בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנציקלופדיה מהלכת

מנחם מרקוס יכול להיות הגורו של דור התרמילאים ושל היאפים על הג'יפים. הוא מכיר אישית כל שביל ומעיין ויש לו סיפור על כל חורבה בישראל. אחרי 18 שנים כגיאוגרף הראשי עזב בכעס את רשות שמורות הטבע ותרם את הידע העצום שצבר לשתי אנציקלופדיות חדשות ומקיפות לידיעת הארץ

תגובות

לאחר שנים של תחקיר וכתיבה יצאו לאור שני מפעלים אנציקלופדיים שמשלימים זה את זה ויחד מספקים תמונה עדכנית ומלאה: אחד הוא "מדריך ישראל החדש" בהוצאת כתר ומשרד הביטחון - 15 כרכים של ניתוח רב תחומי של הארץ ואתרים נבחרים בכל אחד מאזוריה, והשני, "אנציקלופדיה מפה", בהוצאת "מפה", תשעה כרכים שכוללים כל מקום ואתר, חורבה ומעיין, ואדי ומערה, על ההיסטוריה שלהם כולל זו שנשכחה או הושכחה לאחר מלחמת העצמאות.

לצד אזכור כל יישוב יהודי מציינים ב"אנציקלופדיה מפה" על אדמות איזה כפר ערבי שננטש (מרצון או בכוח) הוא ממוקם, ומה היה שמו הקודם, אם יש כזה. אלפי אתרים שלא צוינו בעבר בשום מפה אזרחית עברית, נסקרו ונמצא שמם המקורי. אפילו הקו הירוק, שנמחק רשמית מכל המפות בימי גולדה מאיר, מופיע בו בקו שבור שאי אפשר להתעלם ממנו. ולמרות כל אלה אומר מנחם מרקוס, אחד הכותבים והעורכים הראשיים בשני המפעלים, שמאחוריו 15 ספרי מסעות וטיולים, כי שתי האנציקלופדיות, מלבד ערכן האקדמי, הן בראש ובראשונה הזמנה לטיול. לדבריו, אין מאחורי "אנציקלופדיה מפה" שום מגמה פוליטית או רצון לעשות צדק היסטורי עם כפרים ערביים שננטשו, או עם דוברי שמאל צעקנים שבתיהם יושבים על אדמות של כפרים ערביים, ועניינה מידע בלבד.

ובכל זאת: קיבוץ רגבים של התק"ם, למשל, הוקם ב-48' על אדמות הכפר הערבי שננטש קניר. קיבוץ אבן יצחק, גם הוא של התק"ם, יושב על אדמות הכפר בוטימאת. מושב כרם מהר"ל שבכרמל יושב על אדמותיו וחורבותיו של הכפר הערבי איג'זים, המושב בונים יושב על אדמות כפר לאם הערבי וקיבוץ כברי, כמה בנאלי, על אדמות הכפר הערבי כאברי. אנשי קיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר, לעומת זאת, שזה שנים מטיחים בהם שהם צדקנים שיושבים על אדמות שנגזלו מערבים, ישמחו לקרוא שאדמתם נקנתה בסוף המאה ה-19 על ידי הוועד האודיסאי של חובבי ציון, בכסף מלא, למטרת נטיעה של מטע אתרוגים.

"התגברנו פעם אחת ולתמיד על כל העכבות המטומטמות של הדורות הקודמים, שחשבו שאזכור שמו של איזה כפר שננטש ב-48' זה דבר מפחיד, מסוכן ומאיים", אומר מרקוס. "לעזאזל, זה אינפורמציה, שלשיטתנו היא אובייקטיווית. זה פרק היסטורי בארץ ישראל ואנחנו לא נוקטים פה שום עמדה: כל מעיין בישראל, כל נחל, אם יש לו שם - צריך להופיע בשמו. ואם קוראים לו עין אל-למון כי יש שם בוסתני לימונים שהיו מקור הפרנסה של כפר ערבי נטוש, אז למה שבמפה זה לא יצוין? למה שתופיע חורבה ללא שם? כי יש שם כפר ערבי שננטש?"

עצמאי בשטח

בשבת שעברה החליט מנחם מרקוס לבקר חברים ביישוב רעות. הוא יצא מביתו בהר אדר וכעבור חמש שעות ו-17 ק"מ של הליכה נינוחה הוא הגיע ליעדו שמח וטוב לב. אשתו חבצלת ואם שלושת ילדיו, שמתייחסת אליו בהומור נטול דאגות, באה אחר הצהריים ברכב המשפחה בנסיעה של 20 דקות כדי להחזיר אותו, אחרי ארוחת הערב, לביתם. במקרה זו היתה שבת שבה לא הוביל מורי דרך במסלול שבסופו אחדים מהם שוקלים להחליף מקצוע, לא שעט בראש מטיילים תמימים ומעולפים שבתוך זמן קצר מבינים שהם נמצאים במקום ששום אמבולנס חפץ חיים לא יתקרב אליו, לא ניווט ג'יפים מאובזרים למשעי מאזור המרכז, לא סייר לבקשת גוף כלשהו עם תורמים פוטנציאלים מארצות נכר במחוזות שאחרי ביקור בהם ברור להם לגמרי למה הם בנכר ולא פה, ולא היה בשיאו של שום מסע הישרדות, לבדו בישימון כלשהו ("כמו עז", אומר נחום ברנע, ידידו מימי הצנחנים).

מאז מסע הסבולת הראשון שלו - 50 ק"מ מתל אביב לחדרה, שאליו יצא בגיל 13 עם חברים בני גילו - הקיף מרקוס את כדור הארץ במו רגליו, מבחינת הקילומטרז' המצטבר, יותר מפעם אחת. "הוא התנסה בימי חייו", כותב יהונתן נדב, עורך ספרו "טיולי אתגר (ונוסטלגיה)" בהקדמה לספר, "כמעט בכל המצוקות והתלאות שהטבע עשוי להמיט על אדם, אף על פי שהוא עצמו ראה בכולן, בשעתן, חלק מהנה ומועיל של הטיול".

פעמיים הוא כמעט התייבש למוות. הוא נפל והחליק 800 מטר על ישבנו במורד קרחון בהרי הפירנאים כשהוא גורר אחריו חבר עם רגל נפוחה מנמק. הוא קפץ ראש לים מצוקי ראש הנקרה ורק בדרך נס יצא בפציעות קלות בלבד. שק השינה שלו הטביע אותו בנחל דרגות. הוא היה תלוי זמן לא קצר בקצה חבל באורך 300 מטר שהסתיים 30 מטר מוקדם מדי, ואף גרם למרדף צה"לי כשהילך, לא ממש לתומו, על דרך טשטוש. למרות כל מה שאומר מרקוס על היכחדותו של זן הישראלי המטייל ברגל, הפך הספר ההוא, שלהקדמתו מצורפת אזהרה חמורה לא לעשות את מה שמרקוס עשה ועושה, ללהיט וכמוהו גם "טיולי ישראל דרום" שלו, שממנו נמכרו 40 אלף עותקים. "לא ייאמן", הוא אומר. "כמו מאיר שלו ועמוס עוז".

מרקוס, יליד תל אביב וכמעט בעל תואר שני בגיאוגרפיה, גיאולוגיה וגיאומורפולוגיה, הוא מין מכשיר מכוון ומדויק, שפועל בלי הפסקה עד שמנתקים אותו מהחשמל או מוציאים ממנו את הבטריות. ככה הוא הולך, מרצה, קורא, כותב, מצטט מאפרים קישון או נואם על ג'ים מוריסון, מבשל ואוכל, וככה הוא גם מדבר. "שילוב נדיר שאין כבר היום כמוהו, של טייל בעל ידע אנציקלופדי ומספר סיפורים מקסים", אומר ידידו אליק רון.

"כשהולכים ברגל החושים חדים מאוד, גם בגלל העניין הבטיחותי", מסביר מרקוס את העדפתו. "בעיקר כשנמצאים לבד, הסיכוי לצאת בשלום מתקלה הוא לא גדול, לכן מקדם הערנות גבוה מאוד, אבל זה גם משליך על העיניים שקולטות את מה שקורה. אף פעם לא הצלחתי לקלוט נוף בצורה כל כך חריפה כמו כשאני הולך לבד. אני חולף על פני אזור מסוים ואני אחר כך מסוגל לשחזר אותו במדויק. קולט הכל. את הצמחייה ואת המים ואת הסלעים והצורות וזה זיכרון שממש נצרב במוח בגלל שאני לבד. הכל מצולם לפרטי פרטים".

הוא לא הולך רק למען ההליכה ולמען האתגר, הוא אומר. "יש לי גם עניין מקצועי במה שקורה סביבי, לראות את אותן תופעות שראיתי בסיני ובנגב - גם בטורקיה ובגרנד קניון, זה ממש מטריף אותי. פתאום אני קולט שזאת בכלל תופעה עולמית". ההנאה הזאת מספקת את צורכי הבידור שלו. "אשתי מתלוננת שבערב אין לי כוח ללכת להצגה או לקולנוע. לי כבר היה הבידור שלי מהבוקר עד הערב ועכשיו אני זקוק למנוחה, כן. אני צריך להודות לאלוהים שהעבודה שלי ממלאת אותי לגמרי. היא חומר למחשבה, חומר להתרגשות, רקע לאופוריה".

הניווט באזורים חדשים, למשל. "פעם ראשונה שצנחתי למקום, בהרי קצ'קר בטורקיה. אז בהתחלה המבוכה הראשונה, רגע, איפה הצפון? ותוך שעה אתה אומר, וואללה, בדיוק כמו ללכת בנגב. אתה מבין שעוד שני ואדיות זה פנייה ימינה ובאוכף הזה ולא בזה. כיף לא רגיל, תחושה פמיליארית עם השטח שאתה מוצא בו את דרכך ומבין את החוקיות של הטבע. אתה קורא אותו נכון, מזדהה עם המפה. טוב, את העניין הזה של ניווט וההתרגשות מהצלחה בניווט אנחנו גוררים מהצבא. כי זה אחד המבחנים החייליים הכי חשובים".

מרחב המחיה מצטמצם

הפוליטיקה מצמצמת לנו את הגיאוגרפיה, מתלונן מרקוס. "היום אנחנו במין טרגדיה טריטוריאלית, כל כמה שנים המרחב שלנו הולך ומצטמצם. האזור שבו היה לאנשים כמוני, שהיו מטורפים לעניין של גילוי ארץ חדשה, המרחב להתבטא בו, להכיר, ללמוד, לגלות עולם, היה בעיקר בסיני ולא הספקנו לגמור אותו. אני מדבר על השנים 80-'69', שאז הייתי בסיני בממוצע 120 יום בשנה, כל שנה; מוביל מטיילים או הולך לבד ומחפש נתיבים חדשים. לבד כמו ברברי ומה-זה נהנה. קניונים, מפלים, מעיינות.

"אנשים מהדור שלי, ילידי קום המדינה - לנו היו הסיפורים של ההורים, אבל הם לא היו על שטח המדינה. הם היו על ואדי קלט, על החרמון, על נחל קדרון. מה היו היעדים הנכספים של גדוד העבודה, שאבא שלי היה חבר בו? להגיע לבופור. לקלעת א-שקיף. צמחנו על סיפורים שמעבר לקו הירוק. אז בהתחלה גילינו את הארץ הקטנה, את הרי הנגב, הוואדיות בגליל, המערות בכרמל והמעיינות בהרי ירושלים ואחרי מלחמת ששת הימים הבנו שיש לנו ארץ חדשה לגלות. השתחררתי מהצבא וקלטתי פתאום לאיזה עולם נפלא אדם כמוני נכנס: עוד אין לי משפחה ויש לי כל הזמן שבעולם להיות מרקו פולו של השומרון, מדבר יהודה הצפוני, הרי חברון, רמת הגולן.

"במשך שנים לא הפסקתי להתרוצץ שם וככל שהן חולפות, אני מבין עד כמה זה היה סוג של הזרקה - אופוריה מתמשכת, לראות באיזה מרחבים אתה יכול לנוע, בלי ויזה, בלי שומרי גבול, בלי מטוסים ובלי רכבות. עולה על אוטובוס של אגד, נוסע לנואיבה, יוצא לשבוע של מסע, בא הביתה לשלושה ימים, חוזר לסנטה קתרינה. זה לא קובע את ההתייחסות הפוליטית שלי, אבל אני לא יכול להתעלם מהטענה האמיתית, גם שלי, שהשטחים שלנו מצטמצמים כתוצאה מהסכמים פוליטיים כאלה ואחרים שאנחנו עושים; האוכלוסייה שלנו גדלה בצורה בלתי מבוקרת והתוצאה היא שאנחנו הולכים בארץ הזאת לקטסטרופה אקולוגית, שהיא בעיני הרבה יותר מאיימת מהתנזים. אסור להגיד את זה, אבל המושג הלא סימפטי מסוף שנות ה-30, לבנסראום, מרחב מחיה, מתחיל להיות אקוטי".

הוא מתכוון גם למה שנקרא בישראל פיתוח. "כביש חוצה ישראל, למשל, ממש מחריד אותי. כמה קילומטרים רבועים מה-20 אלף שעוד נותרו לנו הולכים להיעלם עכשיו מתחת לכבישים וגשרים עיליים? אני לא נדרש לוויכוח אם זה יפתור את בעיית התחבורה; מן הסתם לא יפתור. מחריד אותי שטרקטורים ישראלים, ביוזמה ישראלית, הולכים למחוק טריטוריה. אתה הולך על כביש? נח על כביש? אוכל סנדוויץ' מתחת לכביש? לא. המשמעות היחידה היא שעוד חתיכת אדמה נעלמה".

עד לפני שנתיים ובמשך 18 שנים הוא היה הגיאוגרף הראשי של רשות שמורות הטבע, שסבל, לא ממש בשקט, את השתנותה ההדרגתית מגוף שעניינו שמירת טבע למוסד שעניינו, לדבריו, הצבת קופות רושמות בשמורות שנפגמו כדי לקלוט כמה שיותר מבקרים. אחרי כמה סצינות קולניות, שהצטרפו לשנים אחדות שבהן השתלח במנהליו, הוא מצא את עצמו בחוץ. "מנחם מרקוס עבד ברשות קרוב ל-18 שנה כממונה סקרים", מוסר דובר הרשות, יפתח קרמר. "לאחר שסירב לקבל הצעות לתפקידים אחרים ברשות, סיים את תפקידו".

"הרשות כבר כמה שנים טובות מורכבת מפקידים", אומרת יעל שהם, שהיתה הדוברת הראשונה של הרשות, "מאנשים שהטבע לא ממש אכפת להם, ומנחם, שהוא נכס שאין שני לו, אדם בלתי רגיל, ידען עצום, כותב מופלא, איש אשכולות, סייר ממדרגה ראשונה עוד מהצנחנים, וכל מי שנתקל בו מעריץ אותו ואני ביניהם, אז הוא בחוץ? הם היו צריכים להאחז בו כמו בקרנות המזבח".

"היום המצב ברשות נהדר", אומר מרקוס בציניות. "המצוקה, ההתמוטטות הכספית, גורמות להקפאה בפיתוח, כלומר בקלקול הטבע. במבט לאחור אני קולט שכל המשברים שעברו על הרשות בעבר רק היטיבו עם הטבע והנוף, כי לא היה כסף להמשיך ולשפץ שמורות טבע. הלוואי שהרשות היתה במצוקה תמידית ואז היה נשאר כסף רק למחקר ולשמירת טבע".

לוחם בלי מרפקים

חברו הקרוב ספי בן יוסף קורא לגוף הזה "הרשעות להגנת הטבע". "זה גוף גדול שיש לו מנדט ממשלתי לטפל באופן בלעדי ובלבדי בקפיטל של כל הציבור ומתוקצב על ידי ועל ידך ומתנהג בפקדון השטחים הפתוחים ושמורות הטבע כאילו הוא בעל בית", אומר בן יוסף. "מנחם, במשך שנים, היה מאתר מעשים שעל סף שחיתות וכשהיה מתריע וצועק, היו משתיקים אותו בעדינות. אז הוא היה מספר לי ואני הייתי מכניס להם דרך כתב העת 'טבע וארץ', או גלי צה"ל או 'ידיעות אחרונות'. מנחם עלה שם יותר מפעם על פגיעה בשטחים, שימוש לא נכון בחומרים, שימוש פרטי ברכוש הציבור, דברים שכל מיני יואב יצחקים היו מלקקים מהם היום את האצבעות. אבל מנחם הוא איש בלי מרפקים שלא יודע להילחם".

את כל המלחמות שלו ברשות ניהל מרקוס בעצם לאחר מעשה, וברובן גם הפסיד. "הגעתי לרשות בתחילת שנות ה-80 לבקשתו של המנכ"ל אז, אדיר שפירא", הוא מספר. "בשנים הראשונות הייתי שפוט של המסגרת והרעיון, ולאט לאט קלטתי שזה מוסד ציני שמנהליו לא ממש קמים בבוקר עם תחושת שליחות, מוסד שהולך ומתמסחר וששמירת טבע לא מעניינת אותו. אותנו, אנשי השטח, שולחים להיות מין עלה תאנה לכסות על הערווה האידיאולוגית, ואילו ההנהלה צינית ועסוקה בהפיכת שטחי טבע ונוף לביזנס.

"זו מעילה במנדט. פתאום מחליטים על סגירת השמורות ומציבים בכניסה קופה רושמת. אמרתי קיבינימט, הכל כל כך קטן, למה כל שנה אתם מכריזים על איזה חבל ארץ כעל שמורה סגורה קולטת קהל? בכל מקום צריך לעבור פקיד - במס הכנסה, בקופת חולים - תנו לפחות להיכנס לטבע בלי פקיד. ופתאום קלטתי שהרשות הפכה את הטבע למין קרדום לחפור בו. אם זה עוד היה עולה בקנה אחד עם שמירת טבע ולא עומד בסתירה לה, ניחא, אבל הם פשוט הרסו את הטבע כדי להכשיר מתקנים למטיילים המשלמים".

את הנתק המתרחב בינו לבין הרשות ממחיש הסיפור הבא: שיטפון אדיר בנחל דוד סחף ב-96', לשמחתו של מרקוס, את כל הגדרות, השבילים המעוצבים, הקופה הרושמת, "ויצאה הכרזה לתקשורת ששמורת נחל דוד נשטפה לים המלח ונהרסה. בבוקר שלי יחימוביץ' מבקשת ממני תגובה בעניין הרס השמורה. איזה נהרסה? שטפונות כאלה זו חוויה נופית אדירה, האירוע האולטימטיווי במדבר, משהו שמי שראה לא ישכח לעולם. אמרתי לה, בשידור כמובן, שאם הדרכים, הבלטות והקופה הרושמת נהרסו, אז כנראה שאלוהים לא חשב שזה צריך להיות שם. איזה מין טמטום לחשוב שזה הרס השמורה, אמרתי. השיטפון הוא הטבע, לא מה שהאדם בנה".

עד היום הוא לא מבין איך זה שלא פיטרו אותו כבר אז. במחשבה שנייה הוא חושב שהסיבה היתה סיורי האח"מים, שעליהם היה מופקד. "בכל המוסד הענק והמפואר הזה, עם הדוקטורים שלו, לא היה מלבדי אדם אחד שהוא גם איש שטח וגם מדבר שפה זרה. ואני מדבר אנגלית, צרפתית וערבית והם הבינו שזה נכס טוב לעבודה".

אז באילו מלחמות הפסדת?

"בעיקר בעניין של מכתש רמון. זה פשוט הוציא אותי מהכלים. הם החליטו להפוך את המכתש לשמורה ולטעמי הרסו את אחד מחבלי הארץ הכי יפים. מכתשים, צריך להבין, זה מורשת הטבע של העולם ומכתש רמון מופיע ברשימת המורשת של יונסק"ו. על מערכת של דרכי עפר, עבירות לחלוטין לכל סוגי רכב, החליטו לפרוש דרכים סטנדרטיות. פרשו מצעים לבנים על התשתית האדמדמת של המכתש במין ניגוד קונטרסטי מחריד, דגמים גיאומטריים שעב"מים מציירים, וכל דרך כזאת - 'דרכים משתלבות בנוף' הם קראו לזה - נגמרת בחניון טרפזי עם קוביות אבן ובתי שימוש שמזהמים את מי התהום. משהו זוועתי שעומד בסתירה גם אסתטית וגם נופית לטבע של המכתש, שעד אז הצליח להישמר די יפה. והכל בניגוד אינטרסים למנדט שלהם של שמירת טבע".

איך ניסית להילחם בזה?

"היו כתבות שיזמתי. לא עזר. מעבר לחוג מצומצם של משוגעים אמיתיים לדבר, אין לציבור עניין רב בנושא הזה. עזוב אותך, יש דרך, מגיעים לקיוסק, מרביצים קולה. הדרכתי לפני כמה שנים טיול באופן פרטי ושפכתי את מררתי ואיזה בחור עשה לי פרובוקציות. התברר שזה היה אייל חלפון, שנתן על זה קטע של שמונה עמודים ב'העיר'. המנכ"ל אורי ביידץ ירד מהפסים. גם אז לא פיטרו אותי".

בנחל עמוד הוא ניהל מלחמה נגד התוכנית לאפשר לפקח לגור בתוכה ולשנות בכך את המאזן הטבעי במקום. בנוסף הוחלט שצריך לדאוג לתעסוקה גם לאשת הפקח וליד המעיין הוקמה תחנת מידע. "איזה מידע? ארטיקים, קרטיבים. רתחתי. בונים מבנה בשמורה ומוסיפים לכלוך על זה של המטיילים. הפסדתי, אבל זה נסגר מסיבות אחרות".

ועוד מלחמה קטנה. "ב-95' אני מגיע כדרכי לעין ירקעם בתוך המכתש הגדול ולתדהמתי אני מגלה שהרשות הכשירה מגרש חניה שנוגס באתר ארכיאולוגי, מצודה רומית עתיקה. את כל רצועת המגן הרסו לפני שעשו סקר מקיף ומי יודע במה פגעו שם. מההנהלה נמסר לי שמגרש החניה שהוכשר הוא שירות חשוב ביותר לציבור ובוצע בברכתה ובאישורה של רשות העתיקות. הרמתי טלפון לדב נחליאלי, קמ"ט ארכיאולוגיה של הנגב, והתברר שהם כבר הגישו מחאה חריפה לרשות לשמירת הטבע על הרס עתיקות. לא הבנתי את הציניות המזלזלת הזאת".

דובר הרשות, יפתח קרמר: "מתוך 350 גנים לאומיים ושמורות טבע בישראל, רק ב-57 נגבים דמי כניסה. סגירת השטח נועדה כדי לשמרו, לכוון מטיילים ומבקרים, להגביר את חוויית הביקור באתר באמצעות הדרכה, הסברה והמחזה, שירותים, מזנון, בטיחות, ביטחון ועוד. ידוע ומקובל כי סגירת שטח היא הדרך הטובה ביותר והיעילה ביותר לשמר ערכי טבע, נוף ומורשת. בכל שנה מבקרים שישה מיליון איש בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע, מתוכם שני מיליון תיירים (למעט שנת 2001), המשבחים את הביקור, השירות וחוויית הביקור.

"בנוסף, בחינה כלכלית תראה כי כיום אף אחד מהגנים הלאומים ושמורות הטבע אינו רווחי ואינו מחזיק עצמו כלכלית. בשנים שבהן אין משבר תיירותי, עשרה גנים לאומיים ושמורות טבע רווחיים. הרשות, שאינה מקבלת תקציב ממשלתי ואין בידה בסיס תקציבי, מניידת תקציבים מאתר לאתר כדי לשמור על ערכי הטבע, הנוף והמורשת".

פינוק אמיתי

הוא אוהב לטייל עם אנשים, אבל הרבה יותר מזה הוא אוהב לטייל לבדו. "יש לי תאווה עצומה ללכת לבד, ימים על ימים. יש בזה משהו אינדיאני, כנראה. מסע לבד עשרים יום באלפים, 400 קילומטר על קו פרשת המים, מפסגה לפסגה, מקרחון לקרחון. מסע בודד בשמורות טבע בארצות הברית. הלכתי חמישה ימים בתוך הגרנד קניון ונתקלתי בשני אנשים. ומסע של עשרה ימים בהרי הרוקי, שאותם חציתי מצד לצד ונקלעתי לסופת שלג מעל אספן".

אתה מכיר אנשים נוספים שהולכים ברגל לבדם?

"אנשים בדרך כלל חוששים ללכת לבד. אצלי זה אולי סוג של מבחן, להוכיח שלמרות גילי המופלג, 54, ולמרות שבשנים האחרונות אני גדל בעיקר קדימה ולצדדים והכושר הוא כבר לא אותו כושר - אני עוד מסוגל לעשות את מה שעשיתי בגיל 21. זה צורך. אני גם דברן לא קטן ובשבילי זה היה עוד מבחן: עשרים יום בלי לדבר".

היית חוזר היום על המסע באלפים?

"עוד אין לי בעיה ללכת 20 קילומטר בבת אחת, אבל לא בטוח שאני אעשה את זה במשך עשרים יום רצוף באלפים. זה כבר נראה לי קצת מפחיד. אני כבר לא מתעורר בבוקר עם המחשבה על עוד איזה אתגר מטורף. והקטע של ההסתכנות, אני רק עכשיו מתחיל לקלוט כמה זה היה אווילי. כי במסגרת הצבא היו כל כך הרבה הזדמנויות מפוארות ליהרג, שזה היה ממש טיפשי לחטוף אותה בנפילה מאיזה קיר או התייבשות או קפיאה".

לפני שבע שנים הצטרף מרקוס, כמתנדב באית"ן (היחידה לאיתור נעדרים), למשלחת שיצאה לבהוטן לחפש את המטייל הישראלי ניב כורך שנעלם. על המסע ההוא, שבו מצאו לבסוף את גופתו של כורך, כתב מרקוס ספר שיצא לאור לפני שלוש שנים. כורך, הוא אומר עכשיו, לא היה תרמילאי אופייני. "בחור בן 24, מ"פ בבה"ד 1, עם עבר של סיירת מטכ"ל וסיירת גבעתי, שהחליט לחצות את ההימלאיה מטיבט לתוך בהוטן, באזור שהסינים שולטים בו והוא אסור לתיירים. הוא רצה לגלות ארץ חדשה. הוא רצה הרפתקה. הוא רצה סיכון. הייתי בדיוק כמוהו".

לעומת זאת, מרקוס מסתייג מהתרמילאות "הנוסעת והרובצת לסירוגין". זה מעולם לא משך אותו, הוא אומר. "אני איש של תנועה, לא איש של זולה, של סתלבט, של שאנטי. אני צריך את הדינמיקה של התנועה, את האתגר, ואלה קיימים היום רק אצל חובשי הכיפות הסרוגות. והם באמת הולכים. במדבר יהודה, בהר הנגב. מקצוענים. בני עקיבא. אלה שרואים אותם יותר ויותר בבה"ד 1. הם רואים בהליכה, בהתנדבות לצנחנים, את השליחות האמיתית שלהם. ואני יוצא איתם הרבה, בעיקר מדריך השתלמויות שלהם, מכין את המדריכים שלהם".

אבל הוא נענה בחיוב גם להזמנות להדריך טיולי ג'יפים, בעיקר במדבר יהודה ועכשיו גם בטורקיה. אבל יש לו תנאי: "הם עושים מה שאני אומר להם. אני קובע להם הכל חוץ מענייני אוכל וענייני סקס בלילה. הכל. אני יותר נהנה מטיולים רגליים, אבל זה פינוק אמיתי. היום חלק גדול של הטיילים בגילים 50-40, בעלי יכולת, הם אנשים שאוהבים את הנוף דרך הג'יפים, וזה מאה אחוז בעיני. האתגר שלהם הוא נהיגה בשטחים קשים".

ואלה אנשים שקיבלו טראומה לכל החיים ממסע מים אל ים?

"בטוח. היום הכיף שלהם זה להעביר את הסלון לג'יפ ולהתקדם בשטח. מיזוג, חימום, טלוויזיה, מחשב. בטיולים שלנו בעבר היינו מחכים לארוחה של שני משולשי גבינה, פלפל ירוק וקרקרים של לחמית, ובגלל זה היינו נראים כמו רוברט רדפורד, והיום זה סטייקים, סלמון מעושן וכבד אווז שנשלפים מכל מיני פינות מקוררות היטב בג'יפ. כל הנושא של חניון לילה, זה ממש הפנינג. יינות, מוסיקה. בינינו? אחלה".

איך זה שהטלוויזיה עוד לא גילתה אותך? לא היית יכול לעשות משהו כמו "מסע עולמי"?

"אני לא יזם גדול, זה נכון. 'מסע עולמי' זאת תוכנית נהדרת ואני חייב לומר שבשמחה רבה הייתי מחליף את המנחה, כי הוא מראה דברים נהדרים אבל מוציא לך את החשק לבקר בהם. את הדברים הכי נפלאים הוא מתאר כאילו הוא סופר גפרורים בבית חרושת. אבל לקלקל את הנוף, להרוס את היופי של הטבע - אפילו הוא לא מצליח".

גם אצל הטיילים יש ברנז'ה עם קרבות יוקרה?

"הדבר היפה אצל אנשי השטח זה שלא משאירים שום דבר בבטן: כל דבר חדש - טלפונים. השביל הזה, אתה מכיר? שמת לב שבפנייה ימינה מסתתר מעיין מדהים? כל הזמן רצון להזין את הקולגות שלך, כי הם קולגות. גם אנשים לא מוכרים שמתקשרים, אתה מיד שופך עליהם הכל; לא עושה חשבון של פרנסה, מוניטין".

מישהו מהילדים שלך מגלה נטיות להמשיך את דרכך במסעות רגליים?

"רק הקטנה טיילת אמיתית, אבל היא בחיים לא תלך לבד. היא חייבת כל הזמן אנשים סביבה. הבן האמצעי שלי, שהוא נגן גיטרה מדהים ונגר מוכשר ואוהב אדם, מקפץ בימים אלה בנחל יבנאל מתחת לגבעות שרונה עם חבורת הרוחניים של ה'ריינבו' ולצערי לא מגלה נטיות ללכת לצבא, והבת הגדולה מדריכה ב'האמרים', שזה סיירת מטכ"ל של הבנות. אבל אולי. אין לדעת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו