בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים מחוץ לקאנון

רוב המבקרים לא פתחו מעולם ספר שלה, הממסד הספרותי מתעלם מקיומה, היא לא מוזמנת לדיונים מחכימים, לא מתעניינים בדעותיה - קצת מוזר בהתחשב בעובדה שספרות הנשים זוכה להכרה נרחבת ושמיכל שלו היא כרגע הסופרת הפופולרית ביותר בישראל

תגובות

בעידן שבו הספרות הנשית בישראל זוכה לעדנה ציבורית ואקדמית חסרת תקדים, שבו נשים-סופרות מקוטלגות, מפורשות ומנותחות לאורך ולרוחב ונהפכות לסמלי תרבות בזו אחר זו, בעידן הזה, בולט במיוחד העדרה של הסופרת הפופולרית ביותר בתקופה האחרונה מהשיח הספרותי. מיכל שלו, שספרה האחרון, "מאה חורפים" צועד בבטחה בצמרת רשימות רבי המכר של החודשים האחרונים ושגם שני ספריה הקודמים נמכרו ברבבות עותקים, זוכה להתעלמות מוחצת, שלא לומר זלזול גמור, מצד הממסד הספרותי על רוב אגפיו. למעט כמה ביקורות מחויבות המציאות, היא פשוט לא נוכחת.

במובן זה, שלו היא עוד דוגמה, אמנם קיצונית במיוחד, לפער המסורתי בין טעם הקהל, או במקרה זה ההמון, לבין טעמם של בעלי הדעה בתחום הספרות. ובכל זאת המקרה שלה חריג וטעון הסבר, לא רק בשל ממדי הצלחתה, אלא משום שהוא עומד בסתירה לשתי מגמות רווחות בספרות הישראלית: הראשונה, כבר נאמר, היא האופנתיות של הכתיבה הנשית בביקורת הספרות; השניה היא טשטוש הגבולות בין הספרות הפופולרית לספרות הקאנונית, שהוא מסימניו הבולטים של העידן הפוסט-מודרני. כבר שנים שמבקרי הספרות אינם נמנעים מדיונים מלומדים בספרים שלא שייכים דווקא לז'אנרים עיליים, שאינם קאנוניים, כמו ספרי מתח ופנאי.

שתי המגמות הללו היו אמורות לפלס את דרכה של סופרת מצליחה כמו שלו למרכז הדיון הביקורתי, או לפחות לגרום למומחים לאזכר אותה פה ושם, ולא היא. מבקרי ספרים ידועים שאליהם פניתי אמרו בלא מעט גאווה שאפילו לא טרחו לקרוא את ספריה של שלו ומכאן שאין להם מה לומר עליהם. התופעה בולטת עוד יותר אם משווים אותה למקבילה הגברי בתחום הכתיבה הפופולרית, ממדי המכירות וחוסר היומרה הספרותית, רם אורן - ספריו זכו להתייחסויות מגוונות והפכו אותו למותג תרבותי, שם קוד לתופעה תרבותית. למיכל שלו זה לא קרה. אפילו אורן עצמו, שלדברי שלו ניסה לקנות את הזכויות לספרה הבא, טוען שמעולם לא קרא מלה אחת מספריה.

הוא הדין בפרופ' יגאל שוורץ, עורך ספרותי רב מוניטין ואחד המומחים החשובים בספרות מקור. שוורץ פירסם לאחרונה מסה נרחבת ב"מעריב" על ספרות הנשים בישראל, שבה טבע את המושג "ג'יפ" - ג'ואיש יזראלי פרינסס - כינוי לאסכולה מובילה של סופרות, מחברות רוב רבי המכר של השנים האחרונות, הכותבות בגוף ראשון בסגנון שהגדיר כ"סטנד אפ טראג'די-קומדי" על חייהן וזוגיותן. אם צרויה שלו הוצגה כמאפיינת של הז'אנר הזה, הרי מיכל שלו היא היפוכו הגמור. הספרים שלה הם ז'אנר אחר לגמרי, ז'אנר לעצמו. וגם שוורץ אומר שמעולם לא קרא ספר שלה.

"את זה שהרבה מהברנז'ה הספרותית לא אוהבים אותי אני מרגישה היטב", אומרת שלו. "יש הרבה זלזול והתנשאות כלפי ובכלל בארץ יש המון התנשאות. ההתנשאות הזאת מעידה על האנשים מהברנז'ה יותר משהיא מעידה עלי לדעתי, משום שהאנשים שמתנשאים עלי לרוב לא קראו בכלל את הספרים שלי".

בגלל האופטימיות?

מיכל שלו נראית כמו גיבורה בספרים שלה - היא רזה, חטובה, בלונדינית ובהירת עיניים. היא גם חיה כמו לאחר ההפי-אנד המקובל בספריה - באושר ועושר עם בעל טייס ושני ילדים יפהפיים בדירה רחבת ידיים. חייה שזורים בנסיעות תכופות לחו"ל ובמסעי קניות בבתי האופנה הנחשבים, חלום חייהן של נשים רבות. שלו חושבת שזה אחד ההסברים לתופעה שהיא מגלמת. סופרת, היא מסבירה, אמורה להיות כנראה אשה הרבה יותר עצובה, מופנמת ומרירה. היא, לעומת זאת, יותר מדי נהנית מהחיים. "בארץ חושבים משום מה שלהיות אופטימי זה לא רציני וספרות אופטימית בכלל נחשבת ללא רצינית. הרבה יותר אופנתי ומעמיק כאילו זה לכתוב דברים דכאוניים, מאוד אישיים, מלאים תסכולים וחסרי פתרון. ספרים בעלי סוף אופטימי כמו הספרים שלי נחשבים לרדודים".

אחר כך היא שולפת עוד הסבר: "אצלי גם יש סיפור משפחתי שנחשב לדביק, אחי דייוויד עורך לי את הספרים ואחותי מרב חותמת בשבילי על חוזים ומתעסקת בכל מה שקשור לכסף. אז לאנשים גם זה נראה מאוד דביק ומתקתק". לא, אין לה מרירות על הממסד הספרותי, היא מרוצה בהחלט מהחיים שלה מחוץ לקאנון. הפופולריות העצומה שלה משמחת אותה, אף שגם זה, היא אומרת, מזיק כנראה לדימוי שלי.

סופר של רב מכר בישראל נחשב כיום מי שמוכר לפחות עשרת אלפים עותקים מספרו. שלו מכרה 60 אלף עותקים מ"מלאכי עליון", ספרה הראשון שבמרכזו רומן בין טייס לעולה חדשה מרוסיה), ו-90 אלף עותקים מ"שבועת רחל", סאגה היסטורית-משפחתית. ספרה האחרון, "מאה חורפים" מכר בינתיים 60 אלף עותקים וצועד זה החודש החמישי בצמרת רשימת רבי המכר (רק לפני כשבועיים הדיח אותו א"ב יהושע מהמקום הראשון). לפי כל ההערכות ייהפכו מאה החורפים למאה אלף עותקים ויעגנו מחדש את מעמדה של שלו כאחת הסופרות (למבוגרים) המצליחות ביותר בישראל, אם לא המצליחה מכולן - יותר מ-200 אלף עותקים משלושת ספריה נמכרו בחמש השנים האחרונות.

שלו היא מכרה הזהב של הוצאת זמורה ביתן. המהדורה הראשונה של "מאה חורפים" הודפסה ב-20 אלף עותקים (בדרך כלל מדפיסים אלפים ספורים), דבר המלמד בהחלט על גובה הציפיות השיווקיות של ההוצאה. אוהד זמורה, שקיבל לידיו ב-95' את ספרה הראשון, אומר שכלל לא העלה בדעתו ש"מלאכי עליון" עומד להיות רב מכר. "אף אחד לא יודע הרי איך לייצר רב מכר, רק מי שכותב אותו יש לו כנראה המתכון", אומר זמורה. "אני לא יכול לדבר על מיכל שלו בהערכות חיוביות או שליליות כי אני המו"ל שלה אבל היא באה עם ספר ראשון, בלי שום רקורד מאחוריה ואנחנו מקבלים כל שנה 700 כתבי יד, שזה אומר שני כתבי יד ליום כולל שבתות וחגים. נתנו את הספר ללקטורים שהמליצו להוציא אותו לאור. הספר הצליח מאוד. אחר כך הוצאנו את ספרה השני שהצליח עוד יותר ואת ספרה השלישי שבינתיים מצליח לא פחות מקודמו".

מה סוד הצלחתה בעיניך?

"כשאת רואה את רשימת רבי המכר את מבינה למה ספר אחד נמצא ברשימה ואחרים לא? אני מבין דווקא מדוע הספרים של מיכל שלו ברשימה. היא יודעת לגלגל סיפור, היא עושה תחקיר רחב ורציני לפני שהיא כותבת. רוב הסופרים לא עושים זאת. היא מתארת תקופות היסטוריות בדייקנות וברצינות, היא בכלל עובדת ברצינות ובמקצועיות גדולות מאוד".

בגלל הרומנטיקה?

במקרה של שלו, הכשרון "לגלגל סיפור" הוא שם נרדף, מעודן יותר, לרומנים מהסוג הרומנטי שבהם התיאורים הקרויים "ספרותיים", עומק הטיפול בקונפליקטים, ודקות הניואנסים והדיאלוגים כולם טפלים לעלילה שהיא מורכבת ומתנהלת בטיימינג מדויק מאוד. דומה, שיותר מכל, הדימוי של מחברת רומנים רומנטיים שדבק בשלו הוא הסיבה המרכזית להתעלמות ולאדישות של הביקורת. הבון טון בכתיבה הנשית החדשה הוא אנטי רומנטי - יחס של ניכור ואירוניה למעשה האהבים, התנתקות מסנטימנטליות לטובת עמדה מרוחקת, לעתים קומית.

בניגוד לסופרות הפופולריות, שכותבות על חיבוטי הנפש שלהן, בגידותיהן, הריונן ובני זוגן, שלו לא מתעניינת בנעשה ברחמה שלה ואין לה מצוקות נפשיות מיוחדות. היא אוהבת את בעלה, איננה מעוניינת לבגוד בו עם נגן תזמורת או חבר של אביה היושב שבעה ואיננה סובלת משום דיכאון לאחר לידה. מה שמעניין את שלו אלו סאגות משפחתיות היסטוריות, גיבורות יפות וחזקות וגברים נאים וחכמים וחזקים. "דרך אגב", היא שואלת "כל סופרת שמתיימרת לחטט בקישקע שלה היא בהכרח טובה? יש סופרות כאלה שמאוד משעממות אותי".

"ההנחה שחשיפה אישית מאוד משפיעה על מכירת הספר כנראה נכונה", אומר זמורה, "ולכן בדרך כלל נכון שטוב לכתוב ספר על חוויות אישיות כגון אונס, גילוי עריות או בגידה. זה כנראה מוכר טוב, אבל עובדה שמיכל שלו לא עושה דברים כאלה ומצליחה. היא נרתעת מחשיפות אישיות מהסוג הזה, מה שהופך אותה למאוד פופולרית מצד אחד, אבל מצד שני כנראה גורם למין התעלמות של הברנז'ה הספרותית. ממילא נוטים שם לחשוב שכל מה שמופיע ברשימת רבי המכר חשוד באיכות נמוכה למרות שברשימת רבי המכר את יכולה למצוא גם את גרוסמן ועמוס עוז וא"ב יהושע".

שלו, בת 38, נולדה בניו יורק לאם אמריקאית ואב ישראלי. כשהיתה בת שנה באה עם הוריה לארץ, לקרית אונו. לאחר שלמדה משפטים נסעה לניו יורק ולאחר שהתקבלה כחברה בלשכת עורכי הדין של ניו יורק בגיל 29, חזרה לישראל ועבדה כעורכת דין במשרד פרטי ואחר כך ברשות לניירות ערך. שנה לאחר מכן פגשה את גונן, טייס קרב במילואים ונישאה לו. יש להם שני ילדים, הגדולה בת ארבע וחצי.

"הרגשתי שהעבודה שלי כעורכת דין לא מספקת, זה לא היה נורא אבל זה נראה לי קצת מוגבל. זה היה מוזר, כי הייתי מאושרת בחיים, האהבה הגיעה, אבל לא הייתי מאושרת בעבודה. ואז אמא שלי אמרה לי שבאמריקה יש כותבים מקצועיים שעושים הרבה כסף מכתיבת רומנים רומנטיים. היא הציעה שאכתוב רומנים כאלה, היא תתרגם אותם לאנגלית ונמכור אותם להוצאה כמו 'מילס אנד בון'. עכשיו, רומן רומנטי זה ז'אנר מאוד מדויק עם כללים מאוד מדויקים שאסור לסטות מהם. כאן בארץ קוראים לכל דבר שהברנז'ה לא אוהבת 'רומן רומנטי'. דניאל סטיל למשל, היא בפירוש לא סופרת של רומנים רומנטיים אלא של ספרים פופולריים.

"אני ממש לא שייכת לז'אנר של רומן רומנטי, חוץ מאשר בשני הרומנים הרומנטיים שכתבתי ככאלה לפני שהוצאתי את 'מלאכי עליון'. קראו להם 'ניקול' ו'קייט' ואמא שלי תירגמה אותם לאנגלית. במקביל התחלתי גם לכתוב רומנים רומנטיים בהמשכים ל'לאשה', זה היה בשנים 95-'94'. חברות במשרד קראו את הרומנים הרומנטיים, מאוד התלהבו ואמרו, לא היינו קונות את זה בחנות, כי אנחנו לא קוראות רומנים רומנטיים, אבל יש לך כשרון לספר סיפור, תנסי לכתוב משהו ישראלי, כמו עירית לינור כזה. ואז כתבתי את 'מלאכי עליון' שזה סיפור אהבה בין טייס קרב לעולה חדשה מרוסיה. לא היו לי שום יומרות ספרותיות ועדיין, לדעתי, היו בו שרידים של ההרגל שלי לכתוב רומנים רומנטיים. בעיני הוא פחות טוב מאלה שבאו אחריו אבל יש לו מועדון מעריצים שמאוד כועסים כשאני אומרת שהוא פחות טוב מאחרים.

"בכל אופן, אחרי שהספר הצליח ופתאום הבנתי איזה כוח עצום יש לסופר החלטתי להתאמץ יותר ולעלות כיתה והתוצאה היתה "שבועת רחל" שיצא ב-97' (בספר מספרת הסבתא רחל את סיפור חייה לנכדתה, עורכת דין ששמה הדס, נ.ל). אחריו כתבתי את "מאה חורפים" שיצא לאור לפני חמישה חודשים. (הספר מספר את תולדותיה של שושלת שתחילתה בפולין, וסופה מאה שנים לאחר מכן בתל אביב, נ.ל).

לאיזה ז'אנר לדעתך שייכים הספרים שלך?

"ודאי לא לז'אנר הרומנים הרומנטיים. הם לא עומדים בכללים ובנוסחאות של הרומנים הרומנטיים. יש בספרים שלי הרבה רומנטיקה אבל יש בהם גם היסטוריה, פמיניזם, קשרים חברתיים. לדעתי אני מחברת של ספרים פופולריים, כמו הספרים של אמי טאן, 'זיכרונותיה של גיישה', 'ציפורים מתות בסתר' וכאלה. אין לי יומרות מיוחדות. אני לא חושבת שאני כותבת עגנון ולא מתיימרת. קורה לי לפעמים שאני קוראת ספרים ובוכה ממש כשאני מבינה שלא אוכל לכתוב ספרים טובים כאלה, אבל אני מנסה לכתוב הכי טוב והכי רציני שאני יכולה. יש הרבה ספרים שהתחלתי והפסקתי כי הבנתי שזה לא ילך. למשל במקום 'מאה חורפים' רציתי לכתוב ספר על ההכשרות של שנות החמישים. חצי שנה ריאיינתי את כל החברים של אבא שלי, קראתי ספרים, התחלתי לכתוב וזה לא הלך. זה היה משעמם ואפור. אבל זה לא היה לשווא, כי בחלק השלישי של 'מאה חורפים' השתמשתי במשהו מזה.

מה לדעתך סוד ההצלחה שלך?

"אני לא חושבת שאני האדם הנכון להגיד כי אני כותבת בסך הכל מה שאני אוהבת, מה שמעניין אותי. אבל יש בספרים שלי שני דברים. מצד אחד יש בהם משהו גדול מהחיים. אתה יכול להתנתק מהעולם שבו אתה נמצא ולשקוע כולך בעולם אחר. מצד שני, יש בספרים שלי התרחשויות יום-יומיות שכל אחד יכול להזדהות איתן. אנשים מרכלים, אנשים, נפגעים, נעצבים, יש להם חלומות, תקוות גדולות, החמצות. השילוב של עולם אחר ודברים אנושיים כלליים הוא שמושך כנראה את הקוראים. ועוד משהו - יש בספרים שלי הרבה אופטימיות. זה מצד אחד מושך את הקוראים ומצד שני מרתיע כנראה את המבקרים. מעבר לזה, הקוראים נמשכים כל אחד למשהו אחר. יש כאלה שנמשכים לנשים הפמיניסטיות (שהן גם תמיד יפות, נ.ל), יש כאלה שנמשכים לרקע ההיסטורי (שתמיד זניח בחשיבותו יחסית לארועים הבין אישיים, נ.ל) ואחרים נמשכים לרומנטיקה. אין לי יומרות לכתוב ספרות פילוסופית עמוקה. אבל יש לי יומרה לומר משהו על בני אדם ואנושיות".

כמעט היחיד שהתייחס ברצינות לספריה של שלו הוא המבקר חיים נגיד. "שלו מחברת רבי מכר רומנטיים כמו ג'יין אוסטין וכותבת סאגות משפחתיות בדומה לג'ון גלסוורת'י (מחבר "ההגדה לבית פורסייט")", טוען נגיד, "אבל יחי ההבדל הקטן. 'מאה חורפים' זה רומן רומנטי פאר-אקסלנס. הכללים הם שצריכה להיות עלילה מלודרמטית והגיבורים צריכים להיות יפים בצעירותם ובזקנתם. אסור שהם יהיו מגוחכים או נלעגים. אסור שתהיה להם אירוניה עצמית או שיכתבו עליהם בטון אירוני. הם צריכים לסבול אבל הסבל שלהם צריך להיות נעים. הם בכלל לא הולכים לבית שימוש. זה עולם של נשים יפות וגברים יפים. הדברים החשובים הם כל מה שקשור בעניינים של נישואים, גירושים, קנאה, אהבה. הדברים הלא חשובים זה המלחמות, השואה, הגירה של יהודים מיבשת ליבשת. יש בספר הזה כל החומרים שיכולים להיות בספר של תומס מאן. היא מתארת סאגה משפחתית שנמשכת על פני מאה שנה, אבל היא מכניסה את כל ההיסטוריה ברקע, כשהדבר החשוב ביותר זה מי התחתן עם מי. אגב, אני חושב שהרבה כותבים כמוה. בעיקרון הספר האחרון של צרויה שלו הוא די רומן רומנטי כזה גם כן".

מה סוד ההצלחה שלה לדעתך?

"סוד ההצלחה של הז'אנר כולו הוא בכך שהוא ביטוי לאסקפיזם. מקום הימלטות ממהדורת החדשות הבאה וזה מקביל פחות או יותר לבריחה לקבלה או למיסטיקה או לכל מדעי השטותולוגיה, כי הדבר המרכזי ברומן הרומנטי זה האופי הרגשי שיש לו. הוא בכוונה מנמיך את הדרישות האינטלקטואליות, מפעיל אותך מבחינה רגשית ובכוונה בורח מכל שנינות. הבדיחות צריכות להיות לא שנונות. העברית צריכה להיות עילגת ויכנעית, מין עברית תרגומית, מין תרגום מאנגלית. לא יגידו - 'לא ראיתי אותה', אלא 'לא ראיתיה'. שזה לא יישמע רלוונטי, שזה לא יישמע קשור לכאן ולעכשיו. מין בית בובות כזה. זה כמו אופרות הסבון שאני נתקע מולן משום שאין לי כוח לקום ולהחליף תחנה. ככה גם הספרים שלה. ברגע שהתחלת לקרוא אתה לא יכול להפסיק, זה מותח. אחר כך אתה מצטער על בזבוז הזמן, אבל כבר אין מה לעשות. כתבתי בעיתון שביליתי לא רע בכלל עם אדם ופאני הגיבורים של 'מאה חורפים' וזהו ספר של למעלה מ-400 עמודים, וזה נכון. זה כמו לטבול באמבטיה נעימה של בועות סבון ריחניות. זה נעים מאוד. שלו יודעת לכתוב. אין ספק שהיא יודעת לספר סיפור".

בגלל הקנאה?

"בעיקרון", אומרת שלו, "מבקרים גברים כותבים על הרבה יותר באהדה ממבקרות נשים. נשים תמיד מאוד אלימות כלפי ויש להן גם התייחסויות לא רלבנטיות. תמיד יש התייחסות למראה שלי שמשום מה מקומם אנשים. אף פעם לא חשבתי את עצמי ליפה ואף פעם המראה שלי לא עזר לי או הפריע לי בקריירה שלי. אבל נשים מבקרות הרבה פעמים מבלבלות בין ביקורת עלי לבין ביקורת על הספרים שלי. למשל שולמית גלבוע כתבה עלי פעמיים, פעם על 'שבועת רחל' ופעם על 'מאה חורפים'. בשני המקרים היא כתבה בעצם את אותה ביקורת, שלא ייתכן שהחיים שלי כל כך טובים.

"או, למשל, באה אלי עיתונאית הביתה ואני כמובן סידרתי את הבית הכי יפה שאפשר כדי שיהיה לה נעים ודאגתי למטפלת כדי שנוכל לדבר בשקט. ואז היא כתבה עלי שימים ספורים לאחר שילדתי את גיא כבר מסרתי אותו למטפלת כדי לכתוב את 'מאה חורפים'. קודם כל, איך זה ייתכן, טכנית? ברור שלא מסרתי את גיא למטפלת ימים ספורים אחרי שנולד. אני אגב אימא מצוינת. חוץ מזה, מתי שאלו פעם סופר גבר איך הוא משלב גידול תינוק עם כתיבה? ומה שהכי אבסורדי זה שהעיתונאיות האלה, שכותבות בשנאה אישית כלפי, נחשבות לפמיניסטיות. אני, שאני פמיניסטית מוצהרת והנשים אצלי בספרים הן תמיד דמויות חזקות, ואני חיה חיים של פמיניסטית, בחיים אני לא מוזמנת לחוות דעה בכל מיני עניינים פמיניסטיים ואף פעם לא מזמינים אותי לפורומים של סופרים ודברים כאלה. לא שזה אכפת לי כל כך, אין לי טענות. אני שמחה בהצלחה שלי וגם זה מעצבן אנשים שבמקום לקטר כל הזמן אני לגמרי מרוצה מההצלחה. אני לא מרגישה מקופחת. אני מרגישה בסדר עם זה שאני מחוץ לסצינה, מרגישה טוב עם החיים שלי, לא מלקה את עצמי ומתחבטת ובטוחה שההצלחה לא מגיעה לי והכל בכלל טעות איומה. זה כנראה מאוד מעצבן אנשים ובעיקר נשים וזה מבטא בביקורות שלהם".

שולמית גלבוע, מיכל שלו אומרת שיש טונים של טינה אישית כלפיה בביקורות שלך.

"אני לא מכירה אותה, איך הביקורת שלי כלפיה יכולה להיות אישית? אני רוצה גם להגיד שתי הסתייגויות לפני שאני מדברת עליה ועל ביקורת ספרים בכלל. ראשית, אני לא רואה את עצמי כמבקרת מקצועית. ההסתייגות השנייה יותר עקרונית. למבקר הציון שמגיע הרבה פעמים הוא אפס. ראיתי בדיוק כמה ביקורת היא עניין של טעם אישי, אופנה ולפעמים קשרים אישיים לצערנו.

למה היא מצליחה כל כך?

"אנשים אוהבים רומן רומנטי. הספרים שלה על פניהם לא נראים ככאלה, נראה שיש להם ערך מוסף. הם מלמדים על תקופה. רואים שהיא משקיעה ומתחקרת ומבקשת ליצור אמינות אבל בסופו של דבר העלילה מלאכותית ולא אמינה. למה אני אומרת שמדובר ברומנים רומנטיים? כי יש להם אופי מערבוני - הטובים ינצחו, הרעים יפסידו. אנשים אוהבים את ההתייחסות האופטימית לדברים. השפה שלה בהחלט תקנית. הדמויות אצלה הן בסופו של דבר פלסטיק והרקע לכן נהפך לתפאורה מלאכותית. הדמויות שלה לא מזיעות גם כשהן מזיעות. ודאי שיש שם עצב אבל גם כשהן שותתות דם הן מצטלמות יפה. הדמויות הן לא איכותיות. אבל כדי שאדם ירגיש שהתפאורה מלאכותית אז הוא צריך להיות מיומן על ספרות טובה ורוב הקוראים אינם כאלה והרוב יכולים ליהנות בצדק מהספר שלה. הספר שלה לא גרוע. אבל יש סכנה שמי שיקראו רק את הספרים שלה לא יוכלו להבדיל בין ספרות טובה לפחות טובה.

את מכירה עוד מישהו שכותב בז'אנר שלה?

"נעמי רגן, אבל הספרים שלה הם עוד יותר רומנים רומנטיים ומיועדים לאוכלוסייה אחרת. ספרים של שלו יש בהם משהו מאוד ישראלי ומהכיוון של האליטה הישראלית, משהו ישראל, צברי שורשי".

ומלות סיכום למיכל שלו: "הרמיזות של כל מיני מבקרים, שמי שקוראים אותי אלו רק אנשים מוגבלים מבחינה שכלית או רגשית או ספרותית הן לגמרי מתנשאות ושקריות. קוראים אותי כל מיני אנשים. על פי המכתבים שאני מקבלת קוראים אותי פשוטי העם וילדים וקשישים וגם אנשים משכילים ורופאים ופרופסורים. מה אני צריכה את הברנז'ה בכלל כשכל כך הרבה אנשים קוראים אותי ואני מאמינה שימשיכו לקרוא אותי גם אחרי שאמות?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו