בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוח של פלוגה ב'

אף אחד מארבעת לוחמי גולני שנותרו לבדם בקרב הראשון על מוצב החרמון לא ראה איך נהרג מועין חלבי. גופתו נמצאה שבועיים לאחר מכן, אך האמונה שלא מת קנתה לה אחיזה בדלית אל כרמל כשצה"ל אסר על פתיחת ארונו והעמיקה כששמעו אותו מוסר ד"ש ברדיו דמשק

תגובות

במהלך הנסיעה באוטובוסים מבזק לראש פינה, עניין של שעתיים, לא פסקה השירה. רחל נחושתאי (בלרה), הפקידה הפלוגתית, זוכרת את הדרך אל המלחמה כ"הילולה היסטרית". החיילים כבר ראו את עצמם עוד רגע בדמשק כשנפרדה מהם עם עלייתם לרמה. "נביא לך אפילו מכונת כתיבה בערבית", הבטיחו לה. יומיים אחר כך, ב-8 באוקטובר, בהתקפה על מוצב החרמון שנתפס בשבת על ידי הסורים, נהרגו 25 לוחמים, כולל מג"ד 17 סא"ל דובי דרור. 12 מהם היו מפלוגה ב' של גדוד 17 בקורס המ"כים של גולני, הפלוגה שנשאה בעיקר המערכה.

היא נודעה כפלוגה איכותית במיוחד. מרבית החניכים היו בני מחזור נובמבר 72'. "אנחנו כמו דומינו, סגל שחור, חיילים לבנים", הסביר אז בצחוק המ"פ, סרן מודי בן שך, את הנוסחה שהובילה בין השאר לזכייה במקום הראשון בדירוג הצבא בצעדת שלושת הימים, חודש בלבד לפני המלחמה. חגיגת האליפות המשותפת להם ולבנות פיקוד צפון, שניצחו במקצה החיילות, צירוף שעורר לא מעט הורמונים, התקיימה בבית אבא חושי בחיפה ביום חמישי בלילה והתפזרה 36 שעות קודם להפתעה. בסוף המסיבה שוחררה הפלוגה לחופשת כיפורים; עם החזרה ממנה היא נועדה, בהפתעה שבן שך שמר בסוד, לצאת לטיול בשארם א-שייח, פרס על הניצחון היוקרתי בצעדה. למסדר הסיום נשאר למעשה רק שבוע ברוטו, ובאין יותר אימונים בתוכנית העבודה, רק צ'ופרים, כבר הזדכו הרב"טים שבדרך על כל ציודם באפסנאות.

במהלך יום שישי צילצלו הטלפונים כדי לקרוא להם לבסיס בזק. מה פתאום? הם תהו, "כוננות", ענו להם, "תגיעו מיד". את מועין חלבי מדלית אל כרמל ביקשו שיזעיק גם את שלושת החיילים האחרים מהכפר שנמצאים איתו בקורס, ושימתינו יחד לרכב שיבוא לאסוף אותם. ההסעה, כרגיל, התעכבה שעות ארוכות. לארבעה לא נותר אלא לשרוף זמן ולשתות קפה בלי סוף בביתו של סעיד חלבי, ידיד נפש של מועין, שגם שירת איתו בבזק במחלקה 1 של סגן שלמה יואלי מקבוצת כנרת, שהיתה המחלקה הדומיננטית בפלוגה. סמל המחלקה היה אברהם אליאס, יליד הודו. תמיד בהתקרב יום השנה למלחמה, הוא מעיד, גוברת ההתרגשות שלו מחדש.

תוכנית הקרב התבססה על תנועה למגע בשני כוחות, גדוד 51 וגדוד 17. קבוצת הפקודות לקראת החרמון היתה חפוזה, בלא נוהל קרב מסודר ובלי תדריך מפורט. "כשתגיעו לפתח הבונקרים תצעקו 'גולני גולני'", זהו משפט המפתח שנשאר חרות בזיכרון אצל כולם, שאמר מח"ט גולני אז, אל"מ אמיר דרורי, שהוטרד מאוד מתרחישים של ירי כוחותינו על כוחותינו. "ההנחיה הכללית היתה שבמקרה שתיפתח עלינו אש נרד מהזחל"מים, נתפרש על הגבעות וננוע לעבר מוצב החרמון במגמת סריקה", אומר אליאס. "מי? כמה? למה? ואיך? אף אחד לא ממש הסביר". הוא זוכר עוד שמספר דקות קודם לתחילת תנועה, זרק לו מישהו לזחל"ם ערימת שמיכות. "בשביל מה כל אלה", שאל אותו חייל. "כדי שיהיה לנו במה לכסות את ההרוגים", הוא השיב אוטומטית, בלי שנתן דעתו למשמעות של המלים, שממילא עמדו בסתירה מוחלטת לתפישה הרווחת שהם צפויים למשחק ילדים.

כשהם הגיעו בציר הכביש לרכבל התחתון, הם מצאו את המקום נטוש. סמל יואב שמולה קפץ מהזחל"ם והסיר את דגל המדינה מהתורן - כדי להניף אותו בקרוב, כך הסביר תוך שהוא כורך אותו סביבו, על גג החרמון. התרגיל עורר התלהבות. בהמשך המערכה, כשמולה נהרג, עטפו את גווייתו בדגל שהועיד לטקס הניצחון.

בצהריים, כשנתקלה פלוגה אחרת של הגדוד באש יעילה מ"תוואי שולט", גבעה 16, נשלח אליה לתגבור צוות בפיקוד המ"מ יואלי. הוא הסתער בלי להביט לאחור. כשסובב את הראש הוא מצא לצדו בקו המגע הקדמי שלושה ממיטב לוחמיו: סגן אפי שניאור, שהצטרף לפלוגה כאורח, אבי משולם ורפי אבישי. הם נלחמו בעקשנות עד שהתקבלה הפקודה לסגת, ולמעשה הגיעו סמוך מאוד למוצב. אילו היתה נשלחת אליהם אז, ברגע שבו ההבדל בין ניצחון לכישלון היה כה דק, אפילו מחלקה בלבד שתתמוך בקומץ שנאחז בהר מול הסורים, ייתכן שלא היה צורך בקרב החרמון השני שתבע 54 הרוגים, מחיר כפול של קורבנות.

יואלי נפצע ביד ופונה לרמב"ם; למח"ט דווח בטעות שהוא מת. אבישי מכפר מכבי ספג כדור במצח ונגרר לתאג"ד כשהוא גווע. גופותיהם של שניאור ומשולם, שנשארו אחרונים על ההר, התגלו רק מקץ שבועיים, ב-22.10, כשחטיבת גולני ניסתה בשנית לכבוש את החרמון, הפעם בהצלחה. גופה שלישית שנמצאה אז מוטלת בשטח היתה של מועין. לא היה ספק שעברה התעללות.

פרשת מותו של חלבי היא הקופסה השחורה של פלוגה ב'. אין שיחה של בוגרי הפלוגה שבסופו של דבר לא מוליכה אליו. חלבי נמנה על קבוצה של 15 דרוזים שהגיעו לבית הספר למ"כים של גולני מיחידת המיעוטים, סיירת 300. הוא התגייס לצה"ל בגיל מבוגר מהמקובל, 21, אחרי שהשלים לימודי תואר ראשון במדע המדינה ובספרות עברית. במקביל הוא היה ממייסדי קבוצת הכדורגל הפועל דלית אל כרמל והסקורר הבולט שלה. הוא היה מספר 8 וכמודל בחר בגיורא שפיגל. בפלוגה, גם משום רצינותו, קראו לו "המורה". הוא היה השביעי מבין שמונה אחים ואחיות. אביו רשאד שמת לפני שנתיים היה הקצב הכי נחשב בכפר. לאם, זרקה, מלאו לא מכבר 82.

האגדה

עד כדי כך מטרידה תעלומת מותו של חלבי את מוקיריו שעם השנים נוסף לה ממד מיסטי. באוקטובר 83' התחוללה בדלית אל כרמל סערה כשנפוצו בה שמועות עקשניות על שידור ברדיו דמשק שבו הודיע מועין כביכול שהוא לא נהרג על החרמון, אלא נלקח בשבי. לפי עדי שמיעה שהתייצבו נרגשים אצל בני המשפחה, הוא דרש לפעול למען שחרורו מהכלא הסורי. לדבריהם הוא אף מסר דרישת שלום תוך ציון מפורש של שמות ההורים, האחים והאחיות וכן החברים מהכדורגל ומהאוניברסיטה. מהדורה שנייה של הבהלה התרחשה באפריל 85'.

פהמי חלבי, אחיו של מועין, היה ראש המועצה המקומית דלית אל כרמל בשנים 98-'89'. מאז הפסיד בבחירות המוניציפליות האחרונות הוא הצטרף כשותף אל אחיו הבכור, רושדי, בחברה שהקים לפיתוח תשתיות ועבודות עפר. "בזמן המלחמה כל החיילים מהכפר צילצלו הביתה לספר מה מצבם אבל ממועין לא שמענו כלום", הוא זוכר. "המשפחה היתה במתח, אנחנו האחים נסענו כמה פעמים לצפון לחפש אם יודעים עליו איזשהם פרטים, אבל החיפושים לא הביאו לשום תוצאות. היינו בערפל מוחלט עד שנכבש החרמון מחדש, אז הודיעו לנו שמצאו את הגופה של מועין. כשהביאו אותו לכפר לקבורה הארון היה סגור, לא נתנו לנו לפתוח אותו ולכן גם לא יכולנו לראות בוודאות שזה האח שלנו בתוכו. ככה נולדה האגדה שלא האמנתי בה שאולי הוא בכלל בשבי. במדינה מתוקנת הרי לא יתכן שיביאו לך ארון ריק והבן אדם חי, אבל עוד ביום ההלוויה הרבה אנשים דיברו שייתכן מאוד שזו לא הגופה של מועין".

על רקע כזה אין פלא שהסיפור המוזר על הד"ש עם שיר ברדיו דמשק התקבל בכפר כתסריט סביר ולא כפנטזיה שמקורה במשאלת לב. "כל העדה נעמדה על הרגליים, הגיעו משלחות לברך את ההורים על הנס", משחזר פאהד חלבי את הפסיכוזה שטילטלה פעמיים את דלית אל כרמל. "הכפר נסחף לתחושה שהנה מועין חוזר כבר מחר הביתה. האפשרות שהוא חי עוררה פה התרגשות עצומה".

הרבה נשבעו אז למשפחה ששמעו במו אוזניהם את השידור מסוריה, בעיקר נשים, אבל הקלטה שתשמש ראיה חותכת אין בנמצא. פהמי אומר שאת שמותיהם של העדים הוא מזמן שכח, רק כשדוחקים בו הוא נזכר בכל זאת בג'והאר חוסן. בשיחת טלפון מכחישה חוסן כל קשר לנושא. לעומתה מאשר זיידן חלבי חד משמעית שכך היה. "הייתי אז חייל בעין יהב, בגלל השירים לפעמים יצא לי להאזין לתוכנית עם הד"שים. פתאום אני קולט באוזניים: 'אני חלבי מועין מדלית אל כרמל'. הייתי המום. כשהגעתי לחופשה סיפרתי בכפר מה היה, אחר כך חקרו אותי המשטרה והשב"כ".

ערב אחד הקישו שניים על דלתו של הבוחן מהתעשייה הצבאית, סמ"ר (מיל') אליאס מכפר שמואל. "אל תיבהל", הרגיעו אותו, "אבל מתהלכת שמועה שאנחנו מבקשים לאמת או לשלול בעזרתך". תדהמה אחזה בו כשהסבירו במה העניין. שעה שלמה תיאר להם אליאס בפרוטרוט מה קרה בחרמון, וככל שהאריך התעורר בו ספק שמא הגרסה שלו על מות מועין בטעות יסודה. "אחר כך קיבלתי שדר שהכל, כפי שחשבתי, עורבא פרח". הוא לא היה היחיד שתוחקר. גם המ"מ יואלי חווה ביקור בית דומה של אנשי היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן).

משפחת חלבי, באמצעות קשריה הענפים בלבנון ובסוריה, ניסתה במקביל לפתוח ערוצים משלה. רושדי אף נועד בהרי השוף במשך שבוע עם אנשיו של מנהיג הדרוזים, ואליד ג'ומבלט. המידע המוצק שאליו ייחל לא הגיע. "למרות שידענו שאין לשמועות רגליים ושהכל מההתחלה עד הסוף שקר, פרובוקציה של המודיעין הסורי שחיפש לקרר את היחסים בין העדה הדרוזית לצה"ל, לא חסכנו שום מאמץ. עשינו את זה בעיקר למען השקט של ההורים וגם בשביל עצמנו. בן אדם אומרים לו איפה הכובע שלך, לא יניח יד על הראש?"

על אקורד הסיום של הפרשה בישרה משלחת של נציגי הכפר שנפגשה בנפרד עם ראש אכ"א אז, האלוף עמוס ירון, ועם הרב הראשי לצה"ל, האלוף גד נבון, שפרש בפניהם את תיק החלל ובו מסמכי הזיהוי הוודאי, בהם חצי דסקית ומפתח הקיטבג שנמצא בכיס המכנסיים. ארבעת הנציגים יצאו מהפגישה דואבים על מות התקווה. "השכל אומר בוודאות של 100% אחוזים שמועין נהרג, הסיפור נגמר, לא מחפשים יותר. ברגש לעומת זאת נשאר משהו ערטילאי שלא פוענח", מסכם פהמי את המסכת. רושדי לעומתו תמציתי אך פסקני יותר. "מועין הלך, אין מועין", הוא אומר.

אחד מעיקרי הדת הדרוזית היא האמונה בגלגול נשמות, "תקמוס" בערבית, לפיה עם מותו של אדם נכנסת נשמתו לגוף תינוק שנולד. סעיד חלבי, החבר מהשכונה בדלית אל כרמל ומהמחלקה בבזק שהיה למנהל התיכון למדעים החדשני שבכפר, לגמרי משוכנע שזה ההסבר ואין בלתו לשידור ברדיו דמשק. עובדה, הוא אומר, שהפרטים שנאמרו בו היו מדויקים ומפורטים עד כדי השתוממות. "האנשים שהודיעו 'אני שמעתי את מועין' לא שיקרו", הוא אומר. הסורים עלו על מידע שנבע מהנער שבעברו היה מועין, הוא אומר. כאילו לא די בכך הרי שבכפר מרר שבגליל חי גבר שעליו יש מי מצביעים כגלגולו של מועין.

העובדות

"שנים ארוכות הרגשתי אשם שדווקא ברגע הקובע לא הייתי לצדו בקרב לשמור עליו", אומר סעיד חלבי, שנפצע תוך לחימה בזחל"ם של המ"פ. מועין לעומתו נמנה על הכוח הרגלי.

"כשיואלי ירד מהזחל"ם עם החוד שלו כדי לסייע לחבר'ה של סיירת גולני, אנחנו באנו בעקבותיו", מתאר אברהם. "הוא כבר היה הרבה לפנינו. פתאום הוא נעלם לי. תוך כדי אחד הדילוגים לשפר עמדה נפצעתי בכתף וקצת אחר כך התקבלה פקודת נסיגה. כשירדתי מהגבעה נוטף דם, כואב ודואב, עברו לידי ארבעה חיילים שסחבו את רפי אבישי, הררנ"טיסט מכפר מכבי. נתתי הוראה לבחור בשם משה צנקל, שהיה החניך המצטיין המחלקתי, שיחפה עלינו עם המקלעון עד שכולנו מתפנים.

"צנקל היה ראש גדול, אחד שלוקח יוזמות", הוא ממשיך. "עוד הספקתי לשמוע אותו אומר למועין שיגש לקחת את הנשק והחגור של רפי אבישי, כדי שלא יישאר ציוד לחימה בשטח. הוא הלך לבד ולא חזר. ראיתי אותו מתקדם ואז הוא נעלם לי בערפל". עד היום, הוא אומר, "הסיפור הזה של מועין רץ לי כחוט השני בחלומות. הוא היה חניך שבהחלט הערכתי. לא היו לו השטויות של יתר הדרוזים שבמחלקה, הוא היה אחראי ובוגר בנפשו".

צנקל הוא אפוא החוליה האחרונה בשרשרת. הוא חי בכוכב יאיר, מנכ"ל של חברת הסטארט-אפ רדלן. הוא והמאגיסט משה ביטרמן, שניהם חברי ילדות עוד מחולון, היו צמד, האסים של מחלקה 1. במסלול זוגות היו להם הכי הרבה פגיעות, בעיניים עצומות הם היו מתואמים ביניהם. במלחמה, למגינת לבם, הפריד אותם בן שך ולקח את ביטרמן, שלא ידע שנבחר לחניך מצטיין פלוגתי בקורס, אליו לזחל"ם. ביטרמן לא חזר מהמלחמה.

"הייתי כמעט בסוף הטור", משחזר צנקל, "וכשקפצתי מהזחל"ם עם עובדיה חבזה, כל הזמן דחפתי קדימה כדי להגיע ליואלי. עברנו בדרך חייל שלנו שחטף כדור בברך, לא משהו רציני אבל הוא בכה שזה מחריד. צעקתי עליו ולקחתי ממנו את המקלעון כדי שיהיה איתי כלי נשק יעיל במקום העוזי. עצרתי שנייה להשתין ואז חלף לי כדור ליד הראש. נדרכתי והמשכתי לחפש את יואלי. כשמצאתי אותו, הוא כבר ירד למטה עם יד פצועה. עברתי אותו, הייתי ליד רפי אבישי ברגע שהוא חטף כדור בין העיניים, הסרתי ממנו את החגור ואת הפק"ל ושמתי עלי. הקרב, מזה הכי הופתעתי, לא היה של רעש, תמרות עשן ופיצוצים עזים, אלא התאפיין דווקא בשקט שבו, בעבודה של בודדים. איש לגורלו.

"חיפינו על הפינוי של אליאס. בינתיים ירד למזלנו ענן לבן גדול על השלוחה שהצלפים הסורים ישבו עליה. היינו שם שישה חבר'ה, בלי אף מפקד, כשכל החטיבה מאחורינו. שכשהגיעה הפקודה לסגת ביקשתי מחלבי שיקח איתו את פק"ל הררנ"ט של רפי, שאותו הורדתי מעלי תוך כדי הדילוגים ממחסה למחסה. המשפט הזה, בגללו אני אוכל את עצמי עד היום. לולא הוא נאמר ייתכן שחלבי היה חי, רק שבנו הטמיעו כערך שלעולם לא נשאיר ציוד לחימה בשטח. אסור היה להפקיר אפילו לא כיסוי של נצנץ. הפק"ל היה בקושי 10 מטר מאתנו. זיהיתי את חלבי מרים אותו מבין הבולדרים, מתחיל אפילו לרדת. מתברר שהייתי האחרון שדיבר איתו".

כשחבר לפלוגה ולא הבחין בחלבי, הוא שאל את המ"פ איפה הוא. "אתם האחרונים, כולם פונו", הרגיע אותו בן שך. כשבירר מה עם יקירו ביטרמן, נענה שהכל בסדר. צנקל אימץ את הדברים כלשונם. הם בטח פצועים קל בנהריה, חשב לתומו, משחקים אותה. ההסתרה היתה מושלמת. בן שך, שרבים מאנשי הזחל"ם שלו נפגעו, לא גילה לאיש את המצב לאשורו.

רק אחרי שבוע בעומק המובלעת נחשפה בפני צנקל המציאות המרה, וגם אז באקראי. "האירוניה היא שכשהתארגנו אחרי הקרב בחורשת טל, הסגל התנהג אלינו כאילו לא היתה מלחמה. חזרנו להיות חיילים בקורס מ"כים. אותי מינו לחניך תורן. אני זוכר את עצמי סופר את האנשים, רואה שנשארנו חצי מחלקה ועדיין לא מפנים את העובדה שרבים מהחסרים בעצם מתים".

קרב החרמון השני נמנע מהפלוגה על אף שבן שך, היום מנכ"ל פז, דחף לצירופה. השיא היה עימות חזיתי עם דרורי, לימים סגן הרמטכ"ל. "אתם קצונת העתיד, אתם שדרת המפקדים הבאה של החטיבה, אני צריך אתכם שלמים", נימק דרורי את סירובו. "תשקול עוד פעם", תבע ממנו בן שך בטון מתריס. "אתה מתווכח בדיוק כמו לפני הצעדה", עשה המח"ט סוף לעניין. "לא רצית לצאת וסיימת מקום ראשון. גם הפעם עוד תיווכח שאני אצדק". דרורי ראה למרחוק. לפחות עשרה מג"דים במילואים הם יוצאי הפלוגה.

*

כשהוכרזה הפסקת האש ניתנה לבנות הגדוד האפשרות להצטרף לפלוגות. נחושתאי, מפיקה בערוץ 1, חברה אל הפלוגה במזרעת בית ג'אן. "דממה כואבת", היא מצאה. לשמחה שהשתוללה באוטובוסים רק שלושה שבועות קודם לא היה זכר. קצת אחר כך פוזרה פלוגה; לתמונת הסיום שלה, ש"פוטו אריה" צילמו עוד לפני עלייתה לקרב, צריך היה להוסיף מסגרות שחורות סביב פני המתים.

24 שנים חלפו. דרום לבנון בכותרות. ברדיו הודיעו שנהרג לוחם גולני, סמ"ר אמיר יואלי מזכרון יעקב. נחושתאי מבררת מי הילד ולשברון לבה מוצאת שזהו הבן של יואלי, המ"מ של מחלקה 1 מקרב החרמון הראשון. התאריך הוא ה-8 באוקטובר 1997, שוב ה-8 באוקטובר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו