בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מבוכה לתקווה

"מייד אין יזראל", במאי: ארי פולמן; "חתונה מאוחרת", במאי: דובר קוסאשווילי; פסטיבל הסרטים בירושלים

תגובות

ארבעה סרטים עלילתיים ארוכים חדשים משתתפים השנה בתחרות וולג'ין שמתקיימת בפסטיבל הקולנוע בירושלים. שני הסרטים הראשונים שנחשפו בתחרות, "מייד אין יזראל" של ארי פולמן ו"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, מייצגים שניים מהקטבים שבתוכם נע הקולנוע הישראלי: קוטב המבוכה, ניתן לכנות את האחד, וקוטב התקווה את השני.

הקולנוע הישראלי ידע בעיקר שני סוגים של כישלונות: של סרטים שהם כה חובבניים מכל בחינה רעיונית או יצירתית, שלא היה להם סיכוי מראש, והם לרוב נעלמים או אפילו נגנזים אחרי חשיפה קצרה מאוד (במהלך התחרויות שמתקיימות בפסטיבלי הקולנוע בירושלים וחיפה צפיתי כבר בכמה סרטים ישראלים שלא נראו מאז); ושל סרטים שמעידים על מיומנות כלשהי, לעיתים מחשבתית ולעיתים סגנונית, ועם זאת הם נכשלים.

סרטו של ארי פולמן שייך לסוג השני והעגום יותר. "מייד אין יזראל", בדומה ל"קלרה הקדושה", סרטו הקודם והמוצלח בהרבה של פולמן (שאותו הוא ביים יחד עם אורי סיוון), מבקש להיות פנטסיה עתידנית, שמעלה השערות על הצפוי לנו במקום הקשה והמבלבל הזה.

הסרט מתרחש ברובו ברמת הגולן (שנופיה, שצולמו על ידי איציק פורטל, הם אחת המעלות של הסרט), זמן קצר אחרי חתימת הסכם שלום עם סוריה, ומתאר את המתרחש כאשר חבורה של טיפוסים, שמתחרים זה בזה, מנסים להתנקש במי שנחשב לנאצי האחרון שנותר עלי אדמות, והוא מוסגר לישראל דרך סוריה במטרה להעמידו למשפט ולהוציאו להורג בירושלים.

"מייד אין יזראל" ניסה, כנראה, לומר משהו על זילות זיכרון השואה, ומה שעשוי היה להיות נועז עוד יותר, על האופן שבו הזיכרון הזה מעצב את המיתולוגיה הישראלית הצבאית והלאומית; אבל התוצאה מביסה כל סיכוי שהיה לסרט לומר משהו בעל ערך ומשמעות על ההוויה הישראלית. העלילה המסורבלת והמבולבלת, שגדושה בדמויות ואירועים, אינה מתקדמת לשום מקום וחוזרת עלל עצמה במונוטוניות מעיקה ומייגעת; חלק ניכר של הרעיונות התסריטאיים והצורנים נדמים מאולצים (הסרט מתרפק בילדותיות מסוימת על השימוש בסלואו-מושן בקטעי השיא) והסרט מבזבז שורה של שחקנים מוכשרים (מנשה נוי, ששון גבאי, דרור קרן, צחי גראד ואחרים) בתפקידים שאינם מפותחים דיים.

"מייד אין יזראל", כתוצאה מכל זה ופגמים נוספים, אינו מגיע לכלל אמירה בעלת נפח, והוא נדמה יותר כמו תקלה מצערת מאשר יצירה שנבנתה בתהליך מבוקר של יצירה. אינני נוהג לרוב להציע ליוצרים מה לעשות, גם משום שאינני סבור שזהו תפקידי וגם משום שלרוב אינני יודע מה ניתן לעשות; אבל במקרה של "מייד אין יזראל" ניתן אולי להדק את הסרט ולקצר אותו כך שהוא יהיה באורך של דרמה טלוויזיונית ממוצעת. ייתכן שאז תזכה האמירה שחבויה בסרט באיזשהו מקום למידה מסויימת של צלילות, והתוצאה תוכל להשתלב בגל הדרמות המעט הזויות שהן אופנה ישראלית עכשווית.

את הערכתי והתפעלותי מ"חתונה מאוחרת" הבעתי כבר כאשר הסרט הוקרן לפני כמה חודשים באחת המסגרות היוקרתיות בפסטיבל קאן. אכתוב על הסרט בהרחבה פעם נוספת כאשר הוא יעלה על האקרנים בישראל בעוד כמה חודשים. אחזור ואומר רק ש"חתונה מאוחרת", סרטו העלילתי הארוך הראשון של דובר קוסאשווילי, מאשר את ההבטחה שהיתה בסרטו הקצר, "עם חוקים". יש לקוסאשווילי היכולת שיש למעטים כל כך לשלוח מבט אל המציאות המוכרת לו ולעצב אותה באופן אישי ופרטי בצלם חזוני. הוא יודע גם לנווט במיומנות בין הקומי למלודרמטי ולברוא עולם שהוא בעל נפח אנושי מדויק ומגוון.

עלילת הסרט מתארת את ניסיונו הנואש של גבר גרוזיני בן 32 למרוד במשפחתו המסורתית, שמבקשת למצוא לו כלה מתאימה (כלומר, בתולה עד גיל 18) בעוד שהוא מעורב בקשר רומנטי סוער ומסעיר עם גרושה, מבוגרת ממנו ואם לילדה. על הבסיס הזה יוצר קוסאשווילי סרט שהוא מצחיק ועצוב ובעיקר בוגר מבחינה רעיונית ועשיר מבחינה רגשית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו