בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהומה גדולה על חידוש האומה

בתוך עשור יצטטו את ספרו של נעם יורן כחיבור חלוצי על טיבו האידיאולוגי של הערוץ השני ועל העמדה הפוליטית המובהקת של "הימנעות היסטרית מזיהוי פוליטי"

תגובות

ערוץ 2, הממלכתיות החדשה, מאת נעם יורן, הוצאת רסלינג, 176 עמודים

תוך כדי טיעונו על טיבו של ערוץ 2 מצביע נועם יורן על סוג אחד של קידום תוכניות. "מתישהו התחיל מין טרנד כזה: תוכניות טלוויזיה ורדיו המפרסמות את עצמן בעזרת סוג של ביקורת שלילית עליהן, אמיתית או מומצאת. (...) מרב מיכאלי, למשל, פירסמה את תוכנית הראיונות שלה בערוץ 3 בעזרת ציטוטים משפע הביקורות האלימות שקיבלה בתחילת דרכה. (...) מאחורי כל אלה מסתתר עיקרון אחד: קריאה בשמה של הצנזורה. כל המסרים האלה אומרים: אנו הולכים עד הסוף. (...) אנו מראים הכל" (עמ' 108).

ההתהדרות ב"אומץ לב" מפנה את תשומת לבנו אל הפונקציה הפוליטית של מכונת הבידור ההדוניסטית. שם המשחק של ערוץ 2, כמו של המקומונים ושל פעילויות אחרות הוא: עכשיו כבר אין עיתונות מפלגתית, עכשיו יש רב-ערוציות. מספר העיתונים לכאורה התרבה (מקומונים), אבל למעשה הצטמצם (שלושה קונצרנים). מספר הפקות התיאטרון התרבה, אבל מספר הלהקות המציגות הצטמצם. מספר הערוצים שאנחנו צופים בהם נראה כאילו התרבה, אבל יורן מבקש להסביר עד כמה מצומצמת הבחירה: שוב נשארנו, אנחנו, הבודדים, מול הקולקטיב הלא ברור והמדינה, התוצר האירופי שבשפות האירופיות נקראת בשם זכר, ותרגומה (לעברית וערבית) מחמיץ את אופיה הפטריארכלי.

ה"אומץ" של ערוץ 2, אם לחזור לטיעונו של יורן, בנוי מהבלעת ההתמודדות עם "אצלנו אין צנזורה". עקיפתה של הצנזורה היא חלק מן החוויה הסנסציונית, של "תיכף תראו משהו נועז, אובסצני, חושפני". יורן קושר בין סוג החוויה הזה לבין הצנזורה האמיתית החולשת על הבידור והחדשות של ערוץ 2, כלומר מה באמת אסור להראות: "הקיום הדמיוני-ממשי של הצנזורה מסמן כי 'הכל מותר' רק משום ששום דבר אסור באמת אינו יכול להיות מיוצר מלכתחילה. משום כך קוראים בשמה של הצנזורה: מפני שאף על פי ש'הכל מותר', יש דברים - עמדות, דעות, נושאים, עובדות - שאינם מגיעים אל המסך" (עמ' 114). זהו לב-לבו של העניין. את ספרו של יורן (אחד מאותם צעירים מאוד ומבריקים עוד יותר שצמחו בשנים האחרונות בתוך האוניברסיטאות הישראליות), מיהרו כמה מלומדי מדע המדינה ו/או לימודי תקשורת לבטל, מתוך קריאה מוזרה של הספר בעזרת שיח אחר, זר לו. מצד שני, בתוך עשור יצטטו את הספר הזה כחיבור חלוצי על טיבו האידיאולוגי של הערוץ השני, אף שלא עמד בדרישות (האמריקאיות עד לזרא) של מחקרם, כלומר סקרים של "בדיקת התגובה של הצופים", "בעד", "נגד" ו"לא יודע", ו"מה עלה בך למראה חיוכו של דודו טופז?" וכו'.

מה שעניין את יורן לא היה "תעשיית התרבות" והביקורת עליה ברוח "אסכולת פרנקפורט", אלא מושג המדינה כיצרנית הבלעדית של נתיניה, ושבניגוד לשמועות הלא תמימות, לא נטשה אף פעם את התפקיד הזה, גם אם כבר אינה מספקת שיעורי עברית לעולים, או אינה מעניקה התעמלות בוקר בהדרכת מיכאל בן חנן. המדינה עושה את תפקיד השכפול על פי הגדרתה, מפני שהמדינה היא גם הייצור מחדש של נתיניה. יורן מתעניין בעיקר בערוץ 2 כי הערוץ הזה מספק לו דוגמה טובה לאותה הטיה מתדקלמת במאנטרה על "קץ האידיאולוגיה". לא, האידיאולוגיה לא מתה, מפני שהמדינה לא מתה. האידיאולוגיה עוברת שינוי, מפני שהרפרודוקציה של נתיני המדינה, כלומר הפקתם-מחדש של האזרחים היהודים ב"דמוקרטיה האתנית" שלנו, קשורה בהסתרת הרפרודוקציה הזאת.

זהו תפקידה של כל אידיאולוגיה, שהיא מייצרת את המובן מאליו, והמובן מאליו כולל תמיד אמונה ש"אנחנו משוחררים מן העבר האידיאולוגי של קודמינו". ההווה הוא תמיד כבר "לא אידיאולוגי", בניגוד לעבר ש"היה אידיאולוגי". לא כאן המקום להסביר את האופן שבו פועל המנגנון הזה, ואולי ראוי לציין רק כי הוא עושה שימוש בממד הנרקיסיסטי של המדומה ("לא יכול להיות שצעירים יפים/מתוחכמים כמונו חושבים באופן לא עצמאי, כלומר אידיאולוגי"). לדלת הזאת מתפרץ יורן, וערוץ 2 הוא דוגמה טובה, כי ההדוניזם של הערוץ הזה הוא מקלחת נרקיסיסטית. קל לדבר על הערוץ הראשון כעל ערוץ ממלכתי, אומר יורן, קשה יותר לדבר על כפיפותו של ערוץ 2 לממלכתיות הזאת. ולשם כך יש לתאר את הממלכתיות החדשה.

אמת זו אינה מתרחשת רק בזירה הבידורית. מי שקורא היום את האופן שבו קרא גרשון שקד, למשל, לפני שלושים שנה את סופרי "דור המדינה" כדור "לא-אידיאולוגי", מפני שהוא עצמו קרא אותם בצורה אידיאולוגית, כלומר טרח להשוות אותם לדור תש"ח, שהיו כמובן "אידיאולוגים" ביחס אליו, מי שקורא היום את שקד מאז, יכול להבין כיצד עוסקת האידיאולוגיה ראשית כל בהסתרה, לא כ"קונספירציה", אלא כסוג של אמונה במדומה. קחו את הספרות הצעירה ביותר, כלומר זו ה"שינקינית, שאין לה שום אידיאולוגיה", ותבינו כמה גיחוך יעורר בעוד שלושה עשורים כל מי שמנסה היום לתארה כנטולת-אידיאולוגיה, וכ"לא-לאומית"; גיחוך דומה לזה שמעלה קריאה בכתבי שקד, המסביר את "קץ האידיאולוגיה" של עמוס עוז או א"ב יהושע.

חלק גדול מן המאמץ האידיאולוגי של יזמים וסוכני תרבות הוא להגדיר את עצמם כנבדלים מ"הדור הקודם", תוך היצמדות למה שמתברר בדיעבד, או אפילו בתהליך ההתהוות, כרפרודוקציה נוספת של המדינה. וזה בדיוק המקום שבו אפשר לקרוא את "בשורת השחרור" של ערוץ 2: "אנחנו צעירים וחדשים לגמרי. אנחנו לא ממלכתיים". יורן מונה שורה ארוכה של יצירי ממלכתיות חדשה, למן הבולמיה של דודו טופז ועד דמות המזרחי החדש (צביקה הדר, למשל) על פי ערוץ 2.

כותב יורן: "ההימנעות ההיסטרית של ערוץ 2 מזיהוי פוליטי - האין היא כשלעצמה פוליטית? אפשר לחשוב לדוגמה על החשיבות של מושג 'איחוד העם' מאז רצח רבין. זו צורה של הימנעות היסטרית מהפוליטי. אולם משמעותה היא עמדה פוליטית ימנית בנושאי תהליך השלום עם הפלשתינאים" (עמ' 13). הדברים ברורים היום מאליהם, והיו מי שכתבו עליהם אז, כשהחלו להתקשר בשמינו, אחרי הרצח. אבל מהטענה של יורן אפשר לצאת לשני מסלולים. האחד הוא תיאור "המדינה על פי ערוץ 2", וזה מה שהוא עושה היטב (דודו טופז, דן שילון, אברי גלעד, רוני דניאל והאחרים, כסוכנים של הממלכתיות החדשה), והאחר - לטעמי, מעניין יותר - הוא איתור הקירבה הגדולה בין מאפייני ערוץ 2 לחלקים אחרים של התרבות. וכך, במקום לבוסס בבוץ נמוך המצח של הערוץ הבלתי נסבל הזה, אפשר להפיק כמה תובנות חשובות על השדה התרבותי.

אתן דוגמה אחת: יורן מאתר את הממד הבולמי של "הישראלי" כמו שהוא מיוצג בערוץ 2. "כדי להבין את העמדה הפוליטית של המנגל אפשר רק לצרף רמזים, שלעולם אינם מסגירים למה הם רומזים. כנגד מה הוא מתריס? (...) ומי שהמנגל מתריס נגדו - הנה עוד סטריאוטיפ מוצק הוא זה ש'מדבר יותר מדי', כלומר אינו יודע מתי לשתוק ועל מה יש לדבר ומה מותר לשאול. הידיעה הזאת - מתי לשתוק - היא הרי היחס של האזרח הנאמן לאלימות העודפת של המדינה" (עמ' 65). זהו ניתוח טוב, והוא רק חלק מתיאור הרטוריקה של גבבת טופז, המסתכמת במוטו שטבע יורן על מורשת טופז ואביו הרוחני, אפרים קישון: "הישראלי הוא חארה, אבל אדם נהדר" (עמ' 64).

ואולם, הנה דוגמה לפוריות המעבר מהנמיכות התרבותית אל החברה ה"גבוהה", שיורן אינו מתעניין בה. המנגל באמת מתריס משהו, גם אם ההתרסה הומצאה בטלוויזיה, כ"אחרות". למנגל וליהודים הממנגלים יש סובייקט ישראלי מובהק, הם האחרים שלו, ובערוץ 2 (ועוד יותר ב"בריזה"), הם אמורים לשלם בעד "התרווחות".

והנה, לפני זמן מה התפרסמה בעיתון מודעה מטעמה של איזו מסעדת גורמה בגליל, שהבטיחה למתארחיה לאכול בחברת כמה סופרים ומשוררים, חתני פרס ישראל בעבר ובעתיד. גם כאן היתה התרסה ברורה. גם כאן רעמה השתיקה על מה שצריך לשתוק ועל מה שרוב החתנים הללו שותקים באופן מוצלח כל כך כבר חמישה-עשר חודשים, אלא שכאן נוספה גם ההכרזה הברורה "אנחנו לא מנגל, אנחנו אוכלים גורמה, וגורמה הולך עם חתני פרס ישראל, בניגוד לדודו טופז". נניח עכשיו לפרוסטיטוציה של הספרות כמו שבאה לידי ביטוי באותה מודעה. מה שחשוב הוא ש"העממיות", כמו שיורן מיטיב לנתחה, היא מעין בנייה של "אחרות". הסובייקט ממשיך להיות "התרבות העברית" וגם זו אוכלת וחוגגת ושותקת בצל הפשעים. ההדוניזם הוולגרי או "אנין הטעם" הוא "אותו דבר". מנגד הורסים בתים וגוזלים אדמה ו"מחסלים" ואנחנו אוכלים ושותים יין משובח. אין זה עניין פעוט, ההדוניזם הזה, ואין די לראות את "סטיריקון" של פליני כדי לומר על כך משהו "תרבותי" בעל אופי "נצחי". זה המקום שבו צריך לחזור אל טיעונו הגורף של יורן על הממלכתיות של ערוץ 2.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו