בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין אור בקצה המנהרה

אלוף יעקב אור, מתאם הפעולות בשטחים, נחשב בצמרת הצבא לאחרון תומכי אוסלו, למרות שלא תמיד נלחם על דעותיו עד הסוף. פרישתו משאירה את השטחים עם בוגי יעלון ובני דמותו

תגובות

בספר "מביירות לירושלים" מתאר תומאס פרידמן, אז כתב ה"ניו-יורק טיימס" בשתי הבירות, שיחה עם קצין ישראלי בימיה הראשונים של האינתיפאדה הראשונה, "אינתיפאדת האבן". הקצין, תת-אלוף יעקב אור, אז מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, מספר על תקרית במחנה הפליטים ג'באליה. "הלכתי ברחוב וראיתי ילד קטן - אני חושב שהוא היה לכל היותר בן שנה. הוא רק עכשיו למד ללכת. היתה לו אבן ביד. הוא בקושי החזיק את האבן, אבל הוא הלך עם אבן ביד. אבן שרצה לזרוק על מישהו. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי ואני חייכתי והוא הפיל את האבן... חשבתי על זה מאוחר יותר: בשביל הילד הקטן הזה, הזעם הוא חלק מן החיים, חלק מהילדות שלו - כמו הליכה או אכילה. הוא עדיין לא ידע על מי הוא זועם. הוא היה קטן מכדי לדעת. הוא יידע בעוד זמן מה".

התינוק מג'באליה כבר אמור להיות עתה ילד בן 14. החיילים הישראלים אמנם עזבו את המחנה ב-1994, כשהיה בן שבע, אבל סביר שהוא ממשיך להשתתף בעימותים עם צה"ל, גם אם אלה מתנהלים כעת כמה קילומטרים מג'באליה, כחלק מהאינתיפאדה הנוכחית. היום הוא גם יודע בוודאי על מי הוא כועס. האלוף יעקב (מנדי) אור כבר לא יהיה חלק מהמערכה הזאת.

בשבוע הבא מסיים אור 37 שנות שירות בצה"ל, ארבע וחצי האחרונות מהן כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. חלק ניכר מעשרים השנים האחרונות עשה בתפקידים שונים בשטחים. "אלה לא תפקידים שמקבלים עליהם צל"שים", הוא אומר. "יש מעט מאוד תודות במקומות הללו". את המשך הלחימה בשטחים מותיר אור למישהו אחר. ולא, אין לו סיבה מיוחדת להאמין שמצבו של הנער מג'באליה טוב בהרבה מכפי שהיה לפני 13 שנה.

אור, מאז ומתמיד איש המערכת, יישאר כזה גם עם פרישתו. אף ששני הצדדים אינם מאשרים זאת רשמית, הוא אמור להתמנות בקרוב לאחראי על ביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה. במשך שנותיו הרבות בצה"ל מיעט מאוד להתראיין. גם בראיון הפרידה הזה הוא שומר בדרך כלל על נימה זהירה, בוודאי מאופקת יותר מכפי שהרשה לעצמו בשיחות שלא נועדו לציטוט. ובכל זאת, גם מבעד לניסוחים הפתלתלים והמורכבים האופייניים לו, אפשר להבין שאור היה מעדיף לעשות את הדברים אחרת; שהוא אינו שותף להסכמה ההולכת ומתרחבת בקרב חברי הקבינט ואלופי המטכ"ל, כאילו מלחמה עם הפלשתינאים היא גזירת גורל; שאילו היתה ההחלטה בידו, מספר הההגבלות המוטלות על התושבים הפלשתינאים היה קטן בהרבה.

תשעה וחצי החודשים האחרונים היו, כך אפשר להבין, קשים ביותר בשבילו. התקווה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום (ואור, אף שאינו אומר זאת בפה מלא, היה שותף לאמונה שהדבר אפשרי), הולכת ומתבדה. מתאם הפעולות מצא עצמו, יותר יותר, בדעת מיעוט, אם לא דעת יחיד, בדיוני המטכ"ל: קול אחרון כמעט נגד גלישה להסלמה, נגד עונשים קולקטיוויים. אבל הביקורת שלו נשמעה בעיקר בתוך המערכת, שהשפעתו בה פחתה והלכה. כשכבר התראיין לכלי התקשורת שמר על טון ממלכתי, סניגור בעל כורחו של צעדים שלא תמיד האמין בהם.

"מנדי ניסה לסייע ככל שיכול", אומר שר בכיר בממשלת ברק. "אבל לטעמי, הוא לא עמד מספיק מול המערכת. אני בטוח שהוא אכל את הלב במשך ארבע שנים, לא רק באינתיפאדה. אבל הוא שמר על זכות השתיקה. בקבינט לא שמענו אותו, הוא לא נלחם על עמדותיו. מצד שני, הוא הבין את המצב: שיום יום נולדים בשטחים עוד מתאבדים על רקע המצוקה. חבל שלא יהיה שם עוד. הוא איש בסדר גמור".

אור מאשר כי "יש מתח בתוך המערכת בעניין הזה. לפעמים, זה מתסכל ומאכזב אותי. אני מבין את הבעיה למטה בשטח. המח"ט המרחבי (בשטחים) חייב לדאוג לביטחון האוכלוסייה הישראלית. הייתי שם, בתפקידים האלה. אבל אנחנו חייבים גם לשמור על מרקם החיים בצד השני". הוא חושב שדעתו נשמעה. "מי אמר שצריך תמיד לדפוק על השולחן? דעתי הובעה בכל הפורומים. עזרנו למנוע הידרדרות בלתי מבוקרת. צריך להבין שאנחנו בעימות ארוך מאוד וחשוב לזכור שיש בו מחר. אני גאה כשאני אומר דברים, אפילו אם אני עומד לעתים לבד".

המתנדב היחיד לגולני

יעקב אור, לשעבר מנדלסון, נולד בתל אביב ב-1946 וגדל בשכונות עוני: קודם פלורנטין ואחר כך בג'סי כהן בחולון. כנער צבר מה שהוא מגדיר "היכרות אינטימית עם בית הדין לנוער. ובכל זאת יצאנו משם בסדר: אחד דוקטור בהיי-טק, אחד רופא, אחד אלוף". כשהתגייס לצה"ל רצה "גולני או משמר הגבול" והיה המתנדב היחיד לגולני באותו מחזור, הרבה לפני שהחטיבה הפכה ליחידה שמתגייסים נאבקים להגיע אליה. הוא משתחרר כוותיק האלופים, מבוגר יותר מהרמטכ"ל שאול מופז, תשע שנים חבר בפורום מטכ"ל.

במלחמת ששת הימים כבר היה אור סגן מפקד פלוגה (כמה מעמיתיו במטכ"ל עוד לא סיימו אז בית-ספר יסודי); במלחמת יום כיפור היה ממלא מקום מג"ד בגולני. כרבים מאלופי המטכ"ל, ובהם משה יעלון וידידיה יערי, שחזרו ממילואים לשירות קבע בעקבותיה, היתה המלחמה ההיא השבר הגדול שלו. כמה חודשים לפני כן, ביולי 73', הוא נפרד מסיירת גולני שעליה פיקד ויצא ללמוד בפו"ם (מחליפו, שמריהו ויניק, נהרג במלחמה). יומיים לפני פרוץ הקרבות שמע בפו"ם סקירה של בכיר באגף המודיעין: "אל תהיו מוטרדים", אמר הבכיר לקצינים הצעירים, שכבר החלו לשמוע רינונים על מלחמה בפתח.

מהמלחמה לקח עמו אימרה של אלברט איינשטיין, שתלויה עד היום מעל השולחן במשרדו: "אמונה עיוורת בסמכות היא האויב הגדול ביותר של האמת". בעקיפין, שאב משם גם חוסר אמון מסוים בהערכות המודיעין המוסמכות. "באה כמעט השכינה בכבודה ובעצמה ואומרת לך שיהיה בסדר, וכעבור יומיים אתה בחרמון; נהרגים שם אנשים קרובים לך ואתה נותן פקודת נסיגה לצוותים מהסיירת שלא מזמן פיקדת עליהם".

מעל שולחנו תלה גם תצלום קבוצתי: קציני חטיבת גולני, אחרי מבצע "קלחת ב'" ב"פתחלנד" בלבנון, 1972. הוא אינו טיפוס נוסטלגי בדרך כלל ואינו מרבה לספר סיפורי מלחמה, אומר אור, ואחד ההסברים לכך מצוי בתמונה. "יש המון אנשים בתמונה הזאת שנהרגו, מרביתם ביום כיפור. זו חבורה שלמה שנמחקה. האמת היא שאני די מתבייש, נבוך - אין לי מלה טובה להגדיר את זה - שנשארתי בחיים. אני מוצא את עצמי כאילו צריך להצדיק את זה לפני מישהו. אני במקרה יושב כאן. לכן אני לא יושב כל היום ומספר סיפורי גבורה".

כן, הוא גאה בשני בניו ששירתו כקצינים בסיירת הצנחנים ובבתו, שהתנדבה לשירות למרות בעיה בריאותית. "זה נותן לי נחת. אבל בתור אחד שהשאיר את מוריו וחבריו מאחור, אני לא יכול להתגאות יותר מדי".

אחרי תפקידים נוספים בגולני שירת גם באג"ם מבצעים ואחר כך נשלח להקים את המשלחת הביטחונית של ישראל בסינגפור. ב-84' מונה למפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית. בשטח היתה אז חטיבה אחת בלבד, לעומת שבע היום. שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה ב-87' מינה אותו יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד דרום, למפקד הכוחות ברצועה. אחר כך שב לפקד על הכוחות בגדה, כמפקד אוגדה, והיה ראש חטיבת התורה וההדרכה במטכ"ל. בסוף 96', כשקודמו אורן שחור הסתבך ונאלץ לפרוש לאחר פרסום פגישותיו החשאיות עם שמעון פרס (אז מנהיג האופוזיציה), מינה אותו שר הביטחון מרדכי למתאם הפעולות בשטחים. זה נחשב אז מינוי מפתיע; אור כבר היה בדרך למשרה נוחה ולסיום שירות כנספח הצבאי בסינגפור.

חומה נגד יתושים

אור אוהב תיאוריות. הוא מסוגל לדון שעות ברעיונות מופשטים, עד כדי התשה מוחלטת של שומעיו. "הוא נוטה לדבר בגובה של 40 אלף רגל", אומר קצין מפקודיו. "אבל תמיד יש בזה משהו. הוא תמיד יציג עניין מזווית שלא חשבת עליה". מתאם הפעולות היוצא נחשב מפקד נוקשה, "יקה", פדאנט. "הוא מתעניין בטווח הרחוק, כשקודמיו בקושי עסקו בחודש הקרוב", אומר קצין אחר. "יש לו בהחלט אינטגריטי. הוא תמיד טיפל בתקיפות בסימנים של שחיתות, שארגון כזה חשוף להם. זה לא מקרה שמנדי לא הולך לעשות עכשיו עסקים עם פלשתינאים, אלא למשרד המבקר. זו עבודה סיזיפית. הוא לא מתעניין בעשיית רווחים במיליונים".

יש לאור קונספציה, למרות מצב הלחימה עם הרשות. הוא מדבר על "בניית יכולת לקשר. בין שתי החברות יש חיבור מתוקף החיים כאן. גם בעימות מוחלט יש מחר. ברירת המחדל היא התנגשות טוטאלית בין שתי חברות סמוכות. מפגשים יכולים להוסיף מוטיווציה שלילית או ליצור תמריץ של כדאיות הדדית". עימות, הוא אומר, יכול להיות מורכב מהתנגשות אידיאולוגית-לאומנית, או כלכלית. החיבור ביניהן מסוכן במיוחד. מערכות יחסים והיכרות בין הצדדים יכולה לעכב התפרצות.

לפני העימות, וגם עכשיו, אור מדבר על "ניסיון לבנות ודאות בתנאי אי ודאות. יש יחסים אינטימיים בינינו לבין הפלשתינאים מטבעו של הממשק אתם. זו לא סוריה או מצרים שמעבר לגבול. הנה, במועצה האזורית עמק חפר רוצים עכשיו לרסס את אגני הניקוז של טול-כרם, כי היתושים משם מגיעים אליהם. אז נקים קיר שלא יעברו?"

היעד של משרד המתאם במציאות הנוכחית, הוא אומר, "לאפשר מקסימום גמישות למערכת המדינית. חייבים לשמר יכולות, לתת מרחב לפתרונות. אני צריך להסתכל מעבר למחסום, לקיר, לדעת מה קורה מאחוריו".

קודמו שחור, ובמידה מסוימת גם אור, נתפסו תחילה ככונסי נכסים, כמי שילוו את סגירת משרד המתאם עם התקדמות המגעים להסדר הקבע. באחרונה דווקא הוגדל מספר אנשיו, אחרי תקופת קיצוצים ארוכה. "אני לא אגיד שאני שמח מזה, אבל זה מה שמחייב המצב". משימה נוספת שנטל על עצמו היתה הקמת מרכז לתיאום ההסברה הישראלית. התיאום האזרחי בין משרדי הממשלה העומדים בקשר עם הפלשתינאים התחזק מאוד, אבל אור חושב שעדיין נדרשת שם עבודה רבה. על עתידו של משרד המתאם הוא אומר ש"אסור לעשות דה-לגיטימיציה למי שמדבר עם הצד השני. ראש הממשלה ושר הביטחון קבעו שזה חיוני".

שר הביטחון לשעבר, ח"כ משה ארנס (ליכוד), אומר ש"אור עשה עבודה טובה, גם אם הוא פעל במסגרת המדיניות שהותוותה לו אחרי אוסלו. אני מניח שהמשרד הוא עדיין מקור אינפורמציה טוב למקבלי ההחלטות. כמה אנשים עוד עובדים שם? כמה מאות, אתה אומר? זה נראה לי גדול מדי. הייתי מצפה שהארגון יצטמצם".

ליורשו, תא"ל (בקרוב אלוף) עמוס גלעד, משאיר אור ארגון מוזר במקצת. גוף ביטחוני, אזרחי למחצה, שבראשו עומד קצין בכיר, שכמעט אינו לובש מדים. המתאם כפוף למשרד הביטחון, אף שמשימתו היא תיאום פעולות הממשלה בשטחים. גלעד יהנה מניסיון המצטבר של קצינים בכירים שצברו אלפי שעות עם פלשתינאים, כראש המינהל האזרחי בגדה דב (פופי) צדקה, שהתנדב באחרונה לשנת כהונה רביעית בתפקיד, וראש המינהל ברצועה, אל"מ כמיל אבו-רוקון, או היועץ לעניינים פלשתיניים, אריה שפיצן. לעומת זאת, מהגלריה הזאת ייעדר תא"ל בני גנץ, המסיים עכשיו את תפקידו כמפקד כוחות צה"ל בגדה.

תחזיות שהתבדו

שבועיים וחצי לפני פרוץ העימות, בספטמבר אשתקד, דיבר אור בשיחת רקע עם "הארץ" על תקוותו שהפרויקטים המשותפים עם הפלשתינאים יסייעו לבלום התלקחות בשטחים. יש פערים גדולים בין העמדות המדיניות של הצדדים, אמר, אבל מחיר ההפסד לרשות יהיה גדול יותר. לכתבה ניתנה כותרת לא מוצלחת, "היו"ר (ערפאת) יעדיף ביזנס על עצמאות", שספק אם שיקפה במדויק את דעתו של אור. כשפרצו ההתנגשויות תקפו אותו עמיתיו בצבא בטענות שהקונספציה שלו, כמו זו של הוגי תהליך אוסלו, נכשלה.

אור מודה בדיעבד ש"נתתי לתהליך, לא בהכרח להסכם עצמו, סיכויי הצלחה גבוהים". אבל, הוא אומר, בבסיס ההסכם עמד ביטחון מלא לישראלים מול חופש תנועה לפלשתינאים. "זה השתנה כבר ב-95' עם פיגועי החמאס. המשוואה הופרה באופן בסיסי והשמיטה מאיתנו יכולות". ובכל זאת, הוא חושב, "יהיה כאן מחר, ולא חשוב אם קוראים לזה אוסלו או מנהטן".

האם צפה את התפרצות השנאה היוקדת בין הצדדים? המתאם שולף תיק שנאסף במשרדו על הסתה פלשתינית, עוד בתחילת 98'. "היתה כאן שטיפת מוח גבלסית בעיתונים, בקריקטורות, בנאומים. זו לא שנאה שהתפרצה, אלא פוטנציאל שנבנה בתודעה. אבל לא חשבתי שהטינה תהיה כה עמוקה".

התיאורים של המתנחלים בעיתונות הפלשתינית כשטן, כסרטן, לא החלו באינתיפאדה הנוכחית. הם רק הקצינו. קצין בכיר מפקודיו אומר שאור "לא נשבר מהמצב, אפילו שביקש לעזוב כבר לפני יותר משנה. הוא איש חזק, חרוץ, עם משמעת עצמית גבוהה, שהלך בדרכו, גם אם לא תמיד אמר מספיק, או בצורה חריפה דיה. אני לא חושב שטעינו בקונספציה. הרבה פעמים הוא היה הנער עם האצבע בסכר. אני חושב שאם זה היה תלוי בו, היו בשטחים פחות מגבלות: הוא היה דוחף קדימה את התוכנית שלו לכבישים נפרדים לפלשתינאים ומפסיק לחבל בהעברת חומרי הגלם לרשות. האם הוא עוזב עם תחושה מחורבנת? בוודאי. אבל אתה חושב שלבני גנץ אין תחושה כזאת? לכולנו יש".

בתוך מערכת הביטחון כונה אור "שגריר פלשתין בצה"ל" או "המוהיקני האחרון של אוסלו". אור חושב שנהג לפי ההנחיות שקבעו הדרגים שמעליו, בהם הממשלות. "זו הרי הגדרת התפקיד: תיאום הקשרים הכלכליים והחברתיים עם הרשות, דיווח על הלכי הרוח אצל הפלשתינאים. פעם עוד הייתי מתרגז על כינויים כאלה". ובכל זאת, בחודשים האחרונים נקלע לעימותים חוזרים ונשנים עם סגן הרמטכ"ל משה יעלון ועם אלופי הפיקודים, במיוחד בדרום: יום-טוב סמיה ומחליפו דורון אלמוג. שותפים לעמדתו מצא בעיקר מחוץ למערכת, כראש השב"כ לשעבר עמי איילון (שניהם הושפעו מאוד מיועצם המשותף, המזרחן פרופ' מתי שטיינברג).

לפעמים היכה על חטא שלא זעק יותר. באוגוסט אשתקד נהרג בכפר סורדא ליד רמאללה קשיש פלשתינאי מאש חיילי דובדבן. הודעת צה"ל גרסה שהאיש, שאכן היה חמוש, פתח באש לעבר החיילים מגג ביתו. המפקדים בשטח הבהירו בשחצנות ש"כשאנחנו יורים - אנחנו בדרך כלל פוגעים". אור, שהיה שותף להקמת היחידה ב-86', נחרד. משהו יסודי דפוק שם, טען, גם כשהתחקירים והרמטכ"ל קבעו שהכל היה בסדר.

תחקירי צה"ל, ככלל, אינם מרשימים אותו. הוא זוכר, כמפקד אוגדה, אילו ניסיונות טיוח נעשו לעתים בשטח אחרי מחדלים. כמה שבועות אחרי התקרית בסורדא חמק המבוקש מחמוד אבו-הנוד מלוחמי דובדבן בכפר עצירה א-שמאלייה. שלושה מחיילי היחידה נהרגו מ"אש ידידותית" של חבריהם.

טעויותיו של ערפאת

ברשות הפלשתינית מאבחן מתאם הפעולות "מצוקה קשה". זו תוצאה ישירה של הלחימה שהובילה הרשות, הוא מסביר. "ערפאת לא קרא נכון את המפה. האחדות הישראלית היא כלי אדיר. ערפאת חשב שיוכל ללחוץ עלינו דרך חוסר הקונסנזוס הישראלי, וקרה ההיפך. אמרתי לבכירים הפלשתינאים: אתם לא שפויים בהנחה שלכם שאנחנו חלשים. היסטורית, אנחנו מתלכדים במצבים קשים". הרשות, הוא אומר, "נכנסה למעגל כלכלי של הידרדרות". 40% מתושבי השטחים מתחת לסף העוני, האבטלה הגיעה ל-30%. חלק מהמערכות הבסיסיות (משפט, גביית מסים), אינן מתפקדות.

אור הסתייג מחלק ניכר מהצעדים הכלכליים שהפעילה ישראל נגד הרשות. "במצבים מסוימים תמכתי. למשל, אחרי הפיגוע בדולפינריום היה מקום לעצור הכל. בימים הראשונים של העימות המלצתי להשעות את העבודה בישראל. אבל אני חולק על התזה של 'בוא נכווץ עוד קצת והם ייכנעו'" - אור רומז לטענת יעלון בנובמבר 2000, שלפיה התערבות הדרג המדיני מנעה הכרעה בעימות.

"התפישה היא שאין לנו מלחמה עם האוכלוסייה הפלשתינית, אלא עם מי שעוסק בטרור", מבהיר אור את עמדתו. "אין לי מאבק בנהג המשאית מג'נין, שרוצה בסך הכל להתפרנס ולהעביר ירקות לרמאללה. אני מתנגד באופן בסיסי לתפישה של הענשת כל הציבור. מה החוכמה של מניעת חשמל, דלק? זה הרי עלול להביא בסוף חרם נפט פוטנציאלי של הערבים, שישפיע גם בלוס-אנג'לס ובסוף עלינו".

בהדרגה השיג המתאם ניצחונות טקטיים. במערכת הביטחון כבר פסקו הדיונים על הצעות למנוע הוצאת סחורה חקלאית מהשטחים, שביטוי בולט להם היתה הערתו של יעלון, "שיירקבו להם התותים". אור: "האם בגלל שנפסיק את אספקת התותים אנשים יקומו ויגידו 'אנחנו מפסיקים את האלימות'? עוד לא ראיתי מישהו מנצח מלחמה בהפסקת מזון. יש ויכוחים בתוך המערכת. זה טבעי לחלוטין. אבל השאלה הזאת היא ההתמחות של מערכת התיאום, זה לא ניהול חנות מכולת".

אסור לישראל להישאב לתוך מגמה זוחלת של אחריות מחודשת בשטחים, מזהיר אור. מישהו בישראל באמת רוצה לנהל שוב את עסקי הביוב של רמאללה והחינוך של טול-כרם? שואל קצין בכיר אחר במשרדו. "יש סל אמצעים שאני חי אתם בסדר", אומר אור ומפרט: "אין ביקורים; בעבר 150 אלף איש (בעיקר מירדן ומצרים) ביקרו כל שנה בשטחים. נמל עזה לא נבנה. גם מדינות העולם מעבירות כסף במשורה, כי הן לא סומכות על הצד הפלשתיני. כספים שהרשות הבטיחה, כמו 600 שקל לכל עובד, לא הגיעו ברובם. זה הולך כנראה לכיסים פרטיים, ומי שנתן לאנשים את הכסף במקום הרשות אלו בעיקר אגודות צדקה, כלומר החמאס". על שיבוש העברת כספים לערפאת ולמוסדותיו הוא ממליץ. "זה אפקטיווי ואני יכול לחיות עם זה, למרות הביקורת בעולם".

בשיחות עם בכירים פלשתינאים למד אור, שקצתם ציפו שהעימות יימשך שבוע-שבועיים, "משהו כמו אירועי המנהרה ואחר כך נחזור לשולחן הדיונים". בינתיים, לדעתו, אין לרשות הישגים מהותיים. "ערפאת הרי מדבר עכשיו על אימוץ הבנות טנט ומיטשל, הפסקת אש ואחריה ניהול משא ומתן. הרי אפשר היה לנהל משא ומתן כזה בלי 500 הרוגים (פלשתינאים)".

על יו"ר הרשות, יאסר ערפאת, הוא אומר: "האיש הוא חידה. יש לו מוזרויות. חלק מהדברים הללו הם הצגות. האם סידר אותנו? הוא סידר את הפלשתינאים ואת עצמו, גם אותנו. מקור הסמכות שלו, בעיניו, הוא החזון ההיסטורי והשליחות הלאומית. לכן, ההסכמים איתנו הם בעיניו אמצעי בלבד. אין לו בעיה לשבור אותם ולירות. המחיר ששילמו הפלשתינאים אינו מובן מאליו מבחינתם. הוא החזיר את המצב שנים לאחור, ויש אנשים בהרבה שכבות ברשות שמביעים הסתייגות ממהלכיו. אבל אלו אמירות בארבע עיניים ולכן לא רלוונטיות. אני לא חושב שזה ייאמר פומבית".

אור מסתייג נחרצות מהדיבורים על החלפת ערפאת ביוזמת ישראל. "אנחנו לא ממליכי מלכים ולא משנה מה אומרים במסדרונות השלטון. זה לא אגודות הכפרים ולא לבנון. ההיסטוריה מלמדת שיש מכך מפחי נפש גדולים. אתה לא יכול לשלוט על תהליכים כאלה. זה נראה לי (רעיון) משונה. החברה הפלשתינית היא דבר יציב; המנהיגות מתחלפת. ערפאת הוא סמל, מנהיג על, אבל מתישהו הוא יילך ותתפתח מנהיגות חדשה".

כאחרים במערכת הביטחון, גם הוא מאמין שאת ערפאת תירש קבוצה של מנהיגים, אזרחיים וביטחוניים. התסריט של פיצול פנים-פלשתיני ל"דחלנסטאן" ו"רג'ובסטאן" לא נראה לו סביר. החברה הפלשתינית חזקה מכפי שנוטים להאמין בישראל, הוא אומר. דחלאן, אגב, עורר את חשדו בעבר. "לפני שלוש שנים המלצתי לבחון את מערכת היחסים אתו. בעניינו, אישית, לא הופתעתי מכלום".

ואם לא מחר, אז מחרתיים

למרות ההסלמה, אור שומר על קשרים אישיים עם בכירים פלשתינאים רבים. "מגיעות לכאן עשרות שיחות טלפון ביום", הוא אומר. עם קצתם יישאר בקשר. לא, הוא לא רוצה להגדירם כידידים. זו לא התקופה הנכונה לכך. בוודאי לא ינקוב בשמותיהם. זה עלול להביך אותם. "אין לנו אחריות על הפלשתינאים, רק על עצמנו. אבל השאלה היא מה כדאי למדינת ישראל. לטעמי, עדיפה לנו רווחתם על מצוקתם. אנחנו חייבים למצוא איזון בין מניעת הפגיעה בישראלים, שהיא משימה הכרחית, לבין השמירה על המחר, גם אם יעבור הרבה זמן עד שהמחר יגיע.

"יש מי שאומר שתהיה כאן מלחמה עוד מאתיים שנה. אני חושב שלא. שתי האוכלוסיות יחיו זו לצד זו גם בעתיד. אין לי אינטרס להרחיב את מעגל ההקצנה, להגדיל את מספר תומכי החמאס". ובכל זאת, אור רחוק מאופטימיות. "ללא שינוי בסיסי, ואין שינוי כזה באופק, בנכונות הפלשתינית לפעול באגרסיוויות נגד הטרור, העימות יימשך. זה כמו כדור שלג. ההתנהגות הפלשתינית תביא לבסוף לתגובה ישראלית חריפה".

למחרת השיחה עמו ביקש אור להוסיף סיפור על נשיא צרפת לשעבר, שארל דה-גול. "בשיא המשבר באלג'יריה, שאלו פעם את דה-גול מה יהיה. הוא השיב: 'השלום באופק'. אחר כך הלכו לבדוק במילון מה ההגדרה של 'אופק': קו דמיוני המחבר בין שתי נקודות, שמתרחק ממך ככל שאתה מתקרב אליו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו