בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוצאת שם רע

היוזמה לקרוא למוזיאון הארץ על שמו של רחבעם זאבי מעוררת התנגדות עזה בקרב חוקרים, ארכיאולוגים, אוצרים ואמנים, שלכולם חוויות עגומות מתקופת כהונתו בראשות המוזיאון. מגלומניה, ניהול פוליטי שרירותי,זלזול במדע ועבירות על החוק הם רק חלק ממרכיבי הזיכרון הקולקטיווי

תגובות

הכל התחיל מהודעת פיטורים פתאומית. מנהל מוזיאון הארץ, רחבעם זאבי, תבע מפרופ' בנו רוטנברג, מנהל המכון לחקר מתכות עתיקות במוזיאון, לדווח לו בכל פעם שצילם משהו במכונת הצילום. "אמרתי לו שזה לא קורה בשום מוסד נורמלי", נזכר רוטנברג. "הוא הודיע לי שאם אני אומר שהוא לא נורמלי, אני מפוטר. הוא כנראה היה רגיש לנושא של נורמליות".

זאבי לא הסתפק בפיטורים. הוא הודיע לרוטנברג, ארכיאולוג שחפר במכרות תמנע, הציג תערוכה בבריטיש מוזיאום וניהל משלחות מחקר - שעליו לפנות את ממצאיו משטח המוזיאון בתוך 24 שעות. למרות שחלפו מאז 20 שנה עדיין מתחלחל רוטנברג לזכר המעשה: "אריזה והעברה של ממצאים כאלה מצריכה חודש. הבנתי שבמקרה הזה אני חייב למהר, מפני שזאבי כבר פיזר רעל נגד חרקים על הממצאים והרס בדים עתיקים, כך שלא היה אפשר לבצע בהם בדיקות מעבדה. הוא גם זרק למזבלה את תנור ההתכה העתיק ביותר בעולם. פחדתי שלשאר הממצאים צפוי גורל דומה אם לא אחלץ אותם. הזמנתי משאית של רשות העתיקות ובתוך כמה שעות העברתי הכל למחסן בירושלים".

עם פיטוריו של רוטנברג נסגר המכון שפעל בניהולו במוזיאון. רוטנברג לא נשאר מובטל. הוא קיבל הצעות עבודה מאוניברסיטאות אמריקאיות יוקרתיות. "נאלצתי לסרב מפני שרציתי לגדל את ילדי בארץ". שנה אחרי שפוטר הוא התקבל לעבודה באוניברסיטת לונדון. "זה איפשר לי לאכול ארוחת בוקר בבית בתל אביב ולהרצות אחר הצהריים בלונדון", הוא מספר. באוניברסיטת לונדון הוא הקים את המכון שנסגר במוזיאון התל אביבי, "אם כי ראוי היה שמכון כזה יפעל בישראל. עד היום הממצאים שלי מאוחסנים בירושלים".

פרופ' רוטנברג אינו המדען היחיד שנושא עמו זכרונות עגומים מתקופת כהונתו של זאבי כמנהל המוזיאון. רבים אחרים מתקשים להשלים עם היוזמה העירונית לקרוא את המוזיאון דווקא על שמו של זאבי, אדם שפעילותו בראשות המוזיאון היתה רצופה מחלוקות, סכסוכים וביקורת אקדמית ואמנותית בלתי פוסקת.

נטיותיו הנפשיות

במשך שמונה שנים (89-'81') היה רחבעם זאבי מנכ"ל מוזיאון הארץ ויו"ר ההנהלה. חמש שנים הוא היה יו"ר ההנהלה (94-'89') וחמש שנים חבר הנהלה (99-'94'). ועדת השמות וההנצחה בעיריית תל אביב כבר אישרה הצעה להנציח את שמו של זאבי בעיר; לפי אחת הפרשנויות, היא עשתה זאת בניגוד לתקנון שלה עצמה. סעיף ה' של התקנון קובע ש"בקביעת שמות זיכרון לאישים, מבכרים שמות המקובלים על כל האומה". עוד נקבע ש"על שמות הזיכרון של אישים מבני הדור דנים רק כעבור שנתיים מיום פטירתם". רק שני אישים, יצחק רבין ודוד בן גוריון, הונצחו בתל אביב זמן קצר אחרי מותם. תומכי ההנצחה בוועדה הסבירו שרצח פוליטי הוא סיבה מספיק טובה לחרוג מהוראות התקנון.

כציון לפעילותו ארוכת השנים של זאבי במוזיאון, הציע ראש העיר רון חולדאי לקרוא למוזיאון על שמו. שני ראשי העירייה שקדמו לחולדאי תומכים ברעיון. שלמה להט אומר ש"זו תהיה שערורייה אם המוזיאון לא ייקרא על שמו. הוא הקים את המוזיאון ומי שאומר אחרת סתם מעליל עליו". רוני מילוא אומר ש"המוזיאון הזה הגיע למה שהגיע בזכותו של זאבי. אף אחד לא חולק על כך שהוא עשה שם עבודה טובה ויפה".

חולקים דווקא יש. ורבים. חוקרי ארץ ישראל, ארכיאולוגים, מנהלי מוזיאונים בעבר ובהווה, אומרים שזאבי אמנם הקים מבנים מפוארים בשטח המוזיאון, אבל לא מילא אותם בתכנים מדעיים. אחדים מהם טוענים שדעותיו הפוליטיות השפיעו על דרך ניהול המוזיאון. ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב הסתכסכו איתו, חוקרי ארץ-ישראל התרחקו מהמוזיאון בתקופתו. גם הקהל הצביע ברגליו. למרות שעיריית תל אביב בראשותו של להט הזרימה למוזיאון סכומי עתק, בין 82' ל-85' קיבל המוזיאון מהעירייה 11 מיליון דולר ומספר עובדיו גדל מ-66 ל-91, ירד מספר המבקרים מ-360 אלף ב-84' ל-240 אלף ב-85' ול-225 אלף ב-86'.

"זה מה שיקרה גם עכשיו אם המוזיאון ייקרא על שמו של זאבי", אומר האמן והאוצר דוד טרטקובר. "אני לא נכנסתי למוזיאון כשהוא היה המנהל שלו, קראתי גם לאחרים לא להיכנס לשם עד שעיריית תל אביב תבצע טרנספר של גנדי מהמוזיאון. לפני שלוש שנים אצרתי שם תערוכה של משחקים ארצישראליים. עכשיו אני מנהל משא ומתן לקראת תערוכות נוספות. המוזיאון נמצא בהליך של התאוששות מתקופת גנדי. אם הוא ייקרא על שמו, התהליך ייעצר. אני לא אאצור שם תערוכות ולא אבוא לשם כמבקר. כמוני, אני מעריך, יעשו גם אחרים".

"אני לא בטוחה שזאבי היה רוצה שישנו למענו את שם המוזיאון", אומרת הארכיאולוגית אילת מזר. "הוא הרי היה זה שבחר את השם מוזיאון ארץ ישראל". מוזיאון הארץ נוסד ב-53' כשוולטר מוזס, אספן תל אביבי, תרם את אוספי הזכוכית והקרמיקה שלו לעיר והציע להקים מוזיאון שיכיל אותם. למרות שהעירייה הקימה את המוזיאון הקטן, הוא לא היה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. יוסי כלב, שהיה מנהל המוזיאון בין 77' ל-80' זוכר איך "בכל 25 בחודש התרוצצתי לקבל כספים מהעירייה כדי שאוכל לשלם משכורות לעובדים".

כל זה השתנה ב-81' כשהאלוף במילואים רחבעם זאבי מונה לנהל את המוזיאון. זה קרה בתקופה רגישה בחייו. ב-76' הוא התפטר מתפקיד יועץ ראש הממשלה לטרור והתקשה למצוא תעסוקה, אם כי בראיון לשבועון "העולם הזה" באוגוסט 85' הוא התפאר ש"היו לי, נכון לעכשיו, אפשרויות לקבל משכורת פי עשרה יותר גבוהה". גם תדמיתו היתה בשפל. ב-80' נחשף תמליל השיחה שלו עם טוביה אושרי, שהורשע ברצח הכפול של עמוס אוריון ועזר כהן.

ב-25 ביולי התגלו גופותיהם של שני הנרצחים בחולות אשדוד. באותו לילה התקשר אושרי לזאבי וביקש ממנו לבוא לדירה בתל אביב. אז אתה יכול להגיע? שאל אושרי. אם צריך, השיב זאבי.

שלמה להט נחלץ לעזרה. ב-68', כשזאבי היה אלוף פיקוד המרכז, להט היה סגנו. 13 שנים אחר כך זאבי ביקש מלהט עבודה. להט הציע לו לנהל את המוזיאון. במאמר ל"הארץ" בנובמבר 81' הוא הסביר שזאבי מעולם לא עמד לדין ולא הורשע. "אני מאמין כי יצליח להביא תנופה וחיים למוסד הזה. הישגיו בעבר ונטיותיו הנפשיות יוצרים סיכוי מצוין כי כך יהיה", הוא כתב. זאבי נכנע לדין התנועה. "לא ששתי לתפקיד", הוא אמר בראיון ל"העולם הזה". "נעתרתי לקבל את התפקיד רק משום שצ'יץ' לחץ עלי".

להט לחץ על כולם. הוא אמר שאם זאבי, "האיש הנכון במקום הנכון", לא ייבחר לתפקיד, הוא ינתק "כל מגע עם המוזיאון ולא יהיה אכפת לי יותר כלל מה קורה ומה יקרה למוסד הזה... אם גנדי ייבחר, עיריית תל אביב תעזור ככל יכולתה בתקציבים ובדרכים אחרות". להט שוחח עם כל אחד מ-27 חברי הנהלת המוזיאון וחבר הנאמנים שבחרו את מנהל המוזיאון וניסה, לדבריו, "לשכנעם בחשיבות מינויו של גנדי".

רוב חברי ההנהלה וחבר הנאמנים השתכנעו. ביום הבחירה, 3 בדצמבר 81', הפגינו חברי נוער שינוי בפתח לשכת ראש העיר נגד מינוי זאבי, שניים מחברי הנהלת המוזיאון, השופט המחוזי משה טלגם והפסל עמי שביט התפטרו, אבל זאבי נבחר ברוב של 15 תומכים מול חמישה מתנגדים.

קרן השפע

להט מיהר לקיים את הבטחתו. משכורתו של זאבי היתה המשכורת העירונית הגבוהה ביותר, 175% משכר מנכ"ל ממשלתי. כבר בשבוע הראשון לכהונתו של זאבי העביר להט למוזיאון 1.25 מיליון שקל. שבוע אחר כך הועברו למוזיאון שני מיליון שקלים נוספים. "בבואו למוזיאון זאבי הציג תנאי שלא יהיה מוגבל מבחינה תקציבית", הסביר להט את הנדיבות הפתאומית. סכומי הכסף שהעירייה העבירה למוזיאון היו כה גבוהים, עד שבקופת המוזיאון הצטברו עודפים. זאבי השקיע אותם במניות ובזהב.

הנדיבות נמשכה לאורך שנים. ב-87' ביקש זאבי תוספת תקציב של שלושה מיליון שקל ואיים בהתפטרות אם לא יקבל את הכסף. להט נכנע. "הגעתי למסקנה שאם ברצוני במוזיאון ברמה, אין לי ברירה אלא להתכופף ולקבל את תנאיו של גנדי", הוא אמר ל"הארץ" בנובמבר 87'. "נסעתי אליו ושאלתי: בסדר, מה אתה רוצה?"

ב-89' קיבל המוזיאון מעיריית תל אביב 4.5 מיליון שקל. באותה שנה סירב להט להעניק 20 אלף שקלים למרכז לסיוע לקורבנות אונס. שיחפשו תרומות, הוא אמר. המסורת נמשכת גם היום, כשזאבי ולהט כבר לא שם. ב-2001 קיבל המוזיאון, עם 200 אלף מבקרים, 11 מיליון שקל מהעיריה. מוזיאון תל אביב, עם 431 אלף מבקרים, קיבל 17 מיליון.

קרן השפע שעמדה לרשותו הפכה את זאבי לאיש עם חזון. הוא חלם שהמוזיאון יהיה "פרויקט מוזיאלי שעל ידו ייראה מוזיאון ישראל כגמד ירושלמי קטן". בספר המוזיאון לשנת הכספים 84-'83' הוא פינטז על מהפך אדיר. לתל אביב מגיעים כמיליון תיירים בשנה, הוא כתב; "אם יצליח המוזיאון במתכונתו החדשה לעכב את התייר הממוצע ולו ליממה אחת נוספת, נשיג תוספת שנתית של מיליון ימי מלון, שלושה מיליון ארוחות לפחות, שני מיליון נסיעות במוניות... לשון אחרת: מהפכה בכלכלתה של תל אביב".

המהפכה האמיתית התרחשה בתחום הבנייה. "הייתי במוזיאון עם אבא בתחילת הדרך ולא היה שם מקום אפילו לתת שתן", מספר בנו, פלמ"ח זאבי. "צאי לשם היום ותראי מה הוא בנה". זאבי הכין תוכנית בנייה ל-14 מבנים חדשים בשטח המוזיאון וביקש תמיכה ממשרד האוצר. "הסברנו לו שבמוזיאונים בכל מקום בארץ ובעולם קודם צוברים אוספים ומחליטים על קו אמנותי, ורק אחר כך בונים בניינים", אומר אדם שעבד במשרד האוצר באותה תקופה. "סירבנו לממן תוכנית כזאת. בגללו הרבה שנים המוזיאון לא קיבל תמיכה מהמדינה".

זאבי לא ויתר. הוא בנה תשתית תת קרקעית ל-14 מבנים, ומעל פני השטח נבנו כשלב ראשון שבעה מבנים חדשים, רובם ללא היתרי בנייה. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של משרד הפנים קבעה שזאבי פעל בניגוד לחוק. בעירייה סערו הרוחות, אבל זאבי סירב להופיע לפני ועדת הביקורת העירונית שדנה בבנייה הבלתי חוקית. "ראשי הוועדה לא ידעו כיצד לפנות אל מר זאבי כדי לשכנעו להופיע לפניהם", נכתב במאמר מערכת ב"הארץ" בינואר 84'. "הנה, למשל, ב-25 ליולי 80', סמוך לחצות, טילפן טוביה אושרי אל רחבעם זאבי וביקשו לפגוש אותו בו בלילה... והוא אמנם הגיע. יש פנייה ויש פנייה. תלוי בנסיבות".

להט שוב הוכיח נאמנות. הוא ניסה למנוע דיון בעניין בוועדת הביקורת, לקח על עצמו את האחריות לבנייה הבלתי חוקית ונתן למבנים הלא חוקיים אישורים רטרואקטיוויים.

סילוף היסטורי

בלהט הבנייה הורה זאבי לשפוך עפר על חלק מחפירת תל קסילה שבשטח המוזיאון ולשתול שם פרחים. עובדיו הרסו פסיפס מהתקופה הביזנטית כדי לבנות במקומו בניין משרדים. על כך הוא נחקר במשטרה; התיק נסגר מחוסר עניין ציבורי.

הפרויקטים השונים התנהלו ברוח צבאית. בניין המשרדים נקרא חפ"ק, המוזיאון הוקף בגדר שעלות הקמתה הגיעה למיליון דולר, כלבים שמרו על השטח, נשכרה גם חברת שמירה פרטית. לעובדים הותר לשתות רק ארבע כוסות תה ביום. "על כל דבר היה צריך לבקש ממנו רישיון מיוחד", אומר פרופ' רוטנברג. "עובד שנסע בזמן חופשה פרטית לחוץ לארץ ננזף מפני שלא ביקש רשות. סערה התחוללה בעניין המאמרים. הוא ביקש ממני לכתוב מאמר, שינה אותו בלי ידיעתי וכשהמאמר התפרסם התברר לי שאני חתום על משהו שאני לא מסכים לו. האווירה היתה מאוד לא נעימה".

את אנינה קפלן, מנהלת המוזיאון לתולדות תל אביב שהיה מסופח למוזיאון הארץ, הוא פיטר כשגילה שעברה את גיל 60. "ניסיתי להסביר לו שאני בעצם עובדת עירייה ועובדות עירייה פורשות בגיל 65, אבל הוא היה עקשן גדול ואמר שאני גוזלת משכורת שלא מגיעה לי". קפלן עזבה מובסת. "המוזיאון שלי היה במצב קשה. הוא לא העביר לנו כספים. נשארו רק שני עובדים, המנקה הפסיקה לעבוד. אני בת של מייסדי תל אביב, אמי היא ממשפחת שלוש, תל אביב בשבילי היא הכל. לא יכולתי לעבוד במוזיאון עם צרות כל כך גדולות".

המועצה המייעצת שמונתה כדי לסייע לזאבי בעבודה המדעית התכנסה פעם אחת בלבד. "עשינו סיור בעתיקות יפו ויותר לא נקראנו", אומר פרופ' רם גופנא מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היום גמלאי. "הוא ניהל את המוזיאון איך שהוא מצא לנכון, הוא עשה מה שהוא רצה, לא שיתף ארכיאולוגים ולא התייעץ". כשהארכיאולוגים פנו בתלונה ללהט אמר להם ראש העיר שהוא נותן לזאבי גיבוי מלא.

רק ב-1987 התחיל זאבי להתבטא באופן עקבי בזכות הטרנספר, אבל שנאת הזר חילחלה הרבה לפני כן למוזיאון שניהל. פרופ' יוסף בן ארצי, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, שעוסק בהיסטוריה של ארץ ישראל, אומר שכל עוד ניהל זאבי את המוזיאון, הוא התרחק משם.

"מוזיאון צריך לבטא את מיטב הידע המדעי בלי דעות פוליטיות. אצלו זה לא קרה", אומר בן ארצי. "הוא עירבב בין דעות פוליטיות לעבודה מדעית. פעם הרציתי שם על אחד מבתי הטמפלרים בתל אביב. הוא קפץ ואמר שזה בית של נאצים. אמרתי לו שזה לא נכון. כמה מהטמפלרים היו נאצים, אבל הטמפלר המסוים הזה לא היה נאצי. מכל מקום, גם עליהם צריך להרצות וללמוד. אי אפשר להתעלם מאנשים ומתופעות רק מפני שאנחנו מתנגדים להם".

פרופ' אלכס כרמל מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה התעמת עם זאבי על רקע דומה. זאבי ערך ספר על לורנס אוליפנט, דיפלומט וסופר אנגלי פרו ציוני שהגיע לארץ ב-1882, שהה בחיפה ובדליית אל כרמל וכתב ספר על חיפה. "בהקדמה לספר של אוליפנט זאבי כתב שהוא משמיט את כל הקטעים שהם מעניינו של הקורא הנוצרי ואינם מעניינו של הקורא הישראלי", אומר פרופ' כרמל. "הקטעים שהושמטו עוסקים בנוצרים בארץ ישראל. כדי להוסיף חטא על פשע הוא לא סימן אילו קטעים הושמטו. מבחינה אקדמית הוא עשה מעשה שלא ייעשה. על פי דעותיו הפוליטיות, מה שנוגע לנוצרים לא נוגע לנו. הוא היה יותר פוליטיקאי מאשר חוקר. אילו הוא היה חוקר אמיתי הוא לעולם לא היה עושה את מה שעשה, גם להשמיט וגם לא לסמן את מה הוא השמיט. הוא סירס את הספר. המעשה שלו הוא סימן של חולשה. הזכויות שלנו כאן הן כאלה שאנחנו יכולים לתת לנוצרים ולמוסלמים מה שמגיע להם בלי לחשוש".

את דברי הביקורת כתב כרמל בכתב העת "המזרח החדש" (כרך כ"ו). "אין זה אלא סימפטום ליחסנו אל מה שאיננו משלנו", הוא כתב. זאבי לא אהב את הביקורת. "הוא הכיר את השם שלי", אומר כרמל. "עשיתי מילואים בדובר צה"ל בלילות. לילה אחד הוא התקשר וביקש שאעביר הודעה שהוא פורש מתפקיד אלוף הפיקוד ושבפיקוד עורכים לו מסיבה. אמרתי לו שזאת ידיעה שיכולה לחכות עד הבוקר. הוא לא אהב את זה. הביקורת שלי הרתיחה אותו עוד יותר. הוא התקשר אלי וצעק בגסות נוראה שאני מנוול שרודף אחריו ואמר שאם יש לי ביקורת, הייתי צריך להגיד לו ולא לפרסם אותה. הוא אמר שהוא הזכיר את שמי בספר ובמהדורה הבאה הוא ימחוק את השם שלי. דבר כזה אף פעם לא קרה לי".

בשבוע הבא, מספר פרופ' כרמל, הוא עתיד לקבל תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת בזל על ספר שלו שעוסק במיסיון של עולי רגל מבזל בארץ ישראל. "הם תרמו הרבה לארץ. בין השאר הם יזמו את הרכבת הראשונה בארץ. אם זאבי היה יודע על מה אני מקבל את התואר הוא היה תולה את עצמו. זה בדיוק מסוג הדברים שהוא לא הסכים להם. הוא לא רצה לחשוף דברים שעשו כאן נוצרים".

פרופ' משה כוכבי מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היום גמלאי, נדהם כשהבין שמוצגים עם צלב הוסתרו במחסני המוזיאון. "אני ורבים מחברי חשבנו שזה לא צריך להיות מוזיאון פוליטי, אלא מוזיאון תרבותי-כללי. על הרקע הזה היו לנו הרבה התנגשויות עם זאבי עד שלא היו לו בכלל קשרים עם החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב".

דיסנילנד בסגנון צבאי

פרופ' יצחק בית אריה מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב חבר בדירקטוריון המוזיאון. בית אריה אומר שבכל הצבעה על הסבת שם המוזיאון לשמו של זאבי הוא יסתייג, "מכל הסיבות שרק יכולות להיות. אמנם הוא הטביע איזשהו חותם על המוזיאון, בעיקר מבחינת הפיתוח, אבל היו לו חילוקי דעות עם אנשי האקדמיה. אנחנו רצינו שלמוזיאון ולפרסומים יהיה דגש מחקרי והוא רצה דגש שטחי, ארצישראלי".

בסטודיו שלו על גבול יפו-תל אביב שומר דוד טרטקובר את ספר התערוכה "עיר במודעות", שהוצגה במוזיאון ב-88'. עשרות תצלומים של מודעות שונות, ללא הסברים. "רוב התערוכות שלו היו כאלה", אומר טרטקובר, "בלי אף משפט אקדמי, שום הסבר. הוא יצר דיסנילנד מקומי בסגנון צבאי. למוזיאון היה דימוי נמוך לפני שגנדי הגיע. הוא הרים אותו מבחינת מודעות בגלל היקפי הבנייה, אבל לא עשה שום דבר מבחינה מדעית".

חוקרים רבים התנגדו לשינוי השם ממוזיאון הארץ למוזיאון ארץ ישראל. כבר בשבועות הראשונים שלו במוזיאון הודיע זאבי על תוכניתו לשינוי השם. במוזיאון ישראל בירושלים התנגדו מחשש להטעיה ואף הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בטענה שתורמים פוטנציאליים שיבקשו לתרום למוזיאון ישראל בירושלים, יתרמו בטעות למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. בסופו של דבר נקבע שהמוזיאון ייקרא "מוזיאון ארץ ישראל תל אביב".

פרופ' בן ארצי אומר ששינוי השם ביטא מסר פוליטי. "מוזיאון הארץ הוא מוזיאון של כל בני הארץ. לשם ארץ ישראל יש קונוטציה של ארץ ישראל השלמה". זאבי מעולם לא הסתיר את אהדתו לארץ ישראל השלמה. ב-88' הוא בנה מגדל תצפית בשטח המוזיאון כדי שהמבקרים יוכלו לצפות מתל אביב בגדה המערבית. "למגדל התצפית יש גם גלריה", אומר טרטקובר, "אבל אין לה שום חשיבות מבחינה אמנותית. אי אפשר להציג שם תערוכות, היא קטנה מדי, יש שם יותר מדי חלונות ופחות מדי קירות. זה נקרא גלריה, אבל זה ממש לא גלריה".

ההתבטאות על טרנספר, ביולי 87', לא הפתיעה את עובדי המוזיאון אבל עוררה סערה מחוץ לו. כמה חברי הנהלת המוזיאון ביקשו מלהט שיפסיק את עבודתו של זאבי במוזיאון. להט סירב. "אנו חיים בחברה פתוחה וכל אדם רשאי להביע את דעתו", הוא אמר. "גנדי הוא אדם הגון שאומר מה שהוא חושב. יש הרבה מנוולים שחושבים כמוהו ואין להם האומץ להביע את דעותיהם בגלוי". רק בתחילת 89', אחרי שנבחר לכנסת בראש רשימת מולדת, נטש זאבי את הניהול השוטף של המוזיאון.

גם הקשר שלו עם להט התקרר. ב-93' רצה להט להעביר את מוזיאון היכל העצמאות בשדרות רוטשילד מניהולו של מוזיאון ארץ ישראל לניהול מוזיאון תל אביב. זאבי התנגד וביקש מחברי מועצת העיר שלא ייענו לדרישתו של ראש העיר. להט נעלב. שנים הוא שכב על הגדר למען זאבי וכשהוא מבקש טובה קטנה, זאבי מפנה לו עורף. למרות זאת, זמן קצר אחרי רצח זאבי ביקש להט מחולדאי שיקרא למוזיאון על שמו של הנרצח. "המוזיאון היה קרוב ללבו, מגיע לו שהוא ייקרא על שמו, מפני שהוא למעשה הקים אותו ומילא אותו בתכנים", מסביר להט.

על זה יש ויכוח.

"אנשים התנגדו לדעותיו הפוליטיות ולכן התנגדו גם למוזיאון".

הבלתי מונצחים

את מיכל גמזו הגישה הזאת מקוממת. אביה, ד"ר חיים גמזו, מת בפברואר 82'. הוא היה מבקר תיאטרון וניהל את מוזיאון תל אביב בשנים 50-'48' ובשנים 76-'62'. "הוא לא מונצח במוזיאון, אין אפילו אולם על שמו, כלום. כששאלתי את להט מדוע מתעלמים מאבי, הוא ענה לי בגסות שאין על מה לדבר. אבי גייס תורמים והעביר את המוזיאון ממשכנו הישן בשדרות רוטשילד לשדרות שאול המלך. כשעלה הנושא של שינוי מוזיאון ארץ ישראל לשמו של זאבי, מיד חשבתי על אבי", אומרת גמזו, תכשיטנית ורסטורטורית של תמונות. "לא רק שאין על שמו של אבי אולם במוזיאון, כשיצאה, לפני כמה שנים, חוברת על תולדות המוזיאון, אבי לא הוזכר בה. כמה ימים אחרי שזאבי נרצח כבר מתגייסת העירייה לקרוא למוזיאון על שמו".

למה זה קורה?

"גנדי בא מתוך האצולה הארצישראלית. הוא סימל אדמה, חספוס, להגיד את האמת, שורשיות. אבי היה אירופאי. הוא לא התיימר להיות צבר, לא היו לו חברים אנשי צבא. אנשים פה חיים את הצבא מהבוקר עד הלילה, אפילו בחיי האהבה שלהם. אצלנו בבית אף אחד לא ידע מה ההבדל בין סגן אלוף לאלוף משנה. הכל היה סביב המוזיאון והתיאטרון. לאבי לא היו חברים במקומות הנכונים והוא לא דיבר עברית בסלנג".

היא מתנגדת, היא אומרת, לקריאת המוזיאון על שמו של זאבי. "אם הוא לא היה נרצח, לא היו מחליפים את שמו של המוזיאון. זו החלטה שנולדה מתוך היסטריה והחלטות כאלו אינן תרבותיות".

הסופר יורם קניוק מתקשה לדבר על אביו, משה קניוק, שניהל את מוזיאון תל אביב במשך 31 שנים (62-'31'). בספרו "פוסט מורטם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ידיעות אחרונות) הוא כתב ש"המוזיאון, הוא קרא לו מוזיאום, היה חייו. הוא היה אב, אבל לא היו לו ילדים".

המוזיאון היה כל חייו, אומר קניוק. "בוקר, צהריים וערב הוא רכב על אופניו למוזיאון. אנחנו היינו משניים. הוא הביא למוזיאון תערוכות גדולות בזמן שתל אביב היתה נידחת, קטנה וחולית. הוא אירגן סדרת קונצרטים שמתקיימים עד היום. הוא הקדיש למוזיאון את כל חייו והוא לא מונצח במוזיאון. מנסים למחוק אותו, כותבים את ההיסטוריה מחדש. הדברים האלה כל כך עצובים שקשה לי לדבר על זה. זה נורא חורה לי. מעולם לא פניתי וביקשתי שינציחו אותו. אילו הייתי מנהל בנק או בעל בית חרושת לתחתונים, הכל היה נראה אחרת".

למה את זאבי ממהרים להנציח?

"זאבי ואבי הם שני דברים שונים. זאבי נרצח לאחרונה, כולם הכירו אותו. אבי שייך לעבר ובארץ לא מוקירים את העבר. אבי לא היה מרפקן, הוא היה איש צנוע שעשה את העבודה. אחריו באו מנהלים שהיו יותר מודעים ליחסי ציבור והוא נשכח".

במשפחת מזר לא מבינים איך זה שעוד לא הנציחו את שמו של פרופ' בנימין מזר, שחפר את תל קסילה. החפירה בתל קסילה היתה הראשונה שבוצעה במדינת ישראל ונשאה את הרשיון מספר 1 של אגף העתיקות. "למרות שהוא חפר שם אתר פלשתי חשוב, היה נשיא האוניברסיטה העברית בין 53' ל-62' והקים את הקמפוס בגבעת רם יש מאין, סבי לא הונצח בשום מקום, לא באוניברסיטה ולא במוזיאון", אומרת נכדתו, הארכיאולוגית אילת מזר.

פרופ' עמיחי מזר, אחיינו של בנימין מזר, המשיך אחריו את החפירה בתל קסילה. "אם כבר רוצים לקרוא למוזיאון על שם מישהו", אומר עמיחי מזר, "צריך לקרוא לו על שמו של ולטר מוזס, שעד היום מרבית המוצגים במוזיאון הם מתוך האוסף שלו. אבל למה בכלל לקרוא למוזיאון על שמו של אדם?"

נחלת הציבור

"מוזיאונים הם נחלת הציבור ולכן נמנעים לתת להם קונספט פרטי", אומר הפרופסור למוזיאולוגיה מרדכי עומר, שהוא גם מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות. "וילהלם סנדברג, שהיה המנהל הראשון של מוזיאון ישראל בירושלים, לא מונצח שם וגם לא מרטין וייל, שהיה מנהל מוזיאון ישראל במשך עשר שנים. המקרים שבהם מנהלי מוזיאונים זוכים להערכה כזאת בארץ ובעולם הם בודדים". על השאלה אם ראוי שמוזיאון ארץ ישראל ייקרא על שמו של זאבי, מסרב עומר להשיב. "כעמית שלו לא ראוי שאביע עמדה".

גם מתן וילנאי, שר המדע התרבות והספורט שאחראי, בתוקף תפקידו, על המוזיאונים, מסרב להביע עמדה. "אביו, זאב וילנאי, היה חוקר ארץ ישראל. שמו הועלה כמי שראוי שהמוזיאון ייקרא על שמו. לשר יש נגיעה אישית לנושא, לכן הוא לא יתבטא", מסבירה הדוברת שלו.

רוני דיסנצ'יק, שניהל את מוזיאון תל אביב בתחילת שנות ה-90, אומר שמי שרוצה מוזיאון על שמו צריך להקים אותו. "משפחת גוגנהיים תרמה הרבה כסף כדי להקים את מוזיאון גוגנהיים בניו יורק. כשוולטר אננברג ונטשה גלמן תרמו למטרופוליטן בניו יורק אוספים בשווי של מיליארד דולר כל אחד, איש לא העלה בדעתו לשנות את שם המוזיאון על שמם. הם העלו את המוזיאון לרמה של המוזיאון הטוב בעולם ומה שהם קיבלו זה שלט בכניסה ושלטים על יד האוספים שלהם. כשמוזיאון גוגנהיים רצה לקרוא את הבניין בשדרה החמישית על שמו של תורם, קמה שערורייה ציבורית. אם כבר רוצים לשנות שם של מוסד תרבותי, למה שלא ישנו את השם של המשכן לאמנויות הבמה לשמו של אורי עופר, שיסד אותו?"

עופר צוחק. "כמו שלא קוראים לתיאטרון הקאמרי על שם יוסף מילוא שהקים אותו ולמוזיאון התפוצות על שם מקימו, ישעיהו וינברג, כך אני לא חושב שצריך לקרוא לאיזשהו מוסד בעיר על שמי", הוא אומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו