בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גשר אחד רחוק מדי

הצופה שנרדם הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה

תגובות

אורי בר יוסף, הוצאת זמורה-ביתן, 532 עמ', 89 שקלים

ספרו של אורי בר-יוסף הוא המחקר האקדמי הראשון שיוצא לאור על מלחמת יום הכיפורים. הוא עוסק בממד צר אך חשוב שלה - זה של הדיאלוג מודיעין-קברניט, מההיבט של קהילת המודיעין, והחלק שלה בכניסה הגרועה למלחמה. הספר מצטרף לסדרת מחקרים על כשלי החשיבה שגרמו הפתעות אסטרטגיות הרות אסון שלא היו מחויבות המציאות, כמו מבצע ברברוסה ופרל הרבור.

ואולם בר-יוסף גורס שמרכיבי ההונאה וההפתעה לא היו המרכזיים בבסיס התכנון המצרי-הסורי, ואת הקולר של כשל קהילת המודיעין הוא תולה באי-מתן התרעה בזמן אף על פי שהיו לה כל הממצאים לכך.

בצמרת צה"ל של תחילת המאה ה-21 מצויים כמה מחניכי המכללה לפיקוד ולמטה של צה"ל בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. בין ניתוחי האירוע על המלחמה ולימוד תיאוריה צבאית הוקרן לפניהם הסרט "גשר אחד רחוק מדי" כבסיס לדיון בתיאוריה של קלאוזביץ על ה"חיכוך במלחמה", אותו גורם פסיכולוגי שיכול לשנות את פני המערכה לטוב ולרע.

הסרט מבוסס על ספרו של קורנליוס רייאן, שנכתב על סמך חומר היסטורי ותחקירים. עניינו כישלון מבצע "גן השוק" בשנת 1944 בגלל התעלמות קברניטים ואנשי מודיעין ממידע מודיעיני. המבצע, פרי מוחו של גיבור אל עלמיין, הפילדמרשל מונטגומרי, היה אמור לקצר את המלחמה באמצעות חדירה ללב גרמניה, ללא קרב, דרך גשר ארנהיים שבגבול הולנד-גרמניה.

במקרה, באותו זמן בדיוק, הגרמנים, שלא ידעו על תוכנית זו, העבירו למרחב ארנהיים שתי דיוויזיות שריון לשיקום וארגון מחדש. קצין מודיעין בריטי צעיר, מייג'ור ארקהרט, סבר, בניגוד להערכות מפקדיו, כי באזור המבצע המתוכנן מצויות אותן שתי דיוויזיות. הוא ביקש לצלם מהאוויר את מרחב ארנהיים חמישה ימים לפני תחילת המבצע, ואכן גילה טנקי פאנצר חבויים בין העצים בקרבת אזור ההנחתה וההצנחה של כוחות בעלות הברית. את המידע הזה איששו גם דיווחים של המחתרת ההולנדית. הוא עקף את מפקדיו וחש למפקד הגיס הבריטי המוטס ה-1, גנרל בראונינג. את בראונינג בן ה-47 מתאר רייאן כ"דמות זוהרת למדי, מטופח ואלגנטי, נודף בטחה שנדמתה לרבים - אמריקאים אחדים ממפקדיו - כשחצנות". בראונינג, שמונה לפקד על המבצע המוטס בארנהיים, לא ייחס חשיבות לממצאים שהוצגו לפניו והניח שהטנקים לא שמישים. "נותרתי בתחושה", אמר ארקהרט, "שכולם ששו לקרב כדי כך, ששום דבר לא היה עוצר בעדם".

המידע המציק מצא את ביטויו גם בהערכת מודיעין מס' 26 של מפקדתו העליונה של אייזנהאור מ-16 בספטמבר, ערב המבצע. נכתב בה כי "דיוויזיית השריון ס"ס-9 וייתכן שגם דיוויזיית השריון 10 דווחו כנסוגות לאזור ארנהיים בהולנד...." גנרל בדל סמית, ראש המטה של אייזנהאור, נפגש עם מונטגומרי בבריסל לאחר שקיבל לכך את אישורו של אייזנהאור, שלא רצה להתערב בשיקוליו של מונטגומרי. בדל סמית דרש מ"מונטי" להתחשב במידע, גם אם הדיוויזיות הגרמניות מוכות. מונטגומרי חזר על דעתו כי האויב הקשה היחיד יהיה השטח ולא השריון הגרמני. הפור הופל. בתוך 48 שעות החל המבצע.

שתי דיוויזיות מוצנחות חלפו בקלות על פני המכשולים הקרקעיים עד לגבול הולנד-גרמניה. הכוח שהונחת והוצנח מעבר לגשר ארנהיים נתקל בלוחמי שתי דיוויזיות השריון הגרמניות. בקרב כולו נהרגו ונפצעו 17 אלף לוחמים. המלחמה התארכה בכמה חודשים.

הכישלון נבע מעל הכל מההתעלמות של מפקדים ואנשי מודיעין ממידע מודיעיני שלא תאם את הקונצפציה ששלטה בכל המטות למיניהם. חששות של "אלרמיסטים" למיניהם בכל הרמות נדחו על הסף. אחד מהם, מפקד דיוויזיית הצנחנים הבריטית 1, שהושמדה בארנהיים, ניסח זאת כך: "אסור היה לדבר כלשהו לפגום באופטימיות ששררה מעבר לתעלה".

ספרו של בר-יוסף הוא הספר השני שרואה אור בחודשים האחרונים על מלחמות ישראל, והוא נשען על חומר שאיננו מגיע לידי חוקרים אלא אם כן ניתן להם בהיתר, או ללא היתר, מידי גורמים במערכת הביטחון. הספר השני הוא ספרו של ד"ר מתי מייזל, הנשען על מחקרי מחלקת היסטוריה של צה"ל, "המערכה על הגולן, יוני 1967", בהוצאת מערכות. מהוצאה זו נמנע לפרסם את ספרו של בר-יוסף בשל הוויכוח הלגיטימי על הדרך שבה השיג את המידע.

בר-יוסף איננו היחיד או הראשון המפרסם מחקר על בסיס חומר סודי, שלא במסגרת צה"ל. קדם לו ראש ענף היסטוריה במלחמת העצמאות, נתנאל לורך, אשר פירסם את ספרו, לאחר סיום תפקידו, בברכת רא"ל יגאל ידין. זה גם הספר היחיד שהוא בבחינת "היסטוריה רשמית", בד בבד עם הגרסה הצה"לית על מלחמת העצמאות. שני הספרים על מלחמת העצמאות הודפסו במהדורות רבות, והדבר מלמד על הביקוש הגדול לספרים כאלה בציבור הישראלי.

ספרו של בר-יוסף נשען על מסמכים אותנטיים הפתוחים בחלקם רק לאנשי קהילת המודיעין, לרבות "לקטים" וסיכומים של הערכות מודיעין וכן רשומות של ישיבות ברמת הפיקוד העליון (קבינט המלחמה והמטכ"ל). בר-יוסף השכיל להשלים את המידע שהשיג מן המסמכים בגביית עדויות של אישי מפתח במחקרו, תוך כדי שהוא מודע לבעייתיות של גביית עדויות כאלה לאחר שנים. בין אלה בולטת בהעדרה עדותו של אלי זעירא, אף שהמחבר שואב מידע מספרי מפקדים, בהם ספרו של זעירא. בחומר על האויב הוא נאלץ להישען - כמוהו ככל חוקרי מלחמות צה"ל - על ספרי זיכרונות או על חומר שלל שנתפס פה ושם.

בר-יוסף מציג במרכז ספרו את עבודת אמ"ן מחקר בחודשים שקדמו למלחמת יום-הכיפורים כתהליך של "חשיבה קבוצתית", שבה היו ראש אמ"ן אלי זעירא וראש ענף מצרים יונה בנדמן דומיננטיים. תפיסת עולמם, שלפיה אין לסאדאת עניין מדיני ביציאה למלחמה, הכתיבה את מה שקראו אחר כך "הקונצפציה". לאחר שאירועי חודש מאי 1973 הוכיחו את צדקתו של ראש אמ"ן, שסבר כי מצרים לא תצא למלחמה, קיבלו גם הקברניטים את ה"קונצפציה" כנכונה. על תפיסה זו של קהילת המודיעין והקברניטים לא השפיעו אזהרות המלך חוסיין בפגישתו עם גולדה מאיר ב-27 בספטמבר, לא מידע של יחידת ההאזנה של אמ"ן, לרבות ידיעה ביום שקדם למלחמה כי פני סוריה ומצרים למלחמה, ולא תצלום אוויר של המערך המצרי בסמוך לתעלה ב-5 באוקטובר, שהוגדר בלקט של אמ"ן "מערך חירום מלא, בהיקף שלא הכרנוהו בעבר". גם לאחר שהתקבל אישור מהמקור המכונה בספר "בבל", לקראת בוקר 6 באוקטובר, על מלחמה שתפרוץ בשעה 18:00, המשיך ראש אמ"ן לפחות בבוקר, להעריך כי סאדאת יודע כי יפסיד וייתכן שבשל כך יירתע ממלחמה.

בר-יוסף מביא את דבריהם של כמה אנשי אמ"ן שהציגו כל אותם ימים דעה הנוגדת את ה"קונצפציה". אביעזר יערי, ראש ענף סוריה, אף ננזף על כך; אברהם לונץ, ראש מספן המודיעין בחיל הים, טען כל הזמן כי הכל מראה לכיוון אחד - מלחמה, אך השאיר את ביקורתו בחיל הים; וזוסיא קניאזר ("זיזי"), ראש ענף ירדן, התרשם מדברי המלך חוסיין שפני סוריה ומצרים למלחמה. מעניין, אגב, שאחרים שהאזינו לדברי המלך, בהם ראש המוסד צבי זמיר, לא התרשמו כמוהו.

בעייתית, לפי מחקרו של בר-יוסף, היתה תגובת מפקד יחידת ההאזנה וההתרעה של אמ"ן, 848, יואל בן פורת, אשר היה מודע יותר מכולם לחומר הגולמי. הוא התריע על ממצאיו, אך לא העלה את רמת הכוננות של יחידתו בערב יום הכיפורים למצב של מלחמה.

בר-יוסף טוען בספרו, כי אלי זעירא נמנע מהפעלת אמצעי איסוף מיוחדים עד סמוך למלחמה, וכן כי מנע העברת מידע חיוני לרמטכ"ל בערב יום הכיפורים, כולל מידע של מקור אמין - לדברי בר-יוסף - על פינוי המשפחות הרוסיות ממצרים וסוריה בשל כוונה סורית ומצרית לצאת למלחמה, ומידע נוסף שנבע מפענוח צילום המערך הסורי באותו יום, שקבע כי ההיערכות ברצועת ההגנה הראשונה הסורית היא היערכות גבוהה של כוננות לקרב.

על כך אמר רא"ל דוד אלעזר בוועדת אגרנט: "אני הולך הביתה בתשע וחושב לתומי שכל אשר היה צריך להיעשות לפי תמונת המודיעין נעשה, ואיני יודע אותו זמן שלפני ארבע שעות בקומה מעלי (לשכת ראש אמ"ן) הונח מידע על מלחמה, ואיש אינו מראה לי... אילו ראיתי את הנייר בשעה חמש... הייתי מוציא פקודת גיוס למילואים... היו מגיעים כוחות המילואים של פיקוד צפון לקווים עוד לפני הפתיחה באש, והסורים לא היו מבקיעים את החזית... האוגדה הסדירה בסיני היתה נפרשת קדימה. המצרים לא היו צולחים את התעלה... ללא אבידות כמו בפאראדה".

אכן, שיא הדרמה בספרו של בר-יוסף הוא ביום שישי, 5 באוקטובר 1973. זה יום המוגדר בחיבורים היסטוריים כ"ציר הגורל". למדנו ולימדנו שאת הערכת המצב המודיעינית מסכם המפקד. כך אכן נהג הרמטכ"ל. בחודש מאי 1973 הוא לא קיבל את ההערכה המקילה של אמ"ן, שעליה חזר אמ"ן באוקטובר. בחודש מאי לא קרה כלום, כלומר, אמ"ן צדק בהערכתו, ולמרות זאת קבע אז שר הביטחון שיש להתכונן למלחמה צפויה והשקיע כ-60 מיליון ל"י בהכנה למלחמה אפשרית. ב-5 באוקטובר הכריז הרמטכ"ל על כוננות ג' והורה לתגבר בטנקים את סיני הגולן, חרף הערכת אמ"ן. הדיאלוג בין הקברניט לקהילת המודיעין נפגם בשל אי העברת המידע לרמטכ"ל בערב 5 באוקטובר. שגיאה פטאלית זו מנעה מדדו לקבל החלטות שהיו משנות, ללא ספק, את פני המלחמה המתקרבת.

תיאור הדרך למלחמה, כאמור, מתבסס על מסמכים ראשוניים של קהילת המודיעין שהועמדו לרשותו של המחבר. בר-יוסף מכיר היטב את ההוויה המודיעינית, אך אינו בקי דיו בתחום המבצעי החורג מהתחום המודיעיני. הוא תוקף את ה"קונצפציה" שהובילה לכשלי חשיבה אך בעצמו נוקט קונצפציה מחקרית, בעיקר בניתוח של השפעת הכשל של אמ"ן על ניהול המערכה בימים הראשונים.

הוא משווה את אלי זעירא לאהרן יריב, שהיה לדבריו שקול וזהיר יותר. יריב אכן העריך נכונה כבר לאחר סיום מלחמת ששת הימים כי פני נאצר למלחמה נוספת. בשלהי 1968 אף הניח את תוכנית הצליחה של נאצר לפני המטכ"ל. התעצמות צה"ל לקראת מלחמה צפויה בהעדר פתרון מדיני והקמת המעוזים הוכתבו מתוכנית זו. אך יריב עצמו הודה כי לפני מלחמת ששת הימים החזיק בקונצפציה שלפיה נאצר לא ייכנס למלחמה. בר-יוסף אף ממעט בכישלון יריב באביב 1970, שהעריך כי לא תהיה מעורבות סובייטית ויום לפני הגעת טילי הקרקע אוויר למצרים לא ידע על כך.

בניסיונו לבחון את השפעת הכשל של אמ"ן על מהלכי המלחמה טועה בר-יוסף כפי ששגתה ועדת אגרנט, כאשר הוא בוחן את שקרה בשלושת הימים הראשונים בלבד. מלחמה נבחנת לפי תוצאותיה הסופיות. נכון הוא כי הכניסה למלחמה שובשה קשות בשל שגיאות אמ"ן, ואולם צודק אלי זעירא בטענתו כי אין לתלות רק בכשל שלו ושל אמ"ן את שקרה בימים הראשונים.

כמי שעקב אחר פעילות הפיקוד העליון במלחמה, נראה היה לי שהרמטכ"ל הבין בבוקר יום הכיפורים כי נקלע למצב שאותו הגדיר במשחק המלחמה "איל ברזל" בקיץ 72 כ"קטסטרופה". על מושג זה חזר ב-5 באוקטובר. דדו היה מוכן נפשית למצב כזה, שבו הכוחות הסדירים וחיל האוויר יבלמו עד שצבא המילואים ייכנס למערכה.

אך לבד מאי-קבלת ההתרעה מאמ"ן במועד, היו עוד כמה גורמי "חיכוך במלחמה" בימים הראשונים שתרמו תרומה שלילית: שר הביטחון משה דיין המשיך עד לפרוץ המלחמה בצהרי יום הכיפורים להאמין כי לא תתרחש, גם לאחר שאמ"ן שוכנע שה"קונצפציה" כשלה. לכן סיכל את התקפת המנע של חיל האוויר; לכן השהה את גיוס המילואים. ביום הלחימה הראשון לא ביצע חיל האוויר את מלוא תוכנית "שריטה", שעניינה תקיפת ראשי הגשר המצריים בתעלה וכוחות סוריים בגולן. למחרת, ב-7 באוקטובר, טולטל חיל האוויר בשתי הזירות בגלל ידיעות לא נכונות לגבי האויב. ביום השלישי נכשלה מתקפת הנגד של פיקוד הדרום ומתקפה נוספת למחרת. כל אלה נבעו משגיאות, אך גם מאי-מילוי הוראות הרמטכ"ל על ידי מפקדי שדה. אלה נוספו לכשל של אמ"ן לפני המלחמה, ובעיקר ביממה האחרונה שלפניה.

בר-יוסף נשען על עדויות, מהן לא אמינות ושל "בעלי עניין", על התנהגות שר הביטחון ומפקדי הזירות, ומייחס את מה שהוא מכנה כ"שבירה" של מפקדים אך ורק לשגיאות של אמ"ן ערב המלחמה. הוא גם שוגה בעניינים המבצעיים כמו הפעלת חיל האוויר, שאינו בקי בו, ואפילו ביחס למה שהוא מגדיר "קבוצות תמיכה" ברמטכ"ל ומפקדי הזירות.

אחד ממקורותיו של בר-יוסף הוא הסמינר על מלחמת יום הכיפורים של העמותה להיסטוריה צבאית ועמותת גלילי ב"אפעל", שם גם הרצה על מחקרו. לא תמיד מקפיד בר-יוסף להעביר את ששמע נאמנה. ביחס לפיקוד צפון, טען בר-יוסף בספרו כי אמ"ן מחקר קבע באפריל 73' שהמאמץ העיקרי הסורי יופעל בפתחת כודנה בדרום הרמה, והביע תמיהה על כי קצין אג"מ הפיקודי, אורי שמחוני, שלח את חטיבה 7 לכיוון פתחת קונייטרה שמצפון לה. שתיים הם טעויותיו: האחת, הוא השמיט משום מה את ממצאי מחקרו של תא"ל מיל' עמוס גלבוע לפי תחקירי שבויים בכירים שקבע כי בסופו של דבר לא היה מאמץ עיקרי, וכוונת הסורים כפי שמומשה היתה להכניס כוחות שריון נוספים באחת משתי הפתחות שתובקע. אורי שמחוני אמנם שלח את מח"ט 7 לעבר פתחת קונייטרה, אך מח"ט 7 לא נע עם כל חטיבתו. גדוד 82, שכלל 36 טנקים, הועבר לחטיבה 188 הדרומית, והופעל לכיוון פתחת כודנה.

לטובת קציני אמ"ן הצעירים, אשר לומדים בקורסי קמ"נים מאז מלחמת יום הכיפורים את סיפור המשגים וההישגים של קהילת המודיעין במלחמות ישראל, היה טוב לו הוסיף בר-יוסף כמה מלים על תפקוד אמ"ן בהמשך המלחמה. למרות המכה הקשה על אנשי המחקר והאיסוף המשיכה קהילת המודיעין לתפקד בתוך המלחמה. היו לה הישגים וגם משגים, כמו בכל מלחמה. ב-7 באוקטובר שגה אמ"ן בהעריכו כי דיוויזיית שריון 3 הסורית תוקפת לעבר פתחת קונייטרה וכי המצרים ממשיכים להתקדם לתוך סיני; באותו יום העריך אמ"ן נכון כי חוסיין לא ייכנס למלחמה בשלב זה, ואיפשר לרמטכ"ל להעז ולחשוף את ה"בטן הרכה" של ישראל. ב-12 באוקטובר "נכנס" הטור העיראקי בהפתעה לתוך הכוח הישראלי שנע בביטחה לתוך סוריה, על אף שידוע היה על תנועת הכוח לחזית. בו ביום חשף מקור של המוסד את התוכנית המצרית לתקוף לעבר פנים סיני ב-14 באוקטובר; ב-18 באוקטובר לא השכיל אמ"ן לגלות כי "שעון חול" בינלאומי החל לפעול. כל אלה השפיעו כאמור על החלטות הרמטכ"ל, לטוב ולרע.

בתוך קהילת המודיעין בלטה, לראשונה בתולדות מלחמות ישראל, פעילות המוסד בראשות צבי זמיר. ראש המוסד, שגם שמע את מלך ירדן, הביע חשש שפני מצרים וסוריה למלחמה, אך גם הוא לא היה פסקני, מה גם שלא היה לו מנגנון מחקר. המקור שלו, "בבל", הוא שגרם לשינוי - גם אם מאוחר מדי - בהערכת אמ"ן כי אכן תפרוץ מלחמה. גם הידיעה ב-12 באוקטובר הגיעה מראש המוסד. בר-יוסף קובע במחקרו שראש המוסד לא הוזמן לכמה ישיבות קבינט המלחמה.

מחקרו של אורי בר-יוסף הוא המחקר החשוב ביותר עד כה שפורסם על מלחמת יום הכיפורים, לצדו של ספרו של חנוך ברטוב, "דדו", שגם הוא נכתב על פי מסמכים ראשוניים. מחקר זה ממחיש עד כמה מצערת העובדה שמלחמה זו לא נחקרה כיאות על כל היבטיה, לרבות הפעלת חיל האוויר, המודיעין והלוגיסטיקה. באין מחקר הולם לא ניתן גם להפיק לקחים נכונים. ספרו של בר-יוסף מוכיח כי גם אם לא ניתן לעשות זאת במסגרת רשמית של מערכת הביטחון, הפתרון הוא להוציא את המחקר על מלחמות ישראל לאקדמיה, כנהוג במדינות מערביות ו"להסתכן" במחקרים כדוגמת ספר זה. אולי בדרך זו תזכה ישראל סוף סוף לספרים על מלחמותיה, לפחות במתכונת של הספרים על מלחמת העצמאות, שהם בבחינת "היסטוריה רשמית", כנהוג במדינות אחרות.

אברהם זהר היה ראש ענף סיקור מוצב הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים מטעם מחלקת היסטוריה בצה"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו