בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ועל פרשות מים ושכשוך רגליים

תגובות

כי מציון תצא תורה - אבל מתכונים חדשים לספרות דווקא מתל-אביב. מחשבה זו עלתה בדעתי למקרא רשימתו של עורך מוספו הספרותי של "הארץ", בני ציפר, "חוזר הניגון שזנחנו לשווא" ("תרבות וספרות", 12/01). טור ראשון ביקורתי של עורך המוסף עצמו לא חזון נפרץ הוא. לפיכך קראתי את הדברים בעיון רב, שורה אחר שורה ואות אחר אות ואף על הפסיקים ושאר סימני הדפוס לא פסחתי. שלא יאמרו: הוציא דברים מהקשרם, כנהוג אצלנו.

ובכן, מתברר כי אחרי ארבעים שנה שבהן נרמסה השירה העברית ברגלי "אוונגרד שטען לשירה בגובה העיניים" (ומן הסתם גם בגובה האוזניים, מה שחשוב לא פחות! - נ"ז) התחרשו כלי השמע שלנו "אט אט למוסיקה שלה". ורק עכשיו, כעבור ארבעים שנות התחרשות אטית, נתגלה המוצא: "חוזר אלינו הניגון האלתרמני שזנחנו לשווא, וחוזר בגדולות".

מכאן למדתי שלושה דברים: על אחד כבר עמדתי - (נתחרשנו), השני - אם אני מבין את הדברים לאשורם - שאלתרמן זה לא ניתן להיפטר ממנו (זנחנו "לשווא" והנה הוא שוב חוזר!), והשלישי - לא סתם חוזר, כי אם "בגדולות". והיכן הן הגדולות האלה? מה השאלה, בקובץ שיריו של דורי מנור, מתרגם בודלר מחונן ומשורר מנורי, כלומר בגובה עיניו ואוזניו שלו, שספרו החדש "מיעוט" מהווה "ציון דרך ופרשת מים בשירה העברית מעצם החוצפה המבורכת שלו להתחיל לחשוב על שירה מאלף-בית ולחזור - כמו לא היו עמיחי, וולך וויזלטיר מעולם".

במלים אחרות: שירה מאלף-בית, אף כי אותו מנור עצמו, בליברית שחיבר לאופרה חדשה של עוד פרשת מים, דווקא מכתיר את יצירתו בשם "אלפא ואומגה". להשכילנו, כי גם הלשון העברית שלנו היא פחות מדי פאריסאית ויותר מדי פרובינציאלית מכדי להשתמש בה לצרכים בינלאומיים. לפחות לעניות דעתם של בעלי העיניים והאוזניים הגבוהות החדשות.

ומה באה "חוצפתו המבורכת" של פרח הרוע הצעיר (כולו בן 25, כמדומני) ללמדנו: שצריך לחזור "אל הבסיס: המשקל, החרוז, הטכניקה והשלמות הצורנית". וזאת, לא חלילה "כמפגנים של זחיחות אלא להפך" - אליבא דבני ציפר - "כביטוי של ניהיליזם, של הרס הכל מבפנים, אט אט, בתקתוק חרישי". במלים אחרות: עיקרה של הפצצה המתקתקת שלנו אף לא רק בחזרה לאלתרמן ולבודלר, אלא גם ל"ניהיליזם של הרס הכל מבפנים... המתאר את ריקבון הגוף במסווה של שיר הלל ליפי הגוף". ועל אותו משקל, "השליטה המושלמת בעברית (אגב, רק בישראל זו שלנו משבחים משורר על שליטתו בלשונו - נ"ז)... הולכת יד ביד - איזה פרדוקס טראגי - עם ניכור והתנכרות גמורים לארץ שבה פורחת העברית", ארץ "אשר כל משורריה סטרייטים" - ציטוט משיר מנורי. ונשאלת השאלה: כולם? לא, יש צדיק אחד בסדום (סליחה, סדום באמת לא מתאימה כמטונימיה בהקשר זה). אלא שגם הוא, הלא-סטרייטי, הוא לרוע המזל "מוג-לב פתטי שמכה נשים". (מי זה? מי זה?).

עכשיו בוודאי מבין אלתרמן המסכן בקברו מדוע זנחנו "לשווא" את בת שירתו: גם סטרייטי לא היה, המסכן, גם לא "ניהיליסט של הרס הכל מבפנים" וגרוע מכל - מעולם לא גילה "ניכור והתנכרות גמורים לארץ", על אף שהות לא קצרה בצרפת. אגב כך מגלים גם מנור וגם עורכו, כי אינם נוהגים לבקר בכנסים אקדמיים של חוקרי ספרות. שם לא נזנחו אלתרמן ובת שירתו מעולם: אדרבה, שם הם מהווים את כף התקוה הטובה לכל חוקר וכותב דיסרטציה שאינו משתוקק לכתוב על משוררים חיים, וכאלה שנפטרו לא מכבר, אבל גם אינו רוצה לכתוב על שירתו המוקדמת של אד"ם הכהן או על המטאפוריקה של "אל הציפור". בדוק ותמצא שלפחות רבע מוויעודים נכבדים אלה מוקדש לחיטוטים אינסופיים ביצירת אלתרמן, ובעתיד בוודאי גם בחייו. אבל זה בסוגריים.

כאן המקום להרגיע את פרחי המשוררים הצעירים ולהבטיח להם, כי ניתן "לחתור למוסיקה הנכונה", ואפילו להוות פרשת מים בעונה שחונה, גם מבלי להיות הומוסקסואלי, לסבי, דו-מיני, טראנסווסטיט, מלכת "דראג" או "קווירי", ואף מבלי "לשכשך את הרגליים בנהר האבדון". אדרבה, גדולי המשוררים המוכרים לי העדיפו לשכשך את רגליהם הפואטיות במי האמבט, הים או בבריכת שחייה עלובה סתם.

ועניין חשוב עוד יותר: השירה ה"קלאסית" של יוון ורומי לא ידעה את החרוז כלל. השירה המקראית, הגדולה שבכולן, לא ידעה לא את החרוז ולא את המשקל הסדיר (משקלה היה חופשי. כלומר, ספירת ה"הרמות" - סליחה, בהקשר זה באמת מוטב לומר "הטעמות", מבלי להתחשב במספרן ובמיקומן של ה"השפלות" (שוב סליחה, הפעם על שאני נאלץ להשתמש במונחים טכניים). זאת ועוד, שירת ההאיקו היפאנית הגדולה הסתפקה בספירת ההברות (17 הברות בשלושה טורים או שורות, ואין גם בה זכר לחריזה ולמשקל). למעשה, מה שדורי מנור ובני ציפר ממליצים עליו אינו אלא אפיגוניות עקרה של שלונסקי-אלתרמן (בלא כשרונם של אלה), ולהבדיל אלף-אלפי-הבדלות - בודלר. וזאת בתקופה שבה גם השירה הערבית וגם השירה הרוסית החדשה דווקא מבקשות להשתחרר מאזיקי המשקל הסדיר והחריזה ה"קלאסיים" שלהן (וראה שירתו המאוחרת והמצוינת של מחמוד דרוויש).

האם אי אפשר איפוא לכתוב שירה בעלת ערך במשקל סדיר ובחריזה (טכניקה ו"שלמות צורנית" יש בכל שירה ראויה לשמה?) די בשמותיהם של שייקספיר, פושקין, ביירון, דנטה, היינה ובודלר כדי להשיב על השאלה. אבל בשביל זה צריך בראש ובראשונה להיות שייקספיר, פושקין, דנטה ובודלר. ואין שום צורך להיות דקאדנט נוסח שלהי המאה התשע-עשרה דווקא, או "מתרומם" (ציטוט מרשימתו של ציפר) וגם "הריקבון, אלפא,..." אינו חייב בהכרח לנצח את "אומגה, הטוהר הנפלא של האהבה".

השירה העברית, במיטבה (משורר נמדד אך ורק במיטבו) תרמה בארבעים השנים האחרונות תרומה נהדרת, ולא רק לספרות העברית. אפילו המשוררים הפאריסאיים של ארבעים השנים האחרונות יכולים לבוא וללמוד אלף-בית או אלפא ואומגה פיוטיים אצל עמיתיהם הישראלים. עמיחי, וולך וויזלטיר היו גם היו. אבל מה רע באמיר גלבע, בדן פגיס, בדליה רביקוביץ, בזלדה, באריה סיון ובאהרן שבתאי ודוד אבידן (גם בשיריהם הלא מחורזים), ועוד לא מניתי צעירים מהם כאגי משעול, דליה פלח, יוסף שרון, מאיה בז'ראנו, ישראל בר-כוכב (במיטבו) ויצחק לאור (בעיקר בספרו האחרון) ורבים אחרים - יסלחו לי - שאת שמותיהם לא מניתי.

אכן, כל אלה לא שיכשכו רגליהם, לפחות ככל הידוע לי, לא בסינה ולא בנהר האבדון של בודלר - אותו גילה מנור באיחור של כמאה וחמישים שנה. ואם "זנחו" את שירת אלתרמן, לא באקראי או בזדון עשו כן, אלא שהבינו כי רק האפיגונים חוזרים לאחור, ואילו שירה בעלת ערך היא תמיד בת זמנה או שאינה בת כל הזמנים כלל.

נכון, קיימת בעיה. וכבר עמד עליה אליוט קשישא במאמרו על החרוזה החופשית, ואף אני כמדומה כתבתי לפני שנים רבות מה שכתבתי בעקבותיו: מי שמוותר על החרוז והמשקל, כלומר על מה שמכונה בטעות "טכניקה", חייב להיות בעל אוזן "מוסיקלית" רגישה פי-כמה-וכמה ממשורררי הטראנס הטאמ-טאמי, או ממי שחורז Amour עם Rein Toujours עם Schwein או Culo וכו'. בתחום הזה אמנם קרה לנו דבר רע, רע מאוד-מאוד בשירה העברית, אבל הפתרון אינו בנסיגה לאלתרמן ולבודלר.

לענייננו, המדובר בסך הכל באפולוגטיקה של מתרגמים או אלה מהם, שבמקום למשוך את קדמוניותיהם שלהם לעבר לשון ההווה השירית במיטבה, מבקשים לגרור את הלשון העכשווית לאחור אל קדמוניותיהם (רק משום כך קידמו את פניה בהתלהבות כזאת גם מתרגמים אחרים).

ואשר למנור עצמו, אל דאגה. לא יחלוף זמן רב, אולי כמה שנים, ואף הוא יחזור לפרובינציה-האם המבוזה שלו. שהרי מי בפאריס המעטירה יקדיש לו מאמר מערכת וטאראראם כזה, או אפילו תשומת-לב סתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו