בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רבי זירא והבריונים שבשכונתו

על שותפות עמוקה שמאפשרת קשר בין חכם נכה ומעודן לבריונים גסי כוח שהחברה פוחדת מהם

תגובות

אותם בריונים (=בעלי כוח אלימים שאינם מצייתים לסמכות ולחוק, רש"י סבר בטעות כי "בריון" נגזר מלשון "בור") שהיו בשכונתו של רבי זירא, שהיה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה, והיו הרבנים מקפידים (=כועסים על כך). כשנפטר רבי זירא אמרו (=הבריונים): "עד עכשיו היה החרוך קטן-השוקיים שהיה מבקש עלינו רחמים - עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?" הירהרו בלבם ועשו תשובה (בבלי סנהדרין לז ע"א).

סיפור מיניאטורי זה מציג בקווים דקים מאוד את השקפתו על יחסי הטוב והרע במציאות המורכבת שאנו חיים בה. הוויכוח בין רבי זירא לחכמים הוא על היחס הראוי אל הבריונים המצויים בשכנותם: באילו יחסי "שכנות" עם בריונים אלו יש לבחור. החכמים מקפידים על יחסו החברי, המקרב, של רבי זירא, אל הבריונים. לדעתם ראוי היה שרבי זירא יקפיד עם אותם בריונים וירחק מהם. ואולם, חשש זה מפני הבריונים אינו מוסבר כראוי ברובד החיצוני, ויש להבהירו רק לאחר שמגלים את המסתתר בין הקשרים המבניים הלא גלויים שבסיפור, שכאשר מעיינים בהם היטב מוצאים כי הם מציבים במרכז הדיון את שאלת הפונדמנטליזם, והיחס הנכון אליו מן ההיבט הדתי.

לכאורה מתחבר רבי זירא אל אותם אנשים אך ורק לשם מטרה עניינית מאוד: להחזיר אותם למוטב, להחזירם בתשובה, וכך הרי נאמר במפורש בתחילת הסיפור. ברם עיון שני מקרב אותנו מעט להבנת ההקפדה של הרבנים על רבי זירא. מתברר לנו כי המטרה המוצהרת מלכתחילה היא רק העילה להצדקת ההתקרבות, שהיא כנראה טבעית הרבה יותר ממה שנראה לעין. כך מתברר לנו בהמשך, כשאנו למדים כי רבי זירא חש כחריג הקרוב אליהם במידת מה ב"חריגותם", בגלל שונותו החיצונית: נמוך מאוד (על שום כך כונה "זעירא"=זירא), וחרוך בשוקי ברגליו (ראו רש"י שם, המפנה לסיפור בתלמוד בבא מציעא פה ע"א על נסיבות התאונה). גם הם נחשבים "חריגים" בעוצמת ההתפרצות של גופניותם, אם כי חריגות זו עומדת בצד השני של הסקאלה החברתית. ראוי להעיר כי רבי זירא עלה מבבל לארץ-ישראל, ובהיותו מהגר ספג עלבונות רבים גם בשל כך (אף שייתכן כי דברים אלה אירעו עוד בבבל).

כך מעמיד המספר את "רבנן", הרבים, מול רבי זירא, היחיד, כפי שעומדים הבריונים כקבוצת שוליים מול הקהל. קווי מתאר מאוזנים אלו שבסיפור פוגשים את קווי המתאר האנכיים. רבי זירא משלים את שחסר לבריונים, והבריונים משלימים את שחסר לרבי זירא: הבריונים היוצאים דופן בכוחם הגופני המופלג משלימים את נכותו של רבי זירא, ורבי זירא בכוחו הרוחני הרב עוזר להם לאזן בין כוחותיהם הגופניים העזים לחולשת עולמם הרוחני (וראו על כך גם: יאיר ברקאי ואודי ליאון, סיפור האגדה, עמ' 3-1). עתה מתברר לנו כי יחסו של רבי זירא אל אותם בריונים אינו יחס פשוט של עליונות כלפיהם, כפי שמוצהר בפתיחה. אין זה יחס של "מחזיר בתשובה" המפעיל על אותם בריונים רטוריקה מיסיונרית כדי לקרבם אל ה"אמת" האלוהית שהוא מחזיק בה, אלא יחס של קרבה ושותפות אמיתית בין שני גורמים מיוחדים בשולי החברה.

שותפות עמוקה זו היא שמאפשרת כנראה את הקשר המוזר כל כך בין החכם הנכה והמעודן לאותם בריונים גסי כוח שהחברה פוחדת מהם וסבורה כי דווקא בגלל שוליותם יש להרחיק אותם עוד יותר ולדחוק אותם לגמרי אל מחוץ לגבולותיה, לבל יהיה לה כל מגע עמם.

אופיה החברי, המיוחד, של שותפות זו, גם מסביר כנראה את החשש העמוק של החכמים ממנה. היחס בין שוליים למרכז במסגרת יחסים חברתיים אלו של עולם החכמים התלמודי ניתן גם לתיאור במונחיו של לוי-שטראוס כיחסי "טבע-תרבות". המרכז הוא השפה, החוק, והטבע - הפרא, פורע חוק וסדר מקובל. מבחינה זאת נתפש הקשר בין "הקטן החכם" לבין "הענקים הפראיים" כמעט כקשר של בגידה. מנקודת ראותם של "רבנן", החשים שמדובר כאן בקשר אמיתי, נתפש הקשר כבגידה של רבי זירא ב"תרבות", מפני שלפי הבנתם, אם רבי זירא, החכם הגדול, נזקק אפילו במידת-מה ל"פראים" אלו, סימן הוא שהתרבות אינה עליונה לגמרי, וגם בפראים אלו נמצא דבר-מה טוב.

ערעור התמונה הבינארית הפשוטה של צדיק מול רשע משבש את תמונת עולמם המקוטבת, ועל כן הם "מקפידים" על רבי זירא, הגורם במעשיו לחציית גבולות מסוכנת ולטשטוש הקווים הברורים המבדילים בין "תרבות" ל"טבע", בין אמת לשקר מבחינתם. יתר על כך, לא ברור עתה לגמרי בעיניהם אם רבי זירא הוא "משלנו" או "משלהם"; לא ברור עתה אם רבי זירא מחזיר אותם בתשובה או שהם מחזירים את רבי זירא אל "תשובתם" שלהם; ועל כן מתערערת גם ההנחה הברורה כי האמת המוחלטת בידינו היא.

גדולתו של סיפור קטן זה נובעת מדרכו המיוחדת למסור לנו כי האמת אינה נמצאת לא ב"תרבות", כדרך שסבורים רבנן, ולא ב"טבע" של הבריונים. לא בניתוק מהגוף בלבד ולא בניתוק מהרוח בלבד נמצא האלוהי; שום ניתוק אינו יכול לפנות מקום לאלוהי, אלא דווקא האחדות, האהבה, החיבור המיוחד והחם הזה שנוצר בין איש המלים לבריונים, אנשי הגוף. האל שרוי - כך אומר מספרנו - במקום שקיים דיאלוג, במקום ששורה האחדות.

גרעין רעיוני זה הוא המצוי בעומקו של הדיון הקודם לסיפור זה בתלמוד שם, על כך שאפילו "ריקנים שבישראל" מלאים "מצוות כרימון", ובדרשתו של רבי זירא המובאת שם על הפסוק "וירח את ריח בגדיו (=יצחק את בגדיו של יעקב) אשר ברכו ה'" (בראשית כז, כז): אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, ללמדך שאפילו אלו הנראים כבוגדים מלאים בפנימיותם בדברים נעלים ונאצלים, וכלולים באותה ברכת ה' קדומה. על פי דרכנו נוכל לומר כי גם בגידה זו של רבי זירא ברבנן אינה בגידה כלל, שכן דווקא בחיבור זה שבין הגוף לרוח מתגלה הטוב האלוהי.

עתה מובן גם מה שאירע עם מותו של רבי זירא. כשנתפרדה החבילה, הוצרכו אותם בעלי גוף להשלים את שחסר, הירהרו בלבם ועשו תשובה. פעולתו זו של רבי זירא בחייו לא היתה מכוונת במקורה אם כן לשנותם, אלא לחבור אליהם חיבור אמיתי של דיאלוג. כמו בכל קשר של אמת למדו ממנו הבריונים משהו על איכות חיים אחרת, שיש בה השלמה ואחדות בין הגופניות העזה שלהם לרוחניות העזה של רבי זירא. אחדות זו היא אחדות של נתינה הבאה באופן שווה וחופשי משני צידי המתרס; ומשמת רבי זירא נותרו הללו חסרים וחשו בצורך להשלים את שמילא בעבורם רבי זירא בחייו. זהו הפירוש הנכון כמדומני של מה שאירע בלבם כשהירהרו ועשו תשובה לאחר מות רבי זירא.

האירוניה הגדולה של סיפור זה היא בכך שהוא מעמיד בסופו של דבר את רבנן שהקפידו במקום מנותק וחלקי בהשוואה למה שאירע לבסוף לבריונים. אותה הקפדה שנולדה מרגש עליונות, רוחני כביכול, גרמה לחכמים שייוותרו חסרים רוחניות של אמת, זו הבאה מענווה ודיאלוג ומהשלמה של הקטבים, זו המולידה אחדות. על כך אמרו חכמים אחרים, אלו שכנראה הקפידו פחות, כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, והדגישו דווקא את השלמות וההשלמה שקיימת במפגש זה: "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'" (על-פי ישעיהו נז, יט; דרשת רבי אבהו, ברכות לד ע"ב).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו