בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש משום מקום

הוא נחטף, נרצח וגופתו הומסה באמבטיית חומצה - גילויים של סוכן לשעבר של שירות הביטחון המרוקאי שופכים אור על תעלומת מותו של מהדי בן ברקה. אך לדברי יוצרת סרט חדש על חיי מנהיג האופוזיציה במרוקו, עוד נותרו שאלות רבות ללא מענה

תגובות

לשווא ציפה בשבוע שעבר שופט חוקר צרפתי בפאריס לסוכן לשעבר של שירות הביטחון המרוקאי, אחמד בוכארי. זה היה אמור להעיד לפניו על גילויו מן החודש שעבר בעניין מנהיג האופוזיציה המרוקאי מהדי בן ברקה. בראיון שהתפרסם לא כבר בעיתונים "לה מונד" הצרפתי ו"לה ז'ורנל" המרוקאי, סיפר בוכארי על רציחתו והעלמת גופתו לפני 36 שנה של בן ברקה. הגופה, אמר, הוטסה מפאריס - שם נחטף ונרצח בידי שליחיו של מלך מרוקו חסן השני - לרבאט. במרתפי מטה החקירות והעינויים בדאר אל-מוכרי, היא הומסה באמבטיית חומצה. בראש המבצע בפאריס וברבאט עמדו שר הפנים, הגנרל מוחמד אופקיר, וראש שירותי הביטחון וסגנו, רב-סרן אחמד דלימי.

אין-ספור מאמרים וספרים נכתבו ברבות השנים על "פרשת בן ברקה", אך אין ביטחון שכל מה שסופר בהם מדויק ושלא נעשה, לפחות בחלקם, מאמץ לטשטש עקבות העלולים להוביל למי שהיו שותפים לפשע הנתעב. דבריו של בוכארי, שמתוקף תפקידו בדאר אל-מוכרי בימים ההם כתב את הדו"ח על הבאת הגופה למקום והמסתה, שופכים אור על תעלומת היעלמותה של גופתו של בן ברקה.

מסכת הגילויים של בוכארי חושפת בין השאר, כי סוכני הסי-איי-אי במרוקו - "קולונל מרטין", "סקוט" ו"סטיב" - שסייעו לשירותי הביטחון המרוקאיים, ידעו פרטים ממקור ראשון על דרך חיסולו של המנהיג המרוקאי. "קולונל מרטין", סיפר בוכארי, היה רשאי לעיין מדי יום ביומן הפעולות שהתנהלו בדאר אל-מוכרי ואף נהג לסייע לו לעדכן את הארכיב, למיין ולקטלג את המסמכים ולארגן את תיקי המשרד.

לדברי בוכארי, החל ב-1961 הופעל בדאר אל-מוכרי מתקן להמסת גופות, אשר נבנה על פי הנחיותיו של "קולונל מרטין". הקולונל, הוסיף, היה דובר צרפתית וערבית וידע על דרך הפעלתו של המתקן מימיו באיראן שבה היה מוצב בשנות החמישים. המתקן הוזמן ממפעל לייצור דוודים בקזבלנקה, ועל ההזמנה היה חתום מלון-באר בשם "לה ספינקס" ברובע מוחמדייה שבצפון קזבלנקה. ל"לה ספינקס" יצאו מוניטין כבית הזונות הטוב ביותר של מרוקו. עד 1964 ניהל אותו אדם בשם זוריטה, שהוצג ב"לה מונד" וב"לה ז'ורנל" כ"פרנקו-ישראלי". לדברי בוכארי, בשנים 1967-1961 "הומסו עשרות גוויות של אנשי אופוזיציה" מרוקאים בדאר אל-מוכרי.

בוכארי לא היה עד לחטיפת בן ברקה בפאריס ולרציחתו. ככל הידוע, בן ברקה, שחי בין השאר בז'נווה כגולה, נפל במלכודת שהוטמנה לו. ב-29 באוקטובר 1965, הוא הוזמן לפגישה, כביכול לצורך הפקת סרט כלשהו, ב"ברסרי ליפ" ברובע סן ז'רמן בפאריס. הוא נחטף משם, הועבר לווילה בדרום העיר ובה נרצח. את העותק היחיד של הסרט שתיעד את פעולת המסת גווייתו בדאר אל-מוכרי מסר דלימי אישית לידיו של המלך חסן. רבים מהשותפים בחטיפתו, רציחתו והעלמת גופתו - מרוקאים וצרפתים - חוסלו, ביניהם הגנרל אופקיר וכמה אנשי עולם תחתון צרפתים.

"הגילויים של בוכארי חשובים, אך חלקיים, מאחר שהרבה שאלות בפרשת בן ברקה נותרו בלתי פתורות", אמרה השבוע סימון ביטון, שסרטה התיעודי "בן ברקה: המשוואה המרוקאית" הוקרן בחודש שעבר באירופה. "רבים מסוכני שירותי הביטחון המרוקאים, שבוכארי הזכיר, חיים במרוקו ועדיין לא סיפרו את גירסתם. הגיע הזמן, שנדע, למשל, מה היתה מידת מעורבותם בפרשה של שירותי ביון זרים - הצרפתי, הסי-איי-אי האמריקאי, המוסד הישראלי ואחרים".

ואכן, ממשלות צרפת וארצות הברית הודו כי מצויים בידיהן אלפי דו"חות ומסמכים הקשורים לפרשת בן ברקה, אך הם הוכרזו סודות מדינה למשך עשרות השנים הבאות. הודאתו החלקית של ראש המוסד בשנות השישים, מאיר עמית, חשפה טפח מהמעורבות הישראלית בנושא. למוסד, אישר אז עמית, היו קשרים עם שירותי הביטחון המרוקאיים והעומד בראשם, הגנרל אופקיר. אנשי המוסד סייעו להם לאתר את בן ברקה ולפתותו להגיע למפגש בפאריס. העניין התפרסם בראשונה בדצמבר 1966 בשבועון "בול", ובשל כך נעצרו עורכיו.

"36 שנים אחרי, רבים זוכרים את פרשת בן ברקה, אך מעטים יודעים באמת מי היה ומה עשה", אומרת ביטון. "בסרט שלי ביקשתי בעזרת עדויותיהם של בני משפחתו וחבריו לדרך, לתאר את האיש, את מאבקיו ואת חלומותיו". בהיסטוריה האישית של המנהיג המרוקאי, דמות פוליטית וחברתית נערצת וכריזמטית, שכונתה "דינמו", שזור סיפורה של מרוקו בת זמננו.

ביטון, בת 46, מגדירה עצמה "מרוקאית, ישראלית, צרפתייה", בסדר הזה. שנים רבות היא חשה שאינה יודעת את ההיסטוריה של ארץ הולדתה, "אשר עד לפני זמן קצר, היתה בערפל", היא אומרת. "השם של בן ברקה הוזכר רק במסגרת המזוויעה של 'פרשת בן ברקה', שהרי רוצחיו ביקשו לא רק לחסל את האיש ולהעלימו, אלא גם למחוק את ההיסטוריה שלו".

מהדי בן ברקה, שנרצח בהיותו בן 45, נולד ב"מדינה", העיר העתיקה של רבאט, למשפחה מעוטת יכולת. הוא הצטיין בלימודיו בבית ספר הצרפתי ומאוחר יותר בקולג'. שם גם למד על ערכי המהפכה הצרפתית, חופש ושוויון, שלא יושמו על ידי הכובש הצרפתי במרוקו. בבגרותו גילה עניין במתמטיקה ובפוליטיקה.

כשאחותו זהור התקנאה בבנות אחרות שסיימו את לימודיהן והטיחה בפניו, "אתה שמאיץ באחרים ללמוד, מניח לאחותך להישאר בבית", רשם אותה בן ברקה לבית ספר ולימים הורה לה ללמד את יתר הנשים במשפחה. בימים ההם 90% מ-11 מיליון תושבי מרוקו היו אנאלפביתים. שנים אחר כך, כשהתבקש לציין את אחד ההיבטים החיוביים של השלטון הצרפתי, אמר בן ברקה, כי הצרפתים עזרו למרוקאים להבין עד כמה תרמו לנחשלותה של ארצם.

בבגרותו צירפוהו מנהיגי מפלגת "איסתיקלאל" (העצמאות) ל"טאיפה" (העדה) - שם הקוד למחתרת שפעלה בצד המסגרת הגלויה של המפלגה והוציאה לאור את העיתון "אל-עלם" (הדגל). בית הוריו ברחוב סידי פתאח ברבאט היה לבית המחתרת הלא חוקית.

כאשר יצאו המרוקאים למאבק גלוי נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוגלה בן ברקה והוטל עליו מעצר בית בדרום המדינה. לבני משפחתו הותר לבקרו אחת לשנה.

המאבק לעצמאות הלך והחריף. תנועת ההתנגדות לא הסתפקה עוד בהפגנות ובמאבקים פוליטיים, ונקטה אלימות ופיגועי טרור. הסולטן מוחמד החמישי, שהפסיק לחתום כבעבר על צווים שהכתיבו לו הצרפתים, הוגלה למדגסקאר ובמקומו מונה סולטן-בובה. בעקבות תבוסתה הצורבת בדיין ביין פו בהודו-סין (מאי 1954) ופרוץ ההתקוממות באלג'יריה (נובמבר 1954) שיחררה צרפת את העצורים הפוליטיים במרוקו והזמינה אותם לשיחות. אלה נענו להזמנה רק לאחר שהשלטונות הצרפתיים החזירו את מוחמד החמישי למרוקו ולכס המלכות. מרוקו השיגה את עצמאותה, אך המשיכה להיות תלויה בצרפת.

לימים התברר למנהיגי התנועה הלאומית, כי לברית שכרתו עם המונרכיה לא היה כל בסיס פרוגרמטי; היא התבססה על נאמנות מוחלטת למונרך. אחרי הכרזת עצמאותה של מרוקו ב-1956, החזיק מוחמד החמישי בכל סמכויות השלטון במסגרת משטר מלוכני אבסולוטי. הברית עם המלוכה, קובע בסרט מוחמד בנסעיד, ממנהיגי תנועת ההתנגדות, התגלתה כטעות.

בהדרגה הלך והחריף המאבק בין שלושת מרכזי הכוח במדינה: בית המלוכה ומנגנוני השלטון שלו, מפלגת "איסתיקלאל" ותנועת ההתנגדות. בחיסולים ההדדיים, שרבים מהם לא פוענחו עד היום, השתתפו גם אנשי מפלגת "איסתיקלאל". במאבק הזה, נאמר בסרטה של ביטון, "בן ברקה לא היה מלאך".

ככל שגבר המאבק בתוך מרוקו, הלכו והחריפו הניגודים במפלגת "איסתיקלאל", בין השמרנים שהועסקו במנגנוני השלטון לבין דורשי הרפורמות שעמם נמנה בן ברקה. ב-1959 הקימו בן ברקה וחבריו שסולקו משורות מפלגתם את ארגון "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" והוציאו לאור עיתון חדש, "אל-תחריר" (החרות), שמו. הם נאבקו בשחיתות, ולמען חוקה, קיום בחירות חופשיות, רפורמה אגררית, ושחרור האישה. גל של מעצרים בקרב מבקריו של השלטון האבסולוטי וסגירת עיתון "אל-תחריר" הביאו את בן ברקה לעזוב את מרוקו לצרפת. ידידותו בעבר עם יורש העצר חסן לא עזרה לו. בסרט מסביר אחד מחבריו למאבק את יחסם העוין של השלטונות לבן ברקה: "הפילוסופיה של השלטון", הוא אומר, "היא שאם צומח פרח בגינה, יש לחתוך אותו לפני שייתן את ריחו ואנשים ייהנו ממנו".

בגלות קשר בן ברקה קשרים בינלאומיים ענפים, בעיקר עם ראשי התנועות שלחמו בקולוניאליזם. מוסדות ביון למיניהם עקבו אחר כל צעדיו.

מותו ב-1961 של מוחמד החמישי ועלייתו של חסן השני לכס המלוכה גרמו להחרפת המאבק הפנימי במרוקו. במראית עין של רפורמות, לצורך הכרה בינלאומית וסיוע בינלאומי, אישר חסן השני חוקה חדשה שבה נשמרו סמכויות המלך כשליט יחיד "בזכות האל". למרות התנגדותם של בן ברקה וחבריו לחוקה המוצעת, היא אושרה ברוב של 85% מהמצביעים. לאחר שובו מגלות, ב-1963, הצליח בן ברקה להיבחר לפרלמנט כנציג שכונת העוני יעקוב אלמנסור בכניסה לרבאט, אך, כפי שהעיד בסרט אחד מחבריו, שוב נאלץ לעזוב את מרוקו, וכך ניצל מגל מעצרים חדש שקורבנותיו עונו.

בשנותיו בגלות סייר בן ברקה בבירות העולם, בעיקר במדינות העולם השלישי, ופגש במנהיגיהן. הוא חי בכל מקום ובעצם בשום מקום. הוא התחבר עם הנרי קוריאל, קומוניסט אינטרנציונליסט ממוצא יהודי-מצרי שניהל רשת בינלאומית אשר סייעה לתנועות מחתרת לשחרור לאומי. 13 שנים אחרי שבן ברקה נרצח, קוריאל נרצח אף הוא. עם ייסודה של תנועת "שלוש היבשות" ("טריקונטיננטל"), שחיברה בין מדינות קומוניסטיות, מדינות מהעולם השלישי ותנועות לשחרור לאומי, נבחר בן ברקה לעמוד בראשה ולארגן את הכינוס הראשון בהוואנה. בינואר 1966 התקיים הכינוס, אך בן ברקה לא השתתף בו.

במשך 1964, מודים היום כמה ממתנגדיו של חסן השני, עלתה האפשרות להתנקש בחייו של המלך, אך התוכנית לא יצאה אל הפועל. אחד המעורבים בתוכנית החיסול מעיד בסרט שהוא קיבל הנחיה חד-משמעית שלא לגלות לבן ברקה דבר הנוגע להתנקשות, מאחר שלא היה שותף בסודה. המלך הגיב במעצרים המוניים ובמשפטי ראווה שבהם נדונו רבים למוות, בתוכם בן ברקה שנשפט שלא בפניו; אחרים נדונו למאסר עולם. במארס 1965 פרצו הפגנות סוערות במרוקו ודוכאו באכזריות. כאלף הרוגים נקברו בקברי אחים. ביוני הכריז חסן השני על משטר חירום וסוכניו יצאו למסע ללכידתו של בן ברקה. בסרטה של ביטון, כשנשאל גיסו של חסן השני, אחמד עות'מאן, מי רצח את בן ברקה, הוא מילא פיו מים.

הסרט מציג נרטיב אלטרנטיווי לנרטיב הרשמי של מרוקו. נחשפת בו מרוקו אחרת, ארץ שאינה מוכרת לרבים, מהימים ששלטו בה הצרפתים ועד לימי עצמאותה ושלטונם האבסולוטי של מוחמד החמישי וחסן השני. רובו המרכיע של הסרט צולם במרוקו אחרי הסתלקותו של המלך חסן השני ביולי 1999. לאט, לאט מדי, משתחררות חרצובות לשונותיהם של האנשים שם, נפתחים תיקים עלומים ומופרים צווי טאבו אחדים. "אבל עדיין", מסכמת ביטון, "כשנוסעים בכבישים ברחבי מרוקו נתקלים בקירות, שמאחוריהם מסתירים את שכונות העוני והמצוקה של ארץ זו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו