בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ייסוריו של חילוני גמור

האם "חילוני גמור" מסוגל בכלל להבין טקסט דתי? פרופ' גלעד ברעלי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית טוען בלהט, שלא. הקביעה הפסקנית הזאת, שהתפרסמה בכתב העת "אלפיים" לפני שלוש שנים, עוררה ויכוח סוער שנמשך עד היום. כעת אומר ברעלי, שלא התכוון להפקיע את תלמוד התורה מחילוניים, אלא רק להמחיש להם מה המחיר שהם משלמים על חילוניותם

תגובות

לפני כשלוש שנים התפרסם בכתב העת "אלפיים" (גיליון 17) מאמר שנושאו המשיך לעורר תגובות בכתב העת הזה עד הגיליון האחרון (מספר 22), שראה אור לפני חודשים אחדים. המאמר המשיך לעורר הדים גם בקהילה האינטלקטואלית, בעיקר של העוסקים בלימודי יהדות לציבור החילוני. ב"אלפיים", שכבר ידע פולמוסים אינטלקטואליים בעבר - בעיקר בין היסטוריונים ציונים לפוסט-ציוניים - לא זכור פולמוס ער כל כך. מדובר במאמרו של פרופ' גלעד ברעלי, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שטען לסתירה מהותית בין "חילוניות גמורה" לבין עצם היכולת ללמוד תורה - להבין טקסט שהוא במהותו דתי.

במאמר שנשא את הכותרת "על תלמוד תורה שחולן" הגדיר ברעלי את "החילוני הגמור" כאדם שלא רק מטיל ספק בקיומו של אלוהים אלא שהמושג אלוהים זר לו לגמרי והוא שולל לחלוטין את קיומו, כמו את אורח החיים הדתי. אדם כזה, לדעתו, אינו מסוגל להבין את המקורות היהודיים המסורתיים, שכל כולם טבועים בחותם של אמונה דתית. בלשונו של ברעלי: "לימוד תורה, שהוא בעיקרו תפישת תכנים מסוימים, כרוך בקבלת עמדות, דפוסי התנהגות, גילויים של אורחות חיים, ו'אמיתות' שהחילוני הגמור אינו מוכן ואינו יכול לקבל, שהוא דוחה בקיצוניות ובשיטתיות. ומבחינה זו, עצם לימוד התורה מנוע ממנו".

יש להדגיש: ברעלי לא מדבר על "הבנה שונה" של הטקסט, אלא על אי יכולת להבין אותו. הוא משווה זאת לאדם השולל לחלוטין קיומם של שדים וקורא טקסט המוקדש כולו למעשי השדים. טקסט כזה, אומר ברעלי, כלל לא יהיה מובן לקורא אותו, ובאותה מידה לא יכולות התורה, המשנה והגמרא להיות מובנות לאדם השולל לחלוטין את קיומו של אלוהים. הוא גם מתנגד, בהקשר זה, לתרגום החילוני של דמות האלוהים שבתורה למושג מופשט כמו "כוח עליון": "התורה עצמה מתייחסת לאלוהים כשם פרטי, לא כמושג, וכל טענה אחרת היא עיוות שלה. במובן הזה, גם פרשנות דתית-רציונליסטית בנוסח הרמב"ם היא עיוות של התורה, אבל לזכותה אפשר לפחות לומר שזה עיוות המובנה בתפישה הקוראת את התורה לא כפשט אלא כטקסט סמלי".

ברעלי אמנם הדגיש במאמר שורה של התניות וסייגים לטענתו. הוא למשל לא מתכוון ליכולת להפיק מהמקורות היהודיים מידע היסטורי, גיאוגרפי, בוטאני או אפילו ערך ספרותי. אלה, הוא אומר, בוודאי ניתנים גם ל"חילוני גמור". הוא גם הדגיש שטענתו נובעת ממסורת פילוסופית ספציפית של מושג ההבנה - זו הקושרת בלעדית את ההבנה עם תוכן הטקסט, ולא עם הכוונות הסובייקטיוויות של האומר אותו או השומע אותו. וכמובן, הסייג המקורי, שמדובר רק ב"חילוני גמור". בשיחה עמו הוא מסביר: "היה ברור לי שחילוני כזה כמעט שאינו בנמצא במציאות, אבל השתמשתי במושג הזה כדי לחדד את השאלה העקרונית".

הטקסט חזק ונענה לאתגרים

ולמרות הסייגים האלה, עורר המאמר סערה אינטלקטואלית לא קטנה. אפשר להבין זאת: אינטלקטואלים אף פעם לא אוהבים טענה שטקסט כלשהו חסום בפניהם, בוודאי לא בתקופה שבה לימודי יהדות צוברים פופולריות רבה בחוגי משכילים חילונים.

כצפוי, התגובה הכועסת ביותר באה מכיוונם של החילונים הללו. רות קלדרון, שבשנים האחרונות היתה לדמות הבולטת ביותר בתחום זה (בבית המדרש "אלול" ובמכללת "עלמא" שהקימה, וכן בתוכניות טלוויזיה), הגיבה על מאמרו של ברעלי בגיליון הבא של "אלפיים". היא מחתה נגד הניסיון להגביל את מי ש"מתאימים" ללימוד המקורות: "הנחת העבודה שמאפשרת את המהפכה כולה היא שהחומר, הטקסט, חזק וראוי ועשוי לעמוד בכל איתגור, להיענות לכל אינטלקט". היא גם ביקרה בציניות את עצם ההנחה שבן תרבות אחת אינו יכול להבין תרבויות אחרות. לפי אותה הנחה, "בן זמננו מנוע מלימוד ספרות עתיקה כלל, אנשי מערב אינם יכולים להבין טקסט מזרחי, אשה אינה מסוגלת להבין דבר וחצי דבר בעולמם של חכמים, וכיצד יוכל אדם מודרני, גם אם הוא הלכתי, להבין משהו בהלכות מקדש, סעודה, טומאה וטוהרה של הקדמונים?" היא כועסת עד היום: "האפשרות שאדם יטען, אפילו כטיעון תיאורטי פילוסופי, שאין לי מקום בלימוד תורה, היא דבר מאוד קשה עבורי. זה הפך אותי למאוד נסערת, וכך גם הגבתי".

ברעלי, מצדו, הגיב בכעס על כעסה של קלדרון. במאמר תגובה לתגובה הוא טען שהכותבת לא הבינה את מאמרו. "עבור הגברת קלדרון 'הטקסט הוא חומר גלם ליצירה אישית, להבנת העצמי והעולם' (ציטוט ממאמרה, שהתייחס למקורות היהודיים, י"ש), וייתכן שהתייחסה כך גם למאמרי. יהא מובנם של ביטויים אוראקוליים אלה מה שיהא, אני, לתומי, חושב שלפני כל אלה טקסט צריך לקרוא ולהבין".

קלדרון נדהמה מהתגובה: "זו היתה תגובה כל כך אלימה. אז מה אם אני לא פילוסופית אנליטית? למה הצורך להעליב ולהשפיל? דרושה גם קצת יותר צניעות לדיון הזה. תן לתרבות עצמה להחליט מי ראוי לעסוק בלימוד ומי לא".

להגנתה של קלדרון בא ד"ר יוסי שוורץ, איש מכללת "עלמא" שבהנהלתה ומרצה לפילוסופיה של הדת בהתמחותו המקצועית. כלפיו אף אחד לא יוכל לומר שאינו מבין בתחום. במאמר בגיליון 22 של "אלפיים" קבע שוורץ, קודם כל, שמדובר בדו-שיח של חירשים: ברעלי עוסק בנושא באופן תיאורטי, כאמצעי לבחון מושגים פילוסופיים של הבנה ומשמעות, ואילו קלדרון מדברת על המציאות הממשית של לומדי התורה. אחר כך התפנה לביקורת על הנחות היסוד של ברעלי. הוא הביא את הביוגרפיה הפרטית שלו, כדי לסתור את הטיעון של ברעלי על האי-הבנה המהותית בין חילונים לדתיים. אני, מספר שוורץ, גדלתי כבן לאב דתי והתפקרתי. דודו של אבי, שכמותו היה שומר מצוות כל חייו, קרע קריעה על אבי כשהוא החל ללמוד לימודים אקדמיים. "אני עונה, בעיני עצמי לפחות, לקריטריונים החמורים ביותר של חילון, ואולם איני מאמין שביני לבין אבי פעורה תהום כגון זו שנפערה בינו לבין דודו". מסקנה: המודרנה יוצרת תהום הרבה יותר גדולה בין אנשים מאשר זהותם כדתיים או חילונים.

דחליל בידי בוראו

באותו גיליון תקף גם ד"ר בעז ערפלי, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, את ברעלי. במאמר הנושא את כותרת התגובה הסרקסטית "על מיתולוגיה אינדיאנית שיוהדה" מתמקד ערפלי בטענה שחזרה אצל כל המבקרים: הוויכוח עם המסקנה העקרונית העולה מדברי ברעלי, שכביכול בני תרבויות שונות אינם באמת יכולים להבין זה את זה. "אם נקבל את דבריו, הרי יש מובן חמור שעל פיו אין אדם בן זמננו יכול ללמוד מיתולוגיה יוונית, לרדת לעומק דבריהם של יוצרים כהומרוס, סופוקלס ושקספיר; יש מובן חמור שעל פיו אין אדם מערבי מסוגל להבין פילוסופיה הודית או סינית, מובן שעל פיו אין גבר שמסוגל ללמוד לימודי מגדר". הוא גם תוקף את עצם המושג התיאורטי "חילוני גמור", וטוען שאינו אלא "דחליל שנברא רק כדי להוציא את בוראו מן הסבך שנקלע אליו".

בשיחה היום, לאחר סדרת ההתקפות, ברעלי אינו מהסס לענות למבקריו שהבדלים תרבותיים אכן מגבילים את יכולת ההבנה. "אדרבה, זה הלקח העמוק ביותר של הפילוסופיה האנליטית במאה העשרים. מערכת האמונות שלנו אכן קובעת גדרות של מה בעצם אנחנו יכולים להבין. למזלנו, זה לא דרמטי כמו שתוקפים אותי המבקרים, מכיוון שרבות מהאמונות דווקא משותפות לתרבויות השונות. אבל כשמדובר בפערי אמונות גדולים, אכן קשה להבין את האחר".

על התגובות לפולמוס הוא אומר ש"המאמר עורר עניין רב בקרב אנשי החוג שלי (החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, י"ש). בסך הכל, רוב חוגי הפילוסופים קרובים גם לעניין של לימוד תורה ולכן טבעי שהטיעון עניין אותם". כמה חודשים לאחר פרסום מאמרו אף קיים החוג ערב עיון מיוחד שהוקדש לנושא. "התברר לי שבניגוד לביקורות ב'אלפיים', רבים מעמיתי דווקא מסכימים אתי". לפחות במקרה אחד ביקש ממנו אחד המרצים האחרים בחוג גם להרצות את טיעוניו לפני תלמידיו. ברעלי שלח להם מאמר.

דווקא בחוגי בתי המדרש החילוניים, חוגיה של קלדרון, עורר הפולמוס פחות התרגשות מן המצופה. קלדרון זוכרת ש"בתקופה שבה זה התפרסם, אנשים הזכירו את המאמר והתייחסו אליו, אבל לא קיימנו שום דיון מיוחד סביבו". מורה באחד מבתי המדרש האחרים, שאינו רוצה בפרסום שמו, מציין שבאופן אישי המאמר בהחלט עניין אותו, אבל בקרב חבריו הוא לא עורר דיון מיוחד. הוא תולה זאת "בבעיה עקרונית של תרגום דיון פילוסופי לשפה עממית, ולפחות ברעלי כנראה מתקשה בכך".

ברעלי מספר ש"גם בבית הכנסת שבו התפללתי בראש השנה שלאחר פרסום המאמר היו רבים שהצדיקו אותי. אם כי התרשמתי שגם רבים מן המסכימים אתי, שם ובמקומות אחרים, לא ממש הבינו את הטיעון". ברעלי? בית כנסת? בסיפור הזה מבית הכנסת (החריג מאוד אצל ברעלי, שמקפיד שלא לנדב פרטים אישיים; הוא גם לא היה מוכן להצטלם לכתבה) ברעלי מסגיר כמובן שגם הוא איננו "החילוני הגמור" שאליו התייחס במאמר.

כאן מתגלה תפנית מעניינת בעלילה. מי שחשב שברעלי כתב את המאמר כדי לשכנע "חילונים גמורים" שאין להם מה לחפש בלימוד תורה צריך להבין שההיפך הוא הנכון. המאמר, הוא אומר, נכתב כדי להוכיח למי שמתיימרים להגדיר את עצמם כ"חילונים גמורים" שהם בעצם אינם כאלה, שהרי הם מגלים עניין בתלמוד תורה. "המוטיווציה למאמר לא היתה הפקעת תלמוד התורה מהחילונים, אלא הפקעת החילונים מתפישה עצמית של 'חילונים גמורים'; הוא נועד להמחיש בפניהם מה המחיר שישלמו על הגדרה כזו, ושהגדרה כזו סותרת את יכולתם ללמוד ואף ליהנות מלימוד תורה. ואמנם רבים אמרו לי שהמאמר שלי עזר להם להבין שאינם 'חילונים גמורים'". מבחינה זו התגובות החילוניות הנזעמות למאמרו רק מוכיחות את שרצה להוכיח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו