בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיול מולדת

הבמאי רענן אלכסנדרוביץ אסף כמה תושבים מהגדה ויצא איתם לטיול מאורגן ברחבי ישראל. התוצאה היא סרט תיעודי עטור פרסים שמציג את מדינת היהודים דרך עיניים פלשתינאיות. דווקא מוזיאון חניתה בילבל אותם לגמרי

תגובות

צילום: מיכה בראון-ברוורמן

לפני כשנה הוקרן סרטו התיעודי של רענן אלכסנדרוביץ "מרטין" במסגרת פסטיבל זכויות אדם ברמאללה. הסרט מציג את דמותו האניגמטית של מרטין זיידנשטט, יהודי המתגורר בדכאו שבגרמניה. מרטין היה חייל פולני בשבי הגרמני שלאחר השחרור ב-1945, נישא ללא-יהודייה ונשאר לחיות בדכאו. מדי יום הוא מגיע לאתר ההנצחה של מחנה הריכוז דכאו, פונה מיוזמתו למבקרים ומציע להם סיור הדרכה חלופי באתר, תוך שהוא מספר להם מה באמת קרה שם, ואף גובה מהם בתום הסיור שכר טרחה.

הקרנת הסרט ברמאללה גרמה לאלכסנדרוביץ הלם מסוים. "הצופים הפלשתינאים לא היו מסוגלים לראות את 'מרטין', הם בכלל לא הבינו מה עושה סרט בנושא השואה היהודית בפסטיבל", הוא אומר. "כשם שאנחנו הישראלים נוטים לתפוש את ההיסטוריה שלהם כפרופגנדה, ראיתי באותה מידה של עצב שלרבים מהם אין דרך להתייחס להיסטוריה שלנו אלא כאל תעמולה שבאה לעשות שירות נגדם".

אלכסנדרוביץ, בוגר ביה"ס לקולנוע סם שפיגל בן 32, לא היה מתעניין במה שקרה בדכאו, ובוודאי לא היה מביים סרט בנושא השואה, אלמלא פגש את זיידנשטט לגמרי במקרה. בשלהי 96' הוא נסע לגרמניה עם סרט הגמר שלו, "רק במקרים בודדים", שהוקרן בפסטיבל הבינלאומי של מינכן לסרטי סטודנטים, ומאחר ששהה במינכן הנמצאת מרחק לא רב מהעיירה דכאו, החליט לבקר באתר ההנצחה. שיטת ההנצחה באתר לא נראתה לו, ורגע לפני שהסתלק משם לאות מחאה, ניגש אליו זיידנשטט. הסרט שהכין עליו זכה לבסוף בפרס וולג'ין ב-99', אף על פי שהופק בתקציב זעום וצולם במצלמת חובבים, וההכנסה ממכירתו לערוצי טלוויזיה בארץ ובחו"ל הצטברה ל-65 אלף דולר.

אלכסנדרוביץ לא התעתד להיות במאי תיעודי במהלך לימודיו. וכשם שסיפורו של מרטין גרף אותו לעשיית סרט שעוסק בזיכרון ובהנצחת השואה, כך נקלע ונסחף לעיסוק בזיכרון ובשיכחה של הפלשתינאים ושל הישראלים בסרטו "הטיול הפנימי", שהקרנתו בערוץ 2 נקבעה על ידי הזכיינית טלעד, אחת המשקיעות בסרט, ליום חמישי השבוע בשעה 22:30. הסרט הנוקב הוא קופרודוקציה ישראלית-פלשתינית, ועד היום כבר הוקרן בהצלחה בכמה פסטיבלים נחשבים באירופה ובארה"ב ונרכש להפצה בערוצי טלוויזיה בכל העולם.

המפגש הראשון של אלכסנדרוביץ עם המציאות בשטחים היה כששירת כצנחן בערי הגדה בפרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשלהי 1987. זאת היתה "ההיכרות הראשונה והחזקה" שלו עם הפלשתינאים. לפני כשלוש שנים חזר לשטחים והפעם כבמאי, לצורך הכנת סרט תיעודי על מחנה השבויים אנסאר 3. "התחקיר היה חוויה חזקה משום שלראשונה הצלחתי לקיים שיחות אישיות ופתוחות עם אלה שעמדתי מולם ב-87', לבוש מדי צה"ל וחמוש".

את הפרויקט על אנסאר 3 ביים לבסוף במאי של הטלוויזיה ההולנדית, אבל מן העבודה עליו נולד הקשר של אלכסנדרוביץ עם המפיק הפלשתינאי ראאד אנדוני (דאר הפקות), מי שהפיק עם לירן עצמור (בלפילמס הפקות) את "הטיול הפנימי". במהלך התחקיר על אנסאר 3 שמע אלכסנדרוביץ על טיולים מאורגנים לפלשתינאים מהשטחים לישראל. "זה נשמע כפלטפורמה טובה לסרט שבכוחו להעביר לצופים סיטואציות שאני חוויתי במסע הפרטי שלי בשטחים. הרגשתי שמשהו בסיטואציה הבסיסית הזאת היה כה אנושי, כה עצוב ומטאפורי, והבנתי שזה יכול להיות סרט הן עלינו הישראלים והן על הפלשתינאים. סרט שיהיה שונה מהדימויים שבאים לייצג את הקונפליקט הישראלי-פלשתיני כפי שהוא מצטייר בתקשורת, דימויים כמו הילד שמשליך אבנים, החייל הישראלי שיורה, האשה שזועקת מרה על שהורסים לה את הבית. דימויים חזקים מאוד שנוצלו בלי סוף".

הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה היתה הגוף הראשון שהחליט להשקיע בהפקת "הטיול הפנימי", ובהמשך הצטרפה המפיקה נעמי שחורי מ"בלפילמס" ואלכסנדרוביץ הזמין את אנדוני, מבית סאחור, בן 34, אחד המפיקים הבולטים בגדה ושותף גם בתחנת רדיו, להיות שותף לפרויקט, בו השקיעו גם ערוצי טלוויזיה ארופאים. מאחר שהטיולים המאורגנים של הפלשתינאים לישראל נמשכו שלושה ימים בלבד, החליט אלכסנדרוביץ, מתוך רצון להתעלות על מוצר טלוויזיוני שהוא ספק סרט ספק כתבה, לאתר ולבחור מראש את גיבורי המסע המצולם.

הוא גם הכריע לצלם את הסרט בשני שלבים, האחד תיעוד מלא ככל האפשר של שלושת ימי הטיול הרצופים, ובהמשך צילומים נוספים עם כמה מגיבורי הסרט. "רציתי שהסרט ינסה להתבונן בעצמנו ובמדינת ישראל דרך העיניים של הפלשתינאים, וקיוויתי שהוא יפתח חלון לקהל הישראלי שבאמצעותו יוכל להתבונן על החברה הפלשתינית. הרי האוטובוס של יונייטד טורס על נוסעיו הוא מיקרוקוסמוס של החברה שלהם. הדבר שהכי מאחד פלשתינאים זו החוויה שלהם ביחס אלינו, וזה מאפיין את כל המשתתפים בטיול, העניים והאמידים, הכפריים ויושבי מחנות הפליטים. אנשים שלא הכירו זה את זה היטב לפני צאתם למסע".

אך ורק בתור עצמם

בקיץ 2000, שבועות אחדים לפני שפרצה אינתיפאדת אל אקצה, עלו גיבורי הסרט על האוטובוס ויצאו לטייל בישראל הפורחת בבנייניה, מעין מסע שורשים בארץ שאבדה להם ב-48', בהדרכתו של מדריך טיולים ערבי. נשים וגברים וילדים, ביניהם פליט שהתעשר והיה לסוכן מכוניות, טרוריסט שישב בכלא, אלמנה שבעלה נורה למוות, צעיר שאביו נהרג במבצע ליטני ועוד. במהלך הנסיעה הם מספרים אלה לאלה על שאירע בחייהם במהלך השנים, ומתוך הסיפורים מעלה אלכסנדרוביץ כמה דמויות מרכזיות, המובילות את הסרט לצד יתר נוסעי האוטובוס.

אבו מוחמד יחיא, זקן המטיילים, לבוש עבאיה ועוטה כאפיה, היה כבן 81 כשצולם הסרט ומת כשלושה חודשים לאחר הצילומים. עבור יחיא היתה זו ההזדמנות האחרונה לבקר במולדתו הקודמת. הוא היה פועל מחצבה ברמלה והתגורר בכפר עינבה עד שגורש ממנו ב-48' ואף שכל את שני ילדיו הקטנים בדרך. הוא נאלץ לעבור לירדן שם נולדו ילדיו האחרים, שכולם היום אקדמאים ועל כך גאוותו. היום מתגוררת המשפחה ברמאללה לא הרחק מצומת איו"ש. לטיול הצטרפו בתו ונכדתו, שהיו מופתעות לא פחות משאר המטיילים כאשר בצאתו ממסגד אל ג'אזר בעכו נשא אבו מוחמד השתקן נאום מנוסח היטב:

"אתה יודעים, אחים, לכל העמים יש מועדים. ימים של אושר ושמחה, הנקראים ימי חג... ואילו אנחנו, כל יום בשבילנו הוא חתונה! חתונתם של שורות החללים ההולכים מעבר לנהר, והלוויות אלו אינן חדלות לפקוד אותנו. שנים חולפות, ובשבילנו הזמן עמד מלכת. עד מתי זה יימשך כך? עד מתי? אינני יודע. אבל סבלנות ואורך רוח הם הדרך שלנו. רגלינו נטועות בכוח באדמת ארצנו. ומכאן, ממסגד אל ג'אזר, אנו אומרים לכולם: לאט לכם. אנו עם שלא ייעלם ולא ימות, וגם לו יהיה חג ביום מן הימים, ובעזרת השם, בקרוב הוא יבוא".

גיבור אחר הוא ואא'ל אל שאכל, בן 24, שהיה בזמן הצילומים סטודנט לתקשורת ברמאללה. אביו היה איש פת"ח שנהרג במבצע ליטני, ובשל תסבוכת משפחתית נלקחו הילדים מהאם והועברו לבית יתומים של הפת"ח (במסגרת המכונה "ילדי ערפאת"). ואא'ל גדל בלבנון ובהמשך בטוניס, ולאחר הסכם אוסלו עבר להתגורר בעזה. את המסע בישראל הוא מתעד במצלמת וידיאו קטנה עבור אמו, אותה לא ראה שנים מאחר שהיא חיה בלבנון. אלכסנדרוביץ חוזר אתו למוזיאון בקיבוץ חניתה, שעלה על הקרקע ב-1938, כדי לשמוע מפיו שגם הוא חולם שיום אחד תיעשה פעולת הנצחה מוצלחת כזאת שבחניתה לאביו החלל, שבמקור היה מאל בססה (כיום שלומי), ולשאר החללים הפלשתינאים.

סיהאם אל עוק, אלמנה ממחנה פליטים ליד בית לחם, מטיילת עם תאומיה, מחמוד ואחמד, שאותם, היא מספרת, היא מחנכת בקשיחות מה, כדי להכשירם לחיי מעש. בעלה נהרג במהומות במחנה הפליטים ב-89' ובמהלך הסרט יש סצינה שבה היא מבכה את חייה הקשים כאלמנה. בלונה פארק בתל אביב היא משחררת קיטור ואומרת לג'יהאד, חברתה למסע, שלו היתה פוגשת את החייל שהרג את בעלה, היא "היתה אוכלת אותו חי". ג'יהאד עונה שגם לחייל הישראלי, שנהרג בידי בעלה שנידון למאסר עולם, יש אם שסובלת לא פחות.

תייר אחר, עבד אבו דהב, נוטש את חבריו בעיצומו של בילוי בכיכר אתרים, כדי לנסוע לראות את המקום שבו נרצח יצחק רבין. בדרך הוא מספר לנהג המונית על המפגש שלו עם רבין כשהוא היה עצור בקציעות ושימש כדובר האסירים. העצירים ביקשו ממנו שכשיגיע רבין, הוא ינסה לדבר אתו ולשכנעו לסגור את מחנה המעצר הנורא. אבו דהב הצליח לבסוף לפגשו, ולאחר שהציג עצמו שאל אותו רבין למה הוא עצור. "אמרתי לו: 'סליחה, מר רבין, על למה שאני כאן, אני אדבר עם השופט'. אמרתי לו: 'אתם היהודים סבלתם כמו שאנחנו סובלים'. אמר לי: 'איפה אנחנו סבלנו?' אמרתי לו: 'בגרמניה. לא הרגו שם הרבה אנשים?' אמר לי: 'אבל אני לא הורג אתכם. אני שומר עליכם. נותן לכם אוכל ומים וזה לא עניין שלך (גרמניה)'". מכאן התפתח מין ויכוח פוליטי בין השניים שבסיכומו אמר לו רבין: "אם יהיה שקט, לא תהיה קציעות. אם הבעיות יימשכו, אני אבנה עוד קציעות ועוד קציעות".

הושמעה כלפיך טענה שהסרט "מבוים מדי", במובן זה שבחרת בקפידה את המטיילים ולא עשית שימוש בקבוצת תיירים אקראית, ושבעצם הנחית אותם לגלם את עצמם.

"לא ברור לי למה הכוונה גילמו את עצמם. האנשים האלה נכנסו לסיטואציה של הטיול כאשר במהלך הצילומים הם חיו בתוכה אך ורק בתור עצמם. אינך יכול להורות לאדם מה הוא צריך לשמש עבור הסרט שלך. כל המהלך היה בנוי על הקשר שלי אתם, אבל אין זה אומר שאני הנחיתי אותם לומר דברים כאלה או אחרים. השיחות ביניהם שצולמו היו בחלקן ספונטניות. היו דמויות שחיברתי ביניהן, וביקשתי שהאחד יראיין את השני, וזה תמיד הצית שיחה מרתקת וספונטנית. כדי להימנע מהתחושה של מצלמה ישראלית שמולה עומד פלשתינאי שצריך לייצג את האומה לפני התקשורת, העמדנו את המצלמה מאחורי הגב של האדם המדבר עם זולתו בגובה העיניים, כך שמה שנקלט בסופו של דבר היה שיחות אותנטיות בין האנשים".

גם בסצינה שבה חוזר יחיא הקשיש לכפרו עינבה (המתקפה הצבאית הישראלית על הכפר התרחשה ב-10 ביולי 48'), אותה צילם אלכסנדרוביץ בנפרד מהטיול, "לא היה לי מושג מה הוא יעשה שם", הוא אומר. "הוא לגמרי התנתק מאתנו כי הוא כה שמח על האפשרות לבקר שם שוב, והסיטואציה שהתפתחה היתה אחד הדברים הכי חזקים שהייתי מעורב בהם בחיי. אבו מוחמד הצליח באמצעות צמחי החצב לאתר את מה שהיה בית הקברות של הכפר, והוא זיהה את קבר אביו".

מכל מקום, ההכרעה על המסלול שעוברים גיבורי הסרט היתה של אלכסנדרוביץ. הוא שבחר במוזיאון חניתה בין האתרים הפוטנציאליים בגליל המערבי. במוזיאון מוצאים המבקרים הפלשתינאים במקום שמתאר את האסון של חייהם בפרספקטיווה הפוכה לגמרי מזאת המוכרת להם. לישראלים שלחמו במקום קוראים "נוטרים", ואילו ללוחמים הפלשתינאים מעניקים את התואר "כנופיות". מספר ההרוגים הערבים לא ידוע, ואילו כל חלל ישראלי מבין התשעה מונצח בשמו. אופן ההנצחה של העלייה לחניתה מראה לאורחים הפלשתינאים שהטרגדיה שלהם נתפשת בעיני הצד הישראלי לא רק כהצלחה היסטורית, אלא גם כפרק במיתוס. עד כדי כך מכה בהם הרושם הביקור בגליל המערבי, שהמורה למתמטיקה מרמאללה, המטייל עם ילדתו, מעיר לאחר הביקור באתר הארכיאולוגי ציפורי, המעורר את התפעלותו, שייתכן שהארץ הזו לא ראויה לפלשתינאים אם הם מכרו את קרקעותיה ליהודים שטיפחו אותן יפה כל כך.

הטענה על הניצול נכונה

בזמן הביקור במוזיאון בחניתה חותכת המצלמה מן המבקרים הפלשתינאים אל התצלומים הישנים המתעדים את העלייה לקרקע, ב-21 במארס 1938, של הקיבוץ, הידוע מבין יישובי חומה ומגדל. "עם כל המודעות הפוליטית ההולכת ומתגברת בי, יש לי רגש חזק כלפי התמונות שחור-לבן האלה של תחילת הציונות", אומר אלכסנדרוביץ. "זה לא רגש ציוני מובהק כמו שאני מסתכל עליהן בגעגוע. אני בהחלט ציוני במובן הזה שאני מפה - מהמקום הזה שבו נוצרתי ושעכשיו אני חלק ממנו".

מהו הגעגוע הזה שאתה מדבר עליו?

"הגעגוע שלי נובע מתוך ההרגשה שלא רק לערבים לא התגשם המקום עליו הם חולמים במידה שהיו נשארים בארץ, במידה מסוימת גם לנו לא התממש החלום. בצילומים האלה גלומים החלום אליו אני מתגעגע, וגם התמימות שאיפיינה אז את החיים כאן. הבית הערבי הישן שבו ממוקם המוזיאון הוא האתר שבו נפגשות כל שכבות הגעגועים של המקום הזה. צילומי העלייה לחניתה מרגשים גם את הפלשתינאים, אם כי באופן שונה. חניתה היא מפגש של נקודת המבט שלנו עם נקודת המבט שלהם. בחניתה קיימת הפואטיות של האסון הגדול שנחת על כולנו".

עשית את הסרט מתוך עמדה ביקורתית על 48'?

"אני לא מרגיש שאני יודע מספיק כדי לבקר צד כלשהו על מה שאירע ב-48'. יש לי אולי את הכלים להתבונן על זה, והסרט הוא ניסיון להסתכל על זה כדי להבין שהתוצאה לא נוחה לא לאידיאולוגיה שלנו ולא לאידיאולוגיה שלהם. הביקור בחניתה פוגע בהם במקום לא שגרתי ומבלבל אותם. כשהם במוזיאון בחניתה ואנחנו הישראלים רואים מהי תגובתם, נדמה לי שמתווספת שכבה נוספת לפרספקטיווה של הסיפור של שני העמים. אצל אבו מוחמד למשל זה מעורר רגש עמוק. הוא עומד ומחזיק את הראש. הוא אמר לי: 'הלוואי שמישהו יעיר אותנו ויגיד שכל זה לא קרה, שהכל היה חלום רע'".

אבל אפשר לומר ש"הטיול הפנימי" הוא בעצם סוג של סרט הנצחה ל"נכבה" של הפלשתינאים, לא?

"תלוי את מי שואלים. לרוב המשתתפים הפלשתינאים בסרט היתה תגובה של אכזבה מהסרט. אכזבה מהתכנים ומן המסרים. לעומת זאת ישראלים עם מבט ביקורתי יגידו שהסרט מנציח את הנכבה. אבל הסרט לא עוסק בנכבה והוא מוגבל מבחינת המידע שהוא מעביר. מי שלא בקיא בפרטים לא ילמד מ'הטיול הפנימי' מה היו האירועים ב-48' שהביאו למצב הנוכחי. הנצחה בעיני היא לא מונח חיובי. אני מכיר בחשיבות ההנצחה אבל יש לי ביקורת עליה. קשה לי להתייחס להנצחה כאל דבר נקי. זה כמעט תמיד שילוב בין הצורך לזכור מאורע כלשהו לבין ההכרח הפרגמטי להנציח אותו. לכן זה כלל לא משמח אותי לחבר את עצמי בשני הסרטים, גם ב'מרטין' וגם ב'טיול', לאופן כלשהו של הנצחה של אירועים היסטוריים".

האם לדעתך הסרט מאוזן מבחינה פוליטית?

"'הטיול הפנימי' הוא בהחלט לא סרט מאוזן מהבחינה הפוליטית. הקונטקסט שלו הוא כל מה שאנחנו יודעים, והוא עומד ליד סרטים ישראלים נוספים שנעשו על הנושאים האלה. הפרספקטיווה של הסרט הזה היא זו של הדמויות שלו. לכן במוזיאון חניתה, כאשר קסיה, המדריך מוותיקי המשק, מספר את הסיפור של ייסוד חניתה, הפרספקטיווה בכל זאת היא זו של המבקרים הפלשתינאים. לסרט היו שלושה סוגי עיניים - ישראליות, פלשתינאיות וזרות - וכל קהל ציפה לסרט אחר. אבל הסרט נעשה בפרספקטיווה של הצופה הישראלי. מבחינת הקהל הפלשתינאי זו עבודה טריוויאלית שמגרדת את הקצה של הבעיה. מבחינה אינפורמטיווית לדעתם זה לא מספיק, וגם המינון של היכן מוטלת האשמה, ומה אנושי ומה לא, נתפש בעיניהם כדליל.

"יש בסרט סוגיות פוליטיות תרבותיות שנקראות באופן שונה על ידי כל צופה וצופה. למשל הסצינה בלונה פארק שבה אומרת ג'יהאד לסיהאם אל עוק מה היה קורה לו אמו של החייל הישראלי שבעלה הרג היתה נמצאת שם. מבחינת הפלשתינאים זו השוואה בין איש פת"ח שהורג חייל בשטח כבוש (במקרה של ג'יהאד) ובין אדם שחי תחת כיבוש ונהרג בידי חייל (במקרה של סיהאם), ומבחינתם ההשוואה הזאת אינה לגיטימית. אני מסתכל על זה מנקודת מבטה של האם, של האלמנה, ומשם זה נראה לי אותו דבר. גבר מת זה גבר מת".

בנקודות מחלוקת כאלו, הוא מספר, נדרש לו הרבה זמן להבין איך המפיק הפלשתינאי אנדוני בכל זאת חתום על סרט כזה. "אנדוני, שהיה מאוכזב מהסרט, עמד מאחוריו. הוא אמר שהוא בחר לעבוד עם הבמאי הישראלי הזה שמספר את הסיפור מהפרספקטיווה שלו. לא דיברנו בקול אחד אבל אני חושב שהזמן עושה טוב לקשר בין אנדוני לבין הסרט, למרות שהמצב היום בשטחים הרבה יותר גרוע ונגרמים לו לא מעט כאבי ראש כאדם שעמד מאחורי הסרט".

גם "מרטין" וגם "הטיול הפנימי" עסקו בסוגיות של הפער בין הנצחה לזיכרון, ועל הקשר בין זיכרון לשיכחה, ולאמת האישית של הגיבורים.

"לא רציתי ששני הסרטים יתמקדו דווקא בנושאים הללו. עבורי מה שחשוב בשני הסרטים זה ההווה והעתיד. לקח לי זמן להבין שדי במובהק בחרתי שלא לעסוק בנראטיב ובעובדות העבר, אלא להתמקד בתחושות של ההווה, ובגיבורים".

מה יחסך לטענה שכאשר ישראלים מפיקים תשואה מן הכיבוש, בתקשורת או בקולנוע, יש בזה אקט של ניצול?

"שואלים אותי הרבה את השאלה הזאת, וזה טומן בחובו מזוודה של בעיות אתיות ואישיות וסוגיות של תקינות פוליטית. אני עומד מאחרי הבחירה שלי לעשות את 'הטיול הפנימי', אבל הטענה אודות הניצול נכונה. התלבטתי למשל אם אני צריך לעשות בסרט שימוש בסטריאוטיפים. קהל המזוהה עם השמאל שואל אותי מדוע הראיתי בלונה פארק את הילדים הפלשתינאים עם רובים, ועל כך גם היו שיחות עם המפיק הפלשתינאי. לי היתה הרגשה שאם אני בונה דמות שיכולה לסחוב את הסטריאוטיפ, כמו במקרה של סיהאם אל עוק, שאומרת שהיא היתה יכולה לטרוף חי את החייל שהרג את בעלה - אז לדעתי עלינו גם לשמוע משפטים שמחזקים את הסטריאוטיפים השליליים, כי עלינו להתרגל לחיות עם האנשים האלה, וזה כולל גם את הכעסים שלהם.

"מעטים הם האנשים שבאמת מתעסקים בעוול שנגרם לפלשתינאים בצורה נקייה ושלא נבנים מכך. אני מעריך אנשים שהחליטו לקבל על עצמם את החיים של הצד השני ולא כדי לפרסם דבר מה, ולא תוך כדי הישארות בתוך החיים הטובים עם דילוג פה ושם כדי להציץ במתרחש שם. אני מעריך את אלו שהחליטו להשקיע את עצמם באופן סיזיפי וכפוי טובה למען האיזון או תיקון העוול ולמען עזרה למי שזקוק לה. אני לא בטוח שאני כזה. מצד שני, כשצילמתי סרט בשכונת הרכבת בלוד ('בצד האחר של המסילה', לסדרה 'זום' בערוץ 2), צילמתי את העוול שנעשה לתושבים הישראלים המקופחים של השכונה. למה זה פחות ניצול מלצלם פלשתינאים?"

מתנה אנושית גדולה

גם סרטו העלילתי הראשון של אלכסנדרוביץ, אותו הוא עורך בימים אלה, הוא סרט מסע. גיבור הסרט, "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" שמו, הוא צעיר מכפר נוצרי באפריקה שנבחר על ידי תושביו להיות הראשון שיעלה לרגל לארץ הקודש, אלא שכאשר הוא מגיע לנתב"ג הוא נחשד כעובד זר ומושלך לכלא. קבלן משחרר אותו בערבות ומארגן לו רשיון עבודה, וכך מתחיל מסעו בארץ הקודש, או במה שנהיה ממנה. "כשג'יימס מגיע סוף סוף לירושלים משאת נפשו", הוא מספר, "הוא לא זוכה לבקר בה אלא רואה רסיסי נוף לא טיפוסיים לעיר מבעד לחלון".

אלכסנדרוביץ נולד בירושלים ב-1969. אמו המנוחה גבי היתה כימאית, ואביו, זאב, הוא פרופסור לפיסיקה במכון ויצמן. אחותו הבכורה דפנה היא מורה לפלדנקרייז, ואחיו הצעיר גיל, בן 28, "הוא המוצלח במשפחה שהולך ללמוד פיסיקה לתואר שני באוקספורד לאחר שקיבל מילגה מקרן ביל גייטס". כשהיו ילדים אמר האב לרענן ולגיל שאין לדעתו דבר רע מחייו של מדען בינוני. הוא הוסיף שכאשר הוא מתבונן בהם הוא לא מזהה כישרון מיוחד למתמטיקה, תנאי יסודי לכל מדען בכל תחום. "ביחס לאחי, אבא טעה. אני לא למדתי פיסיקה בכישרון רב בתיכון, ולא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות לכשאתבגר". הוא למד יסודי בבית הילד ותיכון בבית חינוך, ואמו היא מי שחשפה אותו לקולנוע, כבר בגיל צעיר. אחד הסרטים הראשונים שראה אתה, בכיתה ד', היה "אורות הכרך" של צ'פלין.

גבי, שנפטרה לפני כשנה, נולדה בבלגיה, הגיעה ארצה באמצע שנות ה-60 והיתה בקיאה בקולנוע אירופי. בארץ השלימה את הדוקטורט במכון ויצמן שם פגשה את זאב אלכסנדרוביץ, שהגיע לארץ עם משפחתו מפולין, בשנות ה-40, לאחר ששהו במחנות עבודה ברוסיה ועשו את דרכם לארץ דרך היבשה. היא חלתה כשרענן היה כבן 15 ובמשך הזמן אובחנה כחולת אלצהיימר. אביו החליט שהיא תטופל בבית ולא תישלח למוסד. "מחלת אמא שלפה אותי בזריזות מגיל ההתבגרות. אחד הדברים החזקים בהתמודדות עם מחלת האלצהיימר הוא שאתה אוהב מאוד מישהו ומצד שני הוא מוציא אותך מדעתך. גדלתי עם הרצון לאחד יחד את החוויות המנוגדות האלה וכך למדתי בגיל צעיר שערכים מנוגדים יכולים לחיות יחד אחד לצד השני. זו חווייה משחררת שלימדה אותי להתגונן מפני המציאות. למדתי לחיות בלי קונצנזוס לגבי דברים אפילו כשמדובר על עניינים שביני לבין עצמי".

אמו חשפה אותו לסרטים, אבל גם אביו הוא דמות חשובה בחייו. "הוא היה מודל החיקוי שלי במשך שנים. הוא הקנה לי כלים ביקורתיים וגם כלים פואטיים. ממנו למדתי איך להתנגד לסחף של החיים סביב, כל מה שקשור בכסף למשל. בזכותו קניתי עוד כמה שנים שבהן אני יכול לעשות מה שאני רוצה ולא להיות מוטרד מעתידי הכלכלי. אני רואה הרבה אנשים בני גילי שנתיב הכסף מאוד חזק בחייהם. בזכות אבי אני משוחרר מזה".

הוא התגייס לצה"ל ב-87' ושירת בצנחנים בפלוגת הנדסה, כולל השטחים ולבנון, ולאחר שהשתחרר החליט ללמוד קולנוע. "אסור להגיד, אבל יש משהו בינוני בעיסוק בקולנוע. אפשר לכתוב מספיק טוב בשביל כתיבת תסריט, אבל עדיין אתה יכול להיחשב ככותב די בינוני. אתה יכול להתעסק באופן מאוד עמוק בסרט ובעיצוב פס הקול ועדיין לא להיות מוסיקאי בכוח עצמך. ולמרות כל זאת ההשפעה של המדיום הקולנועי על הצופים היא עמוקה. אם תנסי לתרגם סרט לטקסט כתוב הוא אולי ימלא שלושה עמודים, ולמרות זאת הצופים יכולים להרגיש חוויה עשירה. אני נהנה מהקולנוע ואוהב לעשות את זה. אני אוהב מאוד את שלב העריכה, את שלב הצילומים פחות".

אתה מדבר על עבודתך באופן נטול תשוקה.

"אולי כי אני לא יודע להראות כמה אני אוהב את העשייה הקולנועית. זה מתבטא גם בכך שאני עובד עם אותם אנשים, הצלם שרק (שרון) דה מאיו והעורך רון גולדמן, וגם בכך שאף פעם לא החלטתי להיות דוקומנטריסט, פשוט קרה לי המפגש עם מרטין ועשיתי סרט. העבודה על כל סוג של סרט, ואני מגדיר עבודה על סרטים תיעודיים כסרטים שנעשים עם אנשים אמיתיים ולא עם שחקנים מקצועיים, היא עבודה העוסקת בחייהם של האנשים האלה. בכל מקרה מה שמגיע לצופה זה משהו מאוד מניפולטיווי, אבל בשבילי הדבר החשוב הוא להישאר נאמן לאמת של האנשים שבסרט ולא להרגיש שאני מייצר איזה סילוף כדי שהסרט יעבוד".

יש לך דרך להציג את עצמך בצורה כמעט בלתי מעניינת, למה?

"אף פעם לא הייתי עושה סרט על אחד כמוני. אני הדיוט מושלם ואף פעם לא היתה לי השכלה מסודרת של אמנות, קולנוע או של היסטוריה. אולי לכן הקולנוע הוא מקצוע מתאים לי, כי אתה יכול להגיע רחוק בלי לדעת כלום באופן יסודי. ייתכן שזה מקצוע קצת בינוני, הקולנוע, אבל אני מוציא מהאנשים בסרטי כל מה שאני יכול להוציא מעצמי. אני באמת אוהב את הדמויות בכל הסרטים שלי, ואני מרגיש שכל מי שנפתח לפני בסרטים הללו העניק לי מתנה גדולה. אני מרגיש שב'טיול הפנימי' יש את השורשים הכי עמוקים של המצב שלנו עכשיו בעצם הימים האלה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו