בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פשוט אוהב ללטף

בחודש שעבר התפרסם ב"הארץ" ראיון עם ל', אם לשתי בנות, שסיפרה איך נהרסו חייה בגלל יחסי גילוי עריות עם אביה. בעקבות הראיון מציג האב את הצד שלו בפרשה ומאפשר הצצה נדירה אל מנגנוני ההדחקה וההצדקה העצמית של הורה מתעלל

תגובות

אאני ניצולת גילוי עריות" - זאת היתה כותרת הראיון שהתפרסם ב"הארץ" לפני שישה שבועות. ל', אשה בעשור הרביעי לחייה, נשואה ואם לבנות קטנות, החליטה לפרסם את סיפורה כדי לתאר את הקשיים הפוקדים אותה עד היום בעקבות ההתעללות המינית שסבלה מאביה בשנות ילדותה, ואת ההתמודדות של ילדותיה עם הכאב שלה. את בנותיה היא כינתה בראיון "דור שני לטראומה איומה".

"אני הבת השנייה במשפחה", סיפרה ל'. "יש לי אחות גדולה ועוד אחות ואח צעירים ממני. בסביבות גיל 20 הגיעה אלי אחותי הגדולה ושאלה אותי, 'מה קורה לך עם אבא?' אמרתי לה שאבא נגע בי. היא התחילה לבכות וסיפרה לי שעברה את אותו דבר. היא סיפרה לי שזה קרה לה בגיל יותר צעיר ממני".

הן גדלו בקיבוץ. "את רוב לילותי כילדה העברתי בבתי ילדים", סיפרה ל'. "אבי היה ההורה המשמעותי עבורי כילדה וראיתי בו אז אבא כייפי שאתו אפשר לצאת לטיולים ולהשתולל. אמי בקושי זכורה לי מהתקופה ההיא. שנים רבות חשבתי שהיתה לי ילדות מאושרת, אבל אמי סיפרה לי שהייתי ילדה עם המון פחדים, ושנהגתי לבכות לילות שלמים בבית הילדים. את זה אני לא זוכרת, זה מודחק לגמרי".

האב, א', קרא את הראיון עם בתו, התמלא כעס והחליט להגיב. לא משום שהוא חולק על העובדות שתיארה. להיפך, לא רק שהוא מאשר אותן בפה מלא, הוא אף מגלה שנהג בדרך דומה עם ילדות נוספות בקיבוץ שבו גר. מנקודת ראותו הסובייקטיווית הוא חש שנעשה לו עוול בעיקר משום שבתו אינה מאפשרת לו להיפגש עם ילדיה ואף גילתה להם מדוע. במערכת המושגים שלו גם לא היה מדובר בהתעללות. הוא לא מבין את עוינותה הרבה של ל' כלפיו, מתרץ את התנהגותו בבעיות בחיי האישות הלא-מספקים בבית וניכר בו שלא הפנים את חומרת מעשיו ואת השפעותיהם על חיי בנותיו, אף שהוא מביע נכונות לעבור טיפול. הסבריו מספקים הצצה נדירה אל נבכי נפשו של אב מתעלל, אל מנגנוני ההצדקה העצמית וההדחקה, ובעיקר מלמדים משהו על הבנאליות של החטא הגדול ביותר שהורה יכול לחטוא נגד ילדיו.

א', בשנות השישים לחייו, הצטרף בצעירותו לחברת נוער בקיבוץ. הוריו הצליחו להימלט מאירופה אחרי עליית הנאצים לשלטון והשתקעו במושב. אחרי שאמו מתה ואביו נישא מחדש הועבר א' לקיבוץ. בתקופת שירותו בצבא הוא הכיר את ת', שגם היא התייתמה מאמה בגיל צעיר ונשלחה לחברת נוער בקיבוץ אחר. אחרי נישואיהם עבר א' לחיות עם ת' בקיבוצה. בנותיהם עזבו את הקיבוץ, שלושתן נשואות ואמהות לילדים.

"ל' היתה אהובה עלי מאוד", אומר האב, "והיא הרגישה את זה. היא היתה פיקחית, תולעת ספרים, כשרונית מאוד. אני זוכר שהיה איזה כדורסלן אחד, שאימן את ילדי הקיבוץ. הוא אמר לי, 'יש לך ילדה בגובה דשא, אבל היא משחקת כדורסל בצורה יוצאת מן הכלל'. עד היום אני גאה בזה. ל' היא ג'דע, היא נהדרת, חבל שהיא לא רוצה אותי יותר".

מה הסיבה שהחלטת להתראיין?

"אחרי שקראתי את הכתבה עם ל' הרגשתי שאני כועס עליה. אני זוכר שלפני כשנה התקשר אלי הבעל של הבת הקטנה ורצה להיפגש אתי. הוא שאל אותי אם אני רוצה בקשר עם ל' והבנות שלה. ודאי שאני רוצה, עניתי לו. הוא אמר לי של' מתנה את הקשר אתי בכך שאלך לטיפול אצל פסיכולוגית שהיא מכירה, ושתיתן לה חוות דעת על התקדמותי בטיפול. נעניתי להצעה הזאת, כי אני רוצה קשר עם ל'. פניתי לאל"י (האגודה להגנת הילד) ושם אמרו לי שתיפתח מתישהו קבוצה טיפולית בירושלים, ועלי לחכות. פניתי גם לאיזה דוקטור באוניברסיטת בר אילן, שמארגן קבוצה טיפולית שם. הוא אמר לי שהקבוצה תיפתח לקראת השנה הבאה והוא כבר יתקשר אלי. אז ויתרתי על כל העסק. אני מוכן ללכת לשיחות טיפוליות כדי לספק את ל', אבל היא עשתה כבר נזק כאשר סיפרה על הכל לבנות שלה. הייתי מעדיף שזה יישאר בסוד, כדי שאוכל להיות אתן בקשר".

"כל השנים הייתי בטוחה שלא יהיו לי ילדים", סיפרה ל' בראיון. "המודל המשפחתי שבו גדלתי היה ודאי רע וראיתי עד כמה אפשר לדפוק את נשמתם של ילדים. בן זוגי שיכנע אותי אחרת, לאחר שהזהרתי אותו כי אם אי פעם יעיז לגעת בילדינו אהרוג אותו, פשוטו כמשמעו. לאחר שבתי הראשונה נולדה עוד היינו בקשר מינימלי עם אבי, רק במסגרת של אירועים משפחתיים. הקשר עמו נפסק סופית שנתיים לאחר שנולדה, כאשר אחותי הצעירה הגיעה אלי יום אחד נסערת כולה וסיפרה לי שאבי התחיל עם האחיינית של בעלה. אבי שאל אותה בטלפון מתי אפשר לבקר אצלה, מתי ההורים לא בבית והציע לה לבוא אתו לאילת. היא היתה אז בת 14".

"לא היו לי שום כוונות מיניות עם הנערה הזאת", עונה האב, "רק רציתי לקחת אותה לטיול באילת. שאלתי אותה אם ההורים שלה בבית, כי לא רציתי לבוא כשההורים שלה לא נמצאים. רק בגלל זה שאלתי".

לא אנסתי

א' טוען שהסיבה למעשיו היתה חוסר סיפוק מחיי המין שלו עם אשתו. "התחתנתי בתול", הוא מספר. "ממש לא היינו באותו ראש, לא היתה לה פתיחות, וזה מאוד הפריע לי. במבט לאחור אני חושב שמה שלא קיבלתי ממנה, חיפשתי בחוץ. אבא של אחת הילדות גילה את מה שעשיתי ואיים עלי, אז הפסקתי מיד, ואז זה התחיל עם הבת הגדולה. חשוב לי לומר שלא עשיתי את זה בכוח, ואם הן היו מתנגדות לא הייתי עושה את זה. הן נענו לי. אולי בעצם הן גם קצת פחדו ממני. חשוב לי לומר שזה לא היה אונס: לא קיימתי מגע מיני מלא עם הבנות שלי, לא חיפשתי את זה. אני פשוט אוהב ללטף גוף נשי. הושבתי אותן על הברכיים שלי וליטפתי. הייתי נכנס לכל אחת לחדר, מדבר אתה, מושיב אותה על ברכי".

א' אינו מעכל לגמרי את חומרת מעשיו. "אני זוכר איך זה התחיל עם הבת הגדולה. סיידתי איזה חדר בבית והיא באה לעזור לי, אני לא זוכר בת כמה היא היתה אז, אולי בת 13. הושבתי אותה עלי, ככה על הרצפה, והגעתי לסיפוק מיני. נהגתי לעשות את זה גם ביום וגם בלילה, אבל בעיקר ביום, כי הן לנו מחוץ לבית. אם הייתי שוכב אתן הייתי שונא את עצמי, אבל לא היתה שום חדירה, גם לא מין אוראלי. הן היו עם הבגדים. זה סיפק אותי גם ככה, אז לא חיפשתי יותר".

"זיכרון ההתעללות הראשון שלי הוא מגיל 12", אומרת ל', "ואני זוכרת תמונות מקוטעות שנמשכות עד גיל 16, אז הפסקתי את ההתעללות המינית. מרגע שנקטתי יוזמה נפסקה ההתעללות. באחד מביקוריה של אחותי הצעירה אצלי, העזתי לשאול אותה על אבא והיא אמרה לי שאבי עשה לה את אותו הדבר".

"אני לא זוכר שהתעללתי בקטנה", אומר א', "אבל היא אומרת שנהגתי להידבק מאחוריה. אני בכלל לא זוכר שעשיתי את זה הרבה פעמים. אולי רק שלוש פעמים לכל בת. אני לא מבין למה ל' אומרת שזה קרה הרבה פעמים. זה גם לא נכון שזה הפסיק בגללה. אני זה שהפסקתי את זה, כי הבנתי שזה גרוע".

מה גרם לך, לדעתך, לתקוף ילדות צעירות?

"אני לא יודע על מה לתלות את ההתנהגות שלי, כמובן מלבד מה שאמרתי על אשתי לשעבר. אני יכול לספר שכאשר הייתי בן 15 היה איזה בחור בן 18 שעשה אתי משכב זכר. הייתי אז בחברת נוער בקיבוץ ואני זכרתי את זה כל חיי, אבל לא רציתי לדבר על זה. אני שומר על זה בסוד, כי אם היו עושים לי את זה בכוח אז זה משהו אחר, אבל אני הרי הסכמתי למה שקרה.

"כשהתחלתי לגעת בילדות בקיבוץ החלה להיות אווירה עוינת נגדי. כל הזמן חשדו בי ואז בשלב מסוים החלטתי שאני חייב למצוא עבודה בחוץ, לצאת משם. אני זוכר שכשפניתי למזכירות הקיבוץ כדי לקבל אישור לעבודת חוץ, הם הגיבו ממש בשמחה. הם לא רצו אותי שם".

אשתו לשעבר מאשרת את התיאור: "הקשר בין בני הזוג לא מצדיק התעללות בילדות בקיבוץ או בבנות שלי. הוא היה סכנה בקיבוץ, כולם שנאו אותו והילדות פחדו ממנו ואיזו שמחה גדולה היתה בקיבוץ כשהוא עזב. הוא היה פשוט אימת הקיבוץ. אותי אוהבים פה ותומכים בי ואומרים לי 'כל הכבוד' שאני כבר לא אתו. חבל שלא התגרשנו לפני הרבה שנים".

בקיבוץ ידעו על מעשיו של א', אבל ניסו לטפל בעניין בעצמם, באמצעות "ועדת הייעוץ" של הקיבוץ. כאשר חדלו התלונות של הורים, חשבו בוועדת הייעוץ שהבעיה באה על פתרונה. הם לא ידעו שא' פשוט בחר לעצמו קורבנות נוחים יותר, בתוך משפחתו. "אוי ואבוי", אומרת מזכירת הקיבוץ בתגובה. "אני המומה. לא ידעתי שהוא תקף מינית את בנותיו".

מדבריה אפשר להסיק שגם היא לא קולטת את חומרת מעשיו. "אני בת גילו, ואני לא זוכרת שהוא תקף מינית ילדות בקיבוץ, אלא רק ליטף אותן ושלח ידיים. אני לא מבינה מה עושים מזה עכשיו סיפור: כולם ידעו שהוא נוגע בבנות והמנגנון הפנימי של הקיבוץ טיפל בזה. ועדת הייעוץ של הקיבוץ, שאני הייתי חברה בה, היתה מזמינה אותו כל פעם לבירור ומתריעה בו שלא ימשיך במעשיו. הוא הבטיח שהוא קלט ושלא יעשה את זה יותר. ברגע שהיינו מקבלים עדויות נוספות, אז היינו קוראים לו שוב לוועדה. היתה לנו הרגשה שאנחנו שולטים במצב ושאנשים בקיבוץ קצת מגזימים לגביו. בטוח שלא חשבנו להוציא אותו מהקיבוץ, לא ראינו סיבה לזה".

זו תגובה שאופיינית לא רק לקיבוץ, אומרת הפסיכותרפיסטית יעלה לבבי, מומחית בטיפול במצבי טראומה מינית. "הרבה פעמים יש הימנעות של הסביבה מלנקוט צעד ברור ולשים גבולות, כמו הגשת תלונה במשטרה. חברות וחברי הקיבוץ ראו בעצמם משפחה אחת גדולה ועל כן היתה להם בעיה להוקיע את אחד מחברי המשפחה המורחבת הזאת, כי איך אפשר להוקיע אחד משלנו? כיום יש יותר הכרה בקיבוצים לכך שהילד וזכויותיו במרכז, ושצריך לדאוג לו".

הלכתי לטיפול

במשך שנים אחדות עבד א' מחוץ לקיבוץ. "כל המשכורת שלי הלכה לקיבוץ והרבה לא נשאר לי. גרתי בדירה באזור המרכז, עם שותפה שהיא היום חברתי לחיים, והייתי מגיע לקיבוץ אחת לשבועיים. אני זוכר שעוד ניסיתי לעשות משהו עם חיי הנישואים ופעם, באיזה יום שישי, הבאתי פרחים ופירות הביתה. אחת הבנות בדיוק היתה שם והיא אמרה לאמה, 'למה את לא נותנת לאבא חיבוק, לא מגיע לו?' ממש היו לי דמעות בעיניים".

בשלב מסוים, בהשפעתה של ל', הלכה כל המשפחה לטיפול משפחתי באל"י. "נשארתי שם שנה לטיפול זוגי עם אשתי ומאז לא הייתי בטיפול אחר", אומר א'. בעקבות הטיפול עשו בני הזוג ניסיון להמשיך לחיות יחד, אבל הוא לא עלה יפה. א' עזב את הקיבוץ, חזר לעבודתו בעיר וכעבור כמה חודשים התגרשו בני הזוג.

האם אשתך ידעה על ההתעללות שלך בבנות?

"היא כנראה ידעה, אבל לא הגיבה. אני לא ממש מבין למה. היא אמרה לי פעם אחת שלא אעז לגעת בילדה הקטנה. זו היתה הפעם היחידה שהתייחסה לזה".

ת' נדהמה לשמוע על כך. "אף פעם לא אמרתי לו שלא ייגע בבת הקטנה", היא מגיבה. "זה שקר, הבן אדם הזה הוא שקרן, חולה וסוטה. אפילו את הטיפול הוא עזב בזמנו כי לא היה לו נוח שיחטטו לו בפצעים. רק שם, בטיפול באל"י, נודע לי מה הוא עשה לבנות שלי. לפני כן, כאשר פעם אחת שאלתי אותו על זה, הוא שיקר והכחיש".

"הנקודה היחידה לזכות אמי", סיפרה ל' בראיון, "היא שהעזה לשאול אותי כשהייתי כבת עשרים 'מה קרה לך עם אבא'. אמרתי לה שהוא נגע בי והיא אמרה, 'חשבתי על זה, אבל לא רציתי להכניס לך רעיונות לראש'. היא הלכה לדבר עם אבי והוא כמובן הכחיש הכל. זה הספיק לה כדי לחזור לשתיקתה ולהשתקה".

א' טוען שהעוינות של ל' מוגזמת. "זה כנראה אופי של בן אדם. הנה, גם לבת הגדולה יש ילדים והיא כן רוצה שהם יכירו את סבא שלהם. הקטנה פחות בקשר אתי, אבל היא בטח לא כועסת עלי כמו ל'".

"אני לא יודעת למה אני נשארת בקשר אתו", אומרת הבת הגדולה. "קשה לי להחליט אם זה מטיפשות או מכוח, מפחדנות או מבגרות. אני מניחה שזה קשור לאישיות המקבלת שלי ולהיותי אשת-טיפול - אני עושה תרפיה בעזרת בעלי חיים. אני לא בן אדם דתי, אבל אני מאמינה שלכל אחד צריך לתת הזדמנות וגם אם אני חושבת שהוא חולה, הרי נדמה לי שהוא עשה שינוי גדול בחיים שלו. נכון שאני לא מאמינה בזה במאה אחוז, אבל אני נותנת לו צ'אנס.

"אני גם התעמתתי אתו בזמנו על מה שעשה לי וגם כתבתי לו מכתב חריף מאוד בעניין זה. הוא יודע שאם הוא ייגע בילדה שלי אני אהרוג אותו, או אגרום לכך שיישב בכלא. אני תמיד נוכחת כשהוא נמצא עם ילדי ולעולם הם לא נמצאים אתו לבד. זה טוב שאני אתו בקשר, כי אני דואגת להזכיר לו כל פעם שיש הרבה נשים שהולכות בגללו עד היום עם תחושות קשות".

הוא מאשים את אמך.

"אני לא מנסה להצדיק אותו, אבל הוא סבל כל חייו, גם ביחסים עם אמא שלי. הוא תמיד היה בן אדם דחוי ואף פעם לא היתה לו עמדה בכירה בשום מקום. אז אולי אחרי הכל זה נכון להניח שהוא למד לקח ולוקח אחריות על מעשיו".

אמה אינה משוכנעת בכך. "אני לא מאמינה שהוא בסדר היום", היא אומרת. "איך פתאום הוא נהיה בריא? הוא צריך טיפול ממושך בהשגחה מתמדת".

התנקיתי מזה

"את בן זוגי פגשתי באוניברסיטה", סיפרה ל' בראיון. "בשלב מאוד מוקדם בקשר סיפרתי לו שאני ניצולת גילוי עריות. הוא כמובן הביע את תמיכתו, אם כי הוא מתקשה להבין מדוע אני ממשיכה להתעסק עם זה ולמה אני לא מצליחה לעזוב את זה. הוא גם משתמש בדוגמה של האחיות שלי, שאכן פועלות כאילו הן שכחו את הטראומה שלהן. אני היחידה שממשיכה לעשות על זה עד היום בלגן".

"ל' פוחדת על הבנות שלה, שאולי אתעסק אתן", אומר א'. "אני מבין שהבנות שלה שונאות אותי עכשיו וזה נורא כואב לי. ל' עשתה נזק כשסיפרה את זה לבנות, כי ככה אין דרך חזרה. אני עובד בחברה שנותנת שירותים לילדים וילדות מגיל גן עד התיכון, ועובדה שלא היתה עלי תלונה. אז לא קיבלתי מנה מספקת של מין מאשתי ומה שעשיתי לילדות גרם לי להרגיש גבר. מה שעשיתי היה נורא, ואני רק יכול לומר שאני מתנצל".

אתה מוכן גם להיענש על מעשיך?

"ברור לי שהיום לא הייתי מוכן לשבת בכלא. אולי אם הייתי יושב אז, הייתי נגמל מזה יותר מהר. אבל לכלא אני ממש לא מתכוון ללכת היום, כי במידה רבה התנקיתי מזה. אני מוכן ללכת לשיחות טיפוליות אם ל' תרצה. אני יודע שהכאב על מה שעשיתי יישאר לבנות שלי כל החיים. כנראה זה זיכרון נורא, אבל לכולם יש דברים שהם לא שוכחים אף פעם. זה כמו שאני זוכר את החברה הראשונה שלי ואת הנשיקה הראשונה שנתתי לה. דברים כאלה באמת לא שוכחים".

"הוא מסרב להכיר במחיר הגדול שמשלמות קורבנותיו ובהשפעות האמיתיות של מה שעשה", אומרת הפסיכותרפיסטית יעלה לבבי. "רק כאשר אתה מכיר במחיר, נהפך עניין התיקון לריאלי. בן אדם כזה צריך טיפול אישי פרטני ממושך כדי להבין את זה, ויש לו עוד דרך ארוכה לעשות כדי שאפשר יהיה לקיים אתו דיאלוג כאב על שינוי יחסים".

ל' סירבה להגיב על דברי אביה. "אני לא רוצה לקיים אתו דו שיח", היא אומרת, "הרי לא מדובר בסכסוך שכנים. הוא מתייחס לזה כאילו אנחנו צדדים שווים בסכסוך, אבל זה לא המקרה".

"אני שומרת תמונה של אבי באלבום", סיפרה ל' בחודש שעבר, "כי אני רוצה שהבנות יידעו שיש אחד כזה ושהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו. לא מזמן הסתכלה הבת הגדולה שלי בתמונה ואמרה, 'איכס, הוא מגעיל'. הטראומה שלי נמצאת בחיים של הבנות שלי. הן חוות את השדרים שאני מעבירה אליהן, את העובדה שהזוועה שעברתי עוד בוערת בי".

אני לא חולה

"כשאני שומע על מקרי אונס אני מזדעזע, בעיקר מזה ששוכבים עם הבנות", אומר א'. "אז אני כועס מאוד. חשוב לי להגיד שאני לא חולה, אני לא נמשך יותר לנערות. היום אני מסופק מינית. לפעמים אני מלווה בעבודתי קבוצות מחו"ל, ואם הייתי חולה בטח הייתי מנסה את זה עם ילדות מחו"ל. זה הכי קל, כי הן חוזרות אחר כך לארץ שלהן. אבל כיום אני נזהר. אצלנו זרקו מישהו בגלל שהוא העיר משהו לנערה וטוב שעשו לו ככה, כי צריך לדעת לסנן את המלים. אני כן יכול לומר, 'הנה נערה חתיכה', אבל לא הייתי מתחיל אתה. אילו הייתי נותן לטיפה בתחת לנערה, היא בטח היתה מתלוננת עלי".

מה יש לך לומר לגברים שאולי נקלעים למצבך?

"החלום שלי הוא שגברים יקראו את הכתבה ויסיקו מזה את המסקנות: אם הם לא מסתדרים עם האשה, הם יכולים ללכת לזונה. אני יודע של' מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואני מאוד שמח על זה. הייתי ממליץ לה לומר לנשים שנפגעו שיתלוננו במשטרה, אבל לא הרבה שנים אחרי. חמש שנים אחרי זה בסדר, אבל לא 15 שנה אחרי, או יותר. מבחינתי, אם זה שתקף לא המשיך לעשות את זה עם אחרות, אז לא צריך להתלונן נגדו. צריך לתת לו להמשיך לחיות. למה להכניס אותו לטראומה על מה שהוא עשה מזמן?"

"אני לא מתרשמת שהאיש לוקח אחריות מלאה על מעשיו", אומרת הפסיכותרפיסטית יעלה לבבי. "יש בשפה שלו עדיין שרידים לגישה המתפתה לילדות עם שדיים. התחושה שלי היא שהגבולות שם עדיין לא ברורים. הוא לא אדם בשל ומה שמניע אותו זה עדיין ריגוש וכיבוש בלי יכולת לקחת אחריות על פעולותיו".

אישיות לא בשלה, ילדותית

מיהו הגבר המועד להתעלל מינית בבנותיו? "כל המחקרים מראים שזה קורה בכל שכבות האוכלוסייה ואי אפשר לאפיין את דמות האב באמצעות מאפיינים סוציו-אקונומיים, השכלה, אזור מגורים, מוצא ועוד", אומרת יעלה לבבי, פסיכותרפיסטית ומומחית בטיפול במצבי טראומה מינית. "כן אפשר, מתיאורי מקרים, לנסות לאפיין פסיכולוגית את דמות האב המתעלל. המדובר בדרך כלל באישיות לא בשלה רגשית, ילדותית. לרוב הם מרגישים את עצמם כילדים ולא כמבוגרים וודאי שאינם מסוגלים להפנים את תפקידם כהורה הדואג לילדיו. הם מרגישים כתינוקות זנוחים שאף אחד לא דואג לצרכים שלהם, ואינם תופשים את הילד/ה שלהם כיצור חסר ישע שצריך לדאוג לו. הם חשים שהילדה היא חלק מהם ולא ישות נפרדת וחיצונית.

"ידוע שרבים מהאבות המתעללים עברו בעצמם התעללות מינית. מבין אוכלוסיית התוקפים המטופלים בשירות המבחן לנוער, אחוז גבוה הם נערים שהיו בעצמם קורבנות". לבבי מבחינה בין תגובת הנערים לתגובת הנערות. "בעוד שרבים מהגברים שהיו קורבנות נוטים להפנים את דמות התוקף עד כדי כך שהם נהפכים בעצמם לתוקפנים ולמתעללים, הרי שנשים נוטות יותר להפנים את דמות הקורבן. אצלן יש יותר תופעות של דיכאון וחרדה והחשש במקרה שלהן הוא שייהפכו להיות אמהות שלא רואות שילדותיהן מותקפות".

מה דעתך על שתיקת האם בסיפור הזה?

"דמות האם בסיפור הזה אופיינית לזאת המתוארת במקרים רבים אחרים. זו אמא שלא רואה את הפגיעה בבנותיה וגם אם היא חשה בזה, היא לא מתייצבת מול הבעל להגנתן. מדובר במערכת זוגית לא מתפקדת כשהאם, באופן לא מודע, מאפשרת לבת לתפוס את מקומה במערכת הזוגית. זה משחרר אותה מהקשר הזוגי עם האב. בדרך כלל אלו אמהות לא בשלות, שלא בנו לגמרי את זהותן כאמהות, כשבנוסף לכך גם מושתקות פעמים רבות על ידי הגבר. כל הצדדים, גם הבת והאם, חוששים לפתוח את הסוד, מפחד שמא האב יפרק את המערכת וילך. האיום הכי גדול על האם הוא שהבעל יעזוב וישאיר אותה לבד ומכיוון שכך הנשים הללו נעדרות מהמשפחה פיסית או רגשית, רואות-לא-רואות את מה שקורה ומתאפיינות בעיוורון רגשי ובפחד נטישה עצום".

גם הסביבה הקיבוצית שיתפה כאן פעולה עם ההשתקה.

"הקיבוצים בזמנו ייחסו הרבה מאוד חשיבות למוסד המשפחה ולא חשבו שצריך להתערב במה שקורה בתוכה. היתה נטייה לתת חסינות מלאה לתא המשפחתי. ההתנהגות הזאת לא מאפיינת רק קיבוצים, כי אנחנו רואים את ההשתקה הזאת גם במערכות אחרות, כמו למשל בתי ספר. גם שם יש פחד שמא פתיחת הסוד תגרום להתפרקות המערכת, והרצון לכאורה להגן על המשפחה מאפשר בעצם את המשך קיומה של הזוועה.

"גם הילדה לא פותחת את הסוד בגלל הפחד שאבא יעזוב את אמא והמשפחה תתפרק בגללה, וההשתקה של הסביבה תורמת לקושי של הילדה לראות שמדובר בדבר נוראי כל כך שנעשה לה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו