בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית עם גינה וטנק צמוד

לפני כעשר שנים הכריז אריאל שרון על "תוכנית הכוכבים" - פיזור ישובים ישראלים לאורך קו התפר במטרה למחוק את הקו הירוק. רבים קפצו על ההזדמנות להגשים חלוםעל איכות חיים במחיר מציאה. הם לא העלו בדעתם שהחלום יהפוך לסיוט, שיחיו בישובי ספר מסוכנים שאיש לא מגיע אליהם, שיוצאו מהכלל ושייהפכו למתנחלים בעל כורחם

4תגובות

ברגע הראשון מיכל לוי חשבה שהיא לא שומעת טוב.

סליחה, מה אמרת?? שאלה את הפקידה מחברת השליחויות יו-פי-אס שהיתה מן העבר השני של קו הטלפון.

הפקידה שהיתה אמורה לשלוח אליה שליח חזרה על דבריה מלה במלה. אני מצטערת, אבל מטעמים ביטחוניים אנחנו לא שולחים יותר שליחים לאזור המגורים שלכם.

לוי נדהמה. כלקוחות של הבנק הישיר הראשון, הם זכו עד כה לטיפול אישי הדוק שכלל הגעת שליחים לביתם בכל מקרה שנדרש. לפני כחודש וחצי, היה צריך להגיע כרטיס האשראי החדש שלה. ואז התרחשה השיחה המפתיעה עם חברת השליחים העובדת עם הבנק. לוי ביקשה את המנהלת ושמעה ממנה את אותה התשובה.

אבל מה השתנה? שאלה.

"המצב הביטחוני השתנה. האזור שלכם נחשב למסוכן. אנחנו לא לוקחים צ'אנס ולא נסכן את חיי השליחים שלנו", ענתה המנהלת.

לנהריה את שולחת שליחים? שאלה לוי (השיחה התנהלה יומיים אחרי הפיגוע בנהריה). לחדרה את שולחת? לנתניה את שולחת? על סמך מה החלטתם שהיישוב שלנו מסוכן יותר? הרי אצלנו לא היה אפילו אירוע ירי אחד מאז תחילת האינתיפאדה. המנהלת עמדה על דעתה.

אז מה שאת אומרת לי בעצם זה שאני איאלץ לסכן את עצמי כשאסע אליכם וחזרה הביתה. אמרה לוי.

"תראי גברתי", אמרה המנהלת, "אתם בחרתם לגור במקום הזה. זאת היתה החלטה שלכם. אף אחד לא הכריח אתכם. אז עכשיו תקחי את האחריות עליך".

השיחה תמה. מיכל לוי הניחה את השפופרת. המשפט האחרון הידהד בראשה. כמה פעמים היא עצמה השמיעה את המלים האלה כלפי מתנחלים. כמה פעמים רתחה מזעם כשראתה את "המתנחלות הלא נורמליות האלה שמסכנות את הילדים שלהן". ופתאום היא בצד השני של המתרס. איך ייתכן שמשפט כזה מופנה פתאום כלפי, חשבה לעצמה.

ליל העלטה

אריאל? קרני שומרון? עפרה? אלקנה? אלי סיני? לא. קציר. בסך הכל קציר. מיכל לוי גרה עם משפחתה בקציר. בתוך הקו הירוק. בתוך תחומי הקונסנזוס. מעל ואדי ערה. יישוב ירוק ומטופח של וילות במיקום יפהפה. קצת מעל ברטעה וערערה. העלייה אל היישוב מתחילה על כביש עירון, בצומת כפר קרע.

כן, גם הם כמו ישראלים רבים אחרים חלמו על בית עם גג רעפים ופיסת אדמה. גם הם העדיפו נוף הרים קסום ואוויר נקי מפיח. גם הם חיפשו את השקט. וגם להם לא היה תקציב לעשות את זה במרכז היקר. את המגרש קיבלו מיכל ועפר לוי במתנה מהמדינה. הם בדקו בשבע עיניים את המפות ותוכנית המתאר, לוודא שלא מדובר ביישוב מעבר לקו הירוק - קו אדום מבחינתם. הם בנו את הבית ונכנסו לגור בו עם ילדיהם לפני שמונה שנים. האפשרות של אינתיפאדה בואדי ערה נראתה אז דמיונית. תהליך השלום היה בחיים. יצחק רבין היה בחיים. האזור כולו רחש כוונות טובות וחיוביות. אם מישהו היה אומר להם אז שיבוא יום שבו יסרבו לשגר אליהם שליחות על קטנוע, הם בטח היו צוחקים. בעצם, גם אם היו אומרים להם את זה לפני שנתיים הם היו מגחכים. אבל שנת האינתיפאדה מחקה גם את החיוכים הללו.

כבר בימים הראשונים, טעמו בקציר את טעמה המר של האלימות. זה היה במוצאי יום הכיפורים 2000. המאורעות וההתפרעויות היו בשיאם. כביש ואדי ערה נחסם. צמיגים הובערו. אש חיה נורתה על ערבים ישראלים שיצאו להפגין. אום אל פאחם תססה. ואדי ערה בער. בשעה שבע בערב כבו לפתע האורות בקציר. הפסקת חשמל כללית. על רקע האירועים, לא חלף זמן רב מדי עד שנפוצה השמועה שערבים חיבלו בקו החשמל. שהם מתכננים לעלות על קציר ולעשות שם משהו נורא, בחסות העלטה. התושבים התבקשו להישאר בבתים. מיכל זוכרת שהיתה תחושה מבהילה של מצור. הם טילפנו לחברת חשמל ושמעו לראשונה את התשובה הבלתי נתפסת: מצטערים מאוד, אנחנו לא יכולים לשלוח לקציר עובדים שלנו. זה מסוכן מדי. החרדה גברה כשחברת חשמל אישרה באוזניהם כי זה מקרה של "חבלה מכוונת". אבל עדיין עמדה בסירובה לשלוח טכנאים. אחרי שלוש שעות של מתח לא מוכר חזר החשמל.

שני המקרים האלה, עם שנה שלמה של אינתיפאדה ביניהם, לא מאפיינים את היום יום בקציר. הוא נשאר שגרתי למדי: גגות הרעפים אדומים כתמיד, הגינות מטופחות ופורחות. הילדים בגן ובבית ספר. הנוער יוצא לבילויים וקניות במרכז המסחרי ליד קיבוץ גן שמואל. משפחות עולות ויורדות את ההר בכל שעה. אבל שני האירועים החריגים ממחישים היטב את השינוי שחל בתחושת הקיום הבסיסית שלהם. הם יודעים עכשיו משהו שלא ידעו קודם. התחוור להם כי הם נתפסים ע"י גופים אמורפים כגון "הציבור הישראלי", "תושבי המרכז", "נותני שירותים" ואפילו ע"י חברים ומכרים, כמעין מתנחלים. "מעין", כי כל מה שקרה קרה בניגוד לרצונם. במהופך לתפיסת עולמם. בסתירה לכל מה שחלמו עליו. ובכל זאת, מתנחלים. מתנחלים בעל כורחם.

על תחושות דומות דיווחו תושבים רבים שפגשנו, המתגוררים ביישובים לאורך קו התפר: חריש, צורן, בת חפר, כוכב יאיר, צור יגאל, מתן, אלעד ולפיד. יישובים הידועים בכינוי "יישובי הכוכבים של אריק שרון". רוב האנשים לא באו לפה מטעמים אידיאולוגיים. האידיאולוגיה היחידה שלהם היתה בית עם גינה ובזול. בלי שהרגישו הם הפכו מ"יישוב במרכז הארץ" ליישוב ספר. בלי ששמו לב, הם התרגלו למראות ולקולות של חיים אזרחיים בצל מלחמה. אל שפתם הזדחלה הטרמינולוגיה של המתנחלים. כמו המתנחלים, הם התחילו להגיד - זה הבית שלי. זאת האדמה שלי. אין סיבה לפחד. מכאן אני לא זז. כמו המתנחלים, הם מסבירים לכל עובר ושב שסטטיסטית יש יותר סיכוי להיהרג בפיגוע בתל אביב מאשר אצלם. כמו המתנחלים, הם מסתכנים בנסיעה בלילות. בונים על זה שלהם ולילדים שלהם זה לא יקרה. כמו המתנחלים הם מוצאים את עצמם נדרשים להסביר לקרובים ומכרים שהם גרים בארץ ישראל ואין סיבה לחשוש לבוא לבקר. וכמו המתנחלים הם כבר מרגישים איך הם נפלטים החוצה. לא שייכים. מסומנים. לא הקו הירוק, כי אם קו מנטלי מבחין בין שאר המדינה ובינם. זהו קו בוגדני ובלתי יציב. היום הוא כאן מחר הוא שם. והוא החוצץ בין כל תושבי הארץ ה"רגילים" לבינם, המתגוררים במחוזות הספר, בארץ מסוכנת, לא נודעת.

תוכנית הכוכבים

קציר הוא הכוכב הצפוני בתוכנית הכוכבים של אריאל שרון. התוכנית באה לעולם ביוזמתו, לפני עשור, בהיותו שר שיכון. הוא בדיוק סיים את המפעל הקודם שלו - בניית המצפים והמצפורים בגליל - ופנה במשנה מרץ לפרויקט החדש. שרון חשף את תוכנית הכוכבים שלו בסתיו 91', ביום בואו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר לביקור בישראל. העיתוי לא היה מקרי. שרון הצהיר קבל עם ועולם על כוונתו להקים שורת יישובים יהודיים לאורך קו התפר ובכך להביא לטשטוש או מוטב למחיקה של הקו הירוק. מיקומם של גושי ההתיישבות החדשים, "הכוכבים", נבחר בקפידה. מול גושי התנחלויות שכבר היו קיימות. חזונו של שרון היה כי עם הזמן, יגלשו היישובים אלה כלפי אלה, וכך ייווצר רצף טריטוריאלי יהודי. הנחת העבודה שלו היתה כי לאחר שיוגשם החזון הזה, הדיבורים על חלוקת הארץ על פי קו ירוק דמיוני שחוצה את היישובים באמצע, יהיו חסרי משמעות ובלתי ישימים. בזמן ששרון הגה את התוכנית התגוררו כ-150 אלף ערבים ישראלים לאורך הקו הירוק (היום הם כ-200,000 אלף). אנשיו של שרון במשרד השיכון הפנימו את העקרונות ואת היעדים. כמוהו חששו מנהלי הבינוי והתכנון מפני היווצרות רצף טריטוריאלי ערבי משני עברי הקו. איחוד קלקיליה וטירה, או טול כרם, טייבה וקלנסואה נתפס כאיום אסטרטגי. ובלשון המתכננים: "...יש ליצור חיץ בין האוכלוסייה הערבית כדי לקדם את הסכנה הממשית של איחוד בין יישובים ערביים קיימים, קטנים, שיהפכו עם הזמן לערים ערביות גדולות וחזקות".

התוכנית המקורית היתה גרנדיוזית. היו בה 12 כוכבים. היא התבססה על הקמת יישובים קטנים ועיבוי של יישובים גדולים קיימים. לאורך הקו הירוק מואדי ערה בצפון ועד מודיעין. היא כללה הרחבות בנייה אדירות של עשרות אלפי יחידות דיור באזור מודיעין ובאזור ראש העין. כן תוכננו עשרות אלפי יחידות לעיר העתיד חריש, הסמוכה לקציר. הכל כדי להשיג יתרון מספרי על אוכלוסייה ערבית.

המועצה הארצית לתכנון ובנייה צימצמה את התוכנית. בסופו של דבר הוקמו במהלך שנות ה-90 היישובים לפיד, מתן, אלעד, צורן, בת חפר וצור יגאל. הכוכב צור נתן לא מומש. כוכב יאיר סופחה לתוכנית. קציר סופחה לתוכנית. התוכניות הפנטסטיות עבור העיר חריש נותרו על הנייר. כיום גרות שם כ-200 משפחות. השלב הראשון של תוכנית הכוכבים כלל בניה של כ-30,000 יחידות דיור. הוצאות הפיתוח ליחידה אחת נאמדו בכ-22,000 דולר. בסך הכל השקיעה המדינה בפרויקט 660 מיליון דולר. ביוני 91' אושרה התוכנית. ה"בייבי" של שרון יצא לדרך.

במלאת שנה לאינתיפאדת אל-אקצה ובמלאת עשור לתוכנית שרון, יצאנו למסע בין כוכבים. אחרי יום אחד של סיורים התברר שהתלונות של התושבים על כך שבמרכז תופשים אותם כארץ אחרת מוצדקות. אחרי כמה ימים נוספים של סיורים התברר שהם אכן ארץ אחרת. העובדה שהם ממוקמים על פסגה של גבעה מעל יישובים ערביים, או במרחק עשרות מטרים ספורים מיישובים פלשתיניים הביאה אל חייהם אנומליה, שעוצמתה משתנה מיישוב ליישוב. בבת חפר ומתן שממש מחככות מרפקים עם הערבים, היא חזקה יותר מאשר באלעד או צורן, ה"מרוחקות" מהערבים קצת יותר. אבל עדיין הדומה רב מהשונה. התושבים שרויים בתהליך הסתגלות לאורח חיים אחר. חייהם נקלעו למצב בלתי צפוי מבחינתם. החוויות שלהם השתנו. המראות והקולות שהם חווים השתנו. הווי החיים השתנה. מאגר האסוציאציות שלהם התעדכן. התגובות שלהם אחרות. זר לא יבין זאת.

לירות בראש

לאנומליה צורות רבות. כך למשל, שרה ודב מרקו, זוג גימלאים מלפיד (הסמוכה לעיר מודיעין) מספרים שמאז שכביש מודיעין ירושלים הפך לכביש דמים, נמנע מהם לנסוע בדרך הרגילה לבית החולים שבו הם מטופלים - הדסה הר הצופים. לפיכך, בית החולים העמיד לרשות תושבי האזור מיניבוס ממוגן שבא שלוש פעמים ביום ואוסף את מי שנזקקים לשירותיו. חברה שלהם ערכה לא מזמן בר מצווה לבן. היא הזמינה 150 איש ושירות קייטרינג בהתאם. 50 מוזמנים לא הגיעו כי פחדו לנסוע ללפיד. לא עזרו לבעלת השמחה כל ניסיונות השכנוע וההסברים שלפיד זה "הרבה לפני הכביש המסוכן". החברים העדיפו להישאר בבית. ביישוב החרדי אלעד, הצמוד לראש העין, סירב טכנאי של תדיראן לבוא אל גיל חרמון שהזמין אצלו תיקון. הוא דרש רכב ביטחון מלווה. חרמון התאפק שלא לצחוק. לראש העין אתה מסכים להגיע? שאל. הטכנאי אמר שבטח שכן. וככה נפתרה הבעיה. הגר מיכאלי, מנהלת מעון נעמת בצורן, אם לארבעה בנים, מצאה את עצמה מזעיקה משטרה כמה פעמים כדי לבדוק אם פועלי הבניין הערבים העובדים ברחוב שלה הם בעלי רשיון שהייה. היא ממש לא היתה מאושרת מהמעשה הזה, אבל הרגישה שאין לה ברירה. לפני חודשים אחדים הודיעו להם ערב אחד ש"כנראה חדרה ליישוב חוליית מחבלים". הם התבקשו להסתגר בבתים. כוחות של ימ"מ ויס"מ, עם מסוקים ופצצות תאורה פשטו על צורן. היישוב סובל מגל של פריצות מצד ערבים שבאים מקלנסאווה. הקלות שבה הם חודרים לבתים מפחידה את הגר. היא לא חוששת מגניבה. היא חוששת ממחבלים.

צילה ששון מכוכב יאיר מדגישה גם היא בפתח הדברים ש"הכל רגיל. אין שינויים". מאוד משעשע אותה שקרובים מתקשרים ושואלים "נו. שקט אצלכם? מה המצב בכביש?", אבל לאט לאט היא נזכרת ש"בזמן האחרון שומעים די הרבה יריות. מסוקים. מאירים עלינו לפעמים עם פרוג'קטורים". וגם ש"לפני חודש הודיעו שארבעה רעולי פנים חדרו לאזור". ביתה צמוד לבית הרמטכ"ל, שאול מופז. היא ובעלה רצו אל המאבטחים שלו לשאוב מידע. השומרים ניסו להרגיע אותם ואמרו "לכם, אישית, אין מה לדאוג". מאז, היא אומרת, היא באמת התחילה לדאוג.

בקציר, סיפרו לנו נערות בנות 13 איך החבר'ה מזמינים פיצה מכפר קרע. השליח שמביא את הפיצה ערבי. חלק מהאמהות מוטרדות מזה. בבית הספר רצים סיפורים שהערבים "יורקים מוחטות" או "שמים דברים קשים". ענבל, למשל, אכלה פיצה והרגישה משהו בשן. היא חשבה ששמו לה אבן. לילה אחד חלמה שקבוצה של ערבים מברטעה עם לפידים ביד, עולה בדרך אל קציר כדי לשרוף אותם.

בלינדה שוורץ מצור יגאל מתמצתת את כך את המצב: לחיות בצור יגאל זה לשבת בליל ירח מלא עם חברים בגינה. לדבר בשקט על החיים, לפתוח בקבוק יין ולשמוע יריות. הנורא מכל, היא אומרת, זה שהם התרגלו. רק תגובת הפלצות של החברים, שהזדעזעו מהאדישות שלהם, הזכירה להם כמה המצב לא נורמלי.

חוסה הולנדר מבת חפר אומר שלא היה לו מושג מה זה תוכנית הכוכבים ושהוא לא איש ימני. עכשיו הוא צריך לענות כל יום לשאלות של אנשים בעבודה - נו, ירו הלילה? איך המצב, שקט עכשיו אצלכם? וכיו"ב. זה מרגיז אותו. אני לא מתנחל, הוא אומר. ואני לא רוצה שיראו אותי כמתנחל. אני בתוך בקו הירוק. ואני רוצה להישאר פה. בצור יגאל היה אירוע ירי אחד. הכדורים פגעו בבית פרטי ובגן ילדים. המזל הוא שזה היה בשעת לילה. אבל המקרה הזה שינה להרבה מאוד תושבים את התחושה. לחצו על הגננת להעביר את הגן פנימה, ללב היישוב, וכך אכן נעשה. בסיבוב בקו הבתים החיצוני, הנושק לגדר ההפרדה, ראינו לא מעט שלטים של בתים למכירה.

טנק ברחוב

לא פעם, תחושת ה"ארץ האחרת" באה לביטוי כבר בשער הכניסה. בחלק מהיישובים נדמה שנכנסים לבסיס צבאי. ביישובים אחדים מוקף השטח הפונה אל הקו הירוק בגדר חשמלית. מאבטח מקדם את פני הנכנסים ברכב ובוחן אותם במבט חמור. בכמה מקרים, לא חלפו שתיים שלוש דקות מרגע שנכנסנו, עד שמישהו דלק בעקבותינו ותבע לדעת מי אנחנו ומה באנו לחפש. במתן, בלב היישוב, מעל גינה שופעת פרחים, מתצפתים חיילי צה"ל במשמרות, מצריח של מגדל מים, עוקבים אחר כל תנועה חשודה. לתושבים זה נראה נורמלי לגמרי. הם לא מבינים את פליאתנו. אסף מזרחי, קורבן נוסף של האנומליה, צעיר בן 26, הוא המאבטח של היישוב מטעם חברת "מודיעין אזרחי". הוא נע על "גדר המערכת" שמפרידה בין מתן לכפר הפלשתיני חבלה. וכה הוא אומר: "אנחנו מוקפים ערבים מכל הכיוונים - כפר ברא, ג'לג'וליה, קלקליליה וחבלה. אורנית צמוד לפה. מאז הפיגוע באורנית השתנו כללי המשחק. אם זה היה תלוי בי... חבל על הזמן. הנה פה, מהגדר של חבלה, מהמסגד, ילדים זורקים אבנים (הוא דורך את העוזי ומכוון אל עבר הילדים, כדי להמחיש לנו מה היה עושה אם זה היה תלוי בו). אם היו נותנים לי יד חופשית, הייתי עושה כמה פעולות מנע, מראה להם. אם הם יורים, תן להם בראש ונגמר הסיפור. אבל הקב"ט לא מרשה. יש הוראות. חבל. תאמיני לי דפוקים. חבל. בשיטה שלי, אף אחד כבר לא היה זורק יותר אבן בחיים".

בבת חפר, הגובלת בטול כרם, דולק אחרינו טנדר. הנהג שמתגלה כתושב המקום, מבקש לדעת מי אנחנו. אנחנו מזדהים. מי אמר שמותר לכם לשוטט ולצלם פה. הוא שואל בכעס. למה לא? אנחנו שואלים. "יש לכם אישור?", תובע הנהג, "אני רוצה לראות אישור". אנחנו מזכירים לו שנכנסנו ליישוב אזרחי, אבל אז, במבט שני אנחנו כבר לא כל כך בטוחים בעצמנו. בקצה של הרחוב הפסטורלי שבו מתנהל הוויכוח אנחנו רואים פתאום טנק. כן, טנק. אמיתי. הוא צמוד לחומת האבן המפרידה בין בת חפר לטול כרם. ליד הטנק, יש משהו שנראה כמו מאהל, תחתיו יושבים כמה חיילים ושותים קפה.

רימו אותם

רוב המפגשים היו מקריים, אבל הדברים חזרו על עצמם: למרות הכל אנחנו כאן, לא הולכים לשום מקום. אנחנו אוהבים את המקום. זה הבית שלנו. הטוב מאפיל על הרע. היתרונות עדיין מנצחים. האיום הרבה פחות קריטי מכפי שהוא נתפש מבחוץ. התקשורת מנפחת כל אירוע. מסלפת. מעוותת. אלמלא הפימפום התקשורתי, דברים היו נשארים בפרופורציות. וייתכן שהשאלה אם הם שוקלים לעזוב כלל לא היתה נשאלת.

אבל השאלה מרחפת בחלל. ומצטרפת אליה השאלה אם דבקותם במקום נובעת מבחירה, או שמא זוהי תוצאה של אילוץ. ערך הבתים ביישובי קו התפר ירד מאוד בשנת האינתיפאדה. להערכת מומחי נדל"ן, הירידה נעה בין 15 ל-25 אחוזים. ביישובים כמו קציר, צור יגאל ובת חפר, ראינו מודעות רבות של בתים למכירה. גם אם מישהו ירצה לעזוב, לא בטוח שיוכל לעשות את זה.

בתוכנית הכוכבים לא הכל היה ידוע. שרון ומשרד השיכון חשפו רק את מה שתאם את האינטרס המיידי. העמותות והקבלנים שיווקו את הבתים באופן האטרקטיווי ביותר. בינתיים התברר שהמציאות מורכבת יותר. חלק מהתושבים חשים מרומים. בצור יגאל, יוצא איציק משיח, גנן במקצועו, נגד התוכנית לאחד את כוכב יאיר עם צור יגאל וצור נתן. כשרכש את הבית שיווקו לו ישוב אקסקלוסיווי. כפר קטן. האידיאולוגיה של שרון - לחזק ולעבות את המותניים של המדינה - לא ממש מעניינת אותו. הוא בא לחיות בסגנון חיים מסוים ורואה בתוכנית האיחוד הפרת ההסכם שנחתם איתו.

תושבי לפיד טירפדו יוזמה דומה של משרד השיכון לחבר אותם להתנחלות גבעת אהוד. כשקנו את הבתים הובטח להם שמדובר ביישוב בעל אופי כפרי בן 500 יחידות שלא יורחב. אם החיבור ייצא אל הפועל היישוב ימנה 3,500-3,000 יחידות. לא על זה הם חלמו. משפחת מרקו מלפיד רכשה את הבית אחרי שבנם איתן וידא שהוא ממוקם בתחומי הקו הירוק. היום הם יודעים שני דברים שלא גילו להם בעת הרכישה: א. שזה לא בדיוק הקו הירוק, אלא מה שנקרא שטח ההפקר. ב. שבניית לפיד היוותה את התשתית לבניית ההתנחלות כפר אורנים שנבנתה בצמוד. ממש בהתאם לחזונו של שרון - יצירת רצף טריטוריאלי יהודי משני עברי הקו.

דב מרקו אומר שאילו ידע את זה אז הוא לא היה קונה את הבית. זה מנוגד לתפיסת עולמו הפוליטית. רעייתו שרה חשה בדיוק כמוהו. הם אוהבים מאוד את הבית שלהם ואת המקום. אבל יחד עם זה חשים מרומים. אפילו מנוצלים.

גם מיכל לוי מקציר חוותה חוויה דומה. אחרי שנים של מגורים ביישוב נודע להם שעומדת לקום גבעה חדשה, שלישית, "הגבעה המזרחית", מעבר לקו הירוק. ללוי אין אשליות. ברגע שזה ימומש, אנשים לא יעשו הבחנה בין גבעה לגבעה. מי שגר בקציר ייחשב למתנחל. נקודה. זה מקומם אותה. גם היא חשה מרומה. המשווקים של היישוב לא חשפו את השלב הזה של התוכנית בפניהם, בעת הרכישה. אופן ההתייחסות של התושבים לנקודה הזאת תואם כמובן את עמדותיהם הפוליטיות. אלה שנטייתם ימינה, רואים את זה פחות בחומרה. חלקם, מן הסתם, אפילו שמחים להיות הזרוע המתווכת בין הצד האחד של הקו הירוק לבין ההתנחלות שמנגד.

קרקע בתולה

האם הושגו היעדים של תוכנית הכוכבים? האם ההשקעה היתה כדאית? האם, במבט לאחור, הקונספציה של שרון הצדיקה את עצמה? התושבים שעמם שוחחנו, בלי יוצאים מן הכלל, סבורים שכן. עם הטענות והמענות, הם עדיין מאמינים שטוב וחשוב שהיישובים נבנו. שטוב וחשוב שהנוכחות היהודית הוגברה. כולם כאחד משוכנעים שבמקום שהיישוב שלהם עומד היום היה ניצב יישוב ערבי, אם לא היו מביאים אותם לשם. שנת האינתיפאדה והפיגועים עשו את שלהם. אפילו השמאלנים שבין המרואיינים לא שואלים את עצמם מה בעצם כל כך נורא בזה שערבים ולא יהודים היו גרים על הר אמיר מעל ואדי ערה. שאלה כזאת היא כבר הרחק מחוץ לקונסנזוס הישראלי.

מי שהיה מנהל המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון עד שנת 92', יוסי מרגלית, משוכנע ששרון עשה את הדבר הנכון ביותר. מרגלית אומר שהעיקרון שהנחה אותם באיתור הקרקעות לבנייה היה "כל קרקע שהיא אדמת מינהל פנויה, 'קרקע בתולה', כפי שכינו אותה". מרגלית פנה בשם שרון אל גדעון ויתקון, אז מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, ויחד החלו לאתר שטחים. לדעתו, יש חשיבות רבה לעובדות שנקבעו בשטח. "המוקד היהודי שיושב היום על ציר הגבעות ממזרח לואדי ערה הוא קריטי", אומר מרגלית. "אם לא היו קציר וחריש ומי עמי, האזור היה כולו מאוכלס בערבים. הקרקע היתה נתפסת. ולמדינת ישראל היה קל יותר להחליט להעביר את ואדי ערה כולו לשליטה ערבית. אין ספק בכך". זה תקף לדברי מרגלית, לאורך כל קו התפר. "הכוכבים פיזרו את האוכלוסייה, יצרו גושים, ושירתו מטרות לאומיות מובהקות. הגבול הורחק. בלעדי כוכב יאיר, צור יגאל, צור נתן ודומיהם, קו האש של האינתיפאדה היה כפר סבא". לדעתו, יש להכיר בהם כיישובי קו עימות. "הם ההתנחלויות החדשות שלנו, במובן החיובי של המלה. הם יישובי הספר החדשים".

חנא סוויד, ראש מועצת עילבון שבגליל העליון, לא יודע אם לצחוק או לבכות כשהוא שומע את עיקרי הדברים של מרגלית. בסוף הוא בוחר לכעוס. סוויד הוא חבר בוועדת המעקב ואחראי מטעמה על נושא הקרקעות. "על מה הוא מדבר? איזה קרקע בתולה ואיזה אדמת מינהל פנויה. הכל שקרים", הוא טוען בזעף. "הקמת היישובים האלה באה על חשבון קרקעות של יישובים ערביים. או שהפקיעו מהם או שסיפחו. זה קרה בגליל, במשולש, בואדי ערה. בכל מקום". סוויד מפרט: בגליל הוקמה המועצה האזורית משגב. בואדי ערה קציר, חריש ומי עמי הוקמו על אדמות של אום אל פאחם וערערה. גם במשולש, חלק ניכר מ'הכוכבים' יושבים על אדמות של יישובים ערביים.

אז משרד השיכון והמינהל גזלו אדמות מערבים לצורך בניית הכוכבים?

"כן. מה, זה חדש? זה השיטה הישראלית מאז ומתמיד. שרון במפורש הסביר לכולם את התוכנית שלו. שהיא תופסת את הערבים כאויב. שהיא עוינת. היום יש לו קבלני משנה - ליברמן ושרנסקי. יש להם תוכניות לעוד 70 יישובים יהודיים בגליל ובדרום. חס וחלילה לא לאף יישוב ערבי".

אם נגזלו אדמות ערביות, למה ועדת המעקב לא פתחה במאבק משפטי?

"הצחקת אותי. ומי יהיו השופטים? הכל נעשה 'על פי החוק'. אם לקחו את כל העתודות של אום אל פאחם, באיזה מקום כתוב בסעיף קטן שזה אדמה של המדינה והיא יכולה לעשות בה כל שימוש לפי הצורך. והנה, בא הצורך. לשרון נהיה צורך לעשות יישובי כוכבים על הגבעות. מה לעשות? אל מי נפנה? בפני מי נתלונן? אריק שרון לא טיפש. בתי המשפט בישראל פועלים 'על פי החוק' ולא על פי הצדק. והחוק פה הוא כידוע תמיד לטובת היהודים".

איך נתפסים יישובי הכוכבים בעיניים ערביות? מה עשתה הקמתם לשכנים הערבים?

"קודם כל הרגשה רעה. ברגע שמתייחסים אלינו כאל אויב וכאל סכנה, איך אנחנו אמורים להרגיש? ברגע ששר שיכון במדינה שלי מודיע שהוא יגביל את התפתחותי בעתיד, לוקח לי את הרזרבות, שם אותי בעצם בגטו, ומול העיניים אני רואה את ההשקעה העצומה שלו ביישוב יהודי. מעלי. איך אני ארגיש? וכל אלה שאומרים לך 'אם לא היישובים של שרון, הערבים היו משתלטים', אני עונה שיש פה היפוך של האמת. לא אום אל פאחם משתלטת על קרקעות לעבר מי עמי. אלא הצבתה של מי עמי מעל האף של היישוב הערבי, גורמת לו לחוש מאוים. זה הופך סמן למשהו רע, לא לדו קיום. מה גם שיש פערים גדולים ברמת החיים. באיכות החיים. בין הווילות וההטבות של היהודים, ובין תנאי המצוקה והעדר המשאבים אצל הערבים. זה מנקר עיניים. אני יכול לקבוע שהקמת היישובים האלה גרמה לאווירה ולהתססה במאורעות אוקטובר שנה שעברה. יש קשר ברור בהגברת תחושת הזעם והניכור והתסכול. אבל שר השיכון מלפני עשר שנים הוא ראש הממשלה היום. אז אל מי אני יכול לדבר? אם ראש הממשלה ושר השיכון מתייחסים אלי במשך שנים כמו אל סכנה, בסוף אני נהיה סכנה"

המחק

מירון בנבנישתי סבור שהתוכנית של שרון היא הצלחה גדולה. "לשיטתו, מבחינת היעדים שהציב שרון, זה עבד. הקו הירוק נמחק. המרחבים האורבניים גלשו אל מעבר לקו והתאחדו עם ההתנחלויות. נוצרה ערבוביה. איים איים של אוכלוסיה יהודית בתוך ערבית. הקו איבד את משמעותו". בכך, לדעת בנבנישתי, השיג שרון את היעד האמיתי שלו: "מניעת אפשרות של פתרון רציונלי לסכסוך הערבי יהודי".

בנבנישתי מחזק את טענותיו של חנא סוויד: "זה הכל אדמות של הערבים. אלה שטחי נפקדים מ-48' שירדן נתנה בהסכם שביתת הנשק. ואלה היו העתודות של היישובים הערביים בואדי ערה. מי שמדבר על 'השתלטות' אפשרית של ערבים על הר אמיר או האזור שבו נבנתה מי עמי, מעוות את המציאות. והוא עיוור וחירש לתחושות קיפוח על רקע אתני. אלמלא קציר ומי עמי וחריש, הגבעות אכן היו מאוכלסות ביישובים ערביים ישנים או חדשים, ובצדק. כי אלה האדמות שלהם".

בנבנישתי לא חש יותר מדי אמפתיה ל"מתנחלים החדשים". מה זאת אומרת הם לא באו ממניעים אידיאולוגיים? הוא מקשה. "האם המשפחות שבאו לקציר ולחריש, לשבת גבוה מעל כולם, לא ידעו מעל מי הן באות להתיישב? מה, הם לא שמעו על שרון ותוכנית הכוכבים? האם כל מתיישבי קו התפר לא ידעו על זה? הם פשוט עצמו עיניים. שמעו רק מה שהיה להם נוח. ואלה היו המתנות ששרון חילק להם. הערבים היו שקופים מבחינתם. משהו שרואים דרכו את הנוף היפה. הם אמרו לעצמם - יש לי בית עם גינה וכלב, אני גר מאחורי קיר זכוכית, השכנים הערבים שלי לא יעזו להרים ראש לעולם. עכשיו הם מתעוררים ונורא מתפלאים".

חלק מהם אכן לא ידעו. יותר ממחצית מהאנשים שאיתם שוחחנו לא שמעו בעת הרכישה על "תוכנית הכוכבים" של שרון והם חשים היום מרומים.

"אני לא מאשים אותם. אבל שלא יתממו. שרון פיתה אותם והם התפתו לתנאים הטובים. להטבות. מצד שני, זה נכון שהם נוצלו. זו הגאוניות המפלצתית של תוכנית שרון. לכל אחד הוא אומר את מה שהוא רוצה לשמוע. אנשים תמימים, שאינם קרובים כלל לעמדותיו הפוליטיות, שימשו בידו מחק. הם היו המחק הפסיווי שמחק את הקו הירוק. הם לא רצו להיות מתנחלים. אבל שרון, בערמומיותו, הפך אותם בעל כורחם לכאלה. הם יכולים להכחיש או להתמרד נגד זה כמה שירצו. לא יעזור להם. הם היום חיילים בצבא שלא רוצה לחלק את ארץ ישראל. וזה הניצחון הגדול של שרון".

יוסי ורדי, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, לא מזדהה, בלשון המעטה, עם הקו של בנבנישתי. "מה שקורה בקרב ערביי הגליל, אזור ואדי ערה, והבדווים בדרום, הוא איום אסטרטגי מובהק על מדינת ישראל", הוא אומר, "הכתובת כתובה בענק על הקיר. הסכנה קרובה. ויש בהחלט מקום לדאגה רבה".

להוציא ההתפרעויות בשבועות הראשונים של האינתיפאדה, לא נרשמו אירועים ביטחוניים מצד ערביי ישראל בשנה האחרונה. במה אתה רואה את הסכנה הגדולה?

"ערביי ישראל מתואמים היום מקצה לקצה של הארץ. אני אומר לך באחריות, זה לא מה שהיה פעם. מתבצעת בנייה בלתי חוקית שלהם על כל צעד שעל. גם על אדמות מינהל. גם על קרקעות שלא יועדו להם. בכל מקום. ממשלות באות והולכות ולא נעשה דבר כדי לעצור את הסחף הזה. הסכנה היא בהשתלטות שלהם על הארץ. מי שלא רואה את זה הוא טיפש או עיוור. יש להם היום רשת מתוחכמת. הם מחוברים ונתמכים ע"י התנועה האיסלאמית. זה בולט מאוד בגליל. זהו המאבק על האדמה. על הארץ. מי שלא קורא לזה בשם האמיתי, מטעה את הציבור".

מה התחזית שלך? מה יקרה?

"אני לא אופטימי. אם לא ייעשה משהו דרסטי, בעוד 20-15 שנה, לאחר שישלימו רצף של בינוי פיסי כפי שאנו רואים היום, הם ידרשו אוטונומיה. ויתחברו לאוטונומיה של ערפאת".

ומה אתה, כעוזרו של שר הביטחון מציע לעשות בעניין?

"אני אומר לפואד, ואני הולך לדבר עם ליברמן ועם ראש הממשלה כבר בימים הקרובים. עוד חמישה יישובים קטנים פה, חמישה שם, זה קשקוש. זה לא מה שיפתור. פה צריך משהו בגדול. פה צריכה להיות קביעה של ראש ממשלה, שמעלות תהיה מאה אלף איש, ושלומי 200,000 איש, וחריש 150,000 וכן הלאה. ומיד להקצות את המשאבים. בדיוק עם אותה תנופה, ואותם הכספים והלוואות מקום ומענקים ומשכנתאות וכל מה שעשו בזמנו בבניית היישובים ביש"ע. אני הולך להגיד לשרון שזה הזמן לעשות את אותו הדבר כאן. אחרת יהיה מאוחר מדי".

ראש הממשלה אריאל שרון סירב להתראיין לכתבה זו או להשיב באמצעות דוברו על שאלות שהופנו אל משרד ראש הממשלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו