בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרב רגב יוצא לעולם הגדול

מינויו של ישראלי למנהיג העולמי של התנועה הרפורמית, שבעבר היתה מזוהה כמעט לחלוטין עם יהדות צפון אמריקה, ממחיש את המהפך שעברה התנועה: מזרם שולי בישראל היא נהפכה לגוף לוחם ומשפיע. הרב אורי רגב, שעד למינויו הנוכחי נודע בין השאר בזכות מאבקו להכרה בגיור רפורמי, אומר שבכוונתו לגייס את התנועה ברחבי העולם לשינוי חוקי הנישואין כאן

תגובות

המכתב שהגיע לפני כמה חודשים ללשכתו של ראש עיריית מינכן, כריסטיאן אודה, הדיף ניחוחות ישראליים מוכרים. בגרמניה, בניגוד לארצות הברית ובדומה לישראל, צורכי הדת הבסיסיים ממומנים על ידי תקציב המדינה, בדרך כלל באמצעות העיריות. מנהיגי הקהילה היהודית במינכן, שעל מוסדותיה שולטים זה זמן מה חוגים אורתודוקסיים וחרדיים, הציגו לפני ראש העירייה בקשה פשוטה: להפסיק לממן את הקהילה הרפורמית ולהעביר אליהם את כל הכספים המיועדים למימון צורכי הדת היהודית. גם הנימוק שלהם היה פשוט: בבתי הכנסת הרפורמיים, הסבירו לראש עיריית מינכן, מתקיימים טקסים ופולחנים שאין להם שום קשר ליהדות. אודה נענה לבקשה.

הקהילה הרפורמית במינכן היתה אחד הנושאים שהמתינו על שולחנו של הרב אורי רגב כאשר נכנס, לפני ימים ספורים, לתפקידו החדש כמזכ"ל האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, ארגון-הגג של כל הקהילות הרפורמיות ברחבי העולם. רגב, שנחשב בעשור האחרון למנהיגם הבולט של הרפורמים בישראל, רגיל לעימותים כאלה. בשנים האחרונות הוא הקדיש להם את מרב מרצו.

"מתברר שהבעיות האלה אינן רק בעיות ישראליות. יש דפוס קבוע המאפיין את ההתנהגות של הקהילות האורתודוקסיות בכל מקום בעולם", אמר השבוע. "במקומות שבהם האורתודוקסים במיעוט, כמו למשל בארצות הברית, הם מרימים את נס חופש הדת, מתנגדים להתערבות ממלכתית בנושאים דתיים ומחפשים שיתוף פעולה עם הרפורמים. במקומות שבהם האורתודוקסים שולטים על הממסד היהודי המקומי כמו במינכן, או במקומות שבהם הם נהנים מעוצמה פוליטית גדולה כמו בישראל, הם מפנים את גבם לכל העקרונות האלה ואינם רואים פסול בקבלת עזרה מהשלטונות במאבקם נגדנו. זה קורה לא רק במינכן. בקייב, למשל, הם דרשו מהשלטונות שלא להעביר לרשות קהילה הרפורמית מבנה לבית כנסת".

רגב, שבעשור האחרון התמחה במאבקים נגד הקצבות לחרדים ונהפך לאחד האישים המותקפים ביותר בעיתונות החרדית בישראל, יוכל עכשיו להרחיב את מאבקיו מהזירה הישראלית אל הזירה העולמית. הוא נשמע כמי ששש לעשות זאת, אך גם כמי שמבין את ההבדל שבין המציאות הישראלית למציאות שבה פועלות שאר הקהילות היהודיות בעולם. אילו סיפור ההקצבות במינכן היה מתרחש בישראל, קרוב לוודאי שהוא היה מזדרז לעתור נגד ראש העיר לבג"ץ. לעומת זאת, כאשר רגב נשאל אם בכוונתו להביא את העניין לפני ערכאות משפטיות בגרמניה הוא ענה, "אני עוד צריך ללמוד את החומר".

מינויו למנהיג העולמי של התנועה הרפורמית הוא ציון דרך מהפכני בהיסטוריה שלה: רגב הוא הישראלי הראשון שנבחר לעמוד בראש תנועה שהיתה מזוהה עד כה, כמעט לחלוטין, עם היהדות הצפון אמריקאית; כל קודמיו בתפקיד היו רבנים אמריקאים או קנדים. מינויו של רב מישראל לתפקיד מסמל את הבשלתם של שלושה תהליכים שונים, הפוקדים בשנים האחרונות את התנועה הרפורמית.

התהליך הראשון מתרחש בישראל. פעילותה של התנועה בארץ, שנעשתה אינטנסיווית במיוחד החל מסוף שנות השמונים, הפכה אותה מתנועה דתית שולית, שכמעט כל חבריה המעטים היו יוצאי גרמניה או ארצות הברית, לגורם בעל השפעה ומעמד. "אני זוכר את בית הכנסת 'קדם', בצפון תל אביב בשנות ה-60 וה-70, ואני רואה את בית דניאל של היום", אומר רגב. "לא רק השם השתנה, הכל השתנה. האולם מלא. אנשים עומדים במעברים". תוך כדי התרחבותה של התנועה, צמחה בה שכבה חדשה של רבנים ומנהיגים, כמעט כולם ילידי הארץ בשנות ה-30 וה-40 לחייהם. רגב, בן 50, הוא נציגה המובהק.

התהליך השני מתרחש בארצות הברית וקשור בשינוי הדרמטי שחל ביחסה של התנועה הרפורמית שם למדינת ישראל. הרפורמים באמריקה, שעוד בשנות החמישים והשישים הסתייגו מכל קשר עם ישראל והציונות, הפכו את עורם. הם לא רק הצטרפו פורמלית לתנועה הציונית אלא גם גיבשו השקפת עולם חדשה אשר, בלשונו של רגב, "מכירה בתפקידה המרכזי של ישראל בליכוד השורות היהודיות בעולם ומביעה נכונות לקבל את ישראל כגורם מנהיג". התהליכים האידיאולוגיים הללו הגבירו את השפעתם של הרפורמים הישראלים במוסדות התנועה העולמית. סימן ראשון לכך ניתן לפני כמה שנים, כאשר הרב האמריקאי אשר הירש, שכיהן כמזכ"ל האיגוד העולמי במשך רבע מאה, החליט להעביר את משרדיו מניו יורק לירושלים. בחירתו של רגב היא המשך טבעי להחלטה הזאת.

התהליך השלישי מתרחש במזרח אירופה ובחבר המדינות. מאז התמוטטות הקומוניזם שם צמחו בכמה מהארצות הללו (רוסיה, אוקראינה, בלרוס, אסטוניה, הונגריה, גרוזיה ואחרות) קהילות רפורמיות שהולכות ומתרחבות. רצונה של ההנהגה העולמית להסיט חלק ממשאבי התנועה לפיתוחן השפיע על בחירת המזכ"ל. "הבחירה בי", אומר רגב, "היא ביטוי למציאות הבינלאומית המורכבת שבה פועלת היום התנועה. עיקר משקלה מצוי עדיין בצפון אמריקה, אבל היא מתפתחת גם בכל שאר היבשות. לא רק במזרח אירופה, גם באוסטרליה ובאמריקה הלטינית. ההנחה היתה שמזכ"ל ישראלי ייטיב ליצור את האיזון בין צורכי התנועה באזורים השונים של העולם".

תנועה שהיא שדולה

המזכ"ל החדש של התנועה הרפורמית העולמית נולד בתל אביב ב-1951 למשפחה חילונית. בשנות ילדותו לא היה לו כל קשר לדת. המגע הראשון עם התנועה הרפורמית נוצר ב-1967 כאשר נבחר, יחד עם אחד מחבריו לכיתה י"א ב"תיכון חדש", להשתתף במשלחת תלמידים שיצאה להתארח בקהילות יהודיות בארצות הברית.

הביקור בבתי הכנסת הרפורמים באמריקה, נזכר רגב, "חשף אותי למציאות שלא ידעתי על קיומה. הבנתי שמסורת וחיים מודרניים אינם דברים מקוטבים ואפשר לשלב ביניהם". כאשר חזר לישראל החל לבקר בבית הכנסת "קדם" והצטרף לתנועת הנוער הרפורמית הקטנה. הוא למד משפטים במסגרת העתודה האקדמית, שירת בפרקליטות הצבאית ועבד כעורך דין. בסוף שנות השבעים החליט לשנות כיוון: הוא נרשם ללימודים בבית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית, קיבל הסמכה לרבנות והיה לפעיל במשרה מלאה בתנועתו.

ב-14 השנים האחרונות עמד בראש המרכז לפלורליזם דתי, הזרוע הפוליטית של הרפורמים בישראל. באמצעות המרכז ניהלה התנועה את מאבקיה הציבוריים ובאמצעותו עתרה לבג"ץ במגוון רחב של נושאים. רגב, אדם כריזמטי שלשונו רהוטה ולא אחת גם בוטה, ובעל כושר עבודה מרשים, הצליח להפוך את המרכז שבראשותו לגוף הפעיל ביותר בתנועה. בכך הביא לשינוי פניה: בניגוד לתנועה הקונסרווטיווית, ששמה דגש על הקמת בתי כנסת, בניית קהילות והרחבת הפעילות הרוחנית-החינוכית, התנועה הרפורמית היתה בעידודו של רגב לתנועה העוסקת בעיקר בפעילות ציבורית-פוליטית. התוצאה: השפעתם של הרפורמים על דעת הקהל והמערכת הפוליטית גברה, בעוד שאצל הקונסרווטיווים עלה מספר האנשים המבקרים דרך קבע בבתי הכנסת שלהם.

רגב אינו מקבל את התיאור הזה. "הפעילות הציבורית היא אחת מארבע הרגליים שעליהן נשענת התנועה", הוא אומר. "שלוש הרגליים האחרות הן הקהילות, המערכת להכשרת רבנים וחזנים והמערכת החינוכית, המורכבת בעיקר מגני ילדים. אני מסכים עם הטענה כי אין בישראל קיום ליהדות מתקדמת בלי קהילות, גני ילדים ובתי כנסת. אך יהדות מתקדמת שיש בה רק קהילות, גני ילדים ובתי כנסת מועלת באחריותה להשתתף בעיצוב עתידה של ישראל. אפשר לשבת בבתי הכנסת ולשאת דרשות, אבל האנשים שכבר באו לבית הכנסת הם האחרונים הזקוקים לדרשות האלה. האתגר האמיתי הוא למצוא דרך להגיע לציבור הרחב. את זה אפשר לעשות רק באמצעות פעילות ציבורית או פעילות בתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל, או פעילות באמצעות כוח פוליטי כדי להשפיע על מעצבי המדיניות".

הזכות להינשא

במישור הזה, ובכך מודים גם מבקריו של רגב, המרכז לפלורליזם דתי נחל לא מעט הצלחות. הצלחתו העיקרית היא בכך שהפך את התנועה הרפורמית לגורם שהממסד הפוליטי והדתי נאלץ להתחשב בקיומו. הדבר בלט במיוחד בשאלת הגיור. המאבק המשפטי הביא כבר בשנות ה-80 להכרה של בג"צ בגיור רפורמי וקונסרווטיווי שנעשה בחו"ל. עשר שנים אחר כך הביא המאבק של הרפורמים (והקונסרווטיווים) נגד חוק ההמרה להקמתה של ועדת נאמן, שהמליצה לכונן בישראל מכון גיור משותף לשלושת הזרמים, המלצה שמיושמת היום בפועל.

המרכז גם הצליח לעצור כמה הקצבות ממלכתיות בלתי-תקינות או בלתי-שוויוניות, שהיו אמורות להגיע לקופותיהם של גופים חרדיים. חלק מההישגים האלה הושגו באמצעות עתירות לבג"ץ. אבל לא כל העתירות עסקו בשאלות חשובות באמת. לפחות אחת מהן עסקה בעניין קטנוני למדי: עו"ד רגב עתר פעם לבג"ץ בבקשה שימנע ממנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף, להשתמש בתואר "הראשון לציון", השמור, לטענתו, אך ורק למי שכיהן באותו זמן כרבה הספרדי הראשי של ישראל. העתירה הזאת נחשבת לאחד הגורמים ליחסו השלילי מאוד של הרב יוסף לבית המשפט העליון.

כמה מחברי התנועה הרפורמית גם הסתייגו מהמאבק האינטנסיווי ורצוף העתירות שרגב ניהל לשילוב רפורמים וקונסרווטיווים במועצות הדתיות. המועצות הדתיות, טענו המסתייגים, הן גוף שולי שאינו מצדיק מאמץ ומשאבים כה רבים. רגב אומר בתגובה, ש"עניין המועצות הדתיות באמת נראה שולי, אבל זה דוגמה למאבק חשוב למען שלטון החוק בישראל".

עוד הישג בעיני רגב הוא העובדה שפסיקות בג"ץ בעניין המועצות הדתיות היו בין הגורמים להפגנה החרדית הגדולה נגד בית המשפט העליון. "גרמנו לחשיפת הכוונות האמיתיות של הציבור החרדי". כמה ממבקריו של רגב מחוץ לתנועה הרפורמית רואים בכך דווקא את הכישלון הגדול שלו. עתירותיו החוזרות ונשנות לבג"ץ, טוענים למשל פרופ' רות גביזון ופרופ' אריק כרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, סייעו לנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ליישם את האקטיוויזם השיפוטי שלו ותרמו בעקיפין לערעור מעמדו של בית המשפט אצל חלקים מהציבור. הנושאים שרגב מניח שוב ושוב לפתחו, הם מוסיפים, הם נושאים שחייבים להישאר בתחום טיפולה של המערכת הפוליטית.

הטענות האלה מקוממות את רגב. "מי שטוען את הטענה הזאת במציאות הישראלית העכשווית, ומי שמציע לא לפנות לבג"ץ כדי לא לערב אותו בשאלות שנויות במחלוקת ציבורית, כאילו מוותר על המאבק למימוש זכויות האדם", הוא אומר; "הטענה כי המערכת הפוליטית תכריע, והציבור ישפוט אותה על הכרעתה ביום הבחירות, משקפת גם נאיוויות וגם חוסר אכפתיות. הרי כולנו מבינים שלשאלות העומדות להכרעה ביום הבחירות אין שום קשר עם חופש הדת והמצפון. אז אם לא נפנה לבג"ץ, מי יגן על חופש הדת והמצפון?"

עכשיו, עם מינויו לתפקיד החדש, הוא מתכוון להעביר את המאבק על חופש הדת והמצפון למישור בינלאומי. החוק הישראלי השולל ממאות אלפי אזרחים ישראלים את הזכות להינשא ולהקים משפחה, מסביר, יוצר מצב בלתי נסבל. רגב מתכוון לגייס את התנועה ברחבי העולם למאבק לשינוי המצב.

"היכולת של הממסד הישראלי להנציח את המצב הזה", אומר רגב, "מתבססת על הסתרת האמת מיהודי התפוצות. בין רוב הממסד הפוליטי בישראל לבין רוב הממסד הארגוני היהודי בתפוצות נוצרה ברית בלתי קדושה, שמטרתה למנוע כל דיון בשאלות האלה. אני מתכוון לפעול לשבירת הברית הזאת". הוא מתכוון לפנות לארגונים היהודיים הגדולים בעולם ולהסביר להם, בשם התנועה הרפורמית העולמית, "את האבסורד שבהתנהגותם". אותם ארגונים שבעבר נלחמו נגד ברית המועצות כדי שתתיר יציאת יהודים לישראל, אומר רגב, מתעלמים היום מכך שישראל מונעת מעולים מרוסיה את הזכות להינשא ולהקים משפחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו