בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעבוד לקראת הפיהרר

מדיניות ההשמדה הנאצית 1945-1939 מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה

תגובות

עורך: אולריך הרברט. עורך המהדורה העברית: דוד בנקיר. תירגם מגרמנית: יעקב גוטשלק. הוצאת יד ושם, 359 עמ', 80.70 שקלים חמישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, באמצע שנות ה-90, חזר המחקר ההיסטורי באינטנסיוויות לתהות על מקורותיו של מסע הרצח שעשתה גרמניה הנאצית ביהודי אירופה. בשנות ה-80, כאשר פרץ בגרמניה "ויכוח ההיסטוריונים" בין הגישה האינטנציונליסטית לסטרוקטורליסטית, נסבה המחלוקת על היחס בין האידיאולוגיה האנטישמית שכיוונה ודחפה להשמדה לבין הסתירות, האילוצים והדינמיקה המבנית של מנגנוני המשטר, שהביאו לידי הוצאתו אל הפועל של תהליך הרצח.

לפני כמה שנים עורר ספרו הפרובוקטיווי של דניאל יונה גולדהאגן ("תליינים מרצון בשירות היטלר", בתירגומה של איה ברויאר, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998) את הסוגיה הזאת פעם נוספת. בחיבורו תיאר גולדהאגן בקיצוניות תהליך דטרמיניסטי של אומה המפתחת במשך עשרות שנים זהות קולקטיווית, שבה מקנן ומתפתח חיידק הג'נוסייד. התפרצותו רק חיכתה לתנאים פוליטיים ומדיניים מתאימים, וכשאלה הגיעו, עם עלותו של היטלר לשלטון, יצא העם הגרמני למסע הרצח שלו נגד העם היהודי.

ההסבר הזה של התהליך שהוביל לשואה נתקל לאחר הופעתו בביקורת נוקבת - בשל פשטנותו, הפרובלמטיקה של התיעוד שהוא הסתמך עליו, וגם משום הריח הסנסציוני והשחצני שנדף מדרך הצגתו. קובץ המחקרים שלפנינו הופך את ה"אפיזודה הגולדהאגנית" לחסרת משמעות. המחקרים המובאים בקובץ, שברובם מבוססים על עבודות דוקטור רחבות, פורשים לפנינו תובנה מורכבת, היצוקה בתשתית תיעודית רחבת היקף, על התפתחות הפתרון הסופי. היא שוברת את ההנחה על קיום זהה, או אפילו דומה, של התפתחות מסע הרצח נגד היהודים באזורים השונים של תחום השליטה הנאצי באירופה, בין השאר משום שהיא מביאה בחשבון כמה מנגנונים ובעלי תפקידים מקומיים כדומיננטיים בהנעת גלגלי מסע הרצח הזה.

האידיאולוגיה הנאצית והמרכיב האנטישמי-הגזעני שלה כמעט אינם מופיעים בחיבורים האלה. החוקרים האלה אינם חוזרים והופכים בהגיגיו של היטלר משנת 1919 על חיסול כמה עשרות אלפי יהודים בגז, או ב"נבואתו" מינואר 1939, כי במקרה של מלחמה עולמית חדשה תצטרך היהדות העולמית לשלם מחיר על כך שדירדרה את האומות למרחץ דמים, ולהיעלם. גם הנחיותיהם והוראותיהם של הימלר או היידריך מופיעות רק בשוליים, כמסגרת המשלימה את התוכן העיקרי.

אין זה משום שהכותבים מקלים ראש בחשיבותם של הגורמים האלה. ואולם, נראה כי הדיון במקומה של האידיאולוגיה ובמרכזיותה בתפיסת עולמם של ראשי המשטר הנאצי מיצה את עצמו, עד כי אין עוד היסטוריון רציני שיערער על כך. חוקרי הפתרון הסופי בגרמניה כיום הולכים אל המחוזות הרחבים של מזרח אירופה ובודקים את בני האדם שהיו במקום, שניהלו ודחפו את האירועים תוך כדי התמודדות עם התנאים ששררו בליטא, ביילורוסיה, בגנרל-גוברנמן או אוקראינה בשנים 1942-1941, עת החל מסע הרצח.

גישתם המתודולוגית פוזיטיוויסטית אדוקה. הם מבססים את מסקנותיהם על עשרות ארכיונים ואלפי מסמכים שנפתחו במזרח אירופה בשנות ה-90, מלבד החומר התיעודי שהיה קיים בגרמניה. אם אפשר לציין מכנה משותף למחקרים שלפנינו, הרי זה קו מנחה הרואה בגורמים המקומיים שפעלו בכל מקום את היסוד המניע את תהליך הרצח בראשיתו, פעמים רבות אף יוזם אותו ויוצר לחץ על הדרגים הבכירים יותר להסלימו. הגורמים המקומיים היו לעתים הוורמכט, הממשל האזרחי, השלטון הצבאי במערב אירופה, ראשי ערים ועוד, ולא בהכרח האס-אס, הס"ד והמשטרה, המזוהים מסורתית עם ההקצנה בנושא היהודי.

אף על פי שאפשר למצוא קווים מקבילים להתפתחות זו גם בצרפת ובשטחי פולין, שסופחו לרייך, רוב המאמרים בכרך מפנים מבטם למזרח אירופה, זירת הביצוע העיקרית והגדולה של רצח היהודים. בזירה זו מבחינים החוקרים בין הגורמים שהאיצו את "חיפוש הפתרון לבעיית היהודים" באזורים השונים, ומביאים בחשבון את ההבדלים במציאות הכלכלית באזור הספציפי, סוגיית העבודה ותנאי אספקת המזון. בליטא ובביילורוסיה, למשל, דחפה מערכת אילוצים מסוימת להסלמה בגל ההשמדה, ואילו בגנרל-גוברנמן ובגליציה פעלו אילוצים מסוג אחר.

בגל ההרג הגדול בליטא, שהחל מיד עם הפלישה הגרמנית ביוני 1941, נרצחו בעיקר גברים יהודים, שהיו מזוהים עם הגדרת "האינטליגנציה היהודית הבולשוויקית". באמצע אוגוסט 1941 החל גל הרציחות השני, של הנשים והילדים; אלה לא נכללו בהוראות ההשמדה שהתפרסמו ערב מבצע ברברוסה. כידוע, בקיץ 1941 עדיין לא התגבשה תוכנית הפתרון הסופי במלואה. ואולם, אוכלוסייה "בלתי יצרנית" זו היתה למעמסה על אספקת המזון הדלילה בלאו הכי שהגיעה לאזורי החזית, ולחצם של הגנרלים בוורמכט להביא לידי פתרון הבעיה הוביל למסקנה שיש להיפטר ממנה.

בביילורוסיה היה המצב מורכב אף יותר. בניגוד לליטא, לא היה בביילורוסיה ביקוש גדול לכוח אדם יהודי בערים, בשל התשתית התעשייתית הלא מפותחת והעדר משאבי ייצור למשק המלחמה. כבר בקיץ 1941 התפשטה האבטלה, והיא דחפה את ראשי העיריות ואת הגורמים הגרמנים הממונים על שוק העבודה לחפש דרכים לצמצם את שוק העובדים. היעלמות היהודים היתה דרך נוחה לצמצם את הביקוש למקומות עבודה ולהפחית את שיעורי האבטלה.

עוד עולה מהמחקרים, שהוורמכט היה גורם חשוב בביצוע הרציחות במחוזות שונים של ביילורוסיה: בעוד שבליטא החל גל ההשמדה בכפרים והמשיך אל הערים הגדולות, בביילורוסיה החלו רציחות המוניות של כל האוכלוסייה היהודית בערים, ואחר כך התפשטו לכפרים; זאת בשל הבעיות הכלכליות שהעיקו על העורף הצבאי בערים. את הטיפול ביהודים בעיירות הקטנות, שלא הכבידו על הלוגיסטיקה הצבאית, השאירו ליחידות הרצח של האס-אס. הנה כי כן, הלחצים שהפעילו גורמי הכיבוש המקומיים להיפטר מאוכלוסייה אזרחית לא יצרנית - "זוללים חסרי תועלת" - כפי שכונו בפי מפקדים ופקידים נאצים, יצרו דינמיקה של קבלת החלטות רצחניות.

בגליציה ובגנרל-גוברנמן התפתחו הדברים מעט אחרת. בחודש הראשון של הכיבוש הגרמני התרחשו בגליציה אירועי דמים שהזכירו במידה מסוימת את אלה שבליטא. נקודת המפנה ברצח ההמוני של יהודי גליציה הגיעה באוקטובר 1941. גליציה סופחה לגנרל-גוברנמן. הנס פרנק, מושל הגנרל-גוברנמן, ששאף להיפטר מהר ככל האפשר מיותר משני מיליון היהודים שחיו באזורי פולין שבאחריותו, מצא עצמו עם עוד כחצי מיליון יהודי גליציה. תקוותו היתה כי הניצחון הקרוב בברית-המועצות יאפשר עד מהרה את גירושם של המיליונים מזרחה, למקום שבו יוחלט על פתרון השאלה היהודית. הוא אסר על כן להקים גטאות בגליציה, ותחת זאת רוכזו עובדים יהודים חיוניים במחנות עבודה מיוחדים. אבל באוקטובר 1941 התברר כי הניצחון במזרח אינו כה מהיר, ובינתיים המשיכו היהודים לחיות בערים ובעיירות. אנשי הממשל האזרחי, ובראשם מושל המחוז קרל לש, לחצו להיפטר מהיהודים הרבים בערים. מסע הרצח ההמוני החל.

גם כאן פעלו שיקולים "רציונליים": צורכי העבודה. כוח עבודה יהודי היה נחוץ למערך הצבאי. על כן, בדצמבר 1941 חולקו היהודים לשלוש קטגוריות: בעלי מלאכה ומקצוע חיוניים, עובדי כפייה, בלתי כשירים לעבודה וקשישים. כאשר החלו בינואר 1942 ההכנות לשילוחים ההמוניים של יהודי גליציה להשמדה, היה ברור הן לרשויות האזרחיות ולמנהלי העבודה והן לאס-אס ולמשטרה את מי יש לכלול בקטגוריית המגורשים, ובאיזה סדר.

העקרונות שהתגבשו בגליציה הועתקו כמה חודשים אחר כך גם לשאר הגנרל-גוברנמן. הגטאות חוסלו בזה אחר זה, והושארו רק קבוצות עובדים מצומצמות בגטו "קטן" שהיה עד מהרה למחנה לעבודת כפייה. אף על פי שעם התגבשות המנגנון שעסק בפינוי הגטאות והובלת היהודים למרכזי הרצח שהוקמו בראשית 1942 נמסרה האחריות לניהולו לידי האס-אס, לא ויתרו פקידי הממשל והמינהל האזרחי על מעורבותם בגירוש. הם חיפשו כל דרך לסלק יהודים באופן שיביא להם יתרונות כלכליים ויפתור בעבורם בעיות של מחסור במשאבים או בכספים. במקרים מסוימים אף גייסו את הכפופים להם - מעובדי מכס ועד פקידי קופות חיסכון - כדי לעזור בביצוע השילוחים בנקודות שבהן מנגנון הרצח סבל ממחסור ב"ידיים עובדות". משימת סילוק היהודים היתה משותפת לכולם.

מה הניע את הגורמים האלה לנקוט יוזמות קדחתניות כאלה, להיות דינמיים כל כך במציאת פתרונות ולהפעיל לחץ כלפי מעלה לשם השגת האישורים הדרושים? נכון שכמו כל ביורוקרטיה, גם זו הנאצית בשטחי המזרח חיפשה דרכים לחלץ את עצמה מ"צוואר בקבוק" שנקלעה לתוכו. ואולם, כאן היתה משמעות הפתרון חיסול מיליוני בני אדם. עשרות אלפי המשרתים במינהל, בצבא או במערכות הכלכליות במזרח אירופה ידעו זה שנים מה הן כוונותיו של היטלר ביחס ליהודים. בני האדם האלה "עבדו לקראת הפיהרר", כדרישתו של אחד המזכירים בממשלה: כלומר, קיבלו את ההחלטות הרדיקליות ביותר שתאמו את רצון המנהיג.

תיאור מסע הרצח ביהודים ובצוענים בסרביה מדגיש היבט חשוב שאינו עולה ממאמרים אחרים בקובץ. ולטר מנושק, העוסק בנושא, מדגיש כמה פעמים את ההיבט האידיאולוגי, שלהערכתו שימש מרכיב מכריע בהתגייסות כוחות הצבא בסרביה להשמדת היהודים והצוענים. הוא מתאר כיצד התהפכה על פניה מערכת העקרונות של החייל הגרמני, שעל פיה אין פוגעים באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, ונתנה לגיטימציה מלאה לרצח אזרחים המוגדרים כאויבי המדינה והאומה. נורמת ההתנהגות החדשה קבעה כי התנהגות רכה כלפי אויבים אלה משמעותה פגיעה בעמיתים לנשק. הוא גם מדגיש את ההבדל בין מגמת החיסול הטוטלי של היהודים ובין הרצח החלקי של הצוענים. כאשר החלה השמדת הנשים והילדים שרוכזו במחנה סיימישטה הסמוך לבלגרד, בתחילת מארס 1942, שוחררו ממנו הנשים והילדים הצוענים. הושמדו, במשאית גז, רק 7,500 האסירים היהודים.

מעניינת העובדה, המעוררת לא מעט תהיות, שהעיסוק בהיבטים אידיאולוגיים של הג'נוסייד הנאצי מופיע כמעט רק אצל החוקרים הנוגעים ברצח הצוענים. המדיניות כלפיהם נשענה על מרכיבים אידיאולוגיים שבחנו את הקשר בין חברה, תרבות והיגיינה גזעית, שעסקו בהם כמה מסגרות "מדעיות" בגרמניה. החלוקות בין קבוצות שונות באוכלוסייה הצוענית השפיעו על עיצוב המדיניות כלפיהם. זו נעה מניסיון לשילוב ועד גירוש וחיסול.

הקובץ שלפנינו מעלה בהכרח הרהורים על הקשר בין הגורם האנושי להתפתחות מדיניות הרצח. בגנרל-גוברנמן אויש המנגנון האדמיניסטרטיווי במי שהתואר "מפוקפקים" אינו עושה להם עוול: פקידים שנתקלו בבעיות משמעת במקומות עבודתם בגרמניה, הרפתקנים ומחפשי התעשרות מהירה, עובדים שסולקו מעבודתם בגלל בעיות שונות. הממשל שהוקם באזורי הכיבוש האלה היה בעל מאפיינים פיאודליים, והוא טיפח את הלגיטימציה של ניצול ושעבוד הארץ ותושביה. מהפקידות שאיישה אותו נעדרו מאפייני המכובדות השקולה של עובדי מדינה המודעים לכללי ההתנהגות שמחייב מעמדם, ותחושת העליונות הגזעית-התרבותית שהתאפשר להם להראות כלפי הסלווים והיהודים רק הקלה על גיוסם לצורכי מנגנון ההשמדה.

גירוש וחיסול כ-5,000 צוענים ממחוז בורגנלנד שבאוסטריה היה פועל יוצא של אובססיה בעלת מאפיינים פסיכוטיים-מיניים של טוביאס פורטשי, הגאולייטר של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ומושל מחוז בורגנלנד. בסתיו 1941 אישרו גורמי האס-אס את פניותיו של פורטשי לסילוק הצוענים, משימה שהיתה לה מבחינתו עדיפות על פני סילוק היהודים. 5,000 הצוענים גורשו לגטו לודז', ומשם נשלחו לחלמנו.

בסרביה איישו את כוחות הכיבוש והרצח בעיקר אנשי צבא אוסטרים. לא היתה זו יד המקרה. הם היו חיילים מבוגרים, שכבר לא צלחו ללחימה הקשה במזרח אבל רחשו טינה עזה לסרבים על חלקם בתבוסה שנחלה אוסטריה במלחמת העולם הראשונה. הסיסמה, כי על פשעיהם ב-1914 ישלמו אויבי הרייך ב-1941, נפלה על אוזניים כרויות.

העיון בקובץ המחקרים הזה משאיר את הקורא בחוסר נחת מטריד. עולה מתוכו שמדיניות ההשמדה הנאצית לא הצריכה קנאות אידיאולוגית ומנהיגים אנטישמיים המובילים מיליונים להגשמתה. שום דבר דמוני לא היה בה; היא הצריכה מנגנון יעיל של פקידים, חיילים, שוטרים, אנשי מינהל מקומי וטכנוקרטים הפועלים על פי שיטה "רציונלית". פקידים המאמינים במה שהם עושים ויוזמים בעצמם את מה שהם מבינים כרצון הפיהרר שלהם, ומה שמשרת את מדינתם. רוב האוכלוסייה נשארה אדישה למעשיהם משום שהקורבנות היו בני מיעוטים שהיו לא אהודים מלכתחילה. ואולם, את ההסבר לכך שדווקא הקבוצות האלה נרדפו עד חורמה ולבסוף נרצחו - בראש ובראשונה היהודים - יש לחפש במחקרים אחרים.

הספר "הגטו לוחם, צעירי הבונד בגטו ורשה" מאת מארק אדלמן, בעריכת ד"ר דניאל בלטמן, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו