בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא קיבלו אותם

כל הישובים הקהילתיים, המושבים והקיבוצים מפעילים ועדות סלקציה המסננות את הפונים המעוניינים להצטרף. התוצאה: למבוגרים, ערבים, הומואים, נכים, חד הוריים, חסרי השכלה פורמלית ואפילו כאלה שרק מתלבשים קצת אחרת, אין סיכוי להתקבל

21תגובות

משפחה ניסתה להתקבל למושב יוקרתי במרכז הארץ. הגבר גבוה, האשה נמוכה וצנומה. לראיון בוועדת הקבלה הביאו איתם את בנם בן החמש, ילד פעלתן ונמרץ. הילד השתובב, קיפץ בחדר ונגע במסמכים שהיו מונחים על השולחן. האב כעס והעיר לו על התנהגותו. הילד המשיך להשתולל. האב היה מתוח. במחצית השעה הקרובה יחליטו חברי הוועדה אם הוא יהיה רשאי לקנות בית במושב. אחרי שנכשל בניסיון להרגיע את בנו, ביקש האב מהילד להתלוות אליו אל מחוץ לחדר. כשחזרו לחדר הילד היה חיוור, אבל רגוע. חברי ועדת הקבלה לא ידעו אם האב היכה את בנו, איים עליו או רק הסביר לו כיצד עליו להתנהג ומדוע. בעקבות הראיון החליטה הוועדה לא לקבל את המשפחה למושב. האב הגבוה נראה להם אימתני, אשתו הנמוכה והצנומה נראתה כנועה ומפוחדת. חלומה של המשפחה לקנות בית במושב נגוז בגלל ממדי גופם של בני הזוג ופעלתנותו של בנם.

ועדות קבלה ביישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים דוחות מדי שנה מאות מועמדים. ל-52 היישובים הקהילתיים שהוקמו בשיתוף עם הסוכנות היהודית מגיעות מדי שנה כ-600 פניות; רק 200 משפחות מתקבלות. במושבים ובקיבוצים המספרים דומים. הוועדות אינן מנמקות את סיבת הדחייה, מה שמשאיר פתח לניחושים ולתחושות קשות.

זוג צעיר ניסה להתקבל למצפה בגליל. כשיצאו מהראיון עם ועדת הקבלה אמרה האשה שהיא חושבת שהם לא יתקבלו. לבשנו בגדים שונים מסגנון הלבוש של חברי הוועדה, אני חוששת שזה לא מצא חן בעיניהם, היא אמרה. החוש האופנתי שלה לא הכזיב. אחרי שבוע הם קיבלו הודעת דחייה לא מנומקת.

כשהדחייה מנומקת, לא אחת נימוקי הדחייה מקוממים. הנימוק השכיח הוא אי התאמה חברתית. זוג נשוי, בני 50, לא התקבל ליישוב קהילתי משום שהאשה, לטענת חברי הוועדה, היתה פאסיווית מדי בראיון. משפחה עם ילד עיוור לא התקבלה למצפה; אתם תתקשו להתמודד עם החיים כאן, נאמר להם.

ברוב היישובים הקהילתיים המועמדים צריכים להיות "נשואים כדין". רווקים, ידועים בציבור וזוגות שנישאו בטקסים אלטרנטיוויים, שאינם מוכרים כטקסי נישואים רשמיים, לא יתקבלו. מי שהוגדר על ידי מכון אבחון כאינדיווידואליסט ודעתן, לא יתקבל. מועמדים בעלי עבר פלילי כשירים להיות חברי כנסת ובעלי עיתון, אבל לא יתקבלו ליישובים קהילתיים. כמה מהיישובים מבקשים תעודת יושר מהמועמדים. כל היישובים דורשים שהמועמדים יהיו אחרי שירות צבאי מלא. ערבים, יהודים שלא שירתו בצבא וחיילים בשירות סדיר לא מתקבלים.

באחד היישובים דורש התקנון מהמועמדים שיהיו בעלי אופי טוב והולם. מי שלא ניחן באופי כזה, שלא ברור כלל מהו, לא יתקבל. למועמדים צעירים ובריאים יש סיכוי טוב יותר. ברוב התקנונים נדרשים המועמדים להיות בעלי "בריאות נפשית וגופנית תקינה". ברבים מהיישובים נאלצים המועמדים להביא אישור רפואי שמעיד על בריאות טובה. תקנון הסוכנות מתיר לוועדות הקבלה "להפנות את הפונה ובני משפחתו לבדיקות רפואיות נוספות", מלבד האישור הרפואי האחיד. מי שעבר את גיל 45 יתקשה לקנות בית ביישוב קהילתי או במושב, מעל גיל 60 זה כבר בלתי אפשרי. בקיבוצים תקרת הגיל היא 38.

רוב הנדחים מצניעים את הכעס, העלבון וההשפלה בעקבות הדחייה. רק מעטים פונים לבית משפט. לא רבים מוכנים להיחשף. "קשר של שתיקה אופף את ועדות הקבלה", אומר משה פיינטוך, שנדחה על ידי שני ישובים קהילתיים. "הפוגעים שותקים, מפני שהם לא מעוניינים לחשוף את מה שקורה בוועדות הקליטה. הנפגעים שותקים, מפני שאנשים לא אוהבים להודות שדחו אותם". פיינטוך מתכוון לעתור לבג"ץ. "אני רוצה שכל מי שנדחו יראו בי את נציגם. אני בונה את עצמי למאבק ארוך וממושך", הוא אומר.

מתח באוויר

רחל ומשה פיינטוך גרים בקרית ביאליק. שניהם מורים. הם הורים לשני ילדים בגיל בית ספר. לפני שבע שנים הם ניסו להתקבל למצפה גילון, ליד כרמיאל. "רצינו שילדינו ינשמו אוויר נקי, חיפשנו יישוב קטן ואיכותי", אומר משה פיינטוך. הראיון בוועדת הקבלה נמשך שעה. "חברי הוועדה שאלו מה אנחנו עושים בשעות הפנאי, מה התחביבים שלנו ואם אנחנו אוהבים לטייל. באוויר היה מתח. לא הבנתי מה זה עניינם. רציתי לגור בבית ביישוב איכותי. למה אני צריך לפני כן לעבור ועדה כזאת? הרגשתי לא נינוח. כשבודקים אותך קשה לך להיות חופשי".

אחרי שבוע הגיע מכתב הדחייה. פיינטוך היה המום. הוא היה בטוח שיתקבל. "איך אפשר אחרי שיחה של שעה לקבוע שאנחנו לא מתאימים ליישוב? אני מכיר חלק מהאנשים שם ואני לא חושב שאני פחות מתאים מהם". הודעת הדחייה לא היתה מנומקת. פיינטוך פנה לחברי ועדת הקליטה וניסה לברר מדוע נדחה. "אחת החברות אמרה שאני מטריד אותה וטרקה את הטלפון. הרגשתי עלבון ובעיקר כעס. מדוע שחבורת אנשים מסוימת תחליט שילדי לא ינשמו אוויר נקי?"

שלמה מנדלבאום, יו"ר ועד הנהלת גילון, בתגובה כתובה: "תהליך הקליטה שהיה נהוג בזמן פנייתה של משפחת פיינטוך כלל ראיון ראשוני של שעה אחת עם שלושה מחברי ועדת קליטה בגילון. בראיון ראשוני זה התרשמה הוועדה שגילון אינו המקום המתאים למשפחה, מבחינת אורח החיים והמרקם החברתי. היום תשובה ראשונית ניתנת למועמדים אחרי שעברו גם מבדק התאמה במכון פילת. הרציונל שמאחורי תהליך הקליטה הוא המבנה החברתי הקהילתי של יישוב קטן יחסית, שבו כל משפחה מושפעת ומשפיעה על אופי היישוב ודרך ניהולו. משפחה שהיישוב ודרך החיים בו אינם מתאימים לה יכולה לערער את היציבות החברתית-קהילתית ולהיפגע בעצמה".

הדחייה לא המיתה את החלום של משפחת פיינטוך. בשנה שעברה הם החליטו לנסות את מזלם ביישוב צורית, לא הרחק מגילון. לרצון לנשום אוויר נקי נוסף גם ההיבט הכלכלי. "מחירו של בית בקרית ביאליק מגיע ל-400 אלף דולר", אומר פיינטוך. "בצורית אפשר לבנות בית במחצית המחיר". מחירם הזול של הבתים ביישובים הקהילתיים נובע ממחירה המוזל של הקרקע. כל היישובים הקהילתיים נמצאים ב"אזורי עדיפות לאומית". יישובים שנמצאים בקו העימות מקבלים את הקרקע בחינם. באזור עדיפות א' משלמים תמורת הקרקע %30 משוויה כפי שהוערך על ידי שמאי ממשלתי. באזורי עדיפות ב' משלמים מחצית מהמחיר הריאלי של הקרקע.

למרות שנדחו כבר בעבר, בראיון בוועדת הקבלה בצורית פיינטוך הרגיש נינוח. "הייתי די בטוח שאנחנו מתקבלים. אני מתנדב בארגונים שונים. כשנשאלתי מה אני יכול לתרום ליישוב אמרתי שאוכל לארגן חוג שיט ואני גם יכול להדריך בחוג משוטטים. אפילו נשאלתי אם אני פעיל בוועד הבית. אני פעיל. התהליך נראה לי לא תקין. לא מדובר בבדיקה הדדית, מפני שהם יכולים להטיל וטו על המועמדות שלי. אבל החלטתי שאם אני רוצה לקנות שם בית אני חייב לשתף איתם פעולה ולענות על שאלות לא רלוונטיות, כמו בני כמה אנחנו. אני בן 42, אשתי בת 40, היתה לי תחושה שאנחנו זקנים מדי בשבילם. היום אני מבין שברמה האסטרטגית שיתוף הפעולה היה טעות, אבל לא יכולתי לעשות את זה אחרת".

אחרי שבוע קיבלו בני הזוג פיינטוך מכתב דחייה לא מנומק. "הרגשתי כעס גדול על כל אנשי היישוב ששותפים לדחייה. החלטתי שהפעם אני לא מוותר. איך אפשר אחרי ראיון של שעה וחצי לקבוע שאנחנו לא מתאימים?"

יוני גלעד, יו"ר ועדת הנהלת צורית, בתגובה כתובה: "התנאים הבסיסיים לקבלה לצורית הם היכולת להשתלב כחברי אגודה ביישוב בכפוף לנוהלי האגודה, פקודת האגודות השיתופיות ותנאי המוסדות המיישבים. משפחת פיינטוך הגישה ערר לסוכנות. אין זה מן הראוי לערב גורמים נוספים עד לקבלת ההחלטה של ועדת הערר".

פיינטוך פנה לוועדת הערר לפני שלושה חודשים. "עבר די הרבה זמן עד שגיליתי שיש בכלל ועדה כזאת". עד היום הוא טרם קיבל תשובה. הוא מאמין שרק עתירה לבג"ץ תחשוף את הבעיה ותמצא לה פתרון. אם בג"ץ יחליט שעל צורית לקבל אותו כחבר, הוא יעבור לגור שם. "רק ועדת הקליטה דחתה אותי, לא כל היישוב. אני מתאר לעצמי שיהיו משקעים, אבל אחרי שילמדו להכיר אותנו הכל יסתדר".

לא נראה לך טבעי שביישוב קטן עם מספר מצומצם של בתים פנויים ייערך מיון של הפונים?

"ממש לא. לדעתי צריך למכור את הבתים במכרז פתוח, כמו שמוכרים דירה בעיר. הסלקציה מקוממת ומזכירה זמנים אחרים שכולם רוצים לשכוח. אני מניח שבשיטה הזאת טייס בחיל האוויר מתקבל מהר יותר מגרושה עם שלושה ילדים. זה מקומם".

את העתירה לבג"ץ בשמו של פיינטוך מכינה ד"ר נטע זיו, מנהלת התוכניות הקליניות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "היישובים הקהילתיים והמושבים בנויים על קרקעות המדינה ששייכות לכל הציבור במידה שווה", היא מסבירה. "איזו זכות יש לתושבי היישובים להחליט מי יגור על קרקע ציבורית? בעבר היה במושבים ממד אמיתי של שיתוף ושל ערבות הדדית ולכן היה חשוב שהתושבים יהיו אנשים שבאמת יכולים להסתדר ביחד. היום אין כבר ערבות הדדית. מדובר למעשה ביישובים פרווריים עם בתים צמודי קרקע. מי שחולם על בית צמוד קרקע ואין לו כסף לקנות בית כזה בסביון או בכפר שמריהו תלוי בחסדיה של ועדת קבלה ובסלקציה שהיא עורכת. מאחורי הסלקציה עומדת קבוצת אנשים שרוצה לשמר את היישוב שלה עם אנשים שדומים לה. הם לא רוצים עניים וחלשים ביישובים שלהם. בעזרת ועדות הקליטה הם משעתקים ריבודים כלכליים, חברתיים ואתניים".

דחייה ברוח טובה

לעתירה של פיינטוך יצטרף גם דני כדן, שניסה להתקבל לזיו הגליל, יישוב קהילתי על יד נהריה, ונדחה. הוא גר במעלות, בן 51, נכה צה"ל. כבר עשרות שנים, הוא אומר, הוא חולם "לגור על הגבעה". הוא ואשתו, תרצה, היו חברים בגרעין שתיכנן להתיישב על הגבעה ב-82'. רק ב-97' קיבל היישוב, זיו הגליל, את כל האישורים המתאימים. כדן, שעזב את הגרעין בשנות ה-80, ניסה בספטמבר 97' להתקבל כחבר באגודה השיתופית זיו הגליל.

השיחה עם חברי ועדת הקבלה התנהלה, לדבריו, ברוח טובה ועסקה ברובה בחלומו הגדול לבנות בית ביישוב. אחרי שבוע הוא קיבל מכתב דחייה לא מנומק. כדן התקשה להשלים עם הדחייה. "הרגשתי עלבון", הוא אומר. הוא פנה לוועדת ערר. "שם שאלו אותי שאלות אישיות. לא רציתי לפרוש לפניהם את נסיבות חיי. אני לא חושב שאני צריך לענות על שאלות אישיות רק מפני שאני רוצה לגור בבית פרטי. כשאתה גר בבית מוקף גדר גבוהה, האישיות שלך בכלל לא רלוונטית. בבית משותף בעיר שאלות כאלה רלוונטיות ושם לא שואלים שאלות אישיות. מי שרוצה, קונה. אני גם לא מבין מדוע קבוצת אנשים שקיבלה קרקע של המדינה רשאית להחליט מי יבוא בקהלה ומי לא".

כדן נדחה גם על ידי ועדת הערר, שלא נימקה את הדחייה. הוא פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לקבל את נימוקי הדחייה. לתדהמתו התברר לו שהוא לא התקבל בין השאר משום שאשתו היתה פאסיווית במהלך הראיון בוועדת הקבלה. כדן החליט לא לוותר.

מוקי בצר, יזם היישוב זיו הגליל, סירב להגיב. תגובת עורך-דינו, שמואל מנדלבאום: "ועדת הקבלה ליישוב החדש לא היתה של אגודת זיו הגליל, אלא היתה ועדת בת שלושה חברים שהרכבה נקבע על ידי הסוכנות היהודית ואשר כללה נציג של הסוכנות היהודית, נציג של המועצה האזורית מעלה יוסף ונציג היישוב". תגובת דובר הסוכנות: "אין לנו מה להוסיף מעבר להחלטה של ועדת הערר".

גם אצל כדן זו לא היתה הדחייה הראשונה. "בשנת 71' ניסיתי להתקבל למושב בוסתן הגליל. "במושב טענו שהבית שרציתי להיכנס אליו מיועד לבן ממשיך. נעלבתי עד עמקי נשמתי. בהיותי נכה צה"ל, משרד הביטחון רצה להקים קול צעקה. אני החלטתי לוותר. הפעם העלבון עמוק וגם אני התבגרתי. כשפוגעים בי אני בועט בחזרה".

כמה חודשים אחרי שקיבל את הודעת הדחייה פירסם כדן במקומון בצפון מודעה הקוראת לאחיו לצרה להתקשר אליו: "ועדת קבלה קבעה שאתה לא מתאים בלי לנמק, בכך נמנע ממך בית עם גג אדום ודשא ירוק. נעלבת, קיללת, הלכת הביתה וסתמת את הפה. שתיקתך היא שנותנת בידי ועדת הקבלה את הכוח. אל תשתוק". הוא מספר שכשלושים דחויים התקשרו אליו בעקבות הפרסום. "בקולותיהם שמעתי את העלבון", אומר כדן. הניסיון לאגד את כולם ולצאת למסע ציבורי נגד ועדות הקבלה לא יצא אל הפועל. "כולם חששו להזדהות ולהיחשף", הוא אומר.

על הר גבוה

אסנת אברהמי, בת 30, ניסתה להתקבל ליישוב אשחר ונדחתה. היא מבינה את מי שלא רוצים להיחשף. היא חוששת שחשיפה תצמיד לה תווית של לוזרית דחויה. היא לא מרגישה שהיא כזאת.

אברהמי, מעצבת גרפית מחיפה, ניסתה לפני חמש שנים, זמן קצר אחרי שנישאה, להתקבל לאשחר, יישוב קטן, 76 משפחות דתיות וחילוניות, בין סכנין לכרמיאל. "אנחנו מסורתיים. רצינו לגור ביישוב מעורב. אני לא אוהבת את הבועות הנפרדות של דתיים וחילונים". ועדת הקליטה היתה המכשול להגשמת החלום. "הם שאלו שאלות שונות, כמו מה הביא אותנו ליישוב, למה אנחנו רוצים לגור שם. הרגשתי שאני יושבת מול קליקה של אנשים שאני לא מבינה מה הם רוצים ממני. כשענינו על השאלות הם החליפו ביניהם מבטים. זה לא היה נעים. בוועדת הקבלה ישב זוג. כשבעלי ענה על אחת השאלות הגבר רשם את מה שהוא אמר והאשה באותו זמן עשתה פרצופים. הם הצטיירו לי כמו סנובים".

אחרי שבוע הגיע מכתב הדחייה. "בדיעבד אני מבינה למה לא התקבלנו. לא הקרנו רוח התנדבותית. בעלי הוא אדם סגור. כששאלו אותו מה הוא מתכוון לתרום ליישוב הוא אמר שבסוף יום עבודה עמוס הוא רוצה לנוח בביתו, לא לעסוק בפעולות התנדבותיות".

קיבלת בהבנה את הדחייה?

"לא, זה הרגיז אותי ופגע בי. הם לא נימקו, הרגשתי דחויה, כאילו שלא רוצים אותי ואני לא מבינה למה. אני גם לא מבינה איזה כלים יש להם לשפוט את מידת התאמתנו. הם אפילו לא שלחו אותנו למבדק פסיכולוגי ואחרי פגישה של שעה החליטו שאנחנו לא מתאימים. ואין אפשרות להילחם בהם. ככה זה פועל וזהו".

יוסי ויינברג, יו"ר ועד אשחר, אומר שהוא לא יודע מה היה לפני חמש שנים. "היום אנחנו לא עושים את זה ככה. תהליך הקליטה נמשך כמה חודשים וכולל שיחות ואירוח אצל משפחות ביישוב. אנחנו מתפתלים מכאבים עד שאנחנו מקבלים החלטות, אבל אנחנו חייבים לקבל החלטות, מפני שלא מתאים לנו שיגור כאן אדם שלא יודע לחיות בקהילה. יש פה משפחה שקמה בבוקר לעבודה, חוזרת אחר הצהריים ומסתגרת בבית. הם לא מיטיבים עם עצמם ולא עם הקהילה".

איזו זכות יש לך להחליט מי יבנה בית על קרקע של המדינה?

"חיית פעם בקהילה קטנה על הר גבוה עם משפחה מורחבת? רק מי שמתאים יכול לחיות כך. ואל תשכחי שיקר מאוד לחיות באזור שלנו. המים יקרים, צריך שתי מכוניות, לא פשוט לחיות כאן".

בנימוק הזה, של יוקר המחיה והבנייה, דורשים יישובים קהילתיים רבים מהמועמדים לספק להם מידע על יכולתם הכספית. הדרישה הזאת מעוגנת בתקנון המנחה של הסוכנות היהודית. רוב היישובים הקהילתיים והמושבים הם יישובים סוכנותיים שנבנו בעזרת הסוכנות; הסוכנות מקבלת את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל בלי מכרז ומעבירה אותה למתיישבים במחיר מוזל. תקנון הסוכנות מהווה מעין תקנון-על של היישובים. לאורו הם קובעים את התקנונים שלהם. סעיף 5.9 בתקנון הסוכנות קובע ש"על ועדת הקבלה לשאול לגבי יכולת המשפחה לממן את עלות הבנייה והפיתוח בהתאם לנדרש ביישוב אליו הוא מבקש להתקבל".

מועמדים רבים לא אוהבים את החיטוט בכיסם. דני כדן היה מנהל חניון כשהתראיין בוועדת הערר. "שוב ושוב הם שאלו אותי אם אכן זה מה שאני עושה", הוא אומר. "למרות שמבחינה כספית אין לי שום בעיה לבנות בית, הם תמהו על העיסוק שלי, כאילו שזה יהווה מכשול".

תקנון הסוכנות נוקשה מאוד. סעיף 5.2 דורש "סיום שירות בצה"ל או מילוי חובת שירות ביטחון או שירות לאומי". ערבים, על פי הדרישה הזאת, אינם מתקבלים ליישובים קהילתיים. הראשונים שניסו להתקומם נגד הדרישה היו בני הזוג קעדאן מבקה אל-גרביה. באפריל 95' הם ניסו להתקבל ליישוב קציר. נאמר להם שבהיותם ערבים הם לא יוכלו להתקבל לישוב. באוקטובר 95' הם עתרו לבג"ץ. חמש שנים אחרי שהעתירה הוגשה, במארס 2000, קבע בג"ץ ש"חובתה של המדינה לפעול בשוויון משתרעת על כל פעולותיה. היא חלה איפוא גם לעניין הקצאת מקרקעי המדינה".

למרות זאת, הרכב בג"ץ בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, לא הורה למדינה, לסוכנות היהודית וליישוב קציר לקבל את משפחת קעדאן כחברה באגודה השיתופית קציר, אלא קבע ש"על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים". רק לאחרונה הגישו בני הזוג קעדאן בקשה להתקבל לחברות באגודה השיתופית.

זיקה לרעיון הציוני

בג"ץ קציר לא שינה את המציאות. באפריל 2000 ביקשו הילדה ואיברהים דוויירי לרכוש מגרש למגורים בשכונת נוף אלונים, המוקמת על אדמות קיבוץ הסוללים. למרות שהשכונה אינה מהווה חלק מהקיבוץ, נאלצים המשתכנים לעבור ועדת קבלה קיבוצית. דוויירי הוא בעל משרד אדריכלות בנצרת. אשתו עובדת במשרד לצידו. הם גרים בנצרת. ביתם נמצא על כביש ראשי. הם סובלים ממפגעי רעש וזיהום אוויר. "לסבלם האמור התוספו גם המתחים החברתיים הקיימים בעיר נצרת, שבשנים האחרונות הלכו וגברו", כתב עורך דינם, זוהייר נערה, בעתירה שהגיש לבג"ץ.

בניסיון למצוא מקום עם צביון חיים יותר שקט ונינוח הם פנו ליישוב הקהילתי שמשית ונדחו, בטענה שהם מבוגרים מדי. זמן קצר אחר כך הם שמעו על שכונת נוף אלונים. "השכונה נמצאת במרחק של שבע דקות נסיעה מנצרת, הייתי בטוח שקיבוץ של השומר הצעיר יהיה פתוח לאוכלוסייה ערבית", אומר דוויירי. "בנצרת אין שטחים לבנייה ואם יש מגרש בשל לבנייה הוא יקר מאוד". מגרש ובית בנצרת יעלו כ-400 אלף דולר, פי שניים ממחירו של בית דומה בנוף אלונים.

בני הזוג דוויירי נסעו למשרד המכירות עם חברים יהודים. "לא כתוב לי על המצח שאני ערבי, קיבלנו את כל המידע, אבל אז אשתי דיברה אתי בערבית. פקידת המכירות שאלה אם אני ערבי. אמרתי לה שאני ישראלי. היא אמרה שהם לא מוכרים מגרשים לערבים. קשה לתאר כמה שנפגעתי. עבדתי 28 שנים במשרד החקלאות כמתכנן שימור קרקע וניקוז וסוקר קרקע ומודד. הייתי יו"ר ועד העובדים. בשנת 80' נשלחתי להולנד ללמוד הנדסת ניקוז. אחרי כל זה אני צריך לשמוע מפקידת מכירות שאני לא יכול לקנות מגרש מפני שאני ערבי? החלטתי לא לוותר".

דוויירי פנה ליו"ר הנהלת הקיבוץ, יוסי חלבי. "הוא אמר שאני באופן אישי לא מהווה בעיה, אבל אם הם יקבלו אותי ערבים נוספים ינסו להתקבל ומחר כבר ידרשו להקים שם מסגד. אמרתי לו שאני לא צריך מסגד, אני נוצרי חילוני. אפילו בכנסייה אני מבקר לעתים רחוקות". חלבי סירב להגיב בטענה שהעניין נמצא בבירור משפטי.

כשהבינו שאין סיכוי שיוכלו לרכוש מגרש בדרך הרגילה, עתרו בני הזוג דוויירי לבג"ץ. בתשובתו טען הקיבוץ שפעל באופן חוקי, מפני שעל פי התקנון שלו יוכלו להתקבל לשכונה רק מי שסיימו שירות צבאי מלא וכשירים להיות חברים בהסתדרות הציונית העולמית. איננו מפלים את העותרים, טען הקיבוץ. "דחיית בקשתם נובעת אך ורק מאי עמידתם בתנאי הסף הענייניים והלגיטימיים... תנאי סף זה של שירות צבאי מלמד על החשיבות הרבה שמקנה התנועה הקיבוצית לשירות צבאי ולאומי, המבטא את זיקת חברי הקיבוץ לרעיון הציוני ולקשר ההדוק שבין הקרקע, החברה ותרומת הפרט לכלל ולקהילה".

אין כאן מקרה של אפליה פסולה, טען הקיבוץ, "אלא רצון לגיטימי של קהילה קטנה, סגורה וייחודית שלא להפוך ליישוב בלתי הומוגני, על הבעייתיות הגדולה הכרוכה בכך". בג"ץ נתן צו ביניים שהקפיא את מגרש מספר 100 עד לסיום ההליכים המשפטיים. על פי הצעת הפרקליטות ובהסכמת שני הצדדים ניגשו בני הזוג דוויירי לוועדת הקליטה בדצמבר 2000, ונדחו ללא נימוקים.

"יש לי חברים יהודים", אומר דוויירי. "שתי בנותי הגדולות גרות בסביבה יהודית, אחת בחיפה והאחרת בנצרת עילית, שתי בנותי הצעירות לומדות בטכניון וגרות במעונות הסטודנטים ובדירות שכורות באזורים יהודיים. מי היה מאמין ש-53 שנים אחרי קום המדינה אני אקלע למצב הזה ועוד בקיבוץ של השומר הצעיר?"

בימים אלה מתקן עורך-דינו את העתירה כך שתתאים למצב החדש. "אחרי שהם לא עברו את ועדת הקבלה אנחנו מסתכלים למציאות ישר בעיניים", אומר עו"ד נערה. "מה שאני לא מבין זה איך אפשר להפלות על קרקע של המדינה. אם היה מדובר בקרקע פרטית, הם יכלו לסרב לקבל מועמדים על פי צבע עיניהם, אבל קרקע של המדינה אמורה להיות מחולקת באופן שוויוני".

דינו של חייל רווק

הדרישה שהמועמדים יסיימו שירות צבאי פוגעת גם ביהודים. טמיר סגל, חייל בשירות סדיר ובן המושב יד נתן, רכש ב-97' בית ומשק חקלאי במושב. האגודה השיתופית יד נתן סירבה לקבל אותו כחבר. לטענתה הוא לא עמד בקריטריון של סיום שירות צבאי. לסגל היתה בעיה נוספת. הוא רווק וככזה אינו עונה על דרישת התקנון שרק זוגות נשואים יוכלו להתקבל כחברי האגודה. סגל החליט לא לוותר ופנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה שיורה לאגודה השיתופית יד נתן לקבל אותו כחבר. בינתיים הוא סיים את שירותו הצבאי; נותרה רק מגבלת הרווקות.

בפסק דין שניתן בספטמבר 2000 שאל השופט המחוזי ד"ר עדי אזר, "מה הקשר בין היותו של אדם נשוי והתאמה לחברות במושב? דרישת הסף האמורה פוסלת גם אנשים גרושים וגם משפחות חד הוריות ויוצרת אפליה בינם ובין זוגות נשואים... קיימת חובה לנהוג בסבירות ובתום לב לפי ערכי החברה בעת הקצאת מקרקעין של המדינה, ופסילה שרירותית של מועמד לחברות באגודה שיתופית חקלאית רק בשל היותו רווק חורגת ממסגרת זו... יש לראות בהוראה זו הוראה בלתי סבירה מפני שהיא עלולה להביא לפסילת מועמד מצוין ומתאים מאוד ליישוב ולמעמדו כחבר האגודה, רק מפני שאינו מעוניין להתחתן".

יד נתן נדרש לשלם לסגל הוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים. כמו כן נקבע בפסק הדין, שאין למושב "הזכות לסרב לקבל את התובע כחבר באגודה מן הטעם שאינו נשוי". סגל, סטודנט להנדסה באוניברסיטת תל אביב, גר עם הוריו ביד נתן ואמור להתחיל בהליכי הקליטה ביישוב. בהוראת בית המשפט תבחן ועדת הקליטה את מועמדותו לפי אמות המידה הקבועות בתקנון האגודה, "למעט הדרישה שיהיה נשוי, אשר בוטלה בזאת".

לשרי אדלסטין הגיע פסק הדין בעניינו של סגל מאוחר מדי. היא עורכת-דין שעובדת כיועצת ארגונית. לפני עשר שנים עלתה לישראל מפלורידה. בתחילה גרה בירושלים. אחרי כמה שנים החליטה לעבור ליישוב קהילתי, אינטימי. מאחר שהיו לה חברים במצפה הילה, שבביתם הרבתה להתארח, היא שלחה לוועדת הקליטה טופס מועמדות. "הייתי אז רווקה. היום אני אם חד הורית. חברים במצפה הילה אמרו לי שחבל על הזמן, לא יקבלו אותי ליישוב מפני שאני רווקה".

אחרי כמה שבועות, מבלי שהוזמנה לראיון, קיבלה אדלסטין מכתב דחייה לא מנומק. "חברה מהיישוב שידעה מה קורה שם אמרה לי שבוועדת הקליטה הוחלט שהם לא יקבלו רווקים, הומוסקסואלים, נשאי איידס, ערבים ומשפחות חד הוריות. באותו זמן רק אני, רווקה נוספת וזוג מבוגר לא קיבלנו אפשרות להתראיין לפני הוועדה. כל שאר המועמדים הוזמנו לראיון".

לא כל התושבים, אומרת אדלסטין, אהבו את ההחלטות של ועדת הקבלה. "היו לי חברים שאמרו שהם יתלו שלט ביישוב שאומר שאם אתם לא משפחה עם שני ילדים, כלב ושתי מכוניות, אין לכם סיכוי להתקבל למצפה הילה". היום אדלסטין גרה במושב ציפורי. "למרות שאני אם חד הורית נאמר לי שאם אגיש בקשה להתקבל כחברה לא תהיה לי בעיה".

בינואר 2000, מזוהה רק באות ש', אמרה אדלסטין בקצרה לרותי סיני ב"הארץ" שהיא לא התקבלה למצפה. היא לא רצתה להיחשף מחשש שתתקשה למצוא מגורים ביישוב אחר. עכשיו, אחרי שבציפורי הבהירו לה שהיא רצויה ביישוב, היא מוכנה להיחשף כדי להעלות את המודעות לבעיה.

ארז שריר, יו"ר ועדת הנהלת מצפה הילה, מסרב להגיב. לסיני הוא אמר ש"עצם העובדה שהיא בחרה להילחם נגד ההחלטה שלנו, למרות שזאת זכותה, מוכיחה שהוועדה צדקה כשדחתה אותה". אין לי מה להוסיף על מה שכבר נאמר, הוא אמר השבוע.

מחסום הגיל

קבוצת דחויים נוספת הם אנשים מבוגרים. תקנון הסוכנות היהודית קובע, שליישובים קהילתיים יתקבלו "פונים אשר גילם אינו עולה על 60", למושבים יוכלו להצטרף "פונים לקבלת יחידה עם אמצעי ייצור חקלאיים עד גיל 45. פונים לקבלת יחידה ללא אמצעי ייצור חקלאיים עד גיל 60".

אפליה בגלל גיל מהווה בדרך כלל מכשול בלתי עביר. עם תאריך הלידה אי אפשר להתווכח. דן חמיצר ניסה. לפני עשר שנים הוא רצה להתקבל לחברות במושב בני ציון ביחד עם חברתו ליאורה עופר. "היא היתה בגיל הנכון, אני הייתי מבוגר מדי", אומר חמיצר. "הייתי צריך להוכיח שהגעתי ליישוב לפני גיל 45. שנתיים לפני שקנינו בית שכרנו בית בבני ציון. אמרתי שהגיל הקובע צריך להיות הגיל שבו הגעתי ליישוב ולא הגיל שבו מצאתי בית. היה שם ויכוח לא קטן". בסופו של דבר התקבלה דעתו של חמיצר, "אבל כל העניין מקומם", הוא אומר. "הם משנים את הקריטריונים לפי הצרכים של המקום. כשהתחילו למכור בבני ציון בתים למיליונרים זקנים, הורידו את כל העניין של הגיל".

אבי גרוסמן, יו"ר ועד בני ציון, אומר שבעבר הגיל הקובע לרכישת בית במושב היה 45. "היום אנחנו בודקים את הנושא לגופו של עניין. אם יש משק שעומד למכירה והקונה הוא אדם רציני בן 60, אז יותר חשוב לנו שאפשר יהיה למכור מאשר גילו של הקונה. רצינו לאפשר קנייה ומכירה חופשיות. בפועל יצא שרק פעם אחת ערכנו אסיפה כללית מיוחדת כדי לאשר מכירה חריגה. זה היה כששמואל דנקנר, שעבר את גיל 60, קנה פה משק. ביקשתי שיאפשרו את המכירה מפני שהמוכר היה זקוק לכסף".

אחרי שצלחו בשלום את כל סעיפי התקנונים, מופנים המועמדים לאבחון אישיותי. אבישג בסטר, פסיכולוגית במכון פילת שעורכת את האבחונים, אומרת שהיא מקבלת מהיישובים השונים רשימה של תכונות אישיות עדיפות וממליצה, בהתאם, על קבלה או דחייה. "ליישובים עם מעורבות קהילתית ענפה לא יתאימו אנשים שהפרטיות חשובה להם. רוב היישובים מחפשים אנשים קואופרטיוויים ולא כוחניים. אנשים דעתנים שלא יקבלו דעות אחרות אם זה מנוגד לאינטרסים שלהם ויעשו הרבה בעיות, לא מתאימים. אינדיווידואליסטים לא יתקבלו ליישובים מרוחקים שבהם יש חיי חברה פעילים".

המועמד האידיאלי הוא רובוט חייכן וסתגלן, לא כוחני או דעתן מדי ושלא חשובה לו הפרטיות?

"זה פשטני מדי לתאר את זה ככה. אנשים יכולים להיות דעתנים, אבל לא כאלה שישברו את הכלים על כל דבר. בדרך כלל נבחרים אנשים שרוב בני האדם היו רוצים שיהיו שכנים שלהם".

לא מפריע לך להיות מעורבת בסלקציה כזאת?

"אנחנו כל הזמן עושים בחיים סלקציות. הסלקציה הראשונית ביישובים האלה היא לא אישיותית, אלא כלכלית. רק מי שיש לו מספיק כסף לבנות בית מתקבל. רק אחר כך מגיע הקטע האישיותי".

הסלקציה עובדת

הסלקציה הקפדנית יעילה. היישובים הקהילתיים אליטיסטיים וסגורים למי שאינו בן המעמד או העדה. במחקר שערך פרופ' אורן יפתח-אל, ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת באר-שבע, הוא מצא שבשנת 91' %84 מהתושבים ביישובים הקהילתיים בגליל היו אשכנזים; %80 עסקו במקצועות של צווארון לבן (לעומת ממוצע ארצי של %36). %82 הם בעלי השכלה על תיכונית (לעומת %28 בממוצע באוכלוסייה היהודית). %57 מתושבי היישובים הקהילתיים מתגוררים בבתים של חמישה חדרים ויותר (לעומת %24 בממוצע יהודי ארצי).

ב-98' ערך פרופ' יפתח-אל מחקר דומה ביישובי הכוכבים. גם שם התמונה דומה. %71 בעלי השכלה על תיכונית, %73 אשכנזים. "המעמד הבינוני עושה לעצמו שדרוג על אדמות המדינה ובסיוע המדינה", אומר יפתח-אל. "בשנים הקרובות הבעיה תלך ותחמיר, עקב הפיכת מושבים וקיבוצים לישובים קהילתיים".

מי אחראי להעדפה הזאת? דו"ח מבקר המדינה האחרון מטיל את האחריות על מינהל מקרקעי ישראל. "במשרד מבקר המדינה התקבלו תלונות של מועמדים שביקשו להתיישב ביישובים קהילתיים, אולם ועדת הקליטה של היישוב דחתה את בקשותיהם בטענה של אי התאמה חברתית בלא שהובהר להם מהו הפגם בכישוריהם החברתיים ומדוע נדחו", נכתב בדו"ח, בפרק העוסק במינהל מקרקעי ישראל. לדעת מבקר המדינה, "הואיל והמינהל הוא המופקד על ניהול הקרקעות הללו והוא שמחכיר למתיישבים את המגרשים ביישובים, לפי המלצת הסוכנות, ראוי שידרוש מהסוכנות לוודא שוועדות הקליטה פועלות לפי אמות מידה נאותות שיהיו גם על דעתו... עד מועד סיום הביקורת לא נתן המינהל את דעתו על הקריטריונים שלפיהם הסוכנות אמורה לאשר מי ראוי להתיישב בישוב כאמור ולהיות חבר באגודת היישוב, ולא דרש שהללו ייקבעו בתיאום עמו ועל דעתו".

דרור קריספין, עד לפני שמונה חודשים ראש האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל והיום יועץ למנהל המינהל, אומר ש"עושים מעכבר פיל. משנת 82' ועד היום הגיעו למינהל רק שתי תלונות של מועמדים שנדחו, כדן ומשפחה שלא התקבלה בשמשית. ועדות הקבלה חייבות לבדוק את המועמדים כדי שלא יבוא מישהו שלא מתאים קיצונית מבחינת האופי. עד היום המינהל לא היה מעורב. בימים אלה אנחנו מגבשים קריטריונים אחידים לכל היישובים".

יש כבר קריטריונים, כמו אופי טוב והולם ובריאות נפשית תקינה.

"מבחינתנו, הסוכנות היתה אמורה לפקח. לא מסרנו את הפיקוח לחברה פרטית אלא לגוף ציבורי גדול, הסוכנות היהודית. לא נכנסנו לעצמות שלהם ולא בדקנו מה מידת הפיקוח שלהם".

רוני ויניקוב מלשכת דובר הסוכנות: "קיימים קריטריונים ברורים לקבלת מתיישבים והם מעוגנים בנהלי הקליטה של הסוכנות. הסוכנות מעורבת בהליכי הקבלה ביישובים ואף הגבירה לאחרונה מעורבות זו. הקריטריונים לקבלת מתיישבים ביישובים קהילתיים נקבעו באופן שיאפשר גיבוש אוכלוסייה בעלת אופי חברתי דומה במטרה להקים, להרחיב ולבסס את היישוב באזורי הפריפריה היהודיים, בהם קיימים קשיים בקליטת אוכלוסייה. כיום פועלים הסוכנות והמינהל לגיבוש, עדכון והתאמה של הקריטריונים לקליטת מתיישבים באופן שיעמדו במבחן המציאות ובמבחנים המשפטיים הנובעים ממנה".

מאיר ניצן, מנכ"ל המחלקה לישראל בסוכנות היהודית, אומר שהתקנונים ביישובים מאושרים על ידי רשם האגודות השיתופיות. "מבחינתנו, אם הרשם אישר את התקנון זה בסדר". אורי זליגמן, רשם האגודות השיתופיות, אומר שהוא לא מכתיב תנאים, "אבל כמובן שאני לא אאשר תקנון שבו נכתב שלערבי אסור להתקבל".

אם נכתב שמקבלים רק יוצאי צבא זה מוציא את הערבים מחוץ למשחק.

"זה לא מונע מערבים להתקבל. יש הרבה בדווים שמשרתים בצבא. אם היה כתוב במפורש שאסור לקבל ערבי, את זה לא היינו מאשרים. בסך הכל התקנון מיועד לשמור על אופי מסוים של יישוב. יש היגיון בדברים האלה".

זה הגיוני שעל אדמות מדינה יקומו ישובים הומוגניים בלי ערבים, דרוזים, אתיופים, משפחות חד הוריות ורווקים?

"יש תנאי סף לקבלה. צריך להראות שיש כסף לבנות את הבית. אם יבואו אתיופי ודרוזי ויראו שיש להם כסף, הם יתקבלו. אבל הם לא פונים, כל אחד מהסיבות שלו. הדרוזי והערבי רוצים לגור אצלם בבית. קעדאן זה בסך הכל סיפור פוליטי, אבל פה אני חי מפי השמועה. אני לא נתקלתי באם חד הורית שנדחתה, אבל בדרך כלל אין לה מספיק כסף לבנות לבד את הבית, אז המיון נעשה מעצמו. השיטה הזאת הצליחה לבנות יישובים לתפארת. תראי ביהודה ושומרון איזה יופי של יישובים הוקמו, איזה תרבות".

מסננת קיבוצית

גם נפתלי בן סירא, מזכ"ל תנועת המושבים וחבר מושב כפר ויתקין, משוכנע שהסלקציה נחוצה. "חברה שחיה ביחד צריכה לשמור על עצמה כדי שהחיים יהיו איכותיים, נחמדים וסימפטיים. אחרת אני לא אחיה שם".

למה שאתה תקבע מי יקנה בית במושב שיושב על קרקע של המדינה?

"יש לנו זכות, כי אנחנו חברה שבחרה לחיות ביחד. ההורים שלי באו לפני 70 שנים למושב לחיות חיים קהילתיים. הנחלות אצלנו צפופות, רק שלושה דונם על יד הבית, ויש שם גם רפת ופרות ורעש. מי שלא מתאים לקהילה ולא תורם לחברה פוגע בה".

מה תורמים המיליונרים שקונים בתים במושבים?

"הם לא פעילים בחברה, אבל הם גם לא יוצרים אנטגוניזם. הם לא אנטי קהילה".

ערבי שיהיה פעיל בחברה יוכל להשתלב בכפר ויתקין כחבר האגודה?

"אנחנו מדינה במצב מלחמה והמוטיב הזה לא יכול להישכח".

הומוסקסואל חד הורי ונכה יתקבל לכפר ויתקין?

"אני אדם לא אמיץ. אני לא יכול לענות על השאלה הזאת".

בקיבוצים הסלקציה חריפה יותר. אל תיאו קמינר, ראש מחלקת הקליטה בתנועה הקיבוצית, מגיעות 30 פניות בשבוע. מחצית הפונים נדחים אחרי שיחת טלפון קצרה. רק רבע נקלטים בסופו של דבר בקיבוצים. "יש לנו הרבה ניסיון", אומר קמינר, חבר קיבוץ צרעה. "אנחנו מיומנים מאוד והאוזן שלנו קשובה מאוד לפונים. לפני כמה זמן התקשר בחור במבטא די ירושלמי. הוא אמר: שלום חביבי, אני רוצה לסדר לבן שלי קיבוץ. זה כבר לא אופייני שהאבא דואג לילד. הוא אמר שהוא רוצה שהבן יתקבל לקיבוץ חפציבה, על יד תל אביב. הסברתי לו שחפציבה זה לא על יד תל אביב, אמרתי לו שעל יד תל אביב ישנו קיבוץ גלויות. הוא אמר, אז תסדר לו את זה, והכל במבטא שוק מחנה יהודה, עסלי כזה. לא הזמנתי אותו לראיון".

אחרי המיון הראשוני בטלפון עוברים המועמדים עוד כמה מכשולי סף. משפחות עם ארבעה ילדים ויותר לא יתקבלו. "יש לנו דירות שמתאימות רק למשפחות של עד שלושה ילדים", אומר קמינר. אנשים שגילם עולה על 38 לא יתקבלו, "מסיבות של התאמה לעץ הדמוגרפי בקיבוצים". בני 60 ומעלה לא יתקבלו, כי "הם לא יצליחו להשתלב בתוך הקבוצה בת גילם שעברה כברת דרך ארוכה ביחד". מי שצבר פחות מ-12 שנות לימוד לא יתקבל, "היום מי שאין לו אפילו בגרות לא כל כך יודע למה הוא רוצה קיבוץ". יתקבלו רק בעלי מקצוע, "שיוכלו לפרנס את עצמם". מי שלא שירת בצבא לא יתקבל. "ברוב המקרים מדובר באדם עם בעיה נפשית. מי שלא עשה צבא לא יתאים לחיי חברותה, כי בדרך כלל הם שוחררו מהצבא מפני שהם לא מתאימים חברתית".

וערבים?

"הם לא פונים, אבל אם היו פונים הייתי מתמודד עם זה איכשהו. הייתי מזמין אותו לראיון והיינו מנסים להגיע ביחד למסקנה. הייתי מסביר לו שאני מוכן להעביר את השם שלו לקיבוצים, אבל הוא לא יקבל תשובה. בקיבוצים היו אומרים את מה שגם אני חושב, שלא בטוח שזה מתאים לחיים משותפים, בייחוד היום".

מה בדבר דרוזים?

"דרוזי פנה אלי. לא היה לו מקצוע. אמרתי לו שילך ללמוד מקצוע ויחזור אלי. ככה יצאתי לא בתור זה שאומר לו שהוא דרוזי ולכן אין לו מה לחפש אצלנו. אם היינו נפגשים לראיון הייתי מסביר לו שהוא לא מתאים כי המנטליות שונה, הם שונים מההתנהגות של המאה ה-21 באוכל, בלבוש הבת, בחופשיות".

עולים חדשים יתקבלו רק אחרי שנת שהייה בארץ, "כדי שיידעו עברית ואם הם לומדים באולפן כדי שנוכל לתהות על קנקנם". יהודים יוצאי אתיופיה לא פנו. לא יתקבלו מי שהופנו על ידי עובדות סוציאליות. "אנחנו לא עיר מקלט. עד לאחרונה עובדות סוציאליות התקשרו וביקשו שנסדר מקום לאתיופי, למשל, אבל היום לא כל דיכפין נכנס אלינו. השתנינו. למה מישהו שלא מתאים לרחובות יתאים לנגבה? ברגע שהיא מנסה להוציא מישהו מהקהילה סימן שהיא לא מעוניינת בו, אז שהוא ילך לקהילה אחרת, איך פתאום יהיה לו טוב אצלנו?"

בכמה מהקיבוצים עורכים למועמדים בדיקה כלכלית, "כדי לוודא שהם באים מפני שהם רוצים לנסות חיי קיבוץ ולא כי אין להם ברירה".

יהודים מזרחים מתאימים לכם?

"דווקא בקיבוץ שלנו נקלטה משפחה כזאת. היא מזרחית עסלית. משפחה נוספת כזאת בדרך".

אמהות חד הוריות?

"פה אנחנו בבעיה עצומה. הרבה פונות, אבל בקיבוצים הן עומדות בסדר עדיפות נמוך. פה ושם אנחנו מצליחים לשבץ אותן, בעיקר אם יש להן מקצוע מפתה במובן הנכון של המלה. בדרך כלל קיבוצים מעוניינים בשני מפרנסים, אלא אם יש פיתוי, והכוונה לפיתוי כלכלי. לקיבוץ מסוים שלחתי אחות כתושבת. אם היינו פונים ישירות שתתקבל כחברה, הם לא היו מקבלים. התוצאה היא שהיום יש בקיבוצים אמהות חד הוריות בודדות, נער יספרן, טרומפלדור יספרן. הן טוענות שיש עליהן טאבו, אחת אמרה לי שאנחנו חוששים שהן יפרקו משפחות. בשנות ה-80 היה קיבוץ שחיפש דווקא חד הוריות. מזכיר נבון שהיו לו רווקים ניסה לשדך להם נשים".

בעניין הזה שורר בקיבוצים שוויון בין המינים. גברים גרושים לא מתקבלים בעין יפה. "זה לא רצוי. בואי נהיה ישרים. אין לי כנפיים ואני לא מלאך. יש לנו הצרות שלנו, למה שנקבל צרות אחרות? כמו שאתה קונה ריהוט ואתה רוצה שהוא יהיה הכי טוב, ככה גם משפחה. אתה מקבל גבר גרוש ובסוף לא נעים לך ואתה משלם במקומו את דמי המזונות".

ומה בדבר נכים?

"עד היום לא פנו כאלה, ומי שהיה פונה הייתי מסביר לו שיהיה לו קשה למצוא עבודה. כשבן משק נעשה נכה אנחנו מטפלים בו, אבל זה שלנו".

הדחויים, אומר קמינר, לא תמיד מקבלים בהבנה את הודעות הדחייה. "במיוחד כועסות האמהות החד הוריות, אבל אף אחד לא איים במשפט ולא שבר שולחנות. היו כאלה שנעלבו אישית, כאילו שאנחנו לא בסדר. הסברנו להם שהם פשוט לא מתאימים".

מי כן מתאים?

"בן קיבוץ שעשה שנת שירות לפני הצבא, היה ראש גדול בצבא, עזב את הקיבוץ, התחתן, למד ובשיא חייו הוא חוזר לקיבוץ, למקום שקט וירוק עם נשמה יתרה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו