אורווליאני, סדיסטי, ומזוכיסטי - כולם מושגים שמקורם בספרות. מובן שיהיו אנשים לא שפויים, וקורבנות של פרנויה ושל תסביכי רדיפה, ואנשים בעלי תיאבון עצום, והולכי על שתיים שנהנים לגרום או לסבול כאב. אבל לא היינו לומדים לראות מאחורי ההתכונות הקיצוניות האלה את המאפיינים היסודיים של הקיום האנושי. לא היינו מגלים את תכונותינו שלנו, כפי שכישרונותיהם של סרוונטס, קפקא, רבלה, אורוול, דה סאד ומאזוך הראו לנו אותן.

כש"דון קישוט איש לה מנשה" התפרסם, לעגו קוראיו הראשונים לגיבורו, החולם האקסטרווגנטי, ולשאר הדמויות בו. כיום אנו יודעים שהתעקשותו של האביר בן דמות היגון לראות ענקים במקום טחנות רוח ולפעול על פי דרך ראייתו האבסורדית, היא למעשה הדרגה הגבוהה ביותר של נדיבות, ודרך מחאה נגד הסבל שבעולם הזה, מתוך תקווה לשנותו. המושגים שלנו על האידיאלי, ועל אידיאליזם בכלל, על ההקשרים המוסריים החיוביים כל כך הקשורים בהם, לא היו מה שהם, לא היו ערכים ברורים שהכל רוחשים להם כבוד, אלמלא התגלמו בדמותו של גיבורו של רומן באמצעות כוח השכנוע הגאוני של סרוונטס. אותו דבר נכון ביחס לדון קישוט ממין נקבה, אמה בובארי, שנאבקה בכל יכולתה לחיות את החיים הנפלאים של תשוקה ומותרות שהכירה בספרים. כמו פרפר, היא התקרבה יותר מדי לאש, ונשרפה בלהבה.

המצאותיהם של כל יוצרי הספרות הגדולים פוקחות את עינינו להיבטים הלא-מוכרים של קיומנו. הן מאפשרות לנו לסייר בתהום האנושית ולהיטיב להבין אותה. כשאנחנו אומרים "בורחסי", אנחנו חושבים מיד על נטישת הסדר הרציונלי של המציאות וכניסה לעולם פנטסטי, תוצר מנטלי נוקשה ואלגנטי, כמעט תמיד סבוך וחידתי, עמוס רמזים ספרותיים לרוב. והייחוד של הטקסטים האלה אינו זר לנו משום שבהם אנחנו מזהים תשוקות חבויות ואמיתות אינטימיות על אישיותנו, שלבשו צורה רק בזכות יצירתו הספרותית של חורחה לואיס בורחס.

המלה "קפקאי" עולה על דעתנו בכל פעם שאנחנו מרגישים מאוימים וחסרי הגנה מול מנגנוני הדיכוי הכוחניים שגרמו סבל ואי-צדק רבים כל כך בעולם המודרני - המשטרים האוטוריטריים, המפלגות הנוקשות, הכנסיות הלא-סובלניות, הביורוקרטים האטומים. בלי הסיפורים הקצרים והרומנים של אותו יהודי מיוסר מפראג שכתב גרמנית ועמד תמיד על המשמר, לא היינו יכולים להבין את תחושת האין-אונים של היחיד המבודד, או את אימתם של המיעוטים הנרדפים והמופלים, העומדים מול כוחות עצומים שיכולים לרמוס ולחסל אותם אפילו בלי שפניהם של התליינים ייראו.

התואר "אורווליאני", קרוב של "קפקאי", נותן מלים לסבל הנורא, תחושת האבסורד הקיצונית שיצרו רודנויות טוטליטריות במאה העשרים, הרודנויות המתוחכמות והאכזריות ביותר בהיסטוריה, באמצעות שליטתן בפעולות ובנפשות אזרחיהן. ב-"1984" תיאר ג'ורג' אורוול בצללי רפאים קרים אנושות הכפופה ל"אח הגדול", אדון אבסולוטי שבאמצעות שילוב יעיל של טרור וטכנולוגיה חיסל את החירות, את הספונטניות ואת השוויון והפך את החברה לכוורת של אוטומטים. בעולם הבלהות הזה גם השפה מצייתת לכוח, ונהפכת ל"ניוספיק", מזוככת מכל המצאה ומכל סובייקטיוויות, שפה שנהפכה לסדרת אמירות ריקות שמבטיחות את שעבודו של היחיד לשיטה. נכון הוא שהנבואה הקודרת של 1984 לא התגשמה, והקומוניזם הטוטליטרי בברית המועצות הלך בדרכו של הפשיזם הטוטליטרי בגרמניה ובמקומות אחרים. וזמן קצר לאחר מכן הוא החל להידרדר גם בסין ובקובה האנכרוניסטית ובדרום קוריאה. אבל הסכנה לעולם לא פגה כליל, והמלה "אורווליאני" ממשיכה לתאר אותה, ולעזור לנו להבין אותה.

חוסר המציאות של הספרות, השקרים של הספרות, הם, לפיכך, גם אמצעי יקר ערך להכרת המציאות האנושית הנסתרת. האמיתות שהספרות מגלה לא תמיד מחמיאות, ולפעמים דמות עצמנו כפי שהיא משתקפת במראה של הספרות והשירה היא דמות של מפלצת. זה קורה כשאנו קוראים על הסקסואליות הרצחנית שפינטז דה-סאד, או האכזריות האפלה שממלאת את ספריהם המקוללים של זאכר מאזוך או באטאי. לפעמים המראה מחריד ופוגעני כל כך, שאינו יכולים להתיק ממנו את מבטנו. אבל הנורא בעמודים האלה אינו הדם, ההשפלה או אהבת העינוי. הנורא הוא הגילוי שהאלימות הזאת וההפרזה הזאת אינן זרות לנו, שהן שייכות לחלק עמוק ביותר של האנושות. המפלצות האלה, הלהוטות לחרוג מהכללים, מצויות בפינות החבויות ביותר של קיומנו, ומתוך משכן הצללים שלהן הן מחפשות הזדמנות להפגין את עצמן, לאכוף את חוק התשוקה הלא-מרוסנת ולהשמיד את הרציונליות, את הקהילה, ואפילו את הקיום עצמו. וראוי לזכור שלא המדע הוא שיצא ראשון למחוזות האפלים האלה של נפש האדם, וגילה את הפוטנציאל ההרסני שמעצב אותם. הספרות היא שגילתה את התגלית הזאת. עולם בלא ספרות הוא עולם עיוור למחצה למעמקים הנוראים האלה, שמוטל עלינו לראותם.

בעולם ללא ספרות - חסר תרבות, ברברי, נטו רגישות, עילג, נבער מדעת, עולם של דחפים בסיסיים, שאינו מיומן בתשוקה וגס באהבה, בחלום הבלהות הזה שאני משרטט, התכונות העיקריות יהיו קונפורמיות וכניעה של כל המין האנושי לכוח. במובן זה, הוא גם יהיה עולם שעל טוהרת החייתיות. אינסטינקטים בסיסיים יקבעו את שגרת היום-יום, שתתאפיין במאבק הישרדות ופחד מהבלתי נודע, וסיפוק של צרכים פיסיים. לא יהיה מקום לרוח. יתרה מזאת, בעולם הזה, למונוטוניות המצמיתה של החיים יתלווה צלה הקודר של הפסימיות, התחושה שחיי האדם הם מה שעליהם להיות ושתמיד יהיו כאלה, ושאף אחד ושום דבר לא יוכל לשנותם.

כשאדם מתאר לעצמו עולם כזה, הוא נוטה לחשוב על פראים באזור חלציים, ועל קהילות קטנות המאמינות בכשפים שחיות בשולי המודרניות באמריקה הלטינית, באוקיאניה ובאפריקה. אבל אני חושב על משהו אחר. חלום הבלהה הזה שאני מזהיר מפניו איננו תוצאה של תת התפתחות אלא של התפתחות יתר. כתוצאה מהטכנולוגיה וההכנעה שאנו מגלים כלפיה, אנחנו יכולים לתאר עצמנו חברה עתידית מלאה צגי מחשב ורמקולים, חברה שבה ספרים, כלומר יצירות ספרותיות, נהפכו למה שהאלכימיה נהפכה בעידן הפיסיקה - קוריוז ארכאי, שמיעוט נוירוטי ממשיך לעסוק בו במחילות התת-קרקעיות של חברת המדיה. חוששני שהעולם הקיברנטי הזה, למרות השגשוג שלו ועוצמתו, למרות רמת החיים הגבוהה בו והישגיו המדעיים, יהיה עולם לא תרבותי וחסר נשמה. אנושות-משלימה-עם-גורלה של אוטמטים פוסט-ספרותיים, שוויתרו מרצון על חירותם.

כמובן, לא סביר שהחזון המקברי הזה יתגשם. סוף הסיפור שלנו, סוף ההיסטוריה, עדיין לא נכתב, והוא לא נקבע מראש. מה שיקרה תלוי לחלוטין בחזון שלנו וברצון שלנו. אבל אם רצוננו להימנע מהידלדלות הדמיון שלנו, ומהיעלמותה של האי-נחת שלא תסולא בפז, שמחדדת את הרגישות שלנו ומלמדת אותנו לדבר ברהיטות ובנחישות, ומהיחלשות החופש שלנו - כי אז עלינו לפעול. נכון יותר, עלינו לקרוא. *

מבשר הגל החדש

מריו ורגס יוסה נולד ב-1936 בפרו. עם פרסום ספרו הראשון, "העיר והכלבים" (1963) נהפך למבשרו של גל חדש בספרות הדרום אמריקאית. בין ספריו שתורגמו לעברית: "דודה חוליה והכתבן", "הסיפור של מייטה", "מי הרג את פאלומינו מולרו". מלבד מחזות ומאמרים בעיתונים פירסם מחקרים על גבריאל גארסיה מארקס, גוסטב פלובר, ז'אן פול סארטר ואמיל זולא.

ב-1959 היגר מפרו לפאריס, שם חי עד 1966. אחרי שלוש שנים בלונדון וארבע שנים בברצלונה חזר לפרו. ב-1990 התמודד מול אלברטו פוג'ימורי על משרת נשיא פרו והפסיד. ב-1995 הוענק לו פרס ירושלים. כיום הוא פרופסור לספרות ותרבות איברית-אמריקאית באוניברסיטת ג'ורג'טאון. ספרו "הסעודה והתייש" יצא לאור בנובמבר. המאמר "למה ספרות?" הופיע ב"ניו ריפבליק" ב-14 במאי 2001.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו