בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דין נרדף

תגובות

ארבעת השבועות הראשונים עברו בסדר גמור. משפחתו המוסלמית של ח' קנתה את סיפור המסגרת: האורח האמריקאי, א', שהגיע עם ח' לביתם בכפר, הוא בנקאי שנשוי לערבייה אזרחית ישראל. הם הכירו בניו יורק והתיידדו. עכשיו בא הידיד האמריקאי לישראל לרגל עסקיו, וח' החליט להזמין אותו לחוות חיי כפר פלשתיני בגדה המערבית.

א' התקבל בכבוד מלכים. לא בכל יום בא תייר אמריקאי לשהות בכפר, ועוד בזמנים מסוכנים כאלה. אב המשפחה, מוסלמי אדוק שהיה פעם מואזין במסגד ומוכר כאדם קשה וחם מזג, התפעל מאומץ לבו של האורח והתייחס אליו בכבוד. האם, האחים והאחיות לא הפסיקו לכרכר סביבו. כל משאלותיו מולאו מיד. מזונות ומשקאות הוגשו בכל הזדמנות.

משפחתו של ח' היא משפחה מבוססת ומקובלת בכפר. עשרות דונמים וכמה בתים רשומים על שמו של האב. שני הצעירים עברו להתגורר בבית ריק, מרווח, שהיה למעשה ביתו המיועד של ח'. שם, בשבעת חדרי הבית, היתה להם פרטיות מלאה. הם היו מאושרים. סוף סוף יכלו לנוח קצת מהתלאות שפקדו אותם בתל אביב. מההתנכלויות הקבועות של המשטרה, המעצרים, ההשפלות והפחד הבלתי פוסק שמא סודם ייחשף. אבל השבועות נקפו, וחשדות החלו להתגנב אל לב האב והאחים.

דלת ביתם היתה סגורה שעות רבות מדי. גם כשיצאו, השניים לא זזו אחד מהשני. הם נראו צוהלים יתר על המידה, לטעמו של האב. כמו כן, לא היה זכר לאשתו של האמריקאי: לא טלפון, לא מכתב, שום דבר. האב התחיל לשאול שאלות. מה קורה עם החבר שלך, הוא לא צריך לחזור לאשתו? ומה עם הבנק, יש לו עבודה בניו יורק, הוא כבר חודש פה, למה הוא לא חוזר לעבודה שלו?

אחד מהאחים הצעירים יותר, מסובך בסמים ולא לגמרי יציב בנפשו, היה הראשון שקלט. הוא ניגש אל ח' ואחז בצווארון חולצתו. "אינתא לוטי", זרק לו ישר בפרצוף, אתה הומו. ח' השתחרר מאחיזתו והכחיש מיד. "השתגעת? איך אתה אומר עלי דבר כזה? איך אתה מעז?" אבל האח לא ויתר. אתה הומו, אמר לו שוב. ואתה מחלל את כבוד המשפחה. מביא את החבר שלך ההומו לבית של אבא. אני אפגע בך, איים עליו. אני לא אתן שתפגע בכבוד של כולנו.

ח' הרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליו. להיות "לוטי" בכפר, משמעו סכנת מוות. לא היה לו ספק, שאם ההאשמה תוצג לאביו כעובדה, הוא בעצמו יחסל אותו, במו ידיו. ח' ניסה להרוויח עוד קצת זמן, הקפיד להכחיש את החשדות וטען שוב ושוב שהוא והתייר רק ידידים, ושכל רמז אחר הוא שקר מתועב. מאחר שאחיו הצעיר לא נחשב בבית לאדם שיודע מה הוא עושה או אומר, חשדותיו לא התקבלו בתחילה ברצינות.

אבל האב התחיל להבחין בסימנים. הוא נזכר במרדנות שגילה בנו כלפי מוסכמות שהיו כללי ברזל בבית. הסירוב שלו להתחתן. היתה להם בשבילו כלה מיועדת, נהדרת. בית בנוי על אדמתו של האב. האירוסים היו בתוקף. וברגע האחרון, הבן הסורר ביטל הכל בלי לתת הסבר מתקבל על הדעת. הוא היה אז כבר בן 24, לכל הדעות בכפר בשל לחתונה ולהולדת ילדים. עכשיו, הירהר האב, הוא כבר בן 28 ועדיין רווק.

חלפו עוד כמה ימים. האח הנרקומן שהה בתל אביב באותו שבוע. משם התקשר אל הטלפון הסלולרי של ח'. אני אבוא הביתה ואחסל אותך, הזהיר אותו. תסתלק מהבית של אבא. אתה מחלל את כבוד המשפחה. לא אסלח לך. לפי הקוראן אני צריך לחסל את שניכם. ח' המשיך להכחיש. האח קילל. לבסוף ניתק ח' את השיחה.

גזר דין מוות

למחרת בבוקר מצא ח' מכתב מתחת לדלת ביתו. הוא נכתב על ידי המועצה האיסלאמית המקומית ונראה גם כמסמך שהונפק בחסות הרשות הפלשתינית. ח' ידע מיד במה מדובר. זה היה ה"דין רודף" המוסלמי, בכבודו ובעצמו. החוגים הדתיים כותבים אותו לבקשת אחד מבני המשפחה. משמעותו של הנייר הזה היא התרת דמו של הנמען. מעתה ואילך, מי שיהרוג אותו לא ייענש.

הגורמים הדתיים ששולחים את המכתב דואגים גם להפיץ ברבים את דבר קיומו. בתוך ימים ספורים השמועה עושה כנפיים. כל מי שיקח על עצמו להציל את כבוד המשפחה והכפר, על ידי חיסול החוטא/החוטאים, ייחשב כמבצע מצווה. המסמך גדוש ציטוטים מכתבי הדת ובהם הצעות מפורטות לדרכי החיסול: סקילה, הפלה מצוק גבוה, שריפה, חנק ושאר מיתות משונות.

מסמך מוות כזה יכול לקבל פלשתינאי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל. יכולה לקבל נערה או אשה שחשודה בניאוף. ויכול לקבל "לוטי" (על שם לוט התנ"כי, איש סדום), הומוסקסואל שנחשד בקיום יחסי מין עם גברים.

כעבור ימים אחדים חזר האח הצעיר הביתה, ארב לח' ולחברו האמריקאי ותקף אותם. הפעם היתה בידיו סכין. האם התערבה בקטטה, לצד האח התוקף. שכן שהוזעק כדי להפריד, צידד גם הוא באח הצעיר. השניים הצליחו להיחלץ ונמלטו עוד באותו יום לשטח ישראל. בדרך התקשרו מהטלפון הסלולרי אל חברים. אחד מהם הסכים להסתיר אותם בדירתו בתל אביב.

מאז חלפו כבר יותר מחודשיים. הם נודדים ברחבי הארץ מדירת מסתור אחת לשנייה. א' עוד יוצא מפעם לפעם לנשום אוויר, ח' אינו מעז להראות את עצמו בחוץ אפילו לרגע. הוא שוהה בישראל בלי אישור. עם משטרת ישראל כבר היו לו מפגשים קודמים, במשך השנתיים שבהן התגורר עם בן זוגו בדירה שכורה בדרום תל אביב, עד שהחליטו לנסות את מזלם בבית אביו בגדה. מדי כמה שבועות היה ח' נעצר על ידי שוטרים. פעם זה קרה כשהם ישבו על חוף הים, פעם בטיול ברחוב דיזנגוף.

א' בדרך כלל הציג דרכון אמריקאי ושולח לנפשו. ח' חטף, לפני הכל, קצת מכות. במקרה שהשוטרים צפו בהם הולכים יד ביד, או יושבים חבוקים על ספסל, הוא גם שמע שהוא "הומו מלוכלך, ערבי מסריח" וכיוצא באלה. פעמים אחדות הופשלו מכנסיו ונעשה חיפוש באחוריו. בפעמים אחרות, התשאול הסתיים באגרוף בפרצוף. עד שלבסוף הובל למעצר. על פי רוב, בשעת לילה מאוחרת היה בא מישהו, אוסף אותו מהמעצר לתוך רכב, מסיע אותו אל אחד המחסומים שעל הקו הירוק, ומשליך אותו על סף הרשות הפלשתינית חבול ומוכה.

ככל שזה יישמע מוזר, אם ייעצר הוא מעדיף להישאר בכלא ישראלי. כי בתוך תחומי הרשות הפלשתינית הוא משול למת. השוטרים הישראלים, ברוב אדיבותם, בוודאי ידאגו להעביר מסר לפלשתינאים, למשל, ש"אנחנו מחזירים לכם ערבי הומו שנתפס בחוף תל אביב מתמזמז עם החבר שלו". מפה ועד לביצוע גזר הדין הדתי שהוצא נגדו, הדרך קצרה. אל הכפר שלו לא יוכל לחזור לעולם. אבל גם בכל מקום אחר, בתחומי הרשות, נשקפת סכנה מיידית לחייו.

אהבה ממבט ראשון

א', בן 33, וח', בן 28, הכירו והתאהבו זה בזה לפני כשנתיים וחצי. א', אמריקאי נוצרי, ברוקר בניו יורק, היה אז בביקור ממושך בישראל, שאיתה היה לו רומן ממושך. לפני 11 שנה בא לכאן לביקור תיירותי ראשון, הציץ ונפגע. מאז כבר היה בארץ חמש פעמים, אחדות מהן לתקופות של כמה חודשים. עם הזמן, אסף לו כאן מכרים וידידים רבים.

ב-88' שהה א' בישראל תקופה ממושכת ובה אף עבד כפקיד קבלה בכיר באחד מבתי המלון שעל החוף. הוא היה אז אחרי סיום קשר של שש שנים עם בן זוג והרגיש שחייו הגיעו לפרשת דרכים. את רגע המפגש ביניהם, הם משחזרים עם דמעות בעיניים. א': "ישבתי בטיילת, על החוף, היתה שעת דמדומים, וחשבתי על החיים שלי. מאז שהגעתי לישראל (בפעם הזאת) כבר עברו תשעה חודשים. שאלתי את עצמי, מה הלאה? לאן אני לוקח את החיים שלי מכאן? לא קרה לי שום דבר מיוחד בתקופה הזאת. לא ממש התחשק לי לחזור לניו יורק. אבל גם לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך להיות כאן. ישבתי מול הים ובהיתי".

ח': "טיילתי על החוף וראיתי בחור יושב על ספסל. לא רואה, לא שומע, כלום. עמדתי מאחוריו, הסתכלתי עליו. ראיתי את הפנים שלו. ככה עברו כמה דקות. לא אמרתי כלום. אני רואה אותו, הוא לא רואה אותי. עוד לא דיברנו מלה אחת. והרגשתי שאני מכיר אותו. כאילו הכרתי אותו מקודם. והלב שלי ככה, נהיה גדול, גדול, לא יודע מה קרה. לא יודע, נשבע לך, עד היום, לא מבין את זה".

א':" ניגש אלי פתאום מישהו. ישר קלטתי מהמבטא שהוא ערבי. התחיל לדבר אתי. חשבתי, מנסה להתחיל אתי. הייתי שקוע בעצמי. לא היה לי ראש לזה. אני גם לא טיפוס של סטוצים. לא הולך לבארים, לא 'תופס בחורים' בים או בגן. זה ממש לא בשבילי. אבל הוא התחיל לדבר. עניתי לו. שמתי לב שיש לו קול רך, ונעים. עד שהוא אמר לי, בוא נלך לשם, והצביע על פינה חשוכה יותר, ליד המים".

ח': "רציתי להיות איתו לבד, לא איפה שכל האנשים והרעש והאורות".

א': "אמרתי לעצמי, הנה, הוא מחפש זיון מהיר. זה לא בשבילי".

ח': "הבנתי מה הוא אומר בראש שלו. אמרתי לו, תירגע. רק לדבר. רק רוצה לדבר איתך, בשקט, בצד. בסדר?"

א': "זה מצא חן בעיני שהוא קרא את המחשבה שלי. הלכתי איתו, ודיברנו. האנגלית שלו היתה ככה ככה, אבל הסתדרנו. קלטתי שהוא רגיש, שיש לו לב ענק, שהוא כן ואמיתי. שהוא מקסים".

ח': "הלב שלי כמעט התפוצץ. לא ידעתי מה זה אהבה. חברים היו אומרים שהם אוהבים בחורה. הייתי אומר להם, מה זה בחורה? יש אלף כמו ההיא. מחר תלך, תבוא אחרת. לא ידעתי. עד שפגשתי אותו. אחרי הערב הזה, לא הייתי ישן כל הלילות, מחכה אם יטלפן אלי או לא. פעם ראשונה בחיים שלי, ידעתי מה זה אהבה".

א': "זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אין ספק בזה. זה היה חזק באופן שקשה לנו להסביר. היה לי חבר שש שנים, מערכת יחסים יפה, טובה. אבל זה לא היה דומה למה שאני מרגיש איתו עכשיו".

ח': "אחרי שלושה ימים, התחבקנו פעם אחת. שמתי את הראש שלי על החזה שלו ואמרתי בערבית, 'אנא בחיבאק'. יצא לי מהפה, לא יודע איך. לא אמרתי באנגלית, פחדתי שהוא יבין. לא האמנתי שזה בא מהפה שלי".

א': "אבל הבנתי מיד. מי לא יודע מה זה 'אנא בחיבאק'? שאלתי אותו, מה? מה אמרת? הוא אמר לי, לא, כלום. כלום. שום דבר. אמרתי לו, איי לאב יו טו".

חיי הומו פלשתינאי

"אין לי קשר עם האמונה המוסלמית", אומר ח'. "כבר כשהייתי צעיר ידעתי את זה. הייתי מפסיק לצום ברמדאן. אבא שלי היה מרביץ לי. לא עזר לו כלום".

היית מרדן?

"כן. הבאתי חברים לבית, יהודים, נוצרים, ערבים ישראלים. הכל הפריע לו. הוא דתי מאוד. אי אפשר לדבר איתו, כל היום רק 'מוחמד אמר, מוחמד אמר'".

ניסית פעם לדבר איתו שיחה מלב אל לב?

"הרבה פעמים. אמרתי לו, תדבר אתי כמו חבר, תפתח את הלב שלך בשבילי. לא עזר לי כלום. עוד פעם היה משפיל אותי, נותן מכות. הוא עשה לי דברים שאני לא אוכל לשכוח. הכי הרבה הוא כעס כשאמרתי שאני לא מתחתן. הוא אמר, אי אפשר לחיות פה ככה, מה יגידו עליך אנשים".

מה זה בשביל אבא שלך, מוסלמי אדוק, לגלות שיש לו בן הומו?

"בשבילו זה סוף העולם".

מתי ידעת שאתה הומו?

"בגיל 17. איך? לא יודע. ידעתי. הייתי חושב על בחורים, לא על בחורות".

שכבת פעם עם אשה?

"פעם אחת. עם יהודייה. לא היה לי טוב, בכלל לא טוב".

ולפני א' היה לך קשר עם בחור?

"לא באמת. רק ככה, לקצת זמן. ידעתי ששני גברים יכולים, אבל לא ידעתי על אהבה. לא ידעתי שאפשר לחיות ביחד, ככה. לא ידעתי כלום".

אם אתה בא היום אל אביך ושם את הקלפים על השולחן, מה לדעתך יקרה?

"על המקום הוא הורג אותי. בידיים שלו. זה האמת. זה הדת שלו, מה אני יכול לעשות".

זו גם הדת שלך.

"לא. אין לי קשר עם זה. אני לא מרגיש מוסלמי. כבר הרבה זמן. לא נשאר מזה כלום".

א' בועט בו מתחת לשולחן, מזכיר לו משהו. הם צוחקים. ח': "כשהיינו בכפר, בבית, היינו מתחבקים ומתנשקים, ופתאום נשמע המואזין קורא לתפילה, אז הייתי אומר לו, 'אל תיגע בי עכשיו'. אבל זה לא מהדת, זה רק הרגל. זה לא שאני מפחד שאלוהים יעשה לי משהו, באמת לא".

אם אחת האחיות שלך היתה שוכבת עם גבר, מה היית עושה?

"הייתי אומר לה, תקחי את הרגליים ותלכי מפה, אל תישארי בבית".

האחים שלך היו רוצים להרוג אותה. לא?

"כן, בטח".

ואתה?

"אני לא. אני הייתי אומר לה, תלכי מפה מהר".

ואם היו מנסים להרוג אותה, היית מגן עליה?

"לא. לא הייתי מתערב. הייתי נותן שהם יטפלו בבעיה".

הם היו רוצחים אותה.

"מה אני יכול לעשות. אם הייתי עוזר לה, היו הורגים גם אותי".

אילו יחסים היו לך עם אמך?

"לא טובים. מכל הילדים אותי היא לא אהבה. לא יודע למה. היא מסכנה. מפחדת כל החיים מאבא שלי. הוא עצבני, מתנהג בבית כמו שייח. היה תמיד משפיל אותי. היא לא הגנה עלי. לא היינו קרובים. לא יודע למה. היא אוהבת את האחות שלי, לא אותי".

היה לך פעם טוב בבית?

"לא. אלה לא חיים בשבילי. אני, יש לי אהבה".

הפתעה בשגרירות

בהתחלה הם היו נאיווים מאוד ואופטימים. הם טוו בהתרגשות את התוכנית לחייהם המשותפים בארצות הברית, שם יוכלו לחיות כזוג. א' לא העלה על דעתו שייתקל בבעיות מיוחדות להביא את אהובו איתו. אם יש בעולם ארץ שבה מכירים באהבה של בני זוג מאותו מין, כך הניח, ושבו יקבלו אותם בזרועות פתוחות, הרי זה במולדתו, ערש הדמוקרטיה, החופש והשוויון, ארצות הברית של אמריקה.

אבל בשגרירות האמריקאית חיכתה להם תשובה אחרת לגמרי. פקיד ההגירה האדיב הסביר להם, שעם כל הכבוד לאזרחותו האמריקאית של א', ח' הוא פלשתינאי תושב הרשות, סיכוייו לקבל אשרת מהגר קלושים ביותר, ובכל מקרה, השגרירות בתל אביב אינה רשאית לטפל בבקשתו, עליו לפנות אל הקונסול האמריקאי במזרח ירושלים.

הם נסעו לירושלים, התקבלו באדיבות, אבל התברר להם להפתעתם שח' אינו עונה על אף אחד מהקריטריונים להנפקת ויזה כלשהי לארצות הברית: הוא לא מתאים לאשרת תייר, כי הוא רוצה להגר (ולא עלה על דעתם להסתיר מהרשויות את הרצון הזה); אין לו סיכוי לקבל אשרת מהגר, כי אין לו משפחה בארצות הברית. הוא לא זכאי לאשרת עובד זמני, כי אף חברה אמריקאית לא מעוניינת בשירותיו המקצועיים (הוא מתפרנס בדרך כלל כצבע ושיפוצניק בימים שיש עבודה). כפלשתינאי, הוא חייב להיות לפחות נשוי, ועם בית או רכוש רשום על שמו, כדי שבקשתו תישקל בכלל. אין לו תואר אקדמי, אין לו עבודה מסודרת, אין לו תלושי משכורת. כל מה שיש לו להציע כרגע זה את אהבתו אל א' ורצונו המוצהר להעביר לצידו את שארית חייו, דבר שממש לא הרשים את הנציגויות האמריקאיות בתל אביב ובמזרח ירושלים.

בלית ברירה, נסע א' בגפו לארצות הברית כדי להסדיר את ענייניו שם. הזמן חלף. הגעגועים גברו. בסופו של דבר, הוא אסף את חסכונותיו ובא לישראל. הפעם, לתקופת זמן בלתי מוגבלת - עד שיציאתו של ח' תתאפשר.

הם השתקעו בדירה השכורה בדרום תל אביב. במשך השנתיים האחרונות, ובעיקר מאז שמרחפת עליהם סכנת חיים מוחשית, הם פנו בבקשה לעזרה לכל מוסד, אדם או ארגון שיש לו נגיעה לזכויות אזרח. הם מספרים שבשבועות האחרונים, שבהם הם מסתתרים בדירות שונות, התחקה אחיו של ח' על עקבותיהם. הוא ארב להם על חוף הים, ובאחת הפעמים הנדירות שבהן העזו לצאת יחד החוצה, התנפל עליהם, שוב, עם סכין.

הם פנו לארגונים של הומוסקסואלים בישראל ובחו"ל; לאגודה לזכויות האזרח; לאמנסטי בישראל, ובחו"ל; לנציב העליון לפליטים של האו"ם; לארגוני פליטים שונים, שיש להם סניפים בישראל (בניסיון להעניק לח' מעמד של פליט מדיני בחו"ל); ל"בצלם"; לאישי ציבור ופוליטיקאים ישראלים.

הארגונים והעמותות האלה התנהלו מולם, במקרה הטוב, כמשרדי ממשלה יגעים. רובם נתנו להם תשובות מנומקות היטב מדוע לא יוכלו לצערם לסייע להם. "אין לנו מנדט", "החוק אינו מאפשר לנו", "ח' נופל בין ההגדרות המשפטיות". אחדים פרשו לפניהם רשימת המלצות אל מי כדאי להם לפנות, כי הם, לצערם, אינם יכולים לסייע.

השניים התחילו להיפרד מהחלום האמריקאי שלהם, ונפנו לברר מהם סיכוייו של ח' לקבל אשרה לאחת ממדינות המערב האחרות. הבירור העלה תוצאה מדהימה: אף מדינה אינה מוכנה לתת לו ויזה, גם לא אלו הידועות בהומניותן הרבה, כקנדה, אוסטרליה, דנמרק, הולנד, או שוודיה. התברר כי המדינות היחידות שכדי להיכנס אליהן ח' אינו נזקק כלל לאשרה הן מצרים, סוריה ולבנון. אבל גם בהן אין לזוג הומוסקסואלים סיכוי לחיות חיים טובים יותר.

זעקה לעזרה

מתוך הארגונים והעמותות שאליהם פנו, יוצאת הדופן היחידה עד כה, היתה האגודה לשמירת זכויות הפרט של ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים ובי-סקסואלים בישראל. המוסד היחיד שפתח להם דלת. האגודה פרשה עליהם את חסותה. בסיועה התבצעו כל הפניות אל יתר הארגונים והנציגויות. באמצעותה נערכו כל הבירורים.

האגודה פנתה אל חברי כנסת מהליכוד, מהעבודה וממרצ. כולם השיבו שלצערם המצב קשה, המקרה קשה וכרגע אין ביכולתם לסייע. יו"ר האגודה איתי פנקס, ושאול גנון, המופקד באגודה על הטיפול בערבים ישראלים ופלשתינאים, לא הרימו ידיים. גנון נרתם כל כולו לסייע להם. כשהחלו האיומים על חייהם, וניסיונות הרצח, חברי אגודה הם שאירגנו להם מקומות מסתור בדירות, שביניהן הם נעים ונדים כדי להקשות על קרובי משפחתו של ח' לאתרם. אלמלא האגודה לזכויות הפרט ספק אם היו עכשיו בחיים.

ביום שישי שעבר, בדירת המסתור שלהם, היו השניים על סף יאוש. בדירה הם חשים מחנק, תחושה של בית כלא. הם איבדו כל שליטה על מה שמתרחש בחייהם. כספי החסכונות של א' הולכים ומידלדלים. פתרון לא נראה באופק. "אני לא יודע מה לעשות", אומר א'. "זה מצב בלתי אפשרי. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות במציאות. תיאורטית אני יכול הרי לעלות מחר בבוקר על מטוס. לי, כביכול, אין בעיה. אבל אני לא זז מפה בלעדיו. החופש שלי לא שווה כלום אם זה אומר שעלי להשאיר אותו פה. גם המדינה שלי, שכל כך אהבתי, לא שווה כלום אם היא לא מאפשרת לי לחזור הביתה עם בן זוגי. הבית היחיד שיש לי היום זה הוא".

"ויתרתי על הכל", אומר גם ח'. "בשבילי אין דרך לחזור. אין לי יותר אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה. נתתי את הבית, האדמה, הכבוד, השם שלי, הכל. אני רוצה להיות איתו. החלום שלי, שנצא מפה, ניסע לאמריקה או לארץ אחרת. נגור בבית לבד, ביחד. נעבוד. נבנה את החיים שלנו. נבנה את האהבה שלנו".

ביום שלישי שעבר שיגר א' מכתב אישי אל שגריר ארצות הברית בישראל, דן קרצר. "אתה תקוותי האחרונה", כתב א'. "אני כותב לך את המכתב הזה כזעקה לעזרה מממשלת ארצות הברית. חיי כאן בסכנה משום שחברי לחיים הוא פלשתינאי וטיב יחסינו נודע לבני משפחתו ולחבריו בכפר שבו התגורר, בגדה. קיבלנו איומים על חיינו והשבוע התבצע בפועל, בתל אביב, ניסיון לרצוח אותנו.

"אנו מסתתרים כבר חודשיים ימים, מנסים נואשות למצוא דרך לצאת מהארץ הזאת, לפני שאחד מאיתנו, או שנינו ניפגע או נירצח. פנינו לשגרירות האמריקאית ביולי, כשתקוותנו היתה להשיג לחברי ויזה לאמריקה, ושם, לבקש בשבילו מקלט מדיני. אמרו לנו לפנות לקונסוליה במזרח ירושלים, כי הוא פלשתינאי. שם טיפלו בנו בהמון אהדה ורצון טוב, אבל הובהר לנו כי לא יוכלו לסייע לנו, משום שחברי אינו עומד בקריטריונים המקובלים להשגת ויזה. הסבירו לי שהחוק האמריקאי אינו מעניק לי כל זכויות לקחת אותו עמי הביתה, כפרטנר שלי לחיים. נאמר לי שאולי יש סיכוי לפנות לקבל ויזה על בסיס הומניטרי, הניתנת בשגרירות ארצות הברית ברומא, במקרים קיצוניים מיוחדים. אבל בירור העלה כי זה תהליך שאורך עד שישה חודשים, וכי סיכויינו לקבל תשובה חיובית שואפים לאפס".

בסוף המכתב עבר א' לתחינה: "אנא, עזור לי לקחת את חברי הביתה, לפני שיהיה מאוחר מדי. לא אעזוב את ישראל בלעדיו, גם אם זה אומר שאמצא פה בקרוב את מותי. אם אין כל אפשרות שנגיע יחד לארצות הברית, אולי תוכל לסייע לנו למצוא מקלט במדינה אחרת שתסכים לקבל אותנו כמהגרים".

אי אפשר לעזור

מהקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים נמסר: "בקשתו של ח' לקבל אשרה לארצות הברית נדחתה משום שהוא אינו עומד בקריטריונים לאף אחד מסוגי הוויזות הקיימות. הוא אינו סטודנט, הוא אינו מתעתד לעבוד זמנית בארצות הברית, ואינו תייר. אין לו תנאים לקבל ויזת מהגר. בן זוג, לצורך העניין, אינו מוכר בחוק האמריקאי כקרוב משפחה. לצערנו, אין באפשרותנו להנפיק ויזה אם הפונה אינו מתאים לאף קטגוריה כפי שנקבע בחוק האמריקאי, שאליו אנו, כמובן, מחויבים".

היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, עו"ד דן יקיר: "לצערי, המנדט שלנו מגביל אותנו לטפל רק בבעיות הנוגעות לזכויות אזרח בישראל, ומול הרשויות בישראל. אם השניים יתייאשו מאפשרות של יציאה מישראל, הם מוזמנים לשוב ולפנות אל האגודה כדי לנסות להסדיר לח' אשרת שהייה זמנית חוקית בישראל".

אתי דרעי, מנהלת משרדי "בצלם", מסרה לא' תגובה כתובה: "אין לנו כל חומר העוסק במישרין או בעקיפין בנושא ההומו-לסבי בשטחי הרשות. אנו עוסקים רק בהפרות זכויות האדם שישראל קשורה אליהן. תפנה לארגון פלשתיני העוסק בהפרות זכויות אדם אצל הרשות". דרעי אפילו השיגה להם את מספרי הטלפון של הארגון. אבל "בצלם" לא מעודכנים: המספרים הם של משרדים באוריינט האוס. פעילות הארגון מוקפאת זמנית מאז נתפס הבניין על ידי שלטונות ישראל.

יעל וייס ריינד, מנהלת אמנסטי בישראל, מסרה: "על פי כללי הארגון, מנוע סניף מקומי לטפל בהפרות זכויות אדם המתרחשות בארצו. מרגע שהובא המקרה לידיעת סניף ישראל, נעשה מאמץ מיוחד לסייע לח'. הוא ובן זוגו הופנו אל חוקרת במזכירות הבינלאומית, במטרה לזרז את הטיפול. רכזת הפליטים בישראל לא יכלה לסייע לו, משום שהוא אינו מבקש מקלט בישראל. החוקרת מן המזכירות הבינלאומית הסבירה לא' כי אמנסטי לא יכול להבריח אנשים ממדינה למדינה, וכי אם ח' יגיע למדינה שבה יבקש מקלט מדיני, יוכל הארגון לקחת את המקרה לטיפולו, ולסייע כמיטב יכולתו".

מיקי בבלי, נציג הנציב העליון של האו"ם לפליטים בישראל: "לדאבוננו, אין באפשרותנו לעזור לאדם זה, משום שלנציבות האו"ם לפליטים בעולם אין מנדט לפעולה עם פלשתינאים, במדינות שבהן ארגון אונרוו"א פועל. מעמד של פליט בישראל מוענק על ידנו על מנת לאפשר לאדם להישאר בישראל. פנייה אל האו"ם בערוץ אחר לא היתה פותרת את בעייתו, משום שלפני הכל, עליו למצוא דרך לצאת את המדינה. המלצתי היא שחברו האמריקאי יפעיל קשרים וינסה להביא לכך שיגיעו למדינה כמו הולנד או דנמרק, שמהן פרוצדורת ההגירה לארצות הברית תהיה קלה יותר".

שאול גנון, האגודה לזכויות הפרט של ההומוסקסואלים והלסביות בישראל: "האם ניתן לצפות מארגון לזכויות אדם כי יתעלם מבקשת עזרה כזאת? האם אנו יכולים להפנות את מבטנו הצידה, מאחינו ברשות הפלשתינית אשר נרדפים, מעונים ונרצחים? זה לא יקרה אצלנו. מובן מאליו שאנו נגד הכיבוש, ונגד הפרות זכויות האדם מצד מדינת ישראל, אנו שותפים מלאים למאבק זה. אבל על הרשות הפלשתינית להבין, כי על אף המאבק הקיומי של עמה, והסבל של העם הפלשתיני, היא אינה פטורה מכללי האנושיות, ואינה רשאית להתעלל או לחסל מישהו רק בגלל נטייתו המינית. כשאנו שומעים איך הארגונים הנכבדים הנ"ל נמנעים ממעורבות או מעיסוק בתחום זכויות האדם ברשות בכלל, והגייז בפרט, קשה לנו לקבל זאת. בעיני זוהי צביעות של אותם גופים, וזוהי ירייה ברגל של כל מי שהחירות וחופש הפרט חשובים לו".

העם של לוט

הומוסקסואליות נקראת בערבית "ליוואט", הטיה של השם לוט. כך, בהיפוך של הסיפור בתורה, זכה אחיינו של אברהם אבינו, לוט, הנתפס כצדיק היחיד בסדום, שדווקא על שמו ייקראו הומוסקסואלים בערבית.

על פי אחת המסורות המוסלמיות, הנביא מוחמד, בהתייחסו למשכב זכר, אמר: "יקלל אלוהים פעמיים את מי שעשה את המעשה של לוט". המקבילה האיסלאמית לתורה שבעל פה מצטטת חכמי הלכה קדומים כגון אבו-חניפה, שגרס כי "יש לזרוק את החוטא (ההומוסקסואל) מעל ראש ההר, ולזרוק עליו אבנים כמו שעשה אלוהים לעם של לוט, שכן אלוהים הוא המבין ביותר כיצד יש לפעול". משפטנים אחרים מתקופתו של אבו-חניפה מפרטים שיטות חלופיות של הוצאה להורג: סקילה, השלכה מהנקודה הגבוהה בעיר, מעיכה מתחת לחומה מתמוטטת, כליאה בחדר תחוב עד למוות בחנק.

במקרה אחר פנה מישהו אל החליף אבו-בכר וביקש לדעת כיצד לנהוג בגבר שקיים יחסי מין כדרך אשה. ההכרעה היתה מוות בשריפה. מסורות אחרות מתארות הוצאה להורג של גברים - משתתפים פעילים וסבילים ב"ליוואט". במקום אחר דן החליף בעונש סקילה לחוטאים, וקובע שאין הבדל בין חוטא נשוי ושאינו נשוי.

לסביות, "מוסאחקה" בערבית, כמעט שאינה נזכרת במסורת המוסלמית. בדברי הנביא מוחמד יש ציטוט אחד, שלפיו "לא יסתכל גבר אל ערוות גבר שני, ולא תסתכל אשה אל ערוות אשה אחרת". גם בדברי מלומדים נמצאות פה ושם תזכורות לכך, שגם הלסביות היתה ממנהגם הקלוקל של "בני העם של לוט". המעשה הלסבי נשפט באותה מידת חומרה של המעשה הההומוסקסואלי.

המידע נלקח מתוך עבודה סמינריונית שהגישו ב-96' הסטודנטים למשפטים דקל ברוקמן ונאיף גאנם באוניברסיטת חיפה.

בין הפטיש הפלשתיני לסדן הישראלי

על פי ההערכות של האגודה לזכויות הפרט בישראל, מתגוררים בתחומי ישראל כ-500 הומוסקסואלים מהשטחים. הם מתרכזים בעיקר באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אבל עשרות חיים במקומות אחרים בעיר, בעיקר בדרום. מלבדם, אלפי הומוסקסואלים פלשתינאים נכנסים לתחומי ישראל בחיפוש אחר מין מזדמן.

עד תחילת האינתיפאדה הנוכחית, באוקטובר 2000, פעלה בחסות האגודה לזכויות הפרט קבוצת תמיכה של הומוסקסואלים ערבים מישראל ומהשטחים. הגרעין הקשה כלל כ-30 איש, אבל למסיבות ואירועים יזומים שהקבוצה יזמה, הגיעו לא פעם כמאתיים חברים. עם ההחרפה במצב הביטחוני, הקבוצה התפרקה.

לדבריהם של מנהלי האגודה הישראלית, מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה החמיר מאוד מצבם, הקשה ממילא, של הומוסקסואלים החיים בשטחי הרשות הפלשתינית. רבים נעצרים, לא פעם על סמך שמועה בלבד; במעצר הם נתונים להתעללות, הכוללת הכאה, אינוס ומעשי סדום; ובמקרים אחדים התעללות פיזית עד מוות.

נתוני האגודה מראים, כי בשנה האחרונה נרצחו ארבעה הומוסקסואלים פלשתינאים. בנובמבר 2000 חוסל, לאחר עינויים קשים, גבר בן 32 מטול כרם, שהיה ידוע באזורו כהומוסקסואל. לפני כשלושה שבועות נרצח גבר בן 40 מרמאללה, שהיה מוכר היטב לקהילה ההומו-לסבית התל אביבית. בצעירותו, במשך תקופה קצרה מאוד שיתף פעולה עם ישראל. הרשות הפלשתינית הוציאה הודעה רשמית כי בוצע גזר דין מוות נגדו, בגין שיתוף פעולה. באגודה לזכויות הפרט אומרים, כי כל מי שהכיר את האיש יודע שזה קשקוש וכי זוהי תופעה שחוזרת על עצמה: הרשות מחסלת הומוסקסואלים באמתלה שהם, כביכול, משתפי פעולה.

לפני שנה נתפס גבר נשוי בן 27 משכם, בזמן שהתעלס עם חברו. בני משפחתה של אשתו רצחו אותו בו במקום וקיבלו מהרשות מחילה. והמקרה הרביעי: לפני כשנה נמצאה בפאתי רמאללה גופה של גבר בן 60, ועליה סימני התעללות קשה.

במשרדי האגודה התקבלו השנה דיווחים על חמישה ניסיונות לרצח של הומוסקסואלים (לא כולל הניסיון לרצוח את ח'). לאיש מהם אין ולא היה קשר לשיתוף פעולה עם ישראל. חייהם בסכנה אך ורק משום שהם הומוסקסואלים המוכרים באזורם.

שאול גנון, האחראי על ערבים ופלשתינאים באגודה, אומר כי בשטחים מופרות זכויות אדם לא רק של גייז, אבל הם סובלים יותר מכל האחרים. "הם עוברים התעללויות בנפש ובגוף. דמם הוא הפקר. לרבים מהם יש צלקות מעינויים שעברו ומניסיונות רצח. הם נמלטים ומסתתרים אצל ידידים בכפרים ערבים בתוך ישראל, או אצל חברים יהודים. אבל כמה זמן יוכלו להסתתר?"

האגודה החלה באחרונה בפרויקט תיעוד של גייז פלשתינאים במקומות מסתור. גנון עובר ממחבוא למחבוא, מראיין ומחתים את הנמלטים על תצהירים. כרגע יש בידיו כעשרים בקשות לאישור שהייה חוקי, למקלט מדיני בישראל או בחו"ל. העיקר שלא יצטרכו לחזור אל תחומי הרשות, שם ממתין להם גזר דין מוות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו