בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המכון

יו"ר הכנסת העלה לאחרונה כמה תמיהות על חדירתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה לזרועות השלטון במדינה. גם פוליטיקאים אחרים לא מרוצים מסדר היום שהוא מכתיב. איך צבר המכון את השפעתו, מה יש לו נגד "חוקה לישראל", מיהו ברנרד מרכוס, המממן העיקרי של פעילותו ומה הוא מחפש בישראל

תגובות

ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, צפה לפני שבועיים בתוכנית הטלוויזיה "פוליטיקה" ולא האמין למראה עיניו. יו"ר הכנסת אברהם בורג בחר להתגונן מפני ההאשמות שהטיח בו "ידיעות אחרונות" באמצעות התקפה על המכון לדמוקרטיה: "עומד מכון שמאחוריו עומד בעל הון או בעלי הון, שיש לו שלוש זרועות בשלטון הישראלי, מכון פרטי שתורם לכל חבר כנסת עוזר פרלמנטרי, ואתה מבין מה זה מכון פרטי שפתאום יש לו חבר כנסת בכל משרד, יש לו את כנס קיסריה שמשפיע על כל הכלכלה הישראלית ויש לו עיתון שמשפיע על התקשורת שנקרא 'העין השביעית'. מקור אחד חיצוני למדינת ישראל עם נגישות מוחלטת לכנסת, בלי ביקורת, עם נגישות מוחלטת לתקשורת, עם השפעה מוחלטת על הכלכלה, ושאני אקח את זה כדבר הראוי למדינת ישראל? על זה צריך לעשות תחקיר".

תגובת המכון הובאה ב"פוליטיקה" בשבוע שעבר. המכון לא תרם עוזרים פרלמנטריים לחברי הכנסת, אלא מימן תוכנית לשילוב עוזרי מחקר ליושבי ראש ועדות הכנסת. לתורמי המכון, נאמר בתגובה, אין יד ורגל בתוכניות המכון. הישענות המכון על תרומות ולא על כספי ציבור נועדה להבטיח את עצמאותו.

כשבורג וכרמון דיברו על בעלי הון ותורמים הם התכוונו לברנרד (ברני) מרכוס, המממן העיקרי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בישראל הוא לא מוכר. בארצות הברית מרכוס הוא אדם ידוע. הוא המייסד והיו"ר של "הום דיפו", רשת חנויות למכירת כלי עבודה וציוד לבית ולגן. הונו האישי נאמד בשלושה מיליארד דולר. עם 1,103 סניפים בארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וצ'ילה, 300 אלף עובדים, מחזור מכירות שהגיע בשנת 2000 ל-46 מיליארד דולר ורווח נקי של שלושה מיליארד דולר, נחשבת "הום דיפו" לרשת הקמעונאית הגדולה בעולם למוצרים האלה.

למרכוס קשרים עסקיים גם בישראל. "הום דיפו" קונה מוצרים מחברות ישראליות כ"מדגל", "צ.א.ג" ו"כתר פלסטיק" במאה מיליון דולר בשנה. חלק גדול מהמוצרים הללו נשלחים מישראל ל"הום דיפו" בעזרת שירותי הייצוא של חברת ציפה כרמון אקספורט, שנוסדה בפברואר 1993; בעלת המניות העיקרית של החברה היא ציפורה כרמון, אשתו של נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה; הזוג כרמון מתגורר בסביון. "אין ניגוד אינטרסים ואין שום קשר בין הפילנתרופיה שלי לבין העסקים", אומר מרכוס. "עד לפני עשר שנים לא קניתי מוצרים בישראל. עכשיו יש לכם מפעלים מצוינים אבל עדיין העסקים שלי בישראל הם רק טיפה בים. אל תנסי לקשור בין זה לזה".

הקשר שלו למכון לדמוקרטיה הדוק. המכון זה מרכוס, אומר אחד מחברי הנהלת המכון. לפני שבע שנים הוא בנה את הבניין שבו שוכן המכון בירושלים בהוצאה של חמישה מיליון דולר. הבניין המפואר, על יד תיאטרון ירושלים, שייך לו. מאז הוא תורם בכל שנה למכון סכום נכבד. כרמון אומר שמתוך תקציב של 4.5 מיליון דולר בשנה, מרכוס תורם מיליון דולר. את שאר הכסף מגייס מרכוס מתורמים אמריקאים "שמבקשים לשמור על פרטיותם". משה גביש, יו"ר ועדת הכספים של המכון וחבר הנהלתו, אומר שמרכוס נותן "חלק נכבד מאוד מתקציב המכון. הוא התורם העיקרי".

תרומתו של מרכוס למכון, יחסית לתרומות אחרות שלו, זניחה. בארצות הברית הוא נחשב תורם כבד. הוא הקים מכון לשיקום ילדים שסובלים מפיגור ותרם לו כ-120 מיליון דולר. לאחרונה הכריז על כוונתו לתרום 850 מיליון דולר למטרות דומות. "הום דיפו" תורמת כל שנה 18 מיליון דולר למען הקהילה; העיתונות האמריקאית ליגלגה על הסכום הזה. במונחי 96' התרומה של החברה זהה לתרומה משפחתית של דולר וחצי בחודש, "לא משהו לכתוב עליו הביתה".

בישראל, עם תרומה של מיליון דולר בשנה, מרכוס הוא אדם רב השפעה. לפני כמה שנים הוא השתתף בכנס קיסריה; רק מעטים מבכירי המשק זיהו אותו. זירת הפעילות העיקרית שלו היא הכנסת; מרכוס אף מימן חלק גדול מהמאבק לביטול החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה. בכנסת הוא מרגיש כבן בית. הוא מקורב לפוליטיקאים מהעבודה והליכוד כמשה ארנס, אהוד אולמרט, עוזי לנדאו, יוסי ביילין ועוזי ברעם. בביקוריו בישראל הוא כמעט תמיד בא לכנסת. "כמו שתורם של בית ספר לרפואה מגיע לביקור ומספרים לו מה המדיניות, אנחנו לוקחים את התורם שלנו לכנסת כדי שיקבל דיווח", אומר כרמון.

למרות הקשרים ההדוקים, שוררת הפרדה בין עסקיו של מרכוס לבין עמדות המכון הישראלי לדמוקרטיה. "תפישת העולם הערכית שלי לא מושפעת מהשקפותיו של מרכוס וגם אנחנו לא משפיעים עליו", אומר הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר, עמית במכון. בין מרכוס למכון יש חילוקי דעות בכמה עניינים. המכון תומך בשוויון אזרחי, ובמיוחד בשוויון בין גברים לנשים. קרמניצר פירסם נייר עמדה שממליץ על העדפה מתקנת לנשים. בחוברת "נשים בצבא" שפירסם המכון נכתב שאין הבדל ביכולת בין נשים לגברים "בטווח המרבי של התפקודים". ברשת "הום דיפו" לא מתרשמים מהדעות של חוקרי המכון. החברה, על פי שלוש תביעות ייצוגיות שהוגשו נגדה לפני כשש שנים, לא נהגה באורח שוויוני כלפי נשים.

הנשים זכו בפיצוי

התביעה הגדולה הוגשה ב-95' בסן פרנסיסקו בשמן של רבבות נשים. הן טענו שהועסקו ב"הום דיפו" בתפקידים זוטרים ולא קודמו לתפקידים חשובים יותר מפאת מינן. אחת התובעות, ז'קלין ג'נרו, סיפרה לעיתונאים שכשהיא נבחרה לעובדת המצטיינת של החנות שבה עבדה, היא לא קיבלה בונוס בסך 500 דולר שניתן כדבר שבשגרה לגברים מצטיינים. האפליה התבטאה גם בכך שהיא השתכרה שמונה דולר לשעה בעוד גברים בעבודה דומה קיבלו שכר כפול.

לתביעה אחרת, שהוגשה בניו אורלינס בשמן של 22 אלף נשים שעבדו ב-310 חנויות של "הום דיפו", הצטרפה הוועדה האמריקאית למתן זכויות שוות בתעסוקה. "במקרים רבים נשים הועסקו ב'הום דיפו' רק כקופאיות", אמר לסוכנות הידיעות אי-פי יועץ הוועדה גרגורי סטיוארט, במארס 97'. "למרות של'הום דיפו' יש תקרת זכוכית, הרשת לוכדת את הנשים המועסקות אצלה במרתף זכוכית עם קירות זכוכית".

מרכוס לא הסכים להתפשר. כשאחד מעורכי הדין שלו הציע לו, בארוחת צהריים משותפת, לשקול הסכם פשרה, מרכוס כיוון לעברו את הסכין שלו. אל תגיד לעולם את המלה פשרה, הוא הורה. "כולם צחקו, אבל אנחנו לקחנו את העניין הזה באופן אישי", כתב ארתור בלנק, שותפו של מרכוס לייסוד החברה בספר "נבנה מהתחלה", שנכתב במשותף עם מרכוס. "ברני ואני כעסנו מאוד על התביעה והבענו את כעסנו במלים ברורות כשהיינו מתוסכלים משיטת המשפט ומעורכי הדין שהיו מעורבים בסחיטה משפטית כספית כזאת".

למרות שהנהלת החברה פירסמה הודעה נחרצת בתגובה על התביעה בסן פרנסיסקו, "אנחנו משוכנעים שהאמת תצא לאור וכולם יבינו שאין מקום עבודה טוב יותר לנשים ולגברים מאשר 'הום דיפו'", הנה בספטמבר 97', שלושה ימים לפני תחילת המשפט בסן פרנסיסקו, הסכימה החברה לחתום על הסכם פשרה. אחרי שאוחדו כל התביעות הייצוגיות שילמה "הום דיפו" ל-25 אלף נשים 65 מיליון דולר, 22 מיליון לעורכי הדין ועוד 17 מיליון למחשוב הליכי הקבלה לעבודה בצורה שתשפר את סיכוייהן של נשים. מרכוס חשש שניהול המשפט יעלה לו יותר. כמו כן התחייבה החברה, במסמך שהחזיק מאה עמודים, לשפר את דרכי העסקתן של נשים בחברה.

הסכם הפשרה לא שינה את השקפת העולם של מרכוס ובלנק. בספר "נבנה מהתחלה" כותב בלנק, ש"יש סיבה טובה לאי השוויון והסיבה איננה אפליה. היא קשורה לכישורים. אנחנו רוצים שלמנהלים שלנו יהיה ניסיון מסחרי, אנחנו רוצים שהם יהיו מסוגלים להציג מכשירים לשיפוץ הבית, אלה כישורים שנדרשים ממי שמנהל חנות, בניגוד לכישורים שנדרשים ממי שעובד על יד הקופה... הזבנים שלנו הם גברים, אנחנו מקדמים אנשים מתוך החברה, לכן תפקידי ההנהלה מאוישים על ידי גברים. אלה הסיבות הלגיטימיות הברורות לכל מי שעובד ב'הום דיפו'".

התביעה לא השפיעה על היחס של אנשי המכון לדמוקרטיה למרכוס. רובם אינם יודעים על הקשר. אלה שיודעים מתעלמים. "אין גוף בישראל שיכול להרשות לעצמו את המותרות בקבלת תרומות רק ממי שאתה תומך בכל קווי הפעולה שלו", אומר פרופ' קרמניצר. הוא לא ידע על התביעה, הוא אומר, "אבל גם אילו הייתי יודע זה לא היה משפיע עלי כהוא זה. המכון לא מעצב את עצמו לפי תפישת העולם הערכית של ברני מרכוס. מצד שני אנחנו לא מתיימרים להשפיע על התפישות העסקיות שלו. השאלה איך נראה העולם העסקי שלו לא מעניינת אותי".

אחרי שבדק את פרטי הפרשה הוסיף קרמניצר הבהרה: "התביעה, שהיתה תביעה אזרחית, הוגשה נגד סניפים של 'הום דיפו'; מר ברנרד מרכוס לא נתבע כלל. תביעות דומות הוגשו נגד חברות רבות וכן נגד מוסדות ציבוריים, והסתיימו בפשרות. התביעה הנדונה הסתיימה בפשרה ומבלי ש'הום דיפו' הודתה בהפרת החוק. 'הום דיפו' הנהיגה שיטת מיון ממוחשבת, המבוססת על העדפה מתקנת לנשים. מסקנתי מכל אלה היא שלא ניתן לייחס למר מרכוס השקפת עולם בלתי שוויונית או פגם מוסרי כלשהו. הרעיון שעקב התביעה הנ"ל ראוי שגוף כלשהו יימנע מקבלת כספי תרומה ממר מרכוס הוא מגוחך".

העיתונאית כרמית גיא, שעובדת ב"העין השביעית", אומרת שהיא מעולם לא בדקה את מקורות המימון של המכון. "המכון עצמו הוא סמל ומופת של קידום נשים. מעולם לא היתה לי איתו שום בעיה". ואילו אריק כרמון בוחר להגן בעקיפין על עמדתו של מרכוס. "יש בעיה עם תרבות שמאפשרת לעורכי דין ליצור תביעות משפטיות כאלה", הוא אומר. "היה לנו דיון במכון על ניצול מיני ובין היתר נאמר שצריכים להקפיד על כך שעורכי דין לא ייצרו תביעות כדי להרוויח כסף".

החדירה אל הכנסת

הרעיון להקים מכון מחקרי לחיזוק הדמוקרטיה עלה ב-89'. כרמון היה ראש המכון לחקר יחסי ישראל והתפוצות באוניברסיטת תל אביב. "כשעלה לכותרות העניין של 'מיהו יהודי' התקשר אלי חבר מאוניברסיטת אטלנטה ושאל אם נוכל להתחיל לעסוק בשיטת הבחירות, משום שהקהילה היהודית באטלנטה החליטה לעכב את הכספים למגבית בגלל פרשת מיהו יהודי. הם לא רצו להיות נגטיווים ובמקום להפסיק את מתן התמיכה הם רצו לתת כסף למכון שיבדוק את שיטת הבחירות שהביאה למצב הזה".

כרמון נפגש עם מרכוס, חבר בולט בקהילה היהודית באטלנטה, והציע לו לממן הקמת מכון מחקר שייצר רעיונות ויספק מידע לחברי הכנסת בעניינים שבהם הדמוקרטיה הישראלית חלשה. במאי 91' בא מרכוס לביקור. "אני מעורב שנים רבות בתמיכה בישראל", הוא אומר, "הישרדותה של המדינה חשובה לי. יש לי רגש עמוק לישראל, שהוכיחה שיהודים מסוגלים להילחם. עזרתי להביא את האתיופים לארץ. כל פעם שזקוקים למשהו פונים אלי".

בביקורו נפגש מרכוס עם חברי כנסת מכמה מפלגות. "כולם אמרו לי שישראל זקוקה למכון שיעזור לחברי הכנסת להגיע להחלטות. בארצות הברית לכל חבר קונגרס יש צוות גדול של עוזרים, לעוזי לנדאו היתה רק מזכירה אחת וגם היא היתה משותפת לו ולחבר כנסת נוסף", אומר מרכוס.

כעבור חודשים אחדים התחיל המכון לפעול. ב-96' הוא עבר לבניין המפואר בשכונת טלביה, והיום מועסקים בו כ-80 עובדים, רק מיעוטם במשרה מלאה. מהרגע הראשון, אומר כרמון, הגדרנו את כללי המשחק: "מרכוס תורם כסף אבל אין לו יד ורגל במה שאנחנו עושים. אם כי הוא בקי ויכול לשאול שאלה, למשל, אם לא הגיע הזמן להחליף את העבודה בנושא כזה ולחקור נושא אחר".

אחד המבצעים הראשונים של המכון היה החדירה לכנסת. מרכוס מאמין שאת העבודה העיקרית צריך המכון לבצע מול חברי הכנסת. המכון הציע ליו"ר הכנסת, שבח וייס, להשתמש במתמחים שהמכון מכשיר ומממן כעוזרי מחקר ליושבי ראש ועדות הכנסת. "הזהרנו את המתמחים שלא תהיה להם שום נגיעה לעבודה פוליטית", אומר כרמון. "כשהתברר לנו שאחת המתמחות עוסקת בפעילות מפלגתית פוליטית, מיד פיטרנו אותה. כשדדי צוקר, שהיה יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, ביקש מהמתמחה שלו שיבצע מעקב אחרי החלטות הכנסת שמפלות ערבים היתה לי איתו שיחה לא נעימה. אמרתי לו שהוא רוצה שעוזרי המחקר שלנו ישרתו את הדעות הפוליטיות שלו ואסרתי על עוזר המחקר לבצע את המחקר".

צוקר זוכר ומאשר את הפרטים. "אני הפסקתי לעבוד איתם אחרי שהם סירבו לבצע מחקר אחר שאני לא זוכר מהו. יש בעיה עם מכוני מחקר פרטיים שנותנים שירות בחינם לחברי הכנסת, אבל הבעיה המרכזית שלי היתה שהכנסת לא מסוגלת לתת שום שירות אינטליגנטי מעבר לגזירי עיתונות, אז כל מי שבא והציע שירות מחקרי, ראיתי בזה ברכה".

פרופ' שבח וייס, היום שגריר ישראל בפולין, אומר שהוא התלבט עד שהסכים לאשר את העסקת עוזרי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הגישה שלי היתה להיות פתוח לכולם, בתנאי שאנחנו יודעים מה הם רוצים לעשות ובתנאי שלא יהיו ניגודי אינטרסים".

איך יכולת לבדוק את ניגודי האינטרסים?

"אני לא חוקר, אבל לא הרגשתי שעושים בנו שימוש לצורך אינטרסים כאלה ואחרים".

דן תיכון, בתפקידו כיו"ר הכנסת, המשיך להעסיק אותם. "כשהייתי יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה סירבתי לקבל את העוזרים שלהם", אומר תיכון. "יש המון מכונים, כל מכון הציע עוזרים בחינם, אני לא ראיתי את זה בעין טובה. מכון שבא לכנסת רוצה להשפיע, אתה לא יודע מי עומד מאחוריו, ימין, שמאל, אמרתי: תעשו סימפוזיונים, אבל שלחברי הכנסת יהיו עוזרים בחינם - זה לא".

אז למה המשכת כיושב ראש הכנסת להעסיק אותם?

"כשהייתי יושב ראש הכנסת לא נתקלתי בהם".

תופרים חוקה לישראל

עבודתם בכנסת הופסקה ביוני 2000, כשהיו"ר הנוכחי בורג הקים בכנסת את המרכז למידע. "כנסת ישראל חייבת, ככל הפרלמנטים בעולם, שתהיה לה יכולת מחקרית ויכולת מדעית עצמאית ולא טובות", הוא אמר ב"פוליטיקה". "אני לא מקבץ נדבות. לכנסת ישראל יש הגאווה הממלכתית שלה".

מרכוס נעלב. "אני לא יודע למה הוא עשה את זה. הייתי בכנסת ביום של סופת שלג קשה ובכל זאת יושבי הראש של כל הוועדות הגיעו וכולם אמרו שהמכון עושה עבודה חשובה בכנסת. אתה לא יכול שכולם יהיו מרוצים, אבל אף פעם לא שמעתי מישהו אומר דבר שלילי על המכון".

מרכוס כנראה לא שוחח עם האנשים המתאימים. "הם סניף חשאי של מרצ", אומר יוסף לפיד מתנועת שינוי. "הם מעמידים פנים שהם בעד ליברליזם פתוח אבל למעשה הם מפלגתיים". הם לא נייטרלים, אומר יצחק לוי מהמפד"ל: "הם לא רק מכון לבירור נושאים, אלא גם מכון להסקת מסקנות. אין ספק שהמסקנות שלהם שנויות במחלוקת. הם בעד חוקה, הציבור הדתי נגד חוקה. הם לא אובייקטיווים. הם לא רק חוקרים, אלא גם מנסים להשפיע".

דמוקרטיה כמושג נתפשת כשייכת לסדר היום של השמאל, אומר פרופ' ירון אזרחי, עמית במכון, "וזה עצוב מאוד. לכן לא משנה מה שהמכון יעשה, הימין יראה אותו כשייך לצד השני. אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות איזון לצורכי יחצ"נות, מפני שזה יהיה סוג של בגידה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה בישראל".

בסימפוזיונים ובניירות עמדה נוגע המכון בשורה של עניינים שעומדים במרכז ההוויה הישראלית. הם עסקו בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה והמליצו על הפרדת המשרה לשתיים, אחת של יועץ משפטי לממשלה ואחת של ראש התביעה הכללית. הם קראו ליועץ המשפטי לממשלה לא להשתתף בישיבות הממשלה, הם המליצו על הקמת מועצת נגידים על יד נגיד בנק ישראל, התנגדו לרפורמה בבתי המשפט, תבעו מעופר נמרודי לא לחזור לעריכת "מעריב" אחרי הרשעתו. הם קוראים לחיזוק מעמדו של השידור הציבורי וערכו סקר על מעמדם של העוזרים הפרלמנטריים בכנסת. "אין לנו אג'נדה תוכנית סטטית", אומר אזרחי. "יש עקרונות שדנים בהם כל הזמן, כשהרעיון המנחה הוא לנסות לתרום לרפורמות במקומות שבהם הדמוקרטיה הישראלית חלשה".

למרות התדמית השמאלית של המכון, מרכוס עצמו רפובליקני. "בשיחות שלי איתו הוא דיבר בהערכה על בנימין נתניהו והיתה לו ביקורת קשה על הילרי קלינטון", אומר אזרחי. בארצות הברית פעיל מרכוס בקואליציה היהודית הרפובליקנית ותומך במועמדים רפובליקנים למשרות שונות. מרכוס אינו רואה סתירה בין דעותיו הפוליטיות לבין סדר היום של המכון: "בעיני המכון לא פוליטי. כל פעם שאני מבקר שם אני פוגש ערבים ויהודים מכל המפלגות. יום אחד ראיתי פורום שבו נתניהו ישב על יד יוסי ביילין והם דיברו זה עם זה כמו ג'נטלמנים. זו הסיבה לקיומו של המכון. מתן האפשרות לניהול דיאלוג פתוח".

בימים אלה מופנים רוב המשאבים במכון אל מה שכרמון מכנה פרויקט הדגל, הניסיון לכונן חוקה. לשם כך הוקמה מועצה ציבורית שבראשה עומד מאיר שמגר, נערכו כבר ארבעה כנסים, החמישי בדרך. "אנחנו נעשה חוקה שונה מזאת הליברלית, השמנה והעבה שמציעה עמותת חוקה לישראל", אומר כרמון. "אנחנו נייצר חוקה בהסכמה. אצלנו כל המפלגות יהיו שותפות לתהליך, בדיוק ההיפך מאנשי 'חוקה לישראל' שנתנו לארבעה פרופסורים לנסח חוקה ואחר כך ניסו לדחוף אותה שלא בהסכמה".

איקי אלנר, מנכ"ל "חוקה לישראל", אומר שדווקא הפעילות של המכון לדמוקרטיה בעייתית. "אם אתה רוצה להיות מייצג הדמוקרטיה אתה צריך לגרום לכך שחברי הכנסת לא יהיו חייבים לך. הם עבדו איתם ועכשיו הם פועלים סביב החוקה בצורה דומה. הם עורכים ימי עיון ומשלחות לימוד לחברי הכנסת, אבל אפילו לא הפגנה אחת. אם אתה רוצה להיות קבוצת לחץ ציבורית, לך לציבור ולא לחברי הכנסת. אנחנו רואים בחוקה מנגנון לפתרון בעיות; החוקה של כרמון היא ניסיון לתפור כמה תפרים נעימים כדי שהמציאות תיראה כמה שיותר יפה".

מלחמת הגיסים

מאחורי המאבק על החוקה מסתתרת מלחמה ארוכה בין כרמון לפרופ' אוריאל רייכמן, שהיה הרוח החיה בתנועה לשינוי שיטת הבחירות. הם גיסים, נשותיהם אחיות. כבר שנים רבות הם נאבקים זה בזה. המלחמה התחילה כשכרמון, כשעוד היה באוניברסיטת תל אביב, קיבל ממרכוס תרומה של מיליון דולר למכון שלו. לרייכמן, אז דיקן הפקולטה למשפטים, היו תוכניות משלו להוצאת חלק מהכסף הזה. מאז המלחמה נמשכת. רייכמן הביא לחקיקת החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה; כרמון פעל לביטולו. עכשיו שניהם נלחמים למען כינון חוקה. רייכמן, שסירב להתראיין לכתבה זאת, טוען לבכורה. "אם יש עכשיו לובי בכנסת למען חוקה, זה מפני שאנחנו משקיעים בזה כבר שנים והכל בהתנדבות", אומר אלנר. "הם רוצים לשנות דברים בעזרת כסף".

יוסף לפיד, שמכנה את היריבות בין שני הגיסים "טרגדיה שקספירית", אומר שהוא מנודה במכון הישראלי לדמוקרטיה מפני שהוא מקורב לרייכמן. "הם ניהלו נגדנו תעמולה שקרית ותוקפנית סביב החוק לבחירה ישירה. אנחנו לא מוזמנים אף פעם לדיונים במכון". כרמון בתגובה: "מודי זנדברג משינוי מוזמן ומגיע לדיונים שלנו".

אפילו אהוד ברק נקלע למאבק בין כרמון לרייכמן. ברק מקורב לרייכמן. עוזריו רמזו לו שהקרבה הזאת מרחיקה אותו מחברי כנסת שמקורבים למכון ולכרמון. כדי לשבור את הקרח נפגש ברק עם מרכוס בניו יורק. "במשך כל הערב הוא אמר לי כמה המכון נהדר וחשוב", משחזר מרכוס את הפגישה.

אם באמצעות המכון השפעתו של מרכוס רבה אך עקיפה, השפעתו על ביטול החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה היתה ישירה. הרעיון להילחם בחוק עלה בישיבות עמיתי המכון, חבורה של שבעה פרופסורים שקובעת את תכני הפעילות של המכון. הוחלט להקים עמותה שתיאבק למען ביטול החוק, "אבל הכל נעשה בגיבוי מלא של המכון", אומר אזרחי. "העמותה קמה מפני שהיתה התלבטות אם טוב למכון לשמש לובי. עד שהעמותה קמה התכנים נוצרו על ידי חלק מהעמיתים במכון. המכון הפך למגאפון שאיפשר לרעיונות האלה לקבל תמיכה כספית ומוסדית".

כרמון היה פעיל בעמותה. מרכוס תרם כרבע מיליון דולר למימון פעילותה, מתוך שני מיליון דולר שנאספו מתורמים נוספים כאריה גנגר, אהרן דברת, אלי הורוביץ ואליעזר פישמן. "לא אני העליתי את הרעיון לפעול לשינוי שיטת הבחירות", אומר מרכוס, "זו היתה יוזמה ישראלית. הכסף שלי לא קובע ערכים. אני לא אומר להם מה לעשות".

ב-7 במארס השנה החוק עבר בכנסת. 72 חברי כנסת הצביעו בעד, 37 התנגדו, שלושה חברי כנסת נמנעו. מרכוס לא בא למסיבת הניצחון בביתו של כרמון בסביון, אבל שלח מלות ברכה. "הוא לא האמין שזה יקרה", אומר כרמון, "הוא כל הזמן אמר לי שאין לזה סיכוי".

מנהל מחלקת הקוסמטיקה

מרכוס, בן 71, הוא אדם כריזמטי ומלא חיים. ה"ניו יורק טיימס" תיאר אותו כמי שמרשה לעצמו להתרגז על בנקאי השקעות; הוא האדם שמספר בדיחות בארוחות הערב של החברה, הוא זה שהכניס רוח של כיף ושעשוע אפילו למכשירים לפתיחת הסתימות בשירותים.

סיפור חייו צבעוני. אל העושר הגדול הוא הגיע בגיל 50, אחרי הרבה טלטלות. הוא נולד בניוארק, ניו ג'רזי. "תאמינו או לא", הוא כתב בספר "נבנה מהתחלה", "נולדתי בגלל סיבות רפואיות". אמו היתה מרותקת למיטה עם דלקת פרקים כרונית. הרופא אמר לה שהיא תוכל ללכת רק אם תלד ילד נוסף. אחרי הלידה היא אכן הצליחה לקום מהמיטה. "הצלתי את חייה", כתב מרכוס. "למרות שהיא היתה שרויה בכאבים עזים היא המשיכה לתפקד עוד שלושים שנה והיתה לה השפעה אדירה על חיי".

אביו היה נגר מוכשר, אבל עני. הם גרו בסביבה של שחורים. "בגיל 11, לא רק שהצטרפתי אל כנופיה של שלושים ילדים שחורים, גם הייתי סגן ראש הכנופיה", כתב מרכוס. בגיל 13 הוא התחיל לעבוד בשעות הפנאי, בקיץ עבד במלונות בהרי קטסקיל. הוא חלם להיות פסיכיאטר ובינתיים ערך מופעים של היפנוזה. "עזרתי לאנשים למצוא אבידות, עשיתי את אחד המופעים המקוריים להפסקת עישון".

בשנה השנייה ללימודיו בקולג' סייע לו הדיקן להשיג מלגה ללימודי רפואה בהרווארד. אבל אז התברר שהוא יצטרך לשלם 10,000 דולר כדי להתקבל. "היתה מכסה של יהודים בלימודי הרפואה. כדי לצלוח אותה הייתי צריך לשלם כסף", הוא כתב. מרכוס היה נואש. "כל בני משפחתי, הורים, דודים, דודות ובני דודים, מעולם לא ראו כזה סכום של כסף". כמה שעות אחרי השיחה עם הדיקן הוא ארז מזוודה ונסע לפלורידה. אחרי שנה חזר הביתה ולמד רוקחות, "מקצוע שהיה רחוק מנטיית לבי".

ב-54' הוא סיים את לימודיו והתחיל לעבוד כשותף שווה בבית המרקחת של חבר טוב. "זו היתה שותפות גרועה עם אדם מתוסכל שרצה להיות רופא", הוא כתב. ערב אחד נכנס לבית המרקחת גבר נמוך עם סיגר. "הוא שינה את חיי", כתב מרכוס. היי, ילד, בוא הנה, תביא לי סיגרים, אמר הגבר למרכוס שניצב מאחורי הדלפק. "אמרתי לו שיבחר חלון. הוא לא הבין. מה פירוש תבחר חלון. תבחר חלון כי אתה עף מהחלון. אני רוצה שתבחר מאיזה חלון לעוף".

הגבר לא בחר חלון. במקום זה הוא הציע למרכוס לעבור לעבוד איתו ברשת של חנויות למכירת בגדים זולים. מרכוס קיבל את ההצעה והתחיל לעבוד ברשת ביחד עם חברו הרוקח. העסקים היו גרועים והשניים שקעו בחובות כבדים. מרכוס חיפש מוצא. חבר הציע לו לנסות להתקבל לרשת "טו גייס". הוא נכנס לאחת מחנויות הרשת ושוחח עם המנהל. "יש לך חנות נהדרת, הכי טובה שראיתי אי פעם. אתה הבחור הכי חכם בעולם, אבל גם השמוק הכי גדול שפגשתי אי פעם", הוא אמר לו. המנהל נדהם. מרכוס לא הרפה. "תראה איזה חנות יפה יש לך, רק מחלקת הקוסמטיקה שלך גרועה".

מנהל הזמין את מרכוס להצטרף לחנות כמנהל מחלקת הקוסמטיקה. משם הוא התקדם לתפקידי ניהול בכירים. כשהרשת התרחבה מרכוס לא הצליח לעמוד במעמסה. "בחורים כמוני טבעו בבלגן", הוא כתב.

ב-68' הוא עזב את "טו גייס", "לא יכולתי יותר להתמודד עם מה שקורה שם". הוא עבר לקליפורניה והצטרף כמנכ"ל ל"הנדי דן", רשת של חנויות לכלי עבודה. כעבור עשר שנים פיטר אותו מנכ"ל החברה האם של "הנדי דן", סטנפורד סיגולוף, בטענה שהתיר לאחד מעובדי הרשת להקים קרן שנאבקה נגד חברי האיגוד המקצועי בחנויות הרשת בקליפורניה. יחד איתו פוטר גם ארתור בלנק, שהיה מנהל הכספים של "הנדי דן".

"קבוצה של עובדים ביקשה מאיתנו לסייע לה לצאת מהאיגוד המקצועי", כתב מרכוס בספרו. "שכרנו עורך דין שהדריך אותנו מה מותר ומה אסור לעשות בעת התהליך. בסופו של דבר גילינו שהופרו הוראות של חוקי העבודה". סיגולוף פנה בתלונות למשרד המשפטים ולרשות לניירות ערך. מרכוס ובלנק מעולם לא הועמדו לדין, "אבל שילמנו הרבה כסף לעורכי דין כדי שיגנו עלינו".

בגלל קדילק משומש

בגיל 49, נשוי בשנית ואב לשלושה ילדים, מצא את עצמו מרכוס מובטל. בפגישותיו עם ארתור בלנק בבית קפה שכונתי בלוס אנג'לס הם חלמו להקים רשת חנויות לכלי עבודה וחיפשו משקיע. בעזרת מכר משותף הם הגיעו אל המיליארדר רוס פרו, שהתמודד ב-92' וב-96' על נשיאות ארצות הברית כמועמד שלישי. ב-78' היה פרו יו"ר "אלקטרוניק דאטה סיסטמס". פרו הציע להם שני מיליון דולר ובתמורה הובטחו לו 70% בחברה המתהווה.

"היו לנו היסוסים אם נוכל להסתדר עם פרו", כתב מרכוס, "בעיקר בגלל האופי הצבאי של החברה שלו. העובדים נאלצו ללבוש מדים, בחוץ עמד שומר". בסופו של דבר העסקה התפוצצה מסיבה אחרת. מרכוס התחבט איך לשלב את מכוניתו בהוצאות החברה. כשהתברר לפרו שמרכוס נוהג בקדילק, הוא היה המום. "אנשי אינם נוסעים בקדילק אלא בשברולט", הוא חזר ואמר כמה פעמים. מרכוס ניסה לפנות להיגיון של פרו: יהיה זול יותר אם אסע בקדילק ישנה מאשר בשברולט חדשה. פרו לא השתכנע והעסקה לא יצאה אל הפועל. "אם לא היה דבק כל כך בעניין של הקדילק, 70 האחוזים שלו בהום דיפו היו שווים היום 58 מיליארד דולר", כתב מרכוס.

בתחילת 99', כשהספר התפרסם, שאל ג'יימס הגרטי מה"וול סטריט ג'ורנל" את רוס פרו אם הוא הפסיד את הזדמנות חייו להפוך לאחד מעשירי העולם. "בורכתי בהצלחה כלכלית", השיב פרו, "אני לא יודע כמה גולות אני יכול לאסוף לפני שאמות".

משקיע נוסף, יהודי, העמיד תנאים נוקשים לא פחות מאלה של פרו. הוא דרש שמרכוס ובלנק לא יסעו במכוניות של החברה ושעובדי החברה ישלמו את הביטוח הרפואי שלהם בעצמם. מרכוס, שהסיע אותו לשדה התעופה, עצר את המכונית ודרש ממנו לצאת ממנה מיד. "הוא חשב שאני משוגע, היינו באמצע שום מקום, מכוניות ומשאיות חלפו ביעף". מרכוס לא ויתר. "אתה בן זונה מטומטם. למה אתה חושב שאני ארצה להכנס איתך למיטה? מצידי לך לשדה התעופה ברגל", הוא אמר למשקיע שיצא מהמכונית. מרכוס זרק את המזוודה שלו אחריו. רק אחרי שהתחנן על נפשו התיר לו מרכוס לחזור למכונית.

אחרי עשרים שנה הם נפגשו באקראי באוטובוס תיירים בישראל. מרכוס הכריח את המשקיע לספר את הסיפור לפני כל הנוסעים. עשיתי טעויות בחיי, אבל זו היתה הגדולה מכולן, אמר המשקיע. אילו היה משקיע בחברה השקעתו היתה שווה, אחרי עשרים שנה, 12 מיליארד דולר.

בסופו של דבר הם מצאו קבוצת משקיעים. אחרי שערכו סקר שווקים הם החליטו לעבור לאטלנטה ולהקים שם את הסניף הראשון של הרשת. ההתחלה היתה קשה. החנות הראשונה נפתחה ב-22 ביוני 79'. מודעה שהיתה אמורה להתפרסם יום לפני כן בעיתון מקומי באטלנטה לא פורסמה בגלל תקלה. מרכוס התקשר לעורך בקול נחנק מבכי. הרגת אותנו, הוא צעק. בתמורה הם קיבלו סדרת מודעות בחינם במשך כמה שבועות. "מתוך דבר נורא יצא דבר נפלא", כתב מרכוס בספרו.

תקלה נוספת התרחשה כשעובד חרוץ מדי הבריק את רצפת החנות בערב שלפני הפתיחה. מרכוס זעם. הוא רצה שהרצפה תיראה כמו רצפה של מחסן, כדי להעניק לקונים תחושה שהם רוכשים מוצרים בחנות זולה במיוחד.

בחודשים הראשונים תנועת הקונים היתה דלילה. כשמרכוס נתקל בלקוח שיצא מהחנות בידיים ריקות הוא רץ אחריו עד למגרש החניה וביקש לדעת מדוע לא קנה כלום. היו רבים כאלה. "חיינו על שברי חלום, לא הרווחנו כסף", כתב מרכוס. בשנה הראשונה הם הפסידו מיליון דולר. בשנה השנייה הרוויחו מיליון דולר. מאז הרווחים גדלו בכל שנה. הפריחה הגדולה היתה ב-96', כש"הום דיפו" נבחרה לאחת החברות שנתנו חסות לאולימפיאדת אטלנטה. בלנק אף נבחר לשאת את הלפיד האולימפי ברחובות העיר. אלפי עובדים של "הום דיפו", לבושים בכתום, הצבע של הרשת, גדשו את הרחובות בשתיים לפנות בוקר כשבלנק עבר ברחובות אטלנטה. לא בטוח שכולם שמחו לוותר על שנת הלילה שלהם.

הכתום הכתום הזה

מדיניות החברה כלפי עובדיה נוקשה. מרכוס נוהג לסייר בחנויות הרשת ולמדוד את הזמן שחולף עד שמישהו מהעובדים מזהה אותו. העובדים צריכים לשמור על קשר עין עם כל מי שנכנס לחנות, הוא טוען. רק בחנות שמנוהלת רע לא מזהים אותו מיד. באריזונה נשבר שיא כשעובד ערני זיהה את מרכוס מיד אחרי שיצא ממכוניתו. בפלורידה נשבר שיא אחר, כשעובדים לא זיהו את מרכוס במשך שעה וחצי. "לא מדובר באגו", כתב בלנק בספר, "אלא בקשר עין".

לחברה יש עוד כמה כללים מהסוג הזה. היועצים המשפטיים של "הום דיפו" נדרשים לעבוד במשך כמה חודשים כזבנים כדי לחוש את רוח החברה. כל העובדים נאלצים לעבוד בסופי שבוע, הוראות הלבוש קפדניות. כל דקת עבודה נמדדת. עובד פוטר אחרי שהפריד במשך עשר דקות, על חשבון זמן העבודה, אשפה למיחזור.

הממדים הגדולים של החברה מייצרים אינספור תלונות. אתר באינטרנט עוסק בעוולות של החברה כלפי עובדים, לקוחות ותושבים שבתיהם גובלים בחנויות הרשת. אלפי תושבים נוטלים חלק במלחמה הכתומה, נכתב באתר, בניסיון להציל את עריהם מרשת "הום דיפו". בין השאר מביא האתר את סיפוריהן של משפחות שלטענתן נושלו מבתיהן כדי לאפשר הקמה של חנויות הרשת, ותלונותיהם של בעלי עסקים קטנים שלטענתם חנויות "הום דיפו" הרסו את עסקיהם.

מרכוס שלם עם כל מה שהוא עושה. בספרו הוא לא הזכיר את המכון לדמוקרטיה, אבל כתב על תרומתו לקהילה. "כשאני מסתכל אחורה על חיי אני מרגיש טוב עם עצמי ועם אורח חיי. עשיתי הרבה דברים טובים לשותפי, לקהילה ולמשפחתי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו