בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אויב של נייר

המלחמה שהכריז אהוד אולמרט נגד העיתונות הישראלית שוברת שיאים חדשים. אין אף איש ציבור במעמדו שמשתלח בעיתונאים בסגנון תוקפני כזה, רצוף עלבונות אישיים, הפחדות והאשמות. אחרי שתקף בכירים ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ", השפיל כתבים בירושלים והחרים את "כל העיר", הוא עדיין חש כקורבן. למה הוא עושה את זה

תגובות

שלושים וחמש שנות קריירה פוליטית מוצלחת, חלקן כחבר כנסת בולט, חלקן כשר ומועמד לראשות הליכוד והממשלה וחלקן כראש עיר בוטח ודומיננטי, היו אמורות להעניק לאהוד אולמרט מידה מסוימת של השלמה, פייסנות, אולי אפילו הומור, ביחסיו עם העיתונות הישראלית. כפוליטיקאים אחרים במעמדו הוא זוכה למנת הביקורת הנשכנית המקובלת מצד התקשורת, אבל שלא כמותם, הוא מתקשה מאוד לחיות אתה בשלום. בעצם זו לשון המעטה - בשנים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, הפך אולמרט את העיתונות בכלל ושורה ארוכה של עיתונאים בפרט לאויביו המוצהרים.

יש פוליטיקאים מושמצים ממנו. שמעון פרס ואריאל שרון, למשל, כבר שכחו מזמן השמצות שאולמרט עוד לא זכה לחטוף. גם בנימין נתניהו סבל לא פחות התקפות אישיות. כל אחד תקף חזרה, אבל לא כמו אולמרט. אין אף איש ציבור אחד בישראל שמשתלח בעיתונות בתוקפנות כזאת, שלא מחמיץ שום הזדמנות לחסל חשבונות אישיים עם עיתונאים, שמשתמש נגדם בשפה גסה כל כך, שראיונותיו התכופים זרועים כל כך הרבה ביטויי ריב ומדון. אולמרט תוקף בלי הפסקה: מילא שהוא מאשים עיתונאים בשטחיות, בעצלות, בבורות ובחוסר מקצועיות. לפעמים הוא אפילו צודק. אבל הוא לא נרתע מלהשפיל אותם באופן אישי, מנסה לערער את אמינותם ואת הלגיטימציה הציבורית שלהם, והחמור מכל, נוקט נגדם צעדי ענישה בתוקף תפקידו כראש עיר.

אולמרט מגיע לשיאו בהתקפותיו על העיתונות המקומית בירושלים, אבל לא חוסך את שבט לשונו גם מהעיתונות הארצית. הוא לא בוחר דווקא מטרות חלשות. על מרדכי גילת, התחקירן הבכיר של "ידיעות אחרונות", אמר בראיון ל"מעריב": "במשך השנים האחרונות השתרשה תופעה מסוכנת ביותר: חבורת עיתונאים המפעילה את אגף החקירות במשטרה. היא מכתיבה חקירות, מאלצת אותו לקיים אותן בלוחות זמנים המתאימים למועדי הפרסום שלהם בעיתון. מי שעומד בראש המערכת המגונה הזו, ואני מדגיש - מגונה - הוא אדון בשם מוטי גילת. אמרתי כבר בשידור טלוויזיה, ואני חוזר על זה עכשיו, מר גילת מוליך שולל פעמים רבות, מטיל איומים ומשתמש בשיטות כוחניות ואלימות נגד אישי ציבור, באופן שיש בו שיבוש של כל כללי האתיקה האלמנטריים של התנהגות עיתונאית מקובלת. ואני מזמין אותו לתבוע אותי לדין אם הוא רוצה". בראיון לקראת כתבה זו חזר אולמרט חזר על הדברים ברוח דומה; "התגובה היחידה שלי היא שהאדם לא ראוי לתגובה", אומר מרדכי גילת.

את עיתונאית "הארץ" חנה קים כינה אולמרט "ערפדית", וטען שיש לה "ראש זדוני", בתגובה רשמית לשאלה שהציגה בפניו לאחר הרכבת הממשלה החדשה. את גילת, קים ואמיר אורן מ"הארץ" האשים בהיותם כנופיה, אם כי "לא במובן היירככי עם תפקידים מוגדרים". בין היתר אמר: "מדובר בתופעה. עיתונאים שמרשים לעצמם לא לדייק, לכתוב דברים חסרי שחר ואף פעם לא יודעים לחזור בהם כשמתבקש. אין להם כבוד מקצועי מינימלי". עיתונאים נוספים זכו לכינויי גנאי אחרים. עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר זכה מפיו השבוע לכינוי מתחום הזואולוגיה, שפרסומו כאן עלול להפוך את "הארץ" לעיתון הראשון שאחד מעיתונאיו יתבע אותו על הוצאת דיבה.

אבל כל זה משחק ילדים לעומת מה שיש לאולמרט לומר על העיתונים המקומיים בירושלים שמסקרים בדבקות את פעולותיו כראש העיר. האויב הגדול מכולם הוא השבועון הוותיק והבכיר "כל העיר" מרשת שוקן, ובעיקר עורכו, יוסף כהן. בשבועות האחרונים חצה העימות בין השבועון לבין אולמרט ועיריית ירושלים את כל הגבולות המוכרים ביחסי פוליטיקאים-תקשורת. בתחילה הפסיק דובר העירייה, חגי אליאס, להעביר ל"כל העיר" תגובות לשאלות, בטענה שהעיתון מסרס במגמתיות את התגובות. בשבועות האחרונים הפסיקה העירייה גם לפרסם מודעות ב"כל העיר". לטענת השבועון זהו חרם מודעות לכל דבר שבא כסנקציה של העירייה וראשה נגד העיתון; לטענת אליאס, הסיבה היא כלכלית טהורה. אין החלטה עקרונית על חרם מודעות, הוא אומר, הכל עניין של דילים ומחירים. "כל העיר" פשוט סירב להוזיל את תעריפיו, כפי שעשו שני המתחרים.

אבל זה לא הכל. אולמרט השתלח קשות בעורך "כל העיר", כינה אותו "גנגסטר" וטען, בין השאר, שהוא פסול מוסרית מלכהן כעורך בגלל הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים. בראיון ברשת ב' טען אולמרט ש"כל העיר" מייצג "את הזרם האנטי ישראלי, האש"פיסטי, האנטי ציוני, והוא בין הביטויים היותר קיצוניים של הזרמים הללו". הגיעו דברים לידי כך שלפני שבועיים פירסמה עיריית ירושלים מודעה בתשלום במקומונים המתחרים, ובה הסבירה את מדיניות הענישה שלה כלפי "כל העיר".

"כל העיר" הגיב במאמר מערכת חריף תחת הכותרת "עקב התקפת מלים על כל העיר". "לאחר חודשים ארוכים של פעולות איבה, הכריז בשבוע שעבר ראש העיר אהוד אולמרט מלחמה כוללת על 'כל העיר'". נכתב שם. "אם אולמרט מסרב להביט במראה הנשקפת אליו בין עמודי 'כל העיר', אין לו זכות גם להביט בעיני תושבי העיר, שאותם הוא רואה כנתיניו".

אהבה גדולה לא היתה מעולם בין הצדדים. "כל העיר" מריץ מדור קבוע בשם "עירייה בהתרסקות", מנהל מעקב אחר נסיעותיו התכופות מדי של ראש העיר לחו"ל וחושף בכל שבוע פרשיות שמציגות את אולמרט כראש עיר כושל. אבל קו השבר הגדול היה הסיקור של אסון ורסאי.

"כל העיר" הוביל את המתקפה התקשורתית נגד אולמרט לאחר האסון; הכותרת של השבועון הכריזה: "רקוב מן היסוד, מסריח מהראש". אולמרט החליט להחזיר מלחמה. "אתה לא מצפה ממני שאני אתייחס עכשיו למה שאנחנו קוראים או לא קוראים עתונות מקומית", אמר לכתב ערוץ 1, אורי כהן-אהרונוב, ששאל למה לא נדלקו בעירייה נורות אדומות בעקבות דיווח ב"כל העיר" על תביעה נגד הבעלים של אולמי ורסאי בגין רשלנות באחזקת הבניין.

זו היתה רק היריה הראשונה של אולמרט במערכה נגד העיתנים הירושלמיים שהעזו להעלות שאלות נוקבות בעקבות אסון ורסאי. הקרבן הבא היתה פגי סידור, הכתבת לעניינים עירוניים של המקומון "כל הזמן" מקבוצת "מעריב". "כל הזמן" יצא בכותרת שלפיה אולמרט צריך להתפטר. במסיבת עיתונאים שהתקיימה בבניין מועצת העיר עם אולמרט אמרה סידור: "כרגיל, השיטה הישראלית, קודם קורה אסון, אחר כך בודקים". היא לא צפתה את התגובה של ראש העיר. "אולמרט הסתובב אלי בתפנית של 180 מעלות ושאל: 'באיזה זכות את יושבת פה? את צריכה לבקש ממני מחילה על מה שכתבת'. הוא נראה רע ומאיים ומפחיד. אני בת 50, אני לא מרגישה נוח כשמישהו צועק עלי בפומבי. זו ההתנהגות שלו, והיא הולכת ומחריפה מיום ליום".

המתח בין סידור לאולמרט החל קודם לכן, כשנשלחה לראיין את ראש העיר לקראת יום ירושלים האחרון. סידור זוכרת את הראיון כחוויה קשה: "אחת הסיבות שביקשתי את הראיון היתה שרציתי לטהר את האווירה הרעה בינינו", היא אומרת. "בתשובה לשאלות שלי אולמרט תקף את העתונות, ובמיוחד את 'הארץ'. שאלתי אותו: 'למה אתה לא תובע אותם?'. אולמרט אמר שאין לו כסף. אמרתי לו שהוא נחשב לאדם אמיד. ואז הוא התנפל עלי: 'מה את יודעת מה יש בחשבון הבנק שלי?', 'מה את יודעת מה יש לי?'. אני לא יודעת למה הוא התנהג ככה. אולי הוא פשוט מרגיש מאוים כשנמצאים מולו עיתונאים".

מנקודת מבטו של אולמרט נראות שתי ההתקלויות עם סידור אחרת לגמרי. "אני מאוד מקווה שהיא הרגישה מושפלת", אומר ראש העיר, "אני לא שחקן. הגבתי בכעס. כשמאשימים אותי ברצח אחרי ורסאי, אני צריך לעשות פוזה של אין תגובה? דיברתי אתה באותו קול שאני מדבר אתך עכשיו. אבל בוא נבחן את הדברים רק לפי הדרך שהיא מתארת אותם. היא אמרה לי בראיון שאני אדם אמיד, כלומר היא מראש באה עם כל הדעות הקדומות עלי. מאיפה היא יודעת את זה? מאיפה היא יודעת איך אני חי?"

אבל למה זה מרגיז כל כך?

"כי כשאתה הולך בסוף החודש לבנק כדי לסדר אשראי, והעיתונות שוב ושוב מציגה אותך כעשיר ומושחת, זה מעצבן".

הכל אישי

לא תמיד היו יחסיו של אולמרט עם התקשורת רעועים. בשנות השבעים, כחבר כנסת צעיר ולוחם בשחיתות, הוא היה חביבה של העתונות. בשנות השמונים נבנתה עוצמתו הפוליטית, בין השאר, על כישוריו כאיש הסברה, שליטתו במדיום הטלוויזיוני והופעותיו המשכנעות בחו"ל. בניגוד לרבים בימין הישראלי, הוא מעולם לא היה מנותק ממוקדי הכוח של הברנז'ה. כמה מבכירי העיתונאים בישראל הם חבריו.

אבל משהו קרה לו בשנים האחרונות, משהו שערער את כושר הספיגה שלו. הוא מתקשה מאוד להגיב עניינית לביקורת, מתלהט במהירות ותוקף עיתונאים בסגנון אלים, ללא שום פרופורציה לגודל הפרובוקציה. העוינות העזה שפיתח אל העיתונות דווקא מרום מעמדו נובעת מתערובת של מניעים אסטרטגיים ואמוציונליים. ההיבט האסטרטגי, המתוכנן, הוא פרובלמטי במיוחד מבחינת חופש העיתונות. המטרה שלו שקופה: דה-לגיטימציה והפחדה של עיתונאים לצורך הרתעה, תוך כדי שימוש פופוליסטי בעוינות המסורתית של הציבור שלו נגד העיתונות. לשם כך זה נוהג אולמרט לגמד, לפגוע ולהשפיל את מי שמותחים עליו ביקורת ולערער את אמינותם. בעיקר הוא מקפיד, גם על פי עדותו, להפוך את העימות לאישי; כך הא מגייס את בוחריו למאבק הפרטי שלו נגד העיתונאים ומסיח את דעת הציבור מהביקורת העניינית נגדו. כינויי הגנאי לעיתונאים נדבקים, ואילו התחקירים נעלמים מהתודעה הציבורית. אבל התגובות היצריות והעלבון הגדול בקולו של אולמרט כשהוא מדבר על יחסה של התקשורת אליו ואל פועלו כראש העיר ירושלים מלמדים שיחסו לתקשורת אינו מתמצה במונחים תועלתניים בלבד.

אולמרט חווה את עצמו כקורבן של עיתונות עויינת על רקע פוליטי. את תגובותיו הוא רואה כהגנה עצמית. "נגרם לי נזק כתוצאה מפרסומים לא מדויקים", הוא קובל. "אילו יכולתי להגיע לאיזושהי הידברות רציונלית עם העיתונאים שכתבו את הכתבות האלה, הייתי שמח לעשות את זה. אבל מדובר בעיתונאים מגויסים שאצלם האג'נדה הפוליטית מכתיבה את מה שהם כותבים".

למה אתה תוקף אישית עיתונאים שכותבים ביקורת על פעילותך הציבורית?

"מה ההגנה שיש לי נגד פרסומי כזב כאלה? אין לי הגנה אלא לפגוע באמינותם של מי שמפרסמים אותם".

למה, נניח, לכנות עיתונאית "ערפדית"? לא עדיף פשוט להגיב עניינית לשאלות?

"התגובה שלי מראה שהסכסוך הוא אישי. ואז מי שקורא אומר, 'אני זוכר שיש כאן סכסוך אישי'. זו ההגנה שיש לי".

אם הביקורת עליך היא תוצר של תקשורת שמגויסת נגד הימין, למה סילבן שלום, למשל, לא מתעמת כמוך עם עיתונאים?

"הוא לא דוגמנ. קראת ב'ידיעות אחרונות' התקפה על סילבן שלום?"

למה לא?

"מסיבות מובנות".

אבל סילבן שלום, בניגוד לך, לא מתעמת גם עם עיתונאים ב"הארץ".

"אז אולי הוא בחור נהדר שלא עושה שום דבר רע".

מה עם לימור לבנת? גם היחסים שלה עם התקשורת טובים משלך.

"דווקא עליה קראתי כתבה מרושעת ב'ידיעות'".

הכל פוליטי

נחזור ל"כל העיר". מה מניע אותם לצאת נגדך, להבנתך?

"אג'נדה פוליטית. אין ספק שזה העיתון הרדיקלי ביותר מבחינה פוליטית, חוץ מהעיתונות של החמאס, והכי קרוב אליה מבחינת השקפתו. תראה מי כותב שם - חיים ברעם, שיצא חוצץ נגד הסכמי אוסלו, כי יש בהם ויתורים לטובת ישראל. ברעם כעס על ערפאת שנכנע לישראל בהסכמי אוסלו. אייל הראובני, הכתב המוניציפלי, הוא איש 'יש גבול'. הם חושבים שמוכרחים להשמיד אותי מבחינה ציבורית, כי אני סמל למדיניות הפוכה מהדרך שלהם. אני טוען שהקו הפוליטי הזה הוא אנטי-ישראלי במובהק. זה בעצם העניין, לפני שהם עיתונאים הם חברים מגויסים בתנועה פלשתינית בין אש"ף לבין החמאס. למה הם לא מפרסמים דבר חיובי אחד על מה שקורה בעיר? בשמונה השנים האחרונות הושקעו בעיר יותר כספים מבשלושים השנים הקודמות. השקענו מליארדי שקלים בתשתיות. ראש העיר הוא פעלתן שמעורב בכל הנעשה בעיר ואין על כך אף מלת קרדיט ב'כל העיר'".

אולי הבעיה שלך היא שאחרי שאתה יושב בערב עם עיתונאים בכירים, שהם גם חברים, קשה לקבל טלפון מכתב מקומון צעיר, ששואל שאלות קשות?

"ראה, אני אדם עסוק מאוד, יש לי דובר, בדרך כלל אם מתקשר אלי איזה חיים יחימובסקי אני מפנה אותו לדובר. אבל אם יש פנייה של עיתונאי, אני עונה בנימוס. מעולם לא פגעתי במפגש אישי באדם כלשהו. אני מכבד את העיסוק במקצוע הזה. אין לי בעיה עם עיתונאי בן 20 בתנאי שהוא יתנהג במידת ההגינות הראויה".

ב"כל העיר" טוענים שלדובר העירייה, חגי אליאס, יש חלק גדול במשבר, ושאתה מתכוון לפטר אותו.

"אני עובד עם חגי אליאס 12 שנה ואין לי כוונה להיפרד ממנו. לא הוצאתי הודעה שמכחישה את הדיווחים האלה, כי היו מפרסמים אותה בעמוד 20, בקטן, ולא בכותרת גדולה, כמו שפרסמו את הידיעה על הכוונה לפטר את אליאס כביכול".

טענת שיוסף כהן לא יכול להיות עורך "כל העיר" בגלל שהורשע בגרימת מוות ברשלנות.

"אין ספק שעורך 'כל העיר' הורשע בפלילים. בראש העיתון עומד אדם שבמושגים מוסריים רצח נפש. ההגדרה המשפטית לא חשובה. זה לא דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום. כשהיה אסון ורסאי, הם יצאו תוך 48 שעות עם הוצאה מיוחדת, שכותרתה היתה 'רקוב מן היסוד, מסריח מהראש'. כלומר, 'כל העיר' טען שכתוצאה ממחדלים שלא הוכחו אני נושא באחריות לאסון. ומי בעצם אומר את זה? אדם שדרס אדם אחר בנהיגה בשכרות. הוא מדבר עלי כעל מי שנושא באחריות? הוא לא יכול להיות עורך עיתון".

מההדברים שלך משתמע שאתה מטיל את האחריות גם על מי שמינה את יוסף כהן.

"אין דבר תועבה שעמוס שוקן לא ייתן לו את ידו. שנאתו אלי כל כך גדולה שרק המחשבה שיגידו שהוא נכנע לתכתיב שלי ובגללי הדיח את יוסף כהן תגרום לו לא לעשות את זה. הדובר, חגי אליאס, כתב מכתב לפני כמה שנים לעורך כל העיר עם העתק לעמוס שוקן והתלונן על פרסום לא מדויק. אחרי שבועיים וחצי אני מקבל מכתב מעמוס שוקן: 'קיבלתי את המכתב. כנראה שדוברך הוא כמוך. כל רצונו ש'הארץ' ייסגר'. כתבתי לו, 'סליחה, מה אתה רוצה מחיי. הדובר כתב מכתב. מה אני קשור? שנית, אני מנוי על 'הארץ' 30 שנה. אין בכוונתי לבטל את המנוי. למרות שהעיתון מייצג קו מדיני שאני לא מזדהה אתו, זה העיתון הטוב בארץ ולא הייתי רוצה שייסגר'. ההתנהגות הזו מעידה על העיוותים האישיותיים של עמוס שוקן. זה מוציא לאור שנותן גיבוי לעורך שנגוע בשחיתות מוסרית".

המאבק שלך הוא ייצרי או רציונלי?

"קודם כל אני בן אדם. יש לי יצרים ורגשות. הפרסומים האלה עושים משהו לחיים. יבוא יום שאני אדבר על זה. יש אנשים שעד יומי האחרון לא אסלח להם. אני לא אסלח להם על לילות ללא שינה שעברו על ילדי בגלל דברים נבזיים שנכתבו עלי. אני מבטיח לך, שלו הייתי מפרסם על עמוס שוקן כל מה שאני יודע עליו... אבל אני יודע שגם לו יש ילדים. והוא לא יוכל להתגונן ולומר שהוא 'לא איש ציבור'".

עמוס שוקן בתגובה: "אולמרט טועה. היחס שלי אליו בכלל לא נמצא בתחום הרגש וממילא אינני שונא אותו. הצעתי לאולמרט להתלונן על פרסומים לא נכונים, אם היו כאלה, אבל התרשמתי שהוא לא מעוניין לקיים בירור אמיתי עם העיתון אלא תמיד מעדיף לחרף ולגדף. מטבע הדברים, עיתון מקומי בירושלים כותב במשך שנה מאות רבות של ידיעות על ראש העירייה וכשמפרסמים מספר כל כך רב של ידיעות, יכולים ליפול גם אי דיוקים. המסקנה שלי היא שאולמרט מעדיף לא לנהל דיאלוג עם העיתון כדי לא להתמודד עם ביקורת מוצדקת המועלית כלפיו. הדרך שלו להמנע מכך היא להתפס בכל הזדמנות לאיזה אי דיוק ולעשות ממנו עניין עצום, להשחיר את העיתון בפומבי ולנמק בכך מדוע הוא נמנע מלנהל דיאלוג ענייני עם העיתון ולהעביר לו תגובות. אני חושב שדי ברור שלא העיתון נפגע מכך, אלא קוראיו שהם תושבי ירושלים. אני חושב שבהתנהגות הזאת אולמרט טועה מבחינת חובתו כלפי בוחריו.

"אני חייב לומר שההתרשמות שלי, וזאת רק התרשמות אישית, היא שאולמרט לא באמת מתעניין במילוי תפקיד של ראש עירייה, אלא בקריירה העתידית של אהוד אולמרט. היום הוא ראש עירייה ומחר הוא בתפקיד אחר. גם בתפקיד הזה וגם בתחנות קודמות בקריירה הפוליטית שלו היו לו עימותים קשים עם העיתונות. הוא פשוט הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר להשיג את יעדיו הפוליטיים היא להמנע מכל דיון בביקורת אמיתית על התנהגותו הפוליטית. האמצעי שהוא בחר לשם כך זה לקעקע את העיתונות, הגוף שמעלה נגדו את הביקורת, בבחינת ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, גם כשההתקפה אינה עניינית. אגב, בניגוד למה שאולמרט אומר, לא מדובר כאן בעורך 'כל העיר'. בהזדמנויות קודמות היה מדובר בעיתונאים ובעיתונים אחרים. זה מביא אותי לחשוב שבעצם מדובר בשיטה".

לא רוצה שאלות

דובר העירייה ומקורבו של אולמרט, חגי אליאס, הוא קרוב משפחה רחוק של יוסף כהן, עורך "כל העיר". לפי אליאס, הוא היה בקשרי עבודה ישירים עם כהן עד שהצטרף לצוות של אולמרט במירוץ לראשות העיר. "היה לי משרד פרסום ויחסי ציבור, והייתי מבקר ב'כל העיר', לא בגלל הקירבה המשפחתית, אלא בגלל העבודה. באיזשהו שלב, כשיוסף כהן הבין שאני הולך לעבוד עם אהוד, הוא אמר לי: 'שמע, השתנו הכללים. אולמרט הוא לא בן ברית פוליטי שלי. אתה יודע מה דעתי עליו'. כהן לא יכול היה לסבול את זה שאני הולך עם אולמרט, והבהיר לי שאני לא אורח רצוי במערכת".

הקו של אולמרט ושל דוברו - שלפיו "כל העיר" תוקף את ראש העיר ואת העירייה בגלל השקפתם המדינית - משעשע את יוסף כהן. "אני לא יודע מה ההשקפה המדינית של אולמרט, ואני לא חושב שגם הוא יודע. ב'כל העיר' עובדים דתיים וחילוניים, סוציאליסטיים וקפיטליסטים, יוצאי עדות המזרח ויוצאי עדות אשכנז, יהודים וערבים. המכנה המשותף של כולם הוא ניסיון צנוע לדווח אמת לקוראים. באופן אישי, לא היה לי דבר נגד אולמרט לפני בחירתו, קל וחומר לא היה לי דבר בעד קודמו, קולק. כעורך חדשות באותה תקופה, ואחר כך כעורך ראשי, ענייני היה כפול: ראשית, הצגת המציאות כפי שהיא, שנית, שיפור המציאות".

לפי חגי אליאס, ניתקת איתו קשר בעקבות הצטרפותו לצוות של אולמרט.

"חגי אליאס משקר, כהרגלו. מעולם לא הבחנתי בו מסתובב במסדרונות 'כל העיר'. אני יכול רק להתנחם בכך שהקשר בינינו אינו קשר דם אלא קשר נישואין רחוק, ואם גם את זה הוא יכחיש, 'כל העיר' מוכן לממן לו בדיקת די-אן-איי".

אולמרט טוען, שהרשעתך בגרימת מוות ברשלנות פוסלת אותך מלהיות עורך עיתון.

"אולמרט כבר הנפיק כמה וכמה גרסאות מכוערות ומטורפות בנושא הזה. על התמדתו החולנית הוא הולך לחטוף תביעת דיבה. בשביל הרקורד: לפני 14 שנה הייתי מעורב בתאונת דרכים. זו היתה התנגשות חזיתית. הנהג שנסע מולי נהרג, אני נפצעתי קשה. הדברים האלה יכולים לקרות למי שאין לו נהג וקדילק משוריינת. עם כל הצער והכאב, אני לא רואה שום קשר בין התאונה שלא חפצתי בה, לבין תפקודו של אהוד אולמרט כפי שהוא מתואר בדייקנות ב'כל העיר'. כדאי לזכור, שרק לפני שלושה חודשים פסק בג"ץ בעתירה נגד מינויו של האלוף יוסף משלב לאלוף פיקוד העורף, שגרימת מוות ברשלנות אינה עבירה שיש עמה קלון, ואינה פוסלת אדם ממינוי כלשהו. אני מניח שהדברים נכונים גם במקרה זה.

"אם כבר מדברים על זהירות בדרכים, כדאי לזכור שרק לפני שנה קבעה משטרת מחוז ירושלים, שאשה נהרגה בתאונת דרכים רק משום שעיריית ירושלים, שבראשה למי ששכח עומד אהוד אולמרט, לא סימנה מעבר חציה. לפני כשלושה חודשים נפצע אדם אחר מאותה סיבה. רק אחרי פרסום הדברים ב'כל העיר' החלה העירייה, לפני כחודשיים, במבצע סימון מעברים לפסי סימון, שבכל רחבי העיר היו מחוקים כבר כמעט שנה. הסיבה היתה, כנראה, בעיות תקציב.

"ואם כבר מדברים על אנשים עם דם על הידיים - לא עורך 'כל העיר' יזם את פתיחת מנהרת הכותל, אחת מהפעולות החיוביות של אהוד אולמרט, שעלתה בחייהם של עשרות ישראלים ופלשתינים. במושגים לא רק מוסריים, אולמרט אחראי בכך להרג הרבה נפשות. בכל מקרה, אני נשפטתי וכמו שאומרים שילמתי את חובי לחברה. אולמרט עדיין לא, אבל אני מאמין שהוא ישלם ועם ריבית. אגב, ראי לציין ש'כל העיר' לא מפרסם כל מה שהוא יודע על אולמרט כי הוא לא מפרסם דברים הנוגעים לצנעת הפרט".

איך הגעתם לעימות כזה?

"אולמרט לא אוהב את המראה שאנחנו שמים לו מול הפרצוף. אנשים שונים מגיבים לביקורת בדרכים שונות. אולמרט מאוד אוהב להיכנס לעימותים ולויכוחים, גם כשזה לא נכון מבחינה תדמיתית. הצירוף שלו ושל חגי אליאס, הופך את הבעיה לחמורה יותר. נראה לי שהם מחממים אחד את השני נגד העיתונות, זו הדינמיקה".

מה האינטרס שלו להתעמת אתכם בצורה הזאת?

"אני חושב שזו שאלה לפסיכולוגים, או לרופאים. אני לא רואה שום רציונל בהתנהגות שלו. יכול להיות שהוא פשוט לא רואה אף אחד שיתמודד מולו על ראשות העיר, אז לא אכפת לו ממה שהתקשורת תכתוב. זו הדרך שלו לפרוק את העצבים. מצד אחר, לאולמרט כידוע יש אספירציות ברמה הארצית, אם לא הבינלאומית. שר חוץ, ביטחון, מינימום אוצר - זה קטן עליו. הייעוד האמיתי הוא להיות ראש ממשלה. אולי הוא מרגיש שהסיקור הנרחב של מחדליו בירושלים קובר את סיכוייו הפוליטיים. אפילו ברגעים אלה ממש עורך 'כל העיר' כמה תחקירים שנוגעים לאולמרט".

אולמרט טוען ש"כל העיר" הוא עיתון אנטי ציוני.

"לאולמרט אין הכלים האינטלקטואליים והאינפורמטיוויים להתייחס להשקפותי בתחום הזה או בכל תחום אחר. ב'כל העיר' עובדים אנשים בעלי דעות שונות ומנוגדות, טיפשי יהיה לחשוב שמדובר ביצירה של אדם אחד".

הוא טוען שאתה מצביע חד"ש.

"נכון. ואנשיל פפר, עורך המגזין, שאחרי אסון ורסאי כתב את מאמר המערכת שהטיל את האחריות על אולמרט, מצביע מפד"ל".

הוא טוען שאתם לא מפרסמים בכלל ידיעות חיוביות על מה שקורה בעיר.

"על כלב שנשך אדם בדרך כלל לא מדווחים, אלא אם מדובר ברוטוויילר של סלבריטי. מדובר כאן בסטנדרטים פשוטים של עתונות. כל אירוע בירושלים שראוי להתייחסות זוכה לכיסוי הראוי".

כשיש לכם מדור שבועי בשם "עירייה בהתרסקות", זה לא מחייב אתכם לפרסם בכל מקרה סיפורים שליליים על העירייה?

"הלוגו נוסד בשמו הנוכחי עם תחילת גל המעצרים בפרשת השחיתות באגף הפיקוח על הבנייה בעירייה. במשך הזמן התברר שאפשר לתת כל שבוע עמוד או שניים שתואמים ללוגו. התברר שהמציאות מצדיקה את הלוגו. אנחנו לא מכריחים אף אחד להמציא סיפורים בגלל הלוגו. התחושה של אולמרט שמחפשים אותו קיימת לפני הלוגו הזה".

הנאת הקרב

אייל הראובני, הכתב המוניציפלי של "כל העיר" במשך כל תקופת כהונתו של אולמרט, אומר שהמדור "עירייה בהתרסקות" קטן מלהכיל את כל הסיפורים שראויים להיכלל בו. "אולי שני שלישים מהסיפורים נכנסים", הוא אומר. "העירייה מייצרת יותר סיפורים ממה שהעיתון יכול לקלוט ולפרסם. יכול להיות שהבעיה היא שאולמרט לא רגיל לעיתונות תוקפנית ונשכנית, ואפילו אכזרית. לא צריך לרחם עליו ועל שכמותו. במבנה אישיותו של 'כל העיר', התנגשויות בלתי נמנעות מדי פעם. אנחנו לא עושים הנחות. אולמרט לא אוהב להתבטא בנושאים עירוניים בעתונות העירונית. את זה הוא אוהב לעשות עם עיתונאים מעיתונים ארציים, שלא מכירים את הפרטים. הוא לא רוצה שישאלו אותו שאלות ממשיות על אסון ורסאי, למשל".

איך הידרדרו היחסים לרמה כזאת?

"אני חושב שאולמרט והדובר, אליאס, בנו מהתחלה על כך שהם לא צריכים את העיתונות המקומית. בסיס הכוח שלהם זה ליכודניקים שרופים שאומרים להם 'ירוש-לים מאוחדת', אז ענייני בנייה לא מעניינים אותם, וחרדים, שאף פעם לא יצביעו למועמד שמאל. בכל ההיסטוריה של אולמרט מי שהגיע אצלו לנקודות רגישות הגיע לסכסוך סכינים. אולמרט צריך תמיד מישהו לריב אתו. הוא נהנה מקרבות כאלה. הוא מוכיח ככה את היכולת הרטורית שלו. אבל האסטרטגיה של פגיעה בעיתונאים לא הוכיחה את עצמה. עובדה שאנחנו העיתון הכי נפוץ. עובדה שסיפורים מגיעים אלינו".

חיים ברעם, המפרסם טור שבועי ב"כל העיר", סבור שאולמרט פשוט לא מבין את מהותו של חופש העתונות. "מבחינת היחס שלו לעתונות הוא באגף הפאשיסטי של התנועה הרוויזיוניסטית. הוא מתראיין בצורה בריונית. זה היחס הנפשי הבסיסי שלו לעתונות בכלל ולביקורת בפרט. זה עניין נפשי, אבל גם תועלתני. הוא הצליח להפחיד הרבה עיתונאים. יש הרבה עיתונאים, שאחרי שאתה מפחיד אותם, אתה יכול לפייס אותם בקלות. ויש לו גם הרבה חברים בתקשורת".

ברעם טוען שהקו הרדיקלי של "כל העיר" מבטיח שאולמרט לא יופלה לרעה. "דווקא בגלל שבעיתון יש אנשים רדיקליים, אנחנו לא מבדילים בין הממסדים. אני אחד היחידים במחנה החילוני שלא מתגעגע לקולק. לא הכל אישי נגד אולמרט. אין שום נטייה לתקוף אותו במיוחד. יש יריבות קשה בין 'כל העיר' לבין העירייה כעירייה. העירייה לא מנוהלת טוב. אולמרט מתיימר להיות ירושלמי גדול, אבל הוא נולד בבנימינה ועד היום הוא שם".

טענות מסוג זה מרגיזות את אולמרט יותר מכל. הוא טוען שהן חלק מניסיון לעשות לו דה-לגיטימציה ולהציגו כ"ראש עיר מעופף", שולף מתיקו את יומן הפגישות הצפוף שלו, המוקדש כולו לענייני ירושלים, ומדבר בהרחבה על מפעלותיה החינוכיים של העירייה. שני הצדדים - אולמרט והעתונות המקומית - חלוקים ביניהם לא רק על הערכת תפקודו, אלא גם על עובדות בסיסיות, כמו הדרך לפיה יש לחשב את מספר הימים שראש העיר שוהה בחו"ל.

ההתכתשות האישית אינה מקלה על תושבי ירושלים שמבקשים להבהיר את התמונה. "זה מה שמרגיז בכל העניין", אומרת פגי סידור. "אחרי שאולמרט צעק עלי במסיבת העיתונאים בעקבות אסון ורסאי, היה סקנדל גדול. הדהימה אותי ההתעניינות הגדולה שהיתה סביב התקרית ביני לבין אולמרט. תשומת הלב הוסטה מחקירת האסון לשאלה החשובה פחות של היחסים בין אולמרט לבין התקשורת. והנה, גם עכשיו, כשמוסף 'הארץ' כבר כותב על אולמרט, תראה במה אתה מתעסק". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו