בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריבונותה של המלה

אראטה מאזן של חיים

תגובות

ג'ורג' סטיינר. תירגם מאנגלית והוסיף הערות: יוסי מילוא. ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, 199 עמ', 64 שקלים ג'ורג' סטיינר הוזמן פעם לאחת מתוכניות סיום העונה של "קדרת תרבות", התוכנית המיתולוגית בהנחיית ברנאר פיבו. איני זוכר בדיוק על מה נסב הדיון, אבל משפט אחד שאמר נחרת בזיכרוני ומלווה אותי עד היום: "המרחב הוא שנאה".

"אראטה" היא אוטו-ביוגרפיה אינטלקטואלית. קשה להגדיר במדויק אינטלקטואל מהו. המקרה של סטיינר מובהק. האינטלקטואליות שלו ניכרת בכל משפט ופסקה. הוא משחק בעובדות היסטוריות, ברעיונות פילוסופיים, בציטוטים ובכל דבר שיכול להתאכסן במחשבה. הוא שולט שליטה יוצאת דופן בשלוש שפות אם - אנגלית, צרפתית וגרמנית - נוסף על שפות אחרות שלמד בחייו. בשיעורי הספרות הצרפתית בתיכון הצרפתי במנהטן למד להכיר את "ריבונותה של המלה", ומאז היא משמשת אותו בכל אשר פנה.

ג'ורג' סטיינר נולד בפאריס ב-1929 להורים שעזבו חמש שנים קודם לכן את אוסטריה. הורים כאלה כנראה אין היום. הם לא הניחו לו לקבל ספר חדש קודם שהגיש לביקורת אביו סיכום ממצה של הספר שקרא לפניו. הוא חונך בשלוש שפות. אמו היתה נוהגת להתחיל משפט בשפה אחת ולסיים אותו בשפה אחרת. היה לו גם מורה ליוונית וללטינית. בגיל שש דיקלם משפטים מהאיליאדה שלימד אותו אביו. ילדותו, כפי שניסח זאת, היתה "חגיגה תובענית". הוא חונך על הערצת הקלאסי. כך נהנה מאוד מקולנוע, אבל לא הפנים די הצורך את סמכותו האמנותית. והוא אינו מאמין כי יוכלו לקום עוד בני אדם כאפלטון, מוצרט, שקספיר או רמברנדט, או שיצירות ברמתן של "הקומדיה האלוהית" או "ביקורת התבונה הטהורה" יוכלו להיכתב שוב.

לא אוכל לגעת בשלל הנושאים שסטיינר מטפל בהם בספר המשובח הזה מבית עם עובד, ספרית אופקים: היחס בין מדעי הרוח למדעי החברה, מקומה של הקלאסיקה בחיי ההווה שלנו, משמעות הקריאה, ראסין מול שקספיר, העימות בין השפה למוסיקה, הברבריות של המודרנה ועוד. לכן אצמצם את הדיון לפרק אחד, פרק ה', העוסק בתזה הפרובוקטיווית והמזוהה ביותר עמו, על אודות השאלה היהודית.

בניגוד לטענה כי היהודי הנודד נרדף לאורך ההיסטוריה במטרה לחסלו, קובע סטיינר כי מדובר בתהליך דיאלקטי. התרבות וההיסטוריה המערביות אינן רוצות או יכולות לחסל את היהודי, כי הוא הכרחי לקיומן. התרבות המודרנית המערבית, לשיטתו, היא יהודית במהותה. השילוש הקדוש מרקס-פרויד-איינשטיין מעיד על כך, כמו רשימת זוכי פרס נובל, ההומור השחור, "האנטי-רטורי, היהודי כל-כך, אולי אפילו ה'תלמודי'" של וודי אלן הגורם אפילו ל"קהלי צופים מזרחיים" להתפתל מצחוק, והסופרמרקטים, גם הם המצאה יהודית, הנפתחים אפילו באלבניה. אבל התרומה הכמותית של היהודי מעניינת את סטיינר פחות. ליהודי נשמר תפקיד מהותי אחר בתרבות המערבית. כדברי אדולף היטלר, שאותו מצטט סטיינר, "היהודי המציא את המצפון".

העולם רע. האדם הוא יצור רע, שוחט ומשחית. תפקידו של היהודי בעולם הנורא הזה הוא לנדוד ולהציב מראה מול פרצופו של האדם. היהודי אמור להיות אורח בעולם הזה, העובר מדלת לדלת, מארץ לארץ, במטרה לבדוק את רמת מוכנותו של כל אדם לקבל אורחים. היהודי הוא כאל המתחפש לשליח, המבקש לבחון את נכונות האדם לקבל את האחר. לכן הצליח היהודי לשרוד בתפוצות. לא למרות נדודיו, אלא משום שנדד, משום שהיה אורח, גם אם לא רצוי, שדלתות רבות נותרו נעולות בפניו. תפקידו של היהודי בעולם הזה, קובע סטיינר, היה ונותר לנדוד "כדי ללמד את בני-האדם הכנסת אורחים, שבלעדיה נכחיד את עצמנו מעל פני כוכב הלכת השולי הזה".

היהודים, אם כן, לא הושמדו כי הרגו את ישו או רצחו את אלוהים. מבחינה היסטורית הרי היו שנואים עוד קודם לכן. הם הושמדו כי המציאו את אלוהים ואת "כל המסקנות המוסריות-הנורמטיוויות הנובעות ממנו". שלוש פעמים הציב היהודי לפני התודעה האנושית המערבית את מה שלא יכלה לעמוד בפניו. הפעם הראשונה היתה בהר סיני כאשר הופיע אלוהי משה, אל אבסטרקטי, הרואה ואינו נראה, אותו אל שניסח את עשרת הדיברות, עשרת הציוויים חסרי הפשרות שאיש אינו יכול לעמוד בהם. דרך אלוהיו דורש היהודי מהאדם להיות מושלם, להיות מה שאינו יכול ולעולם לא יוכל להיות, אדם שאינו רוצח ושאינו גונב ושאינו נואף... הפעם השנייה אירעה בדרשה של ישו על ההר. כאן היתוספו לעשרת הדיברות הציוויים לאלטרואיזם ולסוציאליזם קיצוני. ישו דרש ממאמיניו להציע את הלחי השנייה למי שסטר לראשונה, היינו, לסלוח לאויב ואף לאהוב אותו. זו מידת הרחמים שאיש אינו יכול לעמוד בה. מי יניח לאחר להורגו? הפעם השלישית התרחשה כאלפיים שנים לאחר מכן עם הסוציאליזם האוטופי, בעיקר זה בגרסתו המרקסיסטית, ששאף ליחסי חליפין של אהבה, לא של הון, ושזעם על הרווח הנוצר בכל פעם שבעל אמצעי ייצור רוכש את עבודת הפועל. סטיינר מזהה את זעמו של קרל מרקס על חוסר השוויון החברתי, על האכזריות העקרה של העושר ועל הרעב והעוני שאין בהם הכרח, עם זעמו של עמוס.

היהדות, אם כן, עלבה באנושות והשפילה אותה שלוש פעמים בשם השם שאין לפרשו, בשם האהבה ללא גבולות ובשם הצדק החברתי והשוויון הכלכלי. "האדם הסביר" לא יכול היה לעמוד בציוויים אלה. היהודי נבחר למלא את התפקיד כפוי הטובה של הוראת המוסר ועל כך הוא שילם וממשיך לשלם את המחיר עד עצם היום הזה.

עד היום הזה? האם היהודים במדינת ישראל עדיין עולבים באנושות ומשפילים אותה בשם עשרת הדיברות, בשם האהבה ללא גבולות ובשם הצדק החברתי והשוויון הכלכלי? בעידן של כיבוש והפרטה התשובה היא ברורה - לא. וסטיינר אינו חסיד של מדינת ישראל.

"למרבה הצער", הוא מתוודה, "איני מרגיש שאני שותף לחוזה עם אברהם. לפיכך איני מחזיק בשטר בעלות, חתום כדין בידי שמים, על כברת קרקע כלשהי במזרח התיכון - ואף לא בשום מקום אחר". סטיינר אינו ציוני, זה ברור. במקום שבו ביקשו הציונים קרקע תחת רגליהם, מבקש סטיינר לשמר את האיש ללא שורשים, את ה-Luftmensch היהודי. מדינת ישראל סובלת, לטענתו, מהפרדוקס של התגשמותה. "שיעורי הפשע, השחיתות, הבינוניות הפוליטית וההמוניות של חיי היום-יום שכל האומות והחברות בכל מקום ניכרים בהם. במקום שרעמו דבריו של ירמיהו עומדים עכשיו בארים ומועדוני חשפנות".

סטיינר מכנה "שערוריה" את העובדה שאלפי שנים של התגלות והתגייסות לעמידה בסבל, מייסורי אברהם ויצחק בעקדה ועד אושוויץ, יתמצו בסופו של דבר "בהקמתה של מדינת לאום חמושה מכף רגל ועד ראש, ארץ ככל הארצות, עם בורסה ופשע מאורגן". אז היכן היא מולדתו של סטיינר? תשובתו - "בכל מקום שבו העמידו לרשותי שולחן לעבוד עליו".

"המרחב הוא שנאה", קבע סטיינר בתוכניתו של ברנאר פיבו. במרחב הזה הוא מכיר שני מצבים בלבד, שכל אחד מהם מסתיים במוות של בן אדם. אני הורג אותך או שאתה הורג אותי. האם אי אפשר לחשוב על פשרה?

סטיינר מהלך על קו דק מאוד. התזות שלו הן תמיד מגלומניות. הכל מסתדר בסוף, איכשהו. הוא לא ייתן לפרטים הקטנים לעצור אותו בדהירה אל השלמות, אף על פי שפרק הפתיחה של הספר הוא שיר הלל לפרטים, לייחודיות הדברים אגב התקפה מדויקת וקטלנית על השרלטנות של כל תיאוריה באשר היא תיאוריה. את התיאוריה הוא מכנה "אינטואיציה שלקתה בקוצר רוח", אבל התזות שלו המובאות בספר, כדוגמת זו שהובאה לעיל, מצביעה על מי שבעצמו לוקה בקוצר רוח. תכונה זו היא יתרונו הגדול של הספר הזה, אך גם חסרונו. בעת ובעונה אחת מצליח הטקסט הזה להמם את הקורא ביופיו ובזוהרו, אך גם מעלה סימני שאלה כבדים על תקפותו. אדורנו כתב שהשלם הוא כזב. אבל השלם הוא גם היפה.

יוסי מילוא, שתירגם באופן מופלא את הספר מאנגלית, החליט להשאיר על כנה את הכותרת הלטינית, שמשמעה "טעויות דפוס" (ריבוי של erratum). בפרק האחרון מכה סטיינר על חטא ומודה בטעויות השונות שעשה במהלך חייו. אבל גם בחרטה זו נותר סטיינר אותו האיש. הוא אינו מכה על חטא באמת, אין כאן חרטה אמיתית על הדברים שחשב, אמר או עשה. לא עומד לפנינו אדם שנכשל, המבקש את סליחתנו. הטעויות של סטיינר הן רק אמתלה לתזה נוספת, כזאת המהללת את הטעות. הוא מתענג על טעויותיו והופך גם אותן לזיקוקי דינור. האראטה שלו הן סיבה לחגיגה.

בין היתר הוא חוזר אל טיעונו על אודות היהודי הנודד וכותב כי הוא מבין כי מדינת ישראל, ככל האומות האחרות, חייבת לענות כדי לשרוד. "אבל האם יש אפילו בהישרדות משום הצדקה?" הוא שואל רטורית. שאלה בהחלט מעניינת ובעייתית. סטיינר אינו חוזר בו, אבל מוסיף כי רק עתה הוא מבין "שמי שנכונים לחיות בישראל, בצל הסכנות המיידיות ובמקומות שבהם שוררת שנאה, יש להם הזכות השלמה לשאול את השאלה הזאת, להציג אותה לפני חרדתם". אבל כאינטלקטואל אמיתי הוא לא יכול לעצור כאן, וחייב להגיד עוד משהו. הוא מגייס לטובתו את בלייק. קל מדי היה הדבר, הוא מסכם, ואולי מחמיא מדי, להיות "השוטה בעל הקושיות" (כדברי בלייק) שבא מבחוץ ומתקיף את מדינת ישראל. וכאן מגיע רגע הווידוי. "גם כאן נכשלתי".

עוד כישלון כזה וניצחנו. הכישלונות של סטיינר הם באמת הרווח שלנו כקוראים. חבל להחמיץ ספר כזה, שבכישלונותיו עולה על כל כך הרבה ספרים שהצליחו.

ד"ר בעז נוימן מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו