בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשליך

אחר הצהריים בערב יום הכיפורים החלה השיבה הקטנה של הרועים, אחרי שבבוקר התיר להם בג"ץ לחזור לאדמותיהם ולמערותיהם שנהרסו בדרום הר חברון. הם נשקו לאדמה, התבדחו עם החיילים החביבים ומיהרו לטפל בגפנים שנעקרו. אבל לפני "כל נדרי" הגיעו חיילים אחרים והראו לבג"ץ מיהו בעל הבית האמיתי בשטחים

תגובות

בדרך חזרה קצת התפייטנו במכונית. השיבה השמחה הזאת של שוכני המערות והבקתות של דרום הר חברון לאדמותיהם, בהוראת בג"ץ, והחיילים שהיו כה חביבים ולבביים בפגישה ההזויה הזאת שבין הורסים להרוסים, כובשים לכבושים, ערב יום הכיפורים, עשו את שלהם. לפני נעילת השער, בין אדם לחברו, כפרה, מחילה. מראות ההרס על האדמה התחלפו בתקווה שיכול להיות, לפחות כאן, לפחות לרגע, אחרת. "פעם ראשונה בחיים שלי שחייל מציע לי מים", אמר בהתלהבות הרועה אחמד נוואג'ה, שפגשתיו בפעם הקודמת לפני כשלושה חודשים, על הריסות ביתו-מערתו. "תאמינו לי, אין למתנחלים דבר נגדכם", ניסה המילואימניק עם הכובע של עוצבת "שפיפון" לתרום נופך משלו לאווירה הנרקמת. "נוכל להישאר כאן? באמת? בטוח?" שאלה קשישה בשמלה שחורה, רקומה זהב, ועיניה נוצצות. "הגיע פקס מהעורך דין מבית המשפט בירושלים", דיווח מישהו לנציג עיריית יטא במכשיר המירס שלו והוא מיהר לדווח הלאה לרועים, בסמכותיות ובחגיגיות.

שמחים וטובי לב חזרנו לתל אביב, לעשות את החג הקדוש. בני חמולת נוואג'ה השתטחו על האדמה והתפללו, בזמן שנשותיהם מיהרו אל הכרם המשפחתי הזעיר, לשקם את הגפן שנעקרה, מנסות להושיעה כאילו היו מטפלות בילד פצוע.

בצדו השני של הכביש ישב באותה עת חאג' מחמוד רשיד, בן 71, בכאפיה וזקן לבנים, וביכה יחד עם נכדו עימאד את הריסת בית המערות שלו. אצלו ביקר הכורת הצבאי לפני כשבועיים, באישון ליל. 35 ילדים ונכדים לחאג' וכמעט כולם נותרו עכשיו חסרי קורת גג, אחרי שחלק מבתיהם ומערותיהם נהרסו או נסתמו. מראות ההרס מכמירי לב: אין כבתי דלות הרוסים, שהרבה לא היה בהם בלאו הכי, שהופכים באחת לגלי הריסות, כדי לעורר חמלה. אבל התקווה שפעמה בלב מגורשי משפחת נוואג'ה, חשבנו, סופה שתחצה גם את הכביש הזה, שהתנחלות סוסיא לצדו, ואולי גם לחאג' הקשיש עוד יהיה בית ועדנה.

ואז, זמן קצר אחרי כניסת החג, כשבתי הכנסת מלאו אדם שביקשו לבקש מחילה וכפרה והארץ התעטפה בשלווה, הגיע הטלפון.

סוסיא שלנו. התנחלות סוסיא היא עכשיו חלק ממדינת ישראל, אם לשפוט על פי המחסום של צה"ל שהוסט עוד ועוד מזרחה, הרבה מעבר לסוסיא, לספח בגניבה עוד ועוד מאדמת המריבה הזאת. האם לכן מתעקשת כל כך ישראל לפנות את התושבים הפלשתינאים מכאן - כדי לייהד את השטח, שלא לומר לטהרו, לקראת סיפוחו המלא? האם מישהו חושב שיצירת עובדות בכוח תשכיח מלב הפלשתינאים והעולם למי שייך השטח הזה? האם מדובר כאן בעוד ועוד יוזמות צה"ליות מקומיות, כפי שטוענים כמה יודעי דבר בצה"ל וחושד גם פרקליט הרועים, עו"ד שלמה לקר? ואולי התשובה נעוצה בקרוואן שנישא על גבי משאית ענק, שחלף בכביש הזה שעה קלה לפני כניסת החג, בדרכו לעוד מאחז-מחטף שעומד לקום כאן? חומה ומגדל בלבוש חדש, עם מחסומים וקרוואנים שנעים מזרחה ובולדוזרים שהורסים בקתות וסותמים מערות ומפקדים בדרג ביניים יוזמים ותומכים, עצמאים בשטח.

לבאים מהנגב נקרה איפוא המחסום הראשון בכביש השומם, האסור לפלשתינאים, ליד התנחלות כרמל, כעשרה ק"מ מסוסיא. סיפוח דה פקטו, ולעזאזל אפילו עם שיקולי הביטחון הקדוש, שהרי דרכם של התושבים הפלשתינאים שעדיין מצליחים לשרוד כאן, פתוחה מכאן לרווחה לכל מקום בישראל, בלי מחסומים. לשני החיילים הרוסים במחסום כרמל אין חצי מושג איפה נמצאת סוסיא. חלק מהחיילים שבאו להרוס בחירבת סוסיא הפלשתינית היו משוכנעים שמדובר בשטח ישראלי לכל דבר, בצדו המערבי של הקו הירוק. השיטה עובדת.

"ג'רוזלם", כתוב על האבנט של חאג' רשיד, נשען על מקלו ומתעקש להראות לאורחיו את כל צלקות ההרס, עד אחרון העצים שנעקרו. הם באו ביום שני לפני שבועיים, באחת וחצי בלילה. תינוקות, ילדים, נשים וזקנים התעוררו בבעתה, רכוש שלא הספיקו להצילו נקבר תחת גלי ההריסות. אבל למי זה נוגע. זאת הפעם הרביעית שבאו להרוס לו, החאג' זוכר כל הרס. כאן הרסו בשנה שעברה, שם לפני שנתיים. הנה המערה הגדולה של המשפחה: לפנים היה לה גג מבטון, אבל אחרי מעשה ההרס הלפני אחרון, הוחלף הבטון בשילוב של פח גלי ושלדות של מכוניות ישנות. במערה הזאת גרות 40 נפשות. עיצוב הפנים שלה כולל חלל אפלולי ענק, שריח עשן עומד בו ועשרות מזרונים נערמים בקצותיו, וקיתון שמשמש מקלחת. מקלחת? רק על פי מחיצת הברזנט והבוץ. אין מים זורמים, כמובן, לכאן מביאים גיגית עם מים ו"מתקלחים".

שולחן וכיסא פלסטיק, בקצה האחר של המערה, מסמל את חדר הילדים. כאן הם מכינים שיעורים. במחברת התרבות הלאומית של הילד עימאד כתוב שהמים הם מקור החיים. במחברת אזרחות מפורטת החוקה הפלשתינית. כתב ידו של ילד המערות עימאד נאה. קופסה חלודה של מכשיר קשר צה"לי משמשת ארונית אמבטיה בקצה האחר של המערה ועליה שפורפרת משחת שיניים. קופסה של סוכריות אם-אנד-אם משמשת ארון מטבח. עששיות נפט מאירות בלילה, מי השתייה מצוננים בכד חימר. המערה הסמוכה, ובה התגוררו אחיו ובניו של החאג', 15 נפשות, סתומה עכשיו בגל אבנים וגרוטאות שמכסה על פתחה. רשיד יודע שכל מערותיו רומיות. כך או אחרת, מראה המערה-בית שנסתם עליה הגולל קשה.

כאן היה דיר, הוא מראה, כאן היה מחסן תבואה. הכל גלי אבנים. הנה מערה שלא נסתמה, "מאלוהים לא סתמו", אומר הקשיש. נעל תינוק מתגוללת בין ההריסות, מקרר אמקור דה-לוקס 14 קו"ב זרוק בצד. גל ההריסות הבא מסמן את מה שהיה טאבון לאפיית פיתות. קורי עכביש על תקרת המערה הבאה, אסם תבואה בקיץ ומערת מסתור לילדים מצינת הלילה בחורף. את המערה הזאת סתמו רק באופן חלקי. כישלון מבצעי. סך הכל שבע בקתות וחושות נהרסו וארבע מערות נסתמו במבצע ההרס האחרון, במתחם הרשידים.

חסר-הבית רשיד: "כל העולם ייהרס בסוף בידי ישראל, היא צוחקת על כל העולם. כל העולם אומר על ישראל שהיא טובה, אבל היא רעה ואכזרית". הוא מפנה לגגות הרעפים האדומים של סוסיא ברקע. "זאת החריבה את כל העולם שלנו. כבר ארבע פעמים הרסו לי בגללם. את החיים הרסו לי".

הזקן רשיד נולד על האדמה הזאת. אחרי סיור ההרס הוא שותה תה באוהל הקרוע שארגון הצלב האדום הבינלאומי העניק לו אחרי מעשה ההרס הקודם. אבותיו היו בדווים נוודים שכאן היה מרעה הקיץ שלהם, אבל מאז שהנגב נחסם בפניהם ב-1948 הם התיישבו פה בקביעות. הנה הראיה - חלקת הזיתים הקטנה, 30 שנה גילה. על חלק מהאדמה יש לו לדבריו רישום בטאבו, על חלק אחר "נוסח רישום". הנה הניירות מטעם מנהל מס רכוש בקמ"ט מסים במינהל האזרחי, שקשה להבין מהם דבר. מתי הרסו בפעם הראשונה? הוא שואל את כלתו. היא זוכרת שעימאד, נכדו, היה אז בן שנה וחצי והיום הוא בן 13 וחצי. תריסר שנות הרס.

ילד חוזר מבית הספר, מחלל בחליל, כמו באגדות. בית הספר שלו נמצא בחירבת מנייזל, קילומטר וחצי מכאן. גם המסגד שלהם שם. "יריחו" כתוב על חולצת הילד. זהו הנכד עימאד, מהמחברת במערה. שיבה זרקה בשיערו של הילד, כמו בשיערם של כמה ילדים אחרים במתחם. ילד מזדקן, כנראה בגלל פגם גנטי. ביום שני לפני שבועיים, באחת וחצי בלילה, ישנו כולם. סבתו של עימאד, וודחה, קשישה בשמלה מסורתית ושתי צמות בד צבעוניות משתלשלות לה ממטפחתה, שמעה ראשונה את רעש הג'יפים והלמות הבולדוזרים. למה צריך לבוא להרוס דווקא באישון ליל? כדי להבהיל עוד יותר את הילדים והתינוקות?

ארבעה בנים לוודחה, גיסתו של רשיד, אחד מהם נמצא כבר חצי שנה בכלא. היא אומרת שנתפס רועה את צאנו באזור אסור למרעה, בסביבת ההתנחלות. אתמול רעתה היא את עדרם, מאז נכלא הבן היא רועת העדר, והמתנחלים עם הג'יפ גירשוה בצפירות ובקללות מהאזור. כבר חמישה חודשים שלא ביקרה את בנה, מתעב, בן 30, מאז הועבר לכלא נפחא. למה? תערובת של השלמה וחוסר אונים. "בחיים שלנו עם ישראל - המוות עדיף", היא אומרת. יחד עם שתי כלותיה ישנה בליל ההרס בבקתה הקיצונית, ולכן שמעה ראשונה את הבאים. כשהתעוררה יצאה החוצה וראתה דחפור עומד ליד האוהל בו אנו יושבים. היא חששה שבנה ישן בו. היא החלה לצעוק "הבן שלי, הבן שלי", שמא יהרסו את האוהל על יושנו. זה התגלה כחשש שווא, בנה ישן באותו לילה במערה.

רוח נעימה עולה מהמדבר, הישיבה בצל האוהל הקרוע נעימה להפליא. הדחפור החל לגולל עפר על פתח המערה. רשיד אומר שהוא משוכנע שזה בהוראת המתנחלים, לא הממשלה. עימאד מוזג עוד תה, בישראל הולכות ונשלמות ההכנות, כמו שאומרים ברדיו כל שנה, ליום הכיפורים. בלילה ההוא יצאו כולם החוצה, מבועתים ומבוהלים, עוד חצי ישנים, לראות איך שוב הורסים להם הכל. שני תינוקות נלקחו למחרת לרופא. בבוקר חזרו ההורסים למקצה שיפורים, כמו שהגדיר פעם דובר המינהל האזרחי מעשה הרס חוזר של מינהלו. בלילה הסתפקו בג'יפ ובדחפור אחד, בבוקר באו שלושה או ארבעה ג'יפים, לווידוא הריסה. החיילים אמרו להם להסתלק מיד ליטא. "לא נזוז מפה", אמר להם רשיד הקשיש. ילדה במכנסיים ירוקים מנומרים ומסמורטטים, "דולצ'ה וגבנה", לא פחות, כתוב עליהם, מגיעה בינתיים גם היא מבית הספר ומקשיבה לשיחת האוהל.

הילד עימאד זוכר שהלך לישון באותו ערב בשמונה. אין טלוויזיה, על מחשב אין מה לדבר. "אין לנו בית ואתה שואל על טלוויזיה", מתערבת סבתא וודחה. רק בעיר הגדולה, ביטא, הם רואים טלוויזיה. סבא מחמוד: "הילדים רואים איך היהודים יורים בילדים קטנים שזורקים עליהם אבנים". וודחה נזעקת: "אנחנו רחוקים מהעניין הזה. אנחנו במדבר". סיפור של סבא: כשערך את ה"עומרה" הקדושה במכה, שאלו אותו הסעודים מנין בא והוא סיפר להם שמפלשתין. הסעודים נישקו אותו. הם אמרו לו שהם רואים מדי יום בטלוויזיה איך היהודים יורים בילדיו.

עימאד יוצא מדי יום אחרי בית ספר למרעה עם הצאן, חוג ההעשרה שלו. אחר כך שיעורים ולישון. ככה אז, בליל ההרס, ככה מדי יום. חמישה בנים ושבע בנות בכיתה ח' היחידה בבית הספר שבחירבת מנייזל. הבנים לומדים בצד אחד של החדר, הבנות בצד האחר. דודו, ווחיד, הוא המורה לשעת חברה, לכן הוא אוהב את השיעור הזה יותר מכל. גם עימאד רוצה להיות מורה לכשיגדל, אבל סבו סופק כפיים. רק לא מורה. מורה מקבל 1,500 שקלים. איך יוכל לחיות.

עימאד התעורר באותו לילה למשמע האבנים שהחיילים דירדרו למערה. יחד עם שאר הילדים, אחיו ודודניו, החל לפנות במהירות את מה שאפשר להציל מהמערה. אחרי שהחיילים עזבו שוב לא עצם עין עד הבוקר.

שיירת טרקטורים קטנה עלתה מהמדבר, בזמן שעמדנו דוממים על הריסות חירבת סוסיא שליד התנחלות הרעפים האדומים ומרכז הפיס הקהילתי הענקי שבטבורה, מעברו השני של הכביש. אותות ההרס בכל, כאן נכנעו התושבים בלא תנאי ועזבו. רק אופני ילד קטן, צהובות ומחלידות, תחת גל ההריסות שסותם את פתחה של המערה הגדולה, מעיד שהיו במקום חיים. ביקרנו כאן לפני שלושה חודשים, אחרי שהכורת עלה. גם את בארות המים סתמו להם אז.

בצדה השני של דרך העפר ניצב אוהל צבאי, במקום שבו גרו קודם רועי צאן. שיירת הטרקטורים הזעירה, שלושה טרקטורים חלודים ומקרטעים ועגלות רתומות אליהם, דורכת את שלוות חיילי האוהל ואחד מהם יוצא מיד לתצפית בהולה. הוא נעמד על צלע הגבעה הקטנה, מתבונן בסכנה הממשמשת וקרבה ומזעיק כוחות לתגבור. ג'יפ המילואימניקים הגיע אחרי זמן קצר.

מהטרקטורים יורדים בינתיים לאטם בני משפחת נוואג'ה. הנה הרועה אחמד והנה מוחמד, הנה אביהם והנה אמם. החיילים איימו עליהם בזמנו שאם יישארו במקום, ייעצרו. הלכו. בשבועות אחר כך גרו על אדמת השכנים, גם ממנה פונו. "עברנו למקום רחוק מזה בשני קילומטר, גם זה שייך לאנשים אחרים. שם אנחנו לא יכולים להישאר. היום קיבלנו צו 10. צו של שופט שנחזור למקומות שלנו ולאדמה שלנו".

אי אפשר לטעות בפניהם: נהרה גדולה משוכה עליהם, נהרת השבים. נשים וגברים יורדים אט אט מעגלות הטרקטורים, 30-20 איש בסך הכל, ומתפזרים מיד בשטח. כל אחד בפינתו, זה משתטח על האדמה ומתפלל, זאת עוסקת בשיקום ראשוני של הנזקים. בעיקר את הגפנים הם מנסים להציל עכשיו, מרימים את עמודי הברזל שתמכו בהן והוחרבו. אחמד נוואג'ה: "תסתכל על הזיתים, תסתכל על הענבים. אתה יודע כמה שנים עבדנו על זה? תסתכל פה, בחייך. זה שלי פה, אני מטפל פה. ותסתכל שם, זה של בן דוד שלי. תסתכל על האדמה שלו. הוא לא יכול להגיע לאדמה שלו. סגור. הוא במקום אחר. מגורש.

"הייתי בן 13 כשסוסיא התחילה, בקרוואן אחד", הוא ממשיך. "מטוס הביא קרוואן ושם על הגבעה. אחרי שבוע הביאו עוד קרוואן. לאט לאט. עכשיו היא כמעט עיר, תסתכל. ולנו - אני חושב שכאן אתה ואני ישבנו. כאן היו ענבים. ובא החייל, אוכל ענבים מלמעלה והורס את הענבים ברגל מלמטה. ואני לעץ הזה חזרתי. כל הזמן באתי לתת לו מים. זה תאנה. צריך עכשיו להתחיל לתקן הכל, כי החיים שלנו בשמש שם".

המראה משובב לב. חלק מהרועים שוטפים את רגליהם במים שהביאו איתם בבקבוקי פלסטיק לקראת התפילה הראשונה באדמה הישנה, חלק אחר יושבים בוהים כלא מאמינים. גם הג'יפ הצבאי הממוגן שקרב אליהם לא הצליח בתחילה להפר את שמחתם. כמה ימים קודם לכן היו אצלם פעילי ארגון "תעאיוש", שאימצו אותם אל לבם, היו איתם בשעותיהם הקשות ועזרו להם. בשבת, אחרי יום הכיפורים, באו שוב, הפעם בלוויית עשרות פעילי "גוש שלום" וארגונים אחרים. אחמד נוואג'ה מבקש להודות להם: "תודה, תודה. עשינו ביחד. אכלנו ביחד. ישנו ביחד. ובא חייל ואמר להם: 'למה אתם עושים את זה? למה אתם עוזרים להם, אלה מחבלים'. והחייל אמר: 'בגללכם יצאנו מלבנון'".

הג'יפ הצבאי עצר ליד ההריסות שאומרות להשתקם ומתוכו יצאו כמה חיילי מילואים חמושים. מכונית ביטחון של המתנחלים צצה פתאום בקו הרכס. "עוד מעט יגיע הפקס מבית המשפט בירושלים", מבטיחים הרועים לחיילים. נציג העירייה מיטא מהנהן לאישור. עד שיגיע הפקס מתפתחת לה בינתיים שיחה קטנה בין הרועים לחיילים:

"תגיד לי, למה באו באחת וחצי בלילה להרוס לנו?"

- "אתה רואה את הצבע של מה שאני לובש? ברגע שאתה לובש את זה - הראש נסגר. בטח יש סיבה למה הרסו".

"סתם סיבה. לא רוצים שאנחנו נהיה כאן. שיהיה שטח ריק. שהמתנחלים יהיו מבסוטים. יש להם את הנגב ריק. למה לא ילכו לנגב?"

- "הם רואים אותך עם הכאפייה והקלצ'ניקוב".

"אבל אין לי שום קלצ'ניקוב".

- "זה שמסתכל עליך מההתנחלות רואה אותך עם הכאפייה והקלצ'ניקוב. כמו שאתה רואה אותי עם המדים, הוא רואה אותך עם הכאפייה והקלצ'ניקוב".

"אבל לך יש מדים ולי אין קלצ'ניקוב".

- "תאמין לי, למתנחל אין שום דבר נגדך. אתה לא מכיר אותם. אני מכיר אותם".

אחר כך החיילים הסתלקו ושלווה גדולה נפלה על המקום. הם ישבו במעגל והעלו זכרונות על תה ואנחנו נסענו אל יום הכיפורים שלנו. בארבע אחר הצהריים צילצל הטלפון. אחמד נוואג'ה היה על הקו. גירשו אותנו. קולו נשבר. הראו להם צו, אמר, לשלושה חודשים.

עד יום ראשון הספיקו צה"ל ופרקליטות המדינה להתנער מהצו שהראו החיילים לבני חאווג'ה והם הורשו לחזור לביתם ולהישאר בו. באמת? בטוח?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו