בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבע בעיות שהורגות את דרי הרחוב

תגובות

1. הבעיה המשפטית

ההומלס ולדימיר נמצוב, או במינוח הכשר-פוליטית "דר רחוב", מת לפני שבועיים בדרום תל אביב, בשעות הבוקר המוקדמות של יום קר במיוחד. איש לא התרגש. בשנה החולפת מתו בעיר כ-30 דרי רחוב. מכיוון שנמצוב נמצא ללא מסמכים מזהים, הופעל הנוהל הרגיל: גופתו צולמה על ידי המשטרה והועברה למכון הפתולוגי באבו כביר. במקביל הועברה התמונה ליחידה לטיפול בדרי רחוב בעיריית תל אביב, ושם הוא זוהה.

נמצוב לא היה יהודי, לכן נקבר בבית הקברות ליד קיבוץ בחן. בהלוויה נכחו רק הקברן, נציגת העירייה וצלם עיתונות.

המקרה הפרטי של נמצוב מצביע על אחת הבעיות הקשות של הרשויות בטיפולן בדרי רחוב: חוסר הנכונות של חסרי בית לקבל טיפול או עזרה כלשהי. "נמצוב היה מוכר לנו כשנה, אבל סירב לקבל טיפול, ואם מישהו לא רוצה, אין לי לצערי איך לעזור לו", אומרת מיכל לטה, מנהלת היחידה לטיפול בדרי רחוב של עיריית תל אביב. "ביקשנו ממנו לבוא ללון במחסה באופן קבוע, אבל הוא היה מגיע, נשאר לילה אחד, ואז חוזר לרחוב".

"כשאנחנו נתקלים בסירוב, אנחנו מנסים לדובב את דר הרחוב, לראות מהיכן הוא הגיע, מה הבעיה, והאם הוא מכור לאלכוהול", אומר בני אברהמי, מנהל הרשות העירונית לסמים ושיקום. "גם כשאנחנו מודיעים לאנשים שהם חולים מאוד ושבחוץ כבר קר, יש בהחלט כאלה שאומרים 'תעזבו אותנו, אנחנו לא רוצים עזרה'. יש כאלה שפשוט מעוניינים לקדם את מותם, או שהם כל כך מובסים שכבר שום דבר לא מעניין אותם".

הדילמה שעמה מתמודדות הרשויות היא אם אפשר לכפות על דרי הרחוב, שמקצתם נגועים במחלות קשות (שחפת, צהבת, איידס), טיפול רפואי ושיקומי בניגוד לרצונם, בהנחה שהם מסכנים את עצמם ואת סביבתם. פרופ' דן שניט, מומחה למשפט סוציאלי מאוניברסיטת תל אביב, אומר כי "מוקד מצוקת הרשויות בנושא נובע משאלה משפטית: על סמך מה מנסים לכפות על האנשים האלה, שלא ביצעו שום עבירה, פתרונות בניגוד לרצונם. הרשויות נמצאות בעניין הזה בין הפטיש לסדן, משום שמצד אחד כאשר מת דר רחוב הן סופגות ביקורת ציבורית חריפה, ומצד שני, אין להן אפשרות כפייה".

כיום יכולות הרשויות לכפות טיפול כזה רק כאשר מאותר דר רחוב המסכן את עצמו או את סביבתו ולמקום שהותו מגיע פסיכיאטר מטעם העירייה, שבוחן את מצבו ומבקש מבית המשפט צו אשפוז כפוי או בדיקה כפויה. אך זהו הליך לא שכיח המיושם במצבים קיצוניים.

פרופ' שניט אינו צופה פתרון קרוב לבעיה: "הדרך היחידה היא לחוקק חוק ספציפי שיאתר מצבים מסוימים ויצדיק את הפעלת הסמכות הזאת. אבל מדובר במציאת נוסחה מאוד רגישה, שצריכה להתחשב בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין למשל חוק האוסר אלכוהוליזם, למרות שאנשים מתים מזה. ההבדל הוא שההומלסים מתים בחוץ, לא בבית".

תל אביב-יפו היא כיום מוקד משיכה ארצי לדרי רחוב. הסיבות לכך רבות. בתל אביב הסובלנית מקבלים את הזר והשונה ואין בה התנגדות ציבורית רחבה לנוכחותם של דרי רחוב. תל אביב היא גם המרכז הכלכלי-התרבותי של המדינה, וכיסי העוברים והשבים בעיר נפתחים ביתר קלות מאשר בערים אחרות. גם מזג האוויר הנוח בה, לעומת ירושלים למשל, הוא שיקול מבחינתם של אלה הנאלצים ללון בחוץ. על פי הערכות מרכז השלטון המקומי, חיו בעיר בשנה החולפת כ-1,470 דרי רחוב, שהם כ-68% מכלל אוכלוסיית דרי הרחוב הארצית. מתוכם טופלו ב-2001, על פי דיווחי מחלקת הרווחה של העירייה, כ-860 איש. כלומר, על פי נתונים אלה - 610 לא טופלו. אך גם אלה שמטופלים חוזרים במהירות לרחוב, כשהם מסכנים את עצמם ולעתים גם את סביבתם. במחלקת הרווחה העירונית אומרים כי אומדן מרכז השלטון המקומי אינו מדויק ומספר דרי הרחוב בתל אביב קטן בהרבה, ולפיכך גם הפער המספרי בין אלה המטופלים על ידי העירייה לאלה שאינם מטופלים קטן יותר.

2. בעיית המקלטים

הטיפול בדרי הרחוב כולל בשלב הראשון אספקת צרכים בסיסיים: הלבשה, תזונה, טיפול רפואי. מי שמעוניין יכול לקבל כל זאת גם אם הוא מעדיף ללון ברחוב. כלומר, אין התניה של קבלת עזרה בהפסקת היותו דר רחוב. לאחר מכן מי שמעוניין בטיפול עובר הכנה והפניה לגמילה מסמים ומאלכוהול (כ-75% מדרי הרחוב מכורים), סיוע במציאת דיור וטיפול פסיכו-סוציאלי מקיף. בשלב הבא פונה היחידה לטיפול בדרי רחוב בעיריית תל אביב אל משרדי הממשלה בבקשה לעזרה בהליכים מקוצרים. דרי הרחוב מגיעים ליחידה בשלוש דרכים עיקריות: בשיטת חבר מביא חבר; בעקבות קריאת מוקד של תושבים מתלוננים; לאחר סיור של היחידה, המתקיים אחת לחודשיים במשך שני לילות ושני בקרים רצופים.

ההלנה הראשונית נעשית באחד משני אתרים הנודעים בעליבותם - ה"צוללות" או ה"גגון". אפילו בכירים באגף הרווחה מודים שהדבר הטוב היחיד שאפשר לומר על מקומות אלה הוא, שהם עדיפים מלינה ברחוב. הצוללות, בשדרות ירושלים ביפו, הם שני מקלטים צפופים תת-קרקעיים שנבנו בתקופת הבריטים. לנים בהם המקרים הקשים מבין דרי הרחוב, בדרך כלל נרקומנים. הצוללות יכולים להכיל עד 40 נפש ללילה והמקום פתוח רק בין שבע בערב לשבע בבוקר, כדי למנוע את הפיכתו למאורת סמים.

הגגון, הסובל לעתים מהצפות בחודשי החורף, ממוקם ביציאה מיפו לכיוון תל אביב ומיועד למקרים קלים יותר - דרי רחוב המסוגלים לשלוט בעצמם, כמו נגמלים מסמים. הגגון פתוח בכל שעות היממה ומוגשת בו ארוחת ערב. "מי שמגיע ל'צוללות' מאבד צלם אנוש. זה מעגל קסמים שלילי, ולא צורה לטפל בבני אדם", אומר סגן ראש עיריית תל אביב מיכאל רועה. לדבריו, "עד היום לא נעשתה שום בדיקה לטיפול רציני בנושא ההומלסים. מדובר בטיפול פושע. הרי אם למשל יסיטו את הצוללות משדרות ירושלים, רק הרווח הכספי משיקום האזור ביפו, שגם ככה זקוק להנשמה מלאכותית, יגיע למיליונים, ואותם יוכלו להשקיע במקומות ראויים יותר למגורי דרי הרחוב".

בעיה נוספת הכרוכה במקומות ההלנה הקיימים היא הקושי ללוות את שהייתם של דרי הרחוב בטיפולים שיקומיים משלימים. קצת קשה לשלוח דר רחוב מיפו, שבקושי עומד על רגליו, לטיפול רפואי יומי בצפון העיר. וגם אם הוא מופנה לטיפול ומקבלו, מי יבטיח שיחזור בלילה שלאחר מכן.

פתרון חלקי לבעיה יימצא בהקמת מרכז רב-שירותי, שבו יתגוררו דרי רחוב עד לשילובם בקהילה. צוות מיוחד יביא את דרי הרחוב למרכז ההלנה (שיכלול 100 מיטות), תתבצע בו חלוקת מתדון (תחליף סם) סדירה, והמשתכנים ישתלבו במסגרות תעסוקה, כגון נגרות וגינון. תוכנית מפורטת להקמתו ואיושו של המרכז ברופא, אחות, עובדים סוציאליים וגורמים מקצועיים כבר קיימת, ואף אותר לצורך זה מבנה ליד התחנה המרכזית הישנה. אבל, כמו תמיד, בעיית תקציב מעכבת את פתיחתו כבר כשנה. העירייה דורשת תמיכה כספית בשיעור 75% מעלות ציודו ואחזקתו השוטפת של המרכז ממשרדי העבודה והרווחה, הקליטה והפנים, ולפי המסתמן עתה, המשרדים לא מתכוונים לתמוך בפרויקט.

3. הבעיה התקציבית

בשנה האחרונה פורחת תופעת קבצני הצמתים באזור תל אביב ומספרם מוערך ב-150. על פי הערכות גורמי הרווחה, יום מוצלח בצומת עשוי להניב 700-200 שקלים. הכסף משמש בעיקר לקניית סמים.

התרחבות התופעה נובעת ישירות מקיצוץ בתקציב. בשנת 2000 הוחל בפרויקט "יד חמה", שבמסגרתו מבצעת עיריית תל אביב סיור בצמתים אחת לשבוע, במטרה לשכנע את הקבצנים להצטרף לטיפול גמילה. הטיפול ניתן באזור השרון, בעלות של 3,000 שקלים לאדם בחודש. ב-2000 היה תקציב הפרויקט 400 אלף שקלים ונשאו בו שווה בשווה העירייה והרשות למלחמה בסמים. בשנה זו נאספו 200 קבצני צמתים ו-40 מהם סיימו את טיפול הגמילה.

בשנת 2001 קוצץ התקציב ל-200 אלף שקלים, ומכיוון שהרשות למלחמה בסמים יצאה מהפרויקט, נותרו ל"יד חמה" רק 100 אלף שקלים. סביר להניח שבתנאים אלה יהיה קשה יותר להילחם בתופעה.

4. בעיית הזרים

פלח אוכלוסייה נוסף שלא ברור כיצד מתמודדים אתו הוא דרי רחוב שאינם תושבי המדינה. בדרך כלל מדובר בעובדים זרים. התופעה אינה רחבה, ובשנה החולפת אותרו בתל אביב כ-13 עובדים זרים דרי רחוב. אלה אינם זכאים אפילו להטבות המינימליות המוצעות לדרי רחוב אחרים - טיפולים רפואיים מסודרים, עזרה בשכר דירה בהליך מזורז, הבטחת הכנסה לכמה חודשים וקצבת נכות. כאשר היחידה לטיפול בדרי רחוב מאתרת עובד זר הלן ברחוב, היא נותנת לו את מספר הטלפון של מסיל"ה, המרכז לסיוע לעובדים זרים.

מנהלת מסיל"ה, עדנה אלטר-דמבו, אומרת כי "אין סיוע פורמלי שאנחנו יכולים לתת לאנשים האלה. יש איזו כנסייה שעוזרת, אבל בדרך כלל אנחנו מצליחים למצוא פתרון בתוך הקהילות".

אלא שנראה שקצת קשה לטפל בבעיה כאשר בני אברהמי טוען כי תופעת העובדים הזרים דרי רחוב לא קיימת, ואם היא קיימת היא שולית בלבד. "ההומלסים הם תושבי ישראל עם תעודת זהות כחולה", אומר אברהמי. "מספר גדול של המכורים שהופכים להומלסים הם עולים, שעלו לישראל בתור מכורים והגיעו לרחוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו