בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קראו לי ישמעאלה

שלוש סופרות כתבו מחדש, מנקודת מבט אחרת, את "מובי דיק", "חלף עם הרוח" וספר בראשית. הצלחתן מעידה אולי כי השליטה בתרבות הפופולרית עוברת מידיים שמרניות לידיים ביקורתיות, ומוכיחה שסיפור טוב הוא דרך מצוינת לערער מיתוסים

תגובות

שלושה ספרים שיצאו לאור באחרונה מסמלים סגירת מעגל: הם מדגימים היטב את הדרך הארוכה - השינויים הגדולים בנורמות, בתפישת העולם ובמוסר הרווח - שעברה התרבות הפופולרית במאה ה-20. אבל יותר מכך, הם מלמדים שיעור מאלף בביקורת תרבות.

"אשת אחאב", התשובה העכשווית ל"מובי דיק";Wind Done Gone" "The, התשובה ל"חלף עם הרוח"; ו"האוהל האדום", הגרסה החדשה לחלקים אחדים בספר בראשית - הם שלושה סיפורים קריאים וסוחפים, ומרגשים לפרקים. אלה יצירות שעומדות בפני עצמן, הן נגישות לכל קוראת וקורא, ואפשר ליהנות מהן גם בלי להכיר את המקור שאליו הן מתייחסות. ודווקא משום כך הביקורת שהן מבטאות מהדהדת ונוקבת.

מבחינה מסוימת מרשימה ביותר היצירה של סינה ג'טר נסלנד, מחברת "אשת אחאב" (שראה אור השנה בהוצאת מודן בתרגום נורית לוינסון, שנתיים אחרי שיצא באנגלית). נסלנד בחרה להתמודד עם המיתוס של "מובי דיק", שכתב הרמן מלוויל באמצע המאה ה-19 ונחשב "המשל הגדול" או "אלגוריית הנייר של המספר הענקי הזה" (כהגדרת הפרופ' צפירה פורת באחרית דבר לתרגומו של אהרן אמיר). "מובי דיק" נתפש כמיתוס מורכב, רב פנים וסתירות, ולכן, לכאורה, קשה במיוחד לניפוץ.

אבל גם אניטה דיאמנט, שטיפלה בסיפור של ספר בראשית ("האוהל האדום" יצא באנגלית ב-1997, ולפני שנה בעברית בהוצאת מטר, בתרגום שרונה גורי), וגם אליס רנדל, ששיכתבה את "חלף עם הרוח", שנחשב לסיפור הרומנטי הגדול של כל הזמנים(Gone" "TheWind Doneשלה יצא לאור לפני שבועות אחדים בארצות הברית), עשו מעשה רב משמעות.

דיאמנט העזה להשתמש בספר הספרים כדי לספר סיפור ולתקן עוולות. ב"אוהל האדום" הדוברת היא דינה, בת לאה ויעקב; שמה מוזכר תשע פעמים בספר בראשית, אבל היא לא אומרת שם אפילו מלה אחת. דיאמנט נותנת לה לדבר לבדה לאורך 321 עמודים.

המחברת כותבת מחדש את הסיפור הנורא של דינה מבראשית ל"ד - המסופר שם כולו מנקודת מבטם של גברים אלימים. בניגוד למקור, ב"האוהל האדום" שכם בן חמור החיווי אינו אונס את דינה, אלא הם מתאהבים. וכך סיפור האונס נעשה ללבו של סיפור רומנטי; וכך הטבח שעשו אחיה של דינה בבני עירו של שכם מקבל כאן הקשר מחריד עוד יותר מאשר במקור התנ"כי.

דיאמנט גם משכתבת את סיפורן של לאה, רחל, זלפה ובלהה, נשותיו של יעקב ואמהותיה של דינה, המבלות זמן רב בצוותא באוהל האדום - הוא אוהל הנשים (אדום על שום ההתכנסות בו בזמן המחזור החודשי והלידות). היא מעניקה לדמויות המיתיות האלה כוח, מבט ביקורתי, קשרים עמוקים וגם עצב קיומי - שנעדרים מהמיתוס המקורי.

למשל, ב"אוהל האדום" "אל", אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, הוא רק אחד האלים, הוא בסך הכל האל של הגברים במשפחה והוא "אל מוזר, מנוכר וקר". הנשים סוגדות למגוון של אלות אחרות.

לבן, אבי רחל ולאה, הוא פטריארך אכזר, עצלן ואונס שפחות. זלפה אינה אוהבת גברים, אינה נמשכת אליהם, ולדעתה הם טובים רק כדי להביא ילדים ולשאת משאות כבדים. יעקב הוא גבר רגיש וחרוץ ומאוד פורה. הוא זוכה ליחס של כבוד בסיפור של דיאמנט, אבל דינה, המספרת, מציינת כי "אי אפשר לזקוף את שגשוגה של המשפחה רק לזכות כישוריו של יעקב או לזכות רצונם הטוב של האלים; עבודתן הקשה של האמהות שלי היא האחראית הראשית להצלחה כאן".

כש"האוהל האדום" יצא לאור ב-1997 הוא נתקל בדממה תקשורתית. בבית ההוצאה פיקדור חששו מכישלון. אלא שכעבור שלוש שנים נמכרו קרוב למיליון עותקים, הוא תורגם ל-10 שפות, ועמד חודשים ארוכים בראש טבלאות רבי המכר. לפי סקירות ב"ואשינגטון פוסט" וב"לוס אנג'לס טיימס", זהו מקרה קלאסי של פרסום מפה לאוזן, של מוצר תרבותי שיש לו ביקוש משום שהוא מספק צרכים אותנטיים.

ספרה של אליס רנדל עדיין לא נמכר בהמוני עותקים, אבל צפויה לו הצלחה דומה. הוא זכה לפרסום רב עוד לפני שהגיע לחנויות, משום שמנהלי עיזבונה של מרגרט מיטשל, מחברת "חלף עם הרוח", ניסו למנוע את פרסומו. הפצתו עוכבה במשך שבועות אחדים בהוראת בית משפט; ואולם בערכאת ערעור נדחתה הפסילה והוצאת Houghton Mifflin שלחה את הספר לחנויות ב-7 ביוני, בתוספת החותמת "הפארודיה הלא רשמית" (אף שערעור נוסף מצד מנהלי העיזבון של מיטצ'ל ממתין כעת להכרעה בבית משפט). ברשימת ביקורת ב"בוסטון גלוב" ציינה גייל קאלדוול, כי הספר "תואר בלשון משפטית כ'פארודיה', אך זהו תיאור שגוי; הספר הוא כתיבה מחדש, מלאת עוצמה, של הסיפור שמיטשל לא סיפרה".

רנדל מספרת את הסיפור שלא סופר על סינרה, אחותה-למחצה של סקרלט אוהרה, גיבורת "חלף עם הרוח"; הדוברת היא בת תערובת. היא נולדה מיחסי מין שקיימו המשרתת השחורה הגדולה "מאמי" ("גדולה כמו פיל... אבל לא מספיק גדולה כדי לקבל שם משלה") ואביה של סקראלט, ג'רלד אוהרה.

בספרה של רנדל נקודת המבט משתנה, ולפיכך כל מה שהודחק ונמחק במקור עולה על פני השטח: טארה, האחוזה של משפחת אוהרה, האדמה שיקרה לבני המשפחה יותר מהחיים עצמם ועליה נלחמים ובשבילה מוצדק למות, נקראת כאן בפשטות "חוות הכותנה" או "טאטה". "תריסר האלונים", אחוזתם של משפחת וילקס, נקראת "תריסר העבדים החסונים כעצים" - על שם העבדים שבנו אותה. סקארלט מוזכרת כאן רק בשם "Other" - היא ה"אחרת" בסיפור הזה; אביה נקרא כאן Planter, ואשלי וילקס, אהוב לבה הבלתי מושג של סקארלט, מכונה "ג'נטלמן חולמני", ומתברר שבעצם הוא מאוהב בסתר באחד המשרתים.

באמצע הסיפור מתברר שגם בדמה של סקארלט זורם דם של עבדים שחורים (וזו כבר נראית התגרות לשמה בשמרנות האמריקאית הלבנה); ומתחוור כי העבדים בסיפור הם אלה שמנהלים בעצם את חוות הכותנה ושולטים בדרך מניפולטיווית בחיי אדוניהם הלבנים. סינרה, המספרת, חיה עם רט באטלר, שאהב אותה הרבה לפני שהבחין בסקארלט. סיפורה מתחיל זמן קצר אחרי שרט עזב את סקארלט והפטיר את המשפט המהדהד:a damn" "Mydear, I don't give (כך במקור; את המלה frankly הוסיפו בסרט ההוליוודי).

ספרים מנפצים מיתוסים: ההערצה מתחלפת בזלזול

קריאה בספר - שיש בו אלמנטים של פארודיה אבל הטון שלו רציני, מאופק ומרגש - מפנה איפוא זרקור אל "חלף עם הרוח" ואי אפשר עוד להתייחס אליו בכבוד. הרומן הגדול של מיטשל אמנם זכה בפרס פוליצר ב-1937, שנה אחרי צאתו לאור, ואמנם נדפסו כ-25 מיליון עותקים ממנו עד היום, והוא מופנם היטב בתרבות ההמונים גם בזכות האפוס הקולנועי שהתבסס עליו, אבל כפי שכתבה נארה שונברג, מבקרת ב"שיקגו טריביון", "מבחינה מוסרית 'חלף עם הרוח' הוא ספר רע. לפרקים ספר רע מאוד".

אפשר אולי בדוחק למצוא בו ביקורת סמויה על מקומן של הנשים בחברה הלבנה השמרנית בדרום ארצות הברית - אבל לא יותר. הגזענות, תאוות הלחימה, החומרנות וקדושת האדמה הן בלי ספק ערכיו המרכזיים. מבחינות רבות, המיתוס הרומנטי הגדול של הלבנים מתבסס על ניצול והשתקה של השחורים. "מול כל נערה שחולמת על מותניים צרים כמו של סקארלט, ומדמיינת עצמה נישאת במעלה המדרגות בזרועותיו של קפטן רט", כתבה גייל קאלדוול ב"בוסטון גלוב", "ישנה נערה שחורה בקליוולנד או במוביל שתוהה מדוע נמנעו ממנה כל טובות ההנאה האלה".

גם חסרונותיו המוסריים של "מובי דיק", שנכתב ב-1850, ניכרים בקריאה חוזרת לכבוד "אשת אחאב" - למרות מורכבותו לכאורה. בולטת בו לעין הגזענות הקולוניאליסטית - ישנם כאן "פראים" ו"קניבלים" שחורים ומולם "בני תרבות" לבנים. יש בו, בלי כחל וסרק, קביעות כאלה: "האמריקאי בן הארץ מספק ביד רחבה את המוח ואילו שאר העולם מספקים באותה מידה של נדיבות את השרירים". בולטת בו הרצחנות, האלימות וההרפתקנות, שמגדירות את הגבריות. בולטת הפנייה אל "הקורא" כזכר תוך התעלמות מוחלטת מקיומן של נשים בעולם בכלל, ובקרב הקוראים בפרט. מלוויל כתב בפירוש במכתב למכרה שלו: "אל תקני את הספר הזה - אל תקראי אותו כשהוא ייצא לאור, זה בשום פנים ואופן לא ספר בשבילך" (כך ציינה באחרונה סטייסי ד'ארזמו בביקורת משבחת על "אשת אחאב" ב"ניו יורק טיימס").

על "מובי דיק" כתבו שהוא משל על תלישותו של האדם מהאל, על הבדידות; משל רב פנים וסתירות על "התפכחות האדם מאמונתו ההירואית בכוחו הכל יכול לעצב את העולם". אלא שכעת מתחוור כי "מובי דיק" הוא לא בדיוק "משל על האדם", אלא "משל על הגבר האלים וחסר התבונה", וכי המשל הזה אינו עומד במבחן הזמן.

זהו סיפור מסע הנקם המטורף של אחאב, קברניט של ספינה וצייד לווייתנים, שרודף אחר לווייתן לבן עצום ממדים משום שפצע אותו באחד ממפגשיהם, הותיר אותו בלי רגל ופגע בכבודו. ישמעאל, אחד הגברים שמצטרפים למסע, הוא היחיד שנשאר בחיים כדי לספר על ההרפתקה הגדולה (ו"קראו לי ישמעאל" הוא אחד המשפטים הפותחים הידועים בספרות). הוא מסביר לקוראים על ההבדל בין גוף לרוח, בין טבע לתרבות. הוא משתמש במדע כדי להגדיר את הלווייתנים, לנתח ולבתר אותם בכוח הרציונל. והוא משתמש בכושר התיאור שלו כדי להעניק הצדקות והקשר מכובד לסיפורו של אחאב.

ב"מובי דיק" מוזכרת אשתו של אחאב במשפט אחד, בלי שם, ורק כהוכחה לאנושיותו של הקברניט: "חוץ מזה, נערי, אשה יש לו - עמה התחתן לפני פחות משלושה מסעות - בחורה מתוקה וותרנית. הבחורה המתוקה ההיא ילדה לו ילד לאותו זקן".

סינה ג'טר נסלנד מעניקה שם לאשה הזאת: אונה ספנסר, והיא מפנה את כל תשומת הלב אליה. "רב החובל אחאב לא היה בעלי הראשון, וגם לא האחרון" - זה המשפט הראשון בספר, והוא ממצה את תבונתו: נסלנד מכניסה כך בפשטות, בלי חגיגיות, את המיתוס הגברי הגדול לפרופורציות. אחאב לא יוצא אצלה אידיוט גמור, היא לא מגחיכה אותו, אבל הוא רק חלק מהסיפור ולא המרכז שלו.

ובו בזמן "אשת אחאב" הוא סיפור מורכב ומרתק, ארוך כמו המקור - הוא מתפרש על פני 719 עמודים בעברית - על חייה של אותה אונה. היא, מתברר, הרבה יותר מסתם "בחורה מתוקה וותרנית", ובכל זאת אינה דמות מיתית כלל וכלל. אונה היא הרפתקנית, סקרנית ומשכילה; היא גאוותנית ואימפולסיווית בנעוריה, אבל עם הזמן מתבגרת ואופיה משתבח. היא פוגעת באנשים שהיא אוהבת, אבל מכירה בכך ומנסה לתקן את דרכיה. היא סולדת מטבח הלווייתנים, היא מתנגדת לעבדות, היא מתלבטת בשאלות של צדק חברתי, היא מצטרפת לפעילות פמיניסטית ובכלל מנסה לתקן את העולם שסביבה. היא מכבדת את אחאב ואינה פוגעת בכבודו, אבל גם עושה דברים מגונים.

בסאגה הזאת החלוקה בין טובים לרעים, ובין בני תרבות לפראים, אינה ברורה כלל ועיקר - אפילו אונה, הגיבורה, חוטאת בעצמה בקניבליזם כדי לשרוד - והרדיפה אחרי לווייתנים נראית כאן כחוסר תרבות מוחלט. גם החלוקה בין גבריות לנשיות מטושטשת: אונה מתחפשת לנער ועולה על ספינה כמלח-שרת מהשורה, והיא גם תופרת היטב והיא אמא והיא אוהבת את הגברים שלה וקשריה העמוקים ביותר הם עם נשים.

אמנם הספר מתבסס על ערכים הומניסטיים, מתקדמים, פוסט-מודרניסטיים של סוף המאה ה-20, אבל הוא היה יכול להיכתב גם במאה ה-19: בעידן המתואר ב"מובי דיק" וב"חלף עם הרוח" היו גם אנשים שהתנגדו לעבדות ופעלו לשחרור הנשים וסלדו מאלימות; כשם שכיום יש אנשים שטבח לווייתנים אינו מגונה בעיניהם, ויש עבדות ומתקיים ניצול של נשים. הספר מייצג איפוא עידן חדש רק מבחינה זו: בסוף המאה ה-20 היצירה הפופולרית עוברת לידיים של השמאל הפוליטי וניטלת מידיה של האליטה השמרנית הימנית.

ואפשר לומר זאת כך: כדי למתוח ביקורת על מיתוס מערבי רב השפעה, נסלנד - כמו דיאמנט ורנדל - בחרה אסטרטגיה מיוחדת: היא אינה מציבה מיתוס נגדי, אלא משתמשת בכוחו של המיתוס המקורי כדי לפרק אותו מנשקו. זו הפעולה החתרנית בהתגלמותה - כניסה ללב הממסד, כדי לנצל את כוחו ולשנותו - ונראה כי היא יעילה פי כמה מאמצעים אחרים של ביקורת תרבות: היא פופולרית וקריאה יותר ממסות אקדמיות, מקריאות ביקורתיות של טקסטים שמרניים, והיא אפקטיווית יותר מכל מחאה, פארודיה מגחכת או התעלמות זועמת.

אליס רנדל שמה בפי סינרה, הדמות הראשית שלה, אמרה ידועה באנגלית: "הקרבה מולידה בוז". כלומר, כשמכירים את מושאי ההערצה מקרוב מגלים את חסרונותיהם ואת מורכבותם האנושית, והזלזול מחליף באחת את ההערצה. ואולי בדיוק ברוח הזאת נכתבו הספרים האלה: כאילו די להכניס את המיתוסים הגדולים לפרופורציות, להביט מהם מקרוב, לחשוף את חולשותיהם, ולספר אותם מנקודת מבט חדשה כדי לנפצם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו