המיליונר שאמרקאט - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

המיליונר שאמרקאט

כאחד מארבעת בניו של נפתלי פקר היה יאיר פקר אמור להשתתף בפיתוח החנות של אבא לחברת הענק פקר-פלדה. אבל ניסיונו להשתלב בחברה תחת אחיו הבכור חידד בו את ההכרה שהוא סובל פלדה עוד פחות משהוא סובל את המשפחה והניע אותו לנטוש את החברה ולממש את אהבתו לקולנוע. בגיל 66 הוא קרוב לסרט ראשון בהוליווד ורחוק מאחיו

  • שרה ליבוביץ-דר
  • 29.08.2001
  • 00:00

במשפחה ליגלגו עליו וחשבו שהוא עוף מוזר. "הייתי סמרטוט, הם עשו איתי מה שהם רצו", אומר יאיר פקר. אבל הוא החליט לא לוותר. הוא עזב את העסק המשפחתי, מפעלי פקר פלדה, מכר את כל המניות שלו, היה הנציג של דיסני בארץ ובגיל 62, לפני ארבע שנים, התחיל לכתוב תסריטים. "אם הייתי נשאר שם הייתי מיובש לגמרי, לא הייתי חי. לא רציתי שום מגע עם החברה הזו. למיקי מאוס יש הרבה יותר נשמה מאשר לפלדה". במשפחת פקר חושבים שהוא חריג. "אפילו לא הראיתי להם את התסריטים, הם ממילא לא יתייחסו אליהם ברצינות. אצלנו במשפחה כתיבה לא נחשבת לעסק. עסק זה משהו שיש לו מכונות, מלאי, פועלים, ציוד, זה עסק. אדם שכותב לא עושה עסקים ולכן הוא לא שווה התייחסות רצינית".

למרות היחס המשפחתי המזלזל זוכה פקר להצלחה. בשבוע שעבר הוא זכה בתחרות שערך אתר האינטרנט האמריקאי ריפרפ. תסריט שלו יופק, בעקבות הזכייה, לסרט שישודר בערוץ טלוויזיה בכבלים בניו יורק ובהוליווד. לפני כמה ימים הוא חתם על חוזה עם סוכנת מפיטסבורג. היא תנסה לדחוף תסריט אחר שלו להוליווד. פקר בטוח שתצליח. "אני משוכנע שבשנה הקרובה התסריט יופק לסרט", הוא אומר. תסריט קצר שלו יופק לסרט בלונדון, ותסריט אחר יופק בקרוב בלוס אנג'לס.

הוויתור על מכרה הזהב המשפחתי התברר כהחלטה נכונה, הוא אומר. "בסופו של דבר אני חושב שעשיתי כברת דרך ארוכה יותר מכל המשפחה שלי. אמנם אין לי 40 מיליון שקל בבנק ודירות בציריך ובלונדון, אבל אני לא יודע אם בתת-הכרה המשפחה שלי לא מקנאה בי. אני שלם עם עצמי ועושה דברים כמו שאני רוצה, ממצב של עוף מוזר במשפחה רכשתי לי מעמד בלי קשר לאח שלי. הוא במקומו ואני במקומי. היום אני רואה אותנו כשווים. כל אחד מאיתנו קיבל את מה שהוא בישל. בדרך שנינו התייגענו לא מעט, אבל בסופו של דבר קיבלנו את מה שבישלנו".

כשפקר מדבר על אחיו הוא מתכוון ליוסף פקר, יו"ר פקר פלדה. הקשרים ביניהם לא רק שעברו תהפוכות אישיות כואבות, אלא אף איימו להרוס את המפעל ולהפקיעו מידי המשפחה. "לי היה מזל בחיים, הצלחתי לצאת משם", אומר פקר, וממליץ לכל מי שירש עסק לברר אם הוא רוצה להמשיך בדרך המשפחתית או שהוא עושה זאת בגלל אילוצים משפחתיים. "אם לא טוב לכם תצאו מהעסק המשפחתי, אחרת תשלמו את מחיר הקיבעון. ולא שזה קל לצאת ממשפחה כזאת. המשפחה משדרת לך מסר ברור שאסור ללכת הצידה, שאם אתה הולך הצדה אתה שובר את המשפחה. ומשפחה היא הדבר הכי חשוב. בתוך החדר תהרוג את אחיך, אבל בחוץ אתה חייב להיות החבר הכי טוב שלו. הרושם החיצוני הוא הדבר החשוב ביותר. אני לא אוהב את התדמיות האלה. באופיי אני מרדן, אבל את זה גיליתי רק אחרי שעזבתי את המפעל".

הכסף אינו הכל

יאיר פקר גבוה, משעשע, מלא שמחת חיים. אחרי ששרד את פקר פלדה, הוא אומר, הוא הגיע למסקנה שהדבר החשוב ביותר הוא לצבור חוויות, למצות את החיים. "כשהבנות שלי היו קטנות ישבנו במסעדה בשווייץ כשפתאום התקרב ענן נמוך. אשתי אמרה: 'מיד ללבוש מעילים'. אני אמרתי: 'נצא החוצה כדי לחוות את ההימצאות בתוך ענן'. זו חוויה שמתרחשת לעתים נדירות. קודם הענן, אחר כך המעיל - זה המוטו שלי בחיים". הוא מדבר על הכל בפתיחות שובת לב, על מעמדו במשפחה, על הקשיים בעבודה עם אחיו, על הטיפול הפסיכולוגי שעבר בעקבות העזיבה. הפתיחות אופיינית רק לי, הוא אומר, בני משפחתי לא ידברו כמוני על היחסים במשפחה ועל העסק. לי אין מה להסתיר, אני חושב שצריך לדבר על כל דבר בפתיחות ובחופשיות. אם יש פצעים עדיף לדבר עליהם, זה לא בושה.

מפעל פקר פלדה נוסד ב-1934 על ידי נפתלי פקר כחנות לחומרי בניין בתל אביב, נ. פקר, שייבאה, בין השאר, גם פלדה. ארבעה בנים נולדו לנפתלי ולאשתו ציפורה, יוסף, אהוד, יאיר ויזהר. משפחת פקר היתה אחת המשפחות העשירות בארץ. פקר היה גם יהלומן, היו לו פרדסים ואדמות בכל הארץ, הם גרו בבית פרטי בתל אביב. "מי גר אז בבית פרטי יפהפה על עמודים? רק משפחות מעטות חיו כך", אומר יאיר. היתה להם מכונית כשבארץ היו מכוניות ספורות בלבד. "אף פעם לא היה חסר לנו כלום, גדלתי עם כסף ואני יודע להעריך את זה".

ב-48' מת נפתלי פקר בגיל 48 משטף דם במוח. יוסף פקר, האח הבכור, תפס את הפיקוד והפך לאיש עסקים ידוע. הוא היה חבר בדירקטוריון בנק לאומי שאישר את הפנסיה הגבוהה לארנסט יפת, היה מבעלי חברת ההשקעות דנות, היה מקורב לפוליטיקאים ונחשב לבן טיפוחיו של פנחס ספיר. יאיר השקיף על כל זה מהצד, משועשע. "זה לא הרשים אותי אף פעם, הדברים האלה הם חיצוניים. ספיר אהב את אחי ואחי אהב את ספיר? הכל היה עסקים. אני אדם של נשמה, לא של עסקים".

ב-58' הוקם מפעל פקר פלדה בכפר סבא, ב-81' הונפקה החברה בבורסה, היום יש לפקר פלדה שבע חברות בנות. בשנת 2000 היה מחזור המכירות של החברה 447 מיליון שקלים, הרווח הנקי הגיע ל-22 מיליון. פקר פלדה אף עוסקת ביצור קרמיקה באמצעות מפעל נגב קרמיקה. מחזור המכירות של תחום הקרמיקה בתשלובת הגיע ב-2000 ל-200 מיליון שקלים. פקר פלדה ממוקמת בדירוג של דן אנד ברדסטריט במקום ה-48 מתוך 100 החברות המובילות בישראל, לפני מעריב וטבעול שממוקמות במקום ה-49.

כשפקר סיים את לימודיו בתיכון גאולה בתל אביב הוא הצטרף לעסק המשפחתי. הוא לא שירת בצבא, "הייתי רזה מדי, שקלתי רק 40 קילו. בצבא שלחו אותי הביתה להשמין". הוא נשלח על ידי המשפחה לחנות בנתניה. "אמרו לי לך לחנות בנתניה, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה. אני חושב שגם אני בעצמי לא שאלתי את עצמי אם אני רוצה את זה או לא. הייתי פקיד, לבלר, יוסף ק. של קפקא, עשיתי מה שהמשפחה דרשה ממני. כשאתה גדל בבית עם אח בכור סמכותי שמכתיב דברים ועם אם חזקה, אתה מבטל את רצונך מפני רצונם. אם תתחיל לחרוק הכל יתערער. אז אתה לא מעז להתמרד. הייתי סמרטוט, הם עשו איתי מה שהם רצו, לרצונות שלי לא היתה שום חשיבות, אף פעם לא דיברתי על עצמי ועל רצונותי. הייתי פרווה כזה, לא בשר ולא חלב".

אחרי כמה שנים, כשהחנות בנתניה נסגרה, הוא הועבר למשרדי החברה בתל אביב ושנא כל רגע. "לא היה לי טוב. הייתי עוזר המנהל במחלקת הקניות. זה לא נחשב לתפקיד מכובד. לא אהבתי את זה אבל גם לא שאפתי להגיע לתפקיד יותר מכובד. אני לא תעשיין בנשמה שלי, אני לא אדם שיעסוק במלאי, בפועלים ובסחורות. זה לא אני. תביני, אני גם מנהל גרוע. כשלא היה שליח בסביבה והיה צריך ללכת לבנק, הייתי הולך לבנק בעצמי. נחשבתי לעוף מוזר, אחד שהוא לא רציני. הניחו אותי במקום מסוים כדי שבן משפחה כלשהו יימצא באותו מקום, ולמשפחה מספיק היה שאני נמצא איפה שהניחו אותי. גם לא אהבתי פלדה. עץ יותר טוב מפלדה. מעץ עשו את פינוקיו. מה עשו מפלדה? זה דבר קר, מנוכר, אי אפשר לפרוח כשאתה עובד עם מתכת. זה קר, זה מת, לא יעזור כלום. עם קרמיקה אפשר ליצור דברים יפים, אבל הם מייצרים רק אריחים. איך אפשר להתפתח עם אריחים? אם אני הייתי עובד שם הייתי רוצה ליצור אריחים עגולים, מפותלים, אבל בנגב קרמיקה מייצרים אריחים מרובעים. אני לא אוהב את זה. אין בזה חיים".

אבל יש בזה הרבה כסף.

"הכסף והרווחים אף פעם לא דיברו אלי. הכסף לא מחפה על הכל. היה לי כסף אבל איפה היו האושר והקשרים וההבנה עם אנשים? החיים שלי היו די עצובים".

רגעים קשים במיוחד הוא חווה בישיבות דירקטוריון. "ישבתי בישיבות אבל הדיונים לא עניינו אותי. מה אכפת לי תחזית מלאי? זו לא השפה שלי. לכל אדם מגיע ליהנות ממה שהוא עושה ואני לא נהניתי שם. לא דיברתי ולא חיוויתי דיעה כי לא הרגשתי נוח עם המצב שלי. גם כשחשבתי שמשהו מתנהל לא נכון לא יצאתי עם זה בקולי קולות".

למה?

"אחי יוסי היה הבוס. אף אחד לא העז להמרות את פיו. הוא היה ראש המשפחה והוא קבע הכל. אני אף פעם לא הערצתי אותו. הוא עשה עבודה בצורה טובה, ככה צריך להיות, זה טבעי שאתה עושה את העבודה שלך בצורה טובה. אבל לא היה בו שום דבר שאני יכול להעריץ.

"הוא היה מנהל המשפחה, הוא עשה עסקים במיליונים אבל אף פעם לא רציתי לחקות אותו כי זה לא עניין אותי. אם כסף זה הצלחה אז הוא הצליח בחיים, אבל יש דברים חוץ מכסף כמו אנושיות, ואז היה מקובל להיות נוקשה וקר ולי לא היה אומץ אף פעם לערער על מה שהוא אמר. גם לא חשבתי שאני יודע כמוהו. היו לי תחושות לגבי מה צריך ומה לא צריך לעשות אבל הן לא היו מבוססות על בסיס עסקי. איך אתה יכול לדבר בישיבות דירקטוריון כשמה שיש לך להגיד זה שככה אתה מרגיש? הרגשתי קר ומנוכר לכל מה שקורה שם, לא ראיתי את הדירקטוריון ואת העסק כחלק ממני. ידעתי גם שאם אני אעז להגיד משהו לא יקבלו את זה ומיד יגידו לי, מה אתה מבין? אנחנו חיים את העסק כל כך הרבה שנים ואתה יושב לך במחלקה שלך, מה אתה מבין בכלל?"

כלוב המשפחה

בתחילת שנות ה-60 ניסה פקר להגיח לעולם אחר. "קבלן שעבד עם המשפחה סיפר לאמי שהוא מפיק סרט. אמי ידעה שאני לא אוהב את העבודה. הקבלן היה זקוק למימון נוסף לסרט והוא שאל אם משפחת פקר רוצה להיכנס להרפתקה". פקר נשלח על ידי המשפחה להפיק את הסרט "משפחת שמחון", עיבוד קולנועי לסדרת הרדיו הפופולרית. "בשבילי זה היה כמו אוויר לנשימה", הוא אומר, "כמפיק וכתסריטאי אתה אלוהים קטן שיוצר דמויות. זו היתה חוויה מרגשת".

לא הזוהר שבמעבר ממסחר בפלדה לעולם הקולנוע ריגש אותו, הוא אומר. "אמנם נפגשתי עם שחקנים אבל לא זה מה שריגש אותי, הזוהר לא דיבר אלי. היצירה, העשייה, הפחת הרוח בדמויות שזה בעצם מניפולציה באנשים ובדמויות, זה מה שעניין אותי". כצפוי המשפחה לא התלהבה. "הם ראו את הגיחה שלי לעולם הקולנוע כאפיזודה חולפת, 'ניתן לילד לשחק קצת, אם הוא רוצה, ממילא מה שהוא עושה לא רציני'".

אחרי "משפחת שמחון" הפיק עוד שני סרטים, "כלוב הזכוכית", על משפט אייכמן ו"שעת האמת", על נאצי שמתחבא בישראל. הסרטים היו כישלון כלכלי. "חזרתי עם הזנב בין הרגליים לעבודה, אבל חיידק הקולנוע לא הרפה ממני. תמיד אהבתי קולנוע ואולי בגלל זה נחשבתי במשפחה לאדם מוזר. אחי אנליטיים ועסקיים. אני לא חושב כמוהם. אני חושב שאם אתה מאמין במשהו ועושה אותו טוב בסופו של דבר גם תרוויח מזה".

פקר עבד בעסק המשפחתי, "אבל רק בגוף, לא ברוח", וניסה לחשוב איך ייחלץ משם. "פעם אפילו רציתי לפתוח חנות ספרים, אני מאוד אוהב ספרים. החלום היה לא לעבוד בעסק. מה זה פקר פלדה? ירושה שירשנו מאבי. אנשים נוטים להאמין שאם האב היה חי הוא היה בוחר בדרך הזו, אבל אני לא ראיתי את עצמי מחויב לשאת את הצלב של מורשת האב. זה דבר שלא בחרתי בו ואני לא אוהב לקבל דברים שמכתיבים לי. בסך הכל העבודה עם פלדה היא מאוד משעממת. אז מכרת עוד טון ברזל ועוד עשרה מטרים של קרמיקה, אז מה?"

למרות התחושות הקשות נדרשו לפקר עוד כמה שנים כדי לעזוב את פקר פלדה. "יום אחד קראתי מאמר שציין שרק 5% נהנים מהעבודה שלהם. באותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות חלק מ-5% האלה ולא אדם אחד מתוך 95% שלא נהנים. כנראה שהכל הבשיל אצלי ובאותו רגע הבנתי שאני לא יכול יותר להישאר בפקר פלדה ושיותר אני לא מקבל את זה שאני צריך להישאר שם רק כי נולדתי למשפחה הזאת".

אמו, הוא אומר, עשתה מאמצים רבים לשכנעו להישאר. "זה כאב לה מאוד. היא ניסתה לשכנע אותי לא לעזוב, היא אמרה שאני אסתדר ואהנה, יהיה בסדר. הירושה היתה בסכנה וכשהירושה מתפרקת יש תחושה שהכל מתפרק. מבחינתה אני הייתי צריך להיות ההמשכיות של אבא, ובמקום להיות ממשיך אני בוגד בזיכרון שלו. התפישה המקובלת היתה שאחדות משפחתית גורמת לאושר. אם אתה נשאר תחת המטריה של המשפחה, תהיה מאושר. אני הבנתי שזה לא מתכון לאושר". אחיו יוסף, הוא אומר, לא עשה מאמצים מיוחדים כדי לגרום לו להישאר בחברה. "אם נעשה איזשהו מאמץ זה נעשה בשביל הרושם, כדי לשמור על המסגרת. אף אחד לא רצה אותי שם".

בשנת 70', אחרי הרבה לבטים, הוא עזב את המפעל המשפחתי. העזיבה, הגם שהיתה משאת נפש, לוותה בקשיים נפשיים. "פיתחתי חרדות מנהיגה, מהליכה, מהימצאות במקומות שונים, אחרי שנתיים הבנתי שאין לי ברירה והתחלתי טיפול פסיכולוגי. אם לא הייתי מגיע לפסיכולוג הייתי נגמר. כמובן שאסור היה לדבר על זה. בני משפחתי לא ידעו שאני בטיפול. על פי החשיבה המקובלת אז אם אתה הולך לטיפול אתה לא נורמלי ובמשפחה שלנו אסור היה להיות לא נורמלי".

17 שנים אחר כך, ב-87', הוא מכר את מניותיו במפעלי הפלדה. "קיבלתי 10% מהמניות רק בגלל שאני בן משפחה. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה את המניות, זה נחשב לחלק מהירושה. מבחינה רגשית הגעתי למצב שלא רציתי יותר קשר עם זה". הוא קיבל כמה מיליוני שקלים, "אותם השקעתי במניות שאני רציתי לקנות מתוך בחירה שלי ולא מפני שככה נכפה עלי בגלל קשרי משפחה". בשנים האחרונות, אחרי שהמטען הרגשי התרכך, הוא חזר לקנות מניות של מפעלי פלדה. "היום זה צעד עסקי. מניות פקר פלדה בשבילי זה כמו מניות של טבע, איי-די-בי או בנק הפועלים".

ביחד איתו מכרו את המניות שלהם גם אחיו אהוד ויזהר. אהוד עבד כמהנדס במפעל הפלדה, יזהר, משפטן בהשכלתו, היה סגנו של יוסף. הסכסוך בין ארבעת האחים איים להרוס את המפעל. בעיתונות הכלכלית נכתב ששלושת האחים, שהחזיקו 26% ממניות החברה, ניסו לחבור לבנק לאומי שהחזיק 26% נוספים וליצור גוש שליטה שיאפשר את הדחתו של יוסף מהחברה שהיתה חברה משפחתית. האחים הכחישו. גם היום אומר יאיר שזה לא קרה. אמנם מכירת המניות היתה רגשית, "אנשים הרגישו שהם לא רוצים יותר קשר עם זה", אבל איש מהם לא ניסה להדיח את יוסף מהחברה.

למרות שהסכסוך בין ארבעת האחים היה מהקשים בעולם העסקים התעלמה העיתונות מהמאבק בתוך אחת המשפחות העשירות בארץ. יזהר הודיע שהוא פורש "מסיבות אישיות" ולא פירט. העיתונים לא ביררו אילו סיבות אישיות הביאו לפרישה. ברוב המדורים הכלכליים נכתב שאהוד ויאיר מעולם לא עבדו בחברה. התחושות הקשות נשמרו היטב בתוך המשפחה.

יאיר אומר שהעזיבה המשותפת לא היתה בגלל גחמה מקרית. "יוסף לא ידע לשתף את האחים וזה מה שהביא ליחסים העכורים. אתה מדבר וזה לא עוזר, לא מקשיבים לך, אז אתה עוזב. כשיש אח אחד שהוא מנהיג האחרים מצפים לשיתוף, ויש מנהיגים שלא יודעים לשתף, כלום לא יעזור, הם זאבים בודדים. ככה הוא בנוי. הוא לא ויתר על כלום, לא מתוך רוע לב אלא מפני שהוא חשב שככה צריך להתנהג וככה הוא בנה את התדמית שלו. אבל האחרים נתנו לו. אם אתה רוצה שימשלו בך אז מושלים בך. מה שקרה הוא לא חד-סטרי, אדם אחד לא יכול לריב. אם היה קרע או ניתוק, כולם אשמים בזה".

בסופו של דבר, הוא אומר, הוא לא הרגיש שום כעס על אחיו שגרם לו לעזוב את החברה ולמכור את המניות. "אני מרגיש שמחה שיצאתי מזה. אני שמח שהיה לי את המזל והתבונה וחוש ההישרדות לצאת משם. לא יכולתי להישאר שם. אני לא יודע איזה אדם הייתי אם הייתי נשאר שם אבל ברור לי שהייתי אדם אחר. לא הייתי יכול לחיות טוב עם עצמי אם הייתי נשאר שם".

שלושת האחים סירבו להגיב. זה לא היה ככה, אומר יוסף ומסרב לפרט. היום יוסף הוא יו"ר פקר פלדה, בנו נלי הוא מנכ"ל החברה ובנו אורי - דירקטור. "אני לא מקנא בהם", אומר יאיר, "הרווחתי הרבה יותר מהם, חייתי חיים מלאים ופוריים". גם ילדיו של יאיר לא עובדים בחברה. בתו אורלי היא מוציאה לאור, הבת תמר מזכירה רפואית והבן נפתלי סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה בלונדון ובקרוב יתחיל ללמוד מינהל עסקים בארה"ב.

יזהר פקר הוא היום איש עסקים, אהוד פקר מטפל בפרדס המשפחה בכפר סבא. הקשרים בין האחים רופפים. "המסגרת המשפחתית כבר לא קיימת", אומר יאיר. "אין לנו משהו משותף, לכל אחד מאיתנו יש המשפחה שלו. אי אפשר להחזיק ארבעה אנשים בכוח, כלום לא יעזור". הוא אומר שהוא היחיד ששומר על קשר סביר עם כל האחים, אבל כשאשתו של יוסף, ריבי, התאבדה לפני תשע שנים, הוא לא היה בהלוויה. "הייתי בפאריס ולא הצלחתי למצוא טיסה שתגיע בזמן להלוויה. מותה היה כהלם, מה, איך, מה פתאום דבר כזה נופל. אם הייתי פה הייתי הולך להלוויה".

עם יוסף הוא נפגש כמה פעמים בשנה. "הוא למד דברים, הוא התבגר, הוא מבין שעשה דברים לא נכונים ועם הגיל באה ההתרככות והקירבה. פתאום אתה מבין מה חשוב בחיים, הקירבה, ההתייחסות לאנשים. הוא מדבר אחרת, יותר בהבנה, בהתחשבות, ברגש. היום אין לנו עסקים, רק רגשות נטו, וזה יופי, ככה צריך להיות. אני מתאר לעצמי שגם העסק מנוהל אחרת, עם נשמה. היום מנהלים עסקים בצורה אחרת, עם יותר פתיחות, היום הבוס הוא פחות בוס, מתחשב יותר בעובדים, נותן להם אפשרות לערער על דבריו. כל מה שלא היה כשאני עבדתי בפקר פלדה".

תסריטאי צעיר בן

62 העזיבה לוותה במשבר כלכלי. פקר החליט לממש את אהבתו לסרטים. הוא ייצג חברות סרטים ועסק במסחור של דמויות כמשפחת סימפסון, הפלינטסטונס והדרדסים. "במשך שלוש שנים לא הרווחתי כסף אבל אף פעם לא הסתכלתי אחורה במרירות. תמיד הייתי בעד פתיחות, שיתוף פעולה ושינוי. אני חושב שאסור לפחד משינויים, לך, תהיה משוחרר, תשתנה בכל גיל, בזה אני מאמין. ובסופו של דבר גם מבחינה עסקית הצלחתי. אחי פיתח את פקר פלדה אבל הוא קיבל בסיס, אבי הכין את העסק ואחי רק צריך היה לפתח אותו. אני היחיד במשפחה שהקים משהו לבד, בניתי את העסק שלי מכלום, אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לי שהוא עזר לי. אף פעם גם לא אמרתי שאני מפקר פלדה. אני לבד".

בתחילת שנות ה-70 מונה לנציג של דיסני בארץ. "מיקי מאוס זה כיף של חיים. זה תענוג לשבת עם חבורה של ילדים ולראות איך הם מגיבים למיקי מאוס. זה נותן זריקה של אנרגיה". במשפחה שוב לא הבינו מה הוא עושה. "אמא שלי רצתה לראות הצלחה מהירה. אם קנית סחורה ומכרת אותה במחיר טוב, זה נחשב להצלחה. אחי נחשב למוצלח. הוא פיתח עסק. אני התעסקתי עם מיקי מאוס".

ב-97' דיסני החליטה לפתוח משרד משלה בארץ וויתרה על שירותיו של פקר. פתאום היה לו הרבה זמן פנוי. הוא החליט לנסות לכתוב תסריטים אחרי שבעבר כתב כמה ספרי ילדים. עד עכשיו הוא כתב ארבעה תסריטים ארוכים ו-17 תסריטים קצרים. את התסריט ל"כוכבים נופלים" שזכה בתחרות של ריפרפ הוא כתב ביחד עם שני תסריטאים מארצות הברית, ריצ'רד קוטה וקארן מיטורה. הוא מצא אותם באינטרנט. "אני לא גולש באינטרנט אלא שוחה ברשת. גם את העורך-דין שלי בניו יורק שמטפל טוב מאוד בעניינים שלי מצאתי דרך האינטרנט. התסריטאים ביקשו ממני 10,000 דולר על סיוע בכתיבה. כתבתי תקציר של ארבעים עמודים ושלחתי להם. הם התלהבו, חשבו שיש לזה פוטנציאל וביקשו להפוך מסופרי צללים למי ששמם יתנוסס על המוצר הסופי. ככה גם המחיר שלהם ירד ל-7,000 דולר".

לקראת סוף הכתיבה הם נפגשו למשך שבוע ימים בבית מלון בלונדון כדי לערוך את הגרסה הסופית. "זו היתה חוויה מסעירה. הם מבינים בכתיבת תסריטים אבל לי היו כמה עקרונות. הכי חשוב היה לי שהגיבור שלי ימות בסוף. האמריקאים אוהבים לגמור כל סרט בנימה אופטימית. אני רציתי שהגיבור שלי ימות בלי נסים ונפלאות ובלי תרופות פלא".

את ריפרפ הקימה סנדי מרי אלכסנדר, מפיקה, סופרת ושחקנית, בינואר 99', כדי שישמש "נמל מבטחים לכותבים", אתר שבו יוכלו לחשוף את מה שכתבו מבלי לחשוש מתגובות קשות. היא זו שבוחרת את התסריטים שיופקו והיא גם מפיקה אותם. התסריטים מוקרנים ברשת הכבלים אדלפיה, שמשדרת בהוליווד, סנטה מוניקה, בל אייר והסביבה, במדיה ואן שמשדרת באזור לוס אנג'לס וברשת אם-אן-אן שמשדרת במנהטן.

"כוכבים נופלים" עוסק בסיפור אהבה בין שחקן טלוויזיה, טום, לבין מפיקה קשוחה, פיליס. הוא חולה בסרטן, היא רוצה לשלב את סיפור מחלתו ומותו בסדרה שהיא מפיקה. זמן קצר לפני מותו השחקן רוצה להפר את החוזה. הוא לא מוכן למות לעין המצלמות. המפיקה מחלצת אותו מבית החולים למורת רוחו של בעל התחנה, שמגיע לביתו של השחקן ודורש שיחזירו אותו לבית החולים כדי שאפשר יהיה לצלם את הליך הגסיסה. אולם השחקן נפטר. המפיקה המאוהבת וההרה תיאלץ, כנראה, לעזוב את מקום עבודתה, אבל בקרב המוסרי היא זו שזכתה.

את התסריט, המשופע בסצינות מין, כתב באנגלית. "אנשים יגידו שאני סנוב אבל אני כותב רק באנגלית. אין לי בעיה עם השפה העברית, אני דור שישי בארץ, אבל נוח לי יותר עם האנגלית. בעברית יש משהו נוקשה. הדיאלוגים בסרטים הישראלים תמיד נשמעים מאולצים וזה לא בגלל השחקנים אלא בגלל השפה. אנגלית נשמעת טוב, האיטלקית נשמעת נהדר, בצרפתית כל דבר נשמע נהדר, בעברית יש לנו המון 'קה' ו'חה', הכל כל כך חורק ולא אמין. וגם הנושאים של התסריטים הישראלים קשים. אחרי שכתבתי את אחד התסריטים שלי התייעצתי עם מורה לתסריטאות ישראלי, ניסיתי להעביר את התסריט לעברית וראיתי איך התסריטאי הישראלי עובד. בכל תסריט יש צבא ושואה וערבים, הכל קודר. אנחנו חיים כאן בהמון קדרות, יש לנו המון עצב, האמהות היהודיות הרי אומרות שאם טוב לך אתה תשלם על זה בסוף. אין אצלנו שמחה שלמה. אפילו בחתונה אנחנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. יש בארץ תסריטים מצוינים אבל הם בודדים, בעיקר תסריטים שנכתבו על ידי רוסים".

במשך שלוש שנים, מאז שסיים את הכתיבה, הוא שלח את התסריט ל-100 במאים, סוכנים ומפיקים. "זה שוק סגור, קשה להיכנס אליו. לחברות הסרטים הגדולות אפשר להגיע רק דרך סוכן רציני וקשה להגיע לסוכנים רציניים. היו לי שני סוכנים שוליים שלא הצליחו לדחוף את התסריט. הכל מאוד מדויק בארה"ב. אם מבקשים תסריט קומי אתה צריך לשלוח תסריט קומי. לישראלים יש נטייה להתעלם מהכללים. 'מה אכפת לבמאי, הוא ממילא מביים אז שיקרא את הדרמה שלי', ככה חושב הישראלי הממוצע. אצלנו כולם עושים את הכל ואת הישראלי נורא קשה ללמד, הוא הרי יודע הכל. אבל במשך הזמן אין לך ברירה וגם אם אתה יודע הכל, אתה צריך ללמוד עוד קצת. אני למדתי למשל שאם אני כותב סצינת פתיחה שמתרחשת בשדה תעופה עם 5,000 ניצבים, הם מיד יזרקו את זה לפח מפני שיקר מדי להפיק סצינה כזו. מה שיותר אינטימי יותר טוב. בסרטים שלי אין אקשן. אני כותב על אנשים, לא על פעולות".

הדחיות הרבות לא הוציאו את הרוח ממפרשיו, להיפך. "לתהליך הזה צריך המון סבלנות. קודם אתה שולח תסריט בשלוש שורות. אם זה מוצא חן בעיני המפיק, אתה מעביר סינופסיס של עמוד וחצי ואם זה טעים להם אתה שולח את התסריט ומחכה ארבעה חודשים לתשובה. התשובות בדרך כלל מנומסות, 'לא עכשיו', 'תתקשר בעוד שנה'. במשך שלוש שנים לא היה יום שלא חיכיתי לתשובה. אני לא ותרן, הלוואי שהייתי, אבל היו המון מקרים בחיי שהצלחתי בזכות העקשנות, אז כשאני מקבל תשובה שלילית אני אומר לעצמי שהם טועים, לא אני, אני דווקא בסדר".

וכך, מגיל 62, הוא מוצא עצמו מסתובב בתחום של יוצרים צעירים. "בדרך כלל אני לא כותב את הגיל שלי, רק אם שואלים במפורש, מפני שזה נתפש כתחום של צעירים ואם אתה מסגיר את הגיל אתה נתפש כלא רציני. אני מרגיש די חצוף, איך אני מעז בגילי לעשות את זה". בסדנאות ובאירועים שונים הוא קולט עד כמה גדולים הפערים בינו לבין הצעירים. "משום מה כל האמנים בישראל לבושים לא יפה, טלאים, זרוק, תיק לא מזוהה, והשפה שלהם היא לא השפה שלי. היום בלי קללות זה לא הולך, הם משוויצים בזה שהם יכולים להגיד 'פאק' בכל הזדמנות. הנה, גם אני אמרתי פאק וכלום לא קרה לי, מה כל כך מיוחד בזה? גם אני כותב על זיונים, אבל אצלי זה שובב, לא בוטה".

לתסריטאים הצעירים, הוא אומר, אני נראה תלוש, מוזר, הם לא מבינים מה אני עושה פה. "והתסריטאים המקצועיים מתייחסים אלי בניכור. הם חייבים לכתוב כדי להתפרנס והם לא תמיד נהנים ממה שהם עושים. אני נהנה מכל רגע של כתיבה. מה כבר יש לנו בחיים? מהמדינה קשה ליהנות, אז לפחות שנהנה מעצמנו".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים