בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להרביץ באופן חינוכי

לא "גדולי הדור", גם לא "רבני המפד"ל", לא העלו בשנים האחרונות את עניין האלימות במשפחה לראש סדר היום שלהם. עבודת דוקטורט יוצאת דופן מלמדת על המכניקה העדינה שהכתיבה לחברה היהודית בכל שנותיה יחס מורכב ובעייתי כלפי נשים

תגובות

מי שהזדעזע מדבריו של ח"כ נסים זאב מש"ס, כי לא צריך להחמיר בעונשם של גברים ממוצא מזרחי שמכים את נשותיהם באופן חד פעמי, או מדי פעם, משום שההכאה היא חלק מ"פעולות שנראות להם מקובלות, על פי אמות המידה הנהוגות בקרב השכבות האתניות האלה" - יכול להירגע. זאב אולי מנותק מהמציאות, שלפיה אין לאלימות מוצא אתני, מעמדי או אחר, אבל הוא מחובר היטב למקורות היהודיים. רבנים פופולריים ומשווקי יהדות תקשורתיים מציגים, אמנם, בדרך כלל, פרשנות ליברלית וחביבה ליחסה של ההלכה - ושל ההיסטוריה היהודית - לאשה בכלל ולהיתר לנהוג בה אלימות בפרט, אבל העובדות מדברות, למרבה הצער, בלשון קרובה יותר (אם כי בוטה פחות) להשקפת עולמו של זאב.

איך אפשר לדעת? ובכן, אף רב, גדול או קטן, ובעיקר לא "גדולי הדור" או "רבני המפד"ל", לא העלה, בשנים האחרונות, את עניין האלימות במשפחה לראש סדר היום שלו. העובדה שכ-20 נשים נרצחות בישראל מדי שנה בשנה, ואלפי נשים סובלות מטרור פיסי ורגשי בבתיהן, לא עוררה אצל איש מהפוסקים החשובים האלה - פרט לרב אליעזר ולדנברג, ב"ציץ אליעזר" - צורך בהול להוקיע, למשל, גברים אלימים, או להרחיק לכת ולקבוע שאפשר, ואפילו צריך, לכפות גט על בעל מכה.

מיכל וולף, עובדת מרכז הרצוג ללימודי יהדות, חשפה, בעבודת דוקטורט יוצאת דופן שהגישה לאוניברסיטת בר אילן - "גבולות הלגיטימיות של הפעלת כוח מצד בעל כלפי אשתו בספרות התלמודית ובמשפט העברי" - את המכניקה העדינה שהכתיבה לחברה היהודית בכל שנותיה יחס מורכב ובעייתי כלפי נשים. רוב הפוסקים, מצאה וולף בין השאר, מגנים רוב הזמן בתוקף מכות, אבל מתירים "מכות חינוכיות".

במלים פשוטות: להרביץ אסור, אבל לסטור סטירה כדי להעמיד את הגברת במקומה - מותר. מה רוצים מזאב? הוא בסך הכל אמר שבעדות מסוימות "יש לבעל מעמד בכיר במשפחה, ונותנים לו הערכה והערצה, וברגע שמתחילים לתחוב לאשה רעיונות, זה גורם מתח במשפחה". עכשיו בוודאי יקומו פרשנים נאורים, שוחרי טוב, ויסבירו שההלכה נהגה תמיד כבוד גדול באשה, ויספרו איך רבי או רב או איזה גדול אחר היו שוכבים על הרצפה ועושים עצמם הדום כדי שאמם תוכל לעלות בנוחות למיטה, ואיך כתוב "אשת חיל מי ימצא" ו"מצא אשה מצא טוב" (ומה עם "ומוצא אני מר ממוות את האשה?"). מוטב שינסו לפצח את 300 עמודי הפוליו, תוצאתה המורכבת והמדויקת של עבודת הנמלים שעשתה וולף.

העבודה של וולף נדירה מכמה היבטים: היא עוסקת בתחום שכמעט לא נגעו בו עד היום - חקר סוגיות קרימינליות במשפט העברי. וולף, שלמדה קרימינולוגיה ותלמוד במקביל, מצאה שבין כל הסוגיות התלמודיות, המעניינות ביותר בעיניה נוגעות לעניינים שבין אדם לחברו, ומתוכן החלק המרתק ביותר הוא דווקא הקרימינלי. הנדירות בולטת במיוחד מפני שרוב הנשים העוסקות היום בתלמוד (ובשנים האחרונות יש רבות כאלה), מעדיפות ללמוד ולחקור את האגדה והמדרש ומושכות את ידיהן מן הצד ההלכתי היבש לכאורה.

העבודה כתובה בסגנון מדעי מובהק. "זה היה לי חשוב", היא אומרת, "כי בתחום חקר היהדות קל ליפול על ההבדל שבין מדעי להלכתי". וולף מדגישה שהיא לא סרקה את ההיסטוריה של הקהילות ואת המנהגים השונים בכל מקום וזמן ביהדות, אלא את פסקי ההלכה. בפרק המפרט את תזת המחקר היא מסבירה, בין השאר, כי "המחקר הנוכחי מעמת שתי השערות בדבר תיחום גבולות לגיטימיות של הפעלת כוח מצד בעל כלפי אשתו במשפט העברי... סקירה של חומר הלכתי בנוגע לסוגיה זו מעלה הבחנה בין שתי קבוצות פוסקים. הראשונה, שעמה נמנים פוסקי אשכנז וצרפת מהמאות 13-11 (אשכנז במקרה זה היא גרמניה - א"ג), אוסרת לחלוטין הכאת אשה בידי בעלה. השנייה, שעמה נמנים רוב הפוסקים האחרים (לרבות פוסקי אשכנז וצרפת מתקופות אחרות), אוסרת עקרונית הכאות כאלו, אך מתירה לבעל להכות את אשתו הכאות חינוכיות".

מהן הכאות חינוכיות? וולף מפרטת שלושה סוגים: הכאה שנועדה לכפות על אשה לבצע את מלאכותיה (היתר לכך נמצא בעיקר בפסיקות של חכמי ספרד עד המאה ה-14), הכאה שנועדה להעמיד את האשה במקום כנוע וצייתני (היתר להכאה כזאת, מבהירה וולף, הוא חריג, ונמצא אצל ר' שמואל הנגיד בלבד), והכאה שנועדה לחנך אשה להיטיב את דרכיה ולהפרישה מאיסורים (איסורים ונדרים שהיא גזרה על עצמה ואינה יכולה לבטלם - א"ג). סוג זה, היא מסבירה, יש לחלק לשתי קבוצות משנה: האחת הכאה שתכליתה הפרשה מאיסור מיידי, והשנייה הכאה שתכליתה ענישה על מעשה רע וחינוך לדרך ישרה. בשני המקרים, קובעת וולף, פוסקים דורשים לרוב מבעל לנקוט תחילה אמצעים חינוכיים אחרים, ורק אם אלה אינם מועילים - אזי מותר לבעל להכות את אשתו.

העבודה עימתה שתי השערות. לפי הראשונה, הפוסקים שאוסרים לחלוטין הכאת נשים יחמירו מעמיתיהם בשלושה מדדים: חומרת העבירה, הענישה וכפיית הגט. "הרציונל של ההשערה הזאת", מסבירה וולף, "הוא שאם פוסק מתיר הכאה חינוכית, מבחינתו זה כלי לגיטימי - ורק אסור להגזים עם המכות".

ההשערה החלופית שוולף בדקה הניחה שלא יימצא הבדל בשלושת המדדים האלה בין הפוסקים האוסרים לבין המתירים הכאות חינוכיות, כיוון שגם המתירים ישימו דווקא גבול מוצק מאוד בין חובה חינוכית שיש לבעל כלפי אשתו, לבין איסור מוחלט להכות אותה סתם, במיוחד כדי שגברים אלימים "לא יתפסו טרמפ, על ההיתר ה'חינוכי'". בסופו של דבר, נמצאה במחקר תמיכה משמעותית יותר להשערה הראשונה, "אבל גם ההשערה השנייה לא ממש קיקיונית". בזהירות רבה היא אומרת שכנראה כל פוסק מוצא בעיקר את הכיוון שהוא מחפש.

וולף היססה מאוד אם כדאי לה בכלל לחשוף את העבודה מחוץ לצינורות האקדמיים המקובלים. קריאה מרפרפת בעובדות הקשות שהיא חושפת לא מביאה בחשבון את כל הנחות המחקר, את כל ההצלבות המחקריות ואת עשרות ומאות הציטוטים המדויקים שהיא אספה מעשרות ומאות מקורות. היא משערת שהעבודה תעורר כעס, או לפחות אי נחת, אצל רבנים, "ראשית מפני שהכותבת היא ממין נקבה, ושנית, מפני שייחשף לציבור הרחב דבר פחות יפה ביהדות, היתר להכות אשה הכאות חינוכיות", ומוכנה להתעמת עם כל רב שינסה להוכיח שהיא טועה.

כך או כך, צריך, אמנם, לקרוא את הממצאים של וולף בהקשר ההיסטורי, אבל יש להם משמעות חדה כתער גם היום. "היחידים שהתנגדו לחלוטין להכאת אשה ושללו גם הכאות חינוכיות הם פוסקי גרמניה, פרובאנס וצרפת הצפונית מהמאות ה-11 עד ה-13", היא אומרת, "ואני לא בטוחה שהרבנים היום ירצו לסתור את העמדה ההלכתית של היתר ההכאה החינוכית, כיוון שהיא תואמת מאוד למעמד האשה ביהדות בכלל". גם את ההסברים הפתלתלים שיימצאו, ללא ספק, בביקורת על עבודתה (מדובר בעבר הרחוק, הנשים היו צעירות מאוד, לפעמים ממש ילדות, והראייה שלהן במשפחה היתה כמו של ילד, וידוע שחושך שבטו שונא בנו, ומכות חינוכיות זה לא ממש מכות, ובכלל הכל מאהבה) היא צופה מראש, וקושרת אותם לעובדה שנשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

"תמיד ניסו למצוא לכך הסברים יפים. ר' שמשון רפאל הירש, למשל, אמר בפירוש שנשים פטורות כי הן במעלה גבוהה מהגבר. זו אפולוגטיקה לשמה. אפשר להניח בהחלט שנשים פטורות ממצוות אלה משום מעמדן הנחות וכדי שיוכלו להתפנות למלאכות שהן חייבות לבצע". מה שמחזיר את הדיון לפנינים של ח"כ זאב - נשים פטורות מתפילת מנחה כדי שיוכלו לבשל ארוחת צהריים, ורק הגיוני, אם כך, שלא צריך "לתחוב לנשים רעיונות לראש" כדי שלא יערערו על ההייררכייה הישנה.

חיזוק לעניין ההייררכי נותנת וולף בפרק העושה ניתוח השוואתי בין היתר הכאות חינוכיות לאשה לבין היתר הכאת ילד או עבד עברי. לדבריה, יש פוסקים אשר ערכו היקשים מהיתר הכאת עבד נרצע להיתר הכאת אשה בידי בעלה, מה שמרמז כי לשיטתם, אשה כפופה לבעלה בדומה לכפיפות עבד עברי לאדונו. אחד מהם, בעל "תרומת הדשן", גם קבע בפירוש שאדם רשאי להכות מכות חינוכיות כל מי שנמצא ברשותו. מכל אלה ברור שהרבנים שיקראו את הממצאים של וולף יתקשו מאוד לקבוע שמה שהיה נכון למאה ה-15 לא נכון היום "אלא אם כן הם יקבלו את זה שמעמדה של האשה השתנה בצורה דרסטית שמחייב שינויים רדיקליים בהלכה", אומרת וולף, ומודה שהאפשרות הזאת לא נראית לה סבירה.

לפני שנים אחדות, כשהתחילה לעסוק במחקר על ההכאות, שלחה וולף מכתב שאלה לרב עובדיה יוסף. "לפי מה שאני ניתחתי, הוא דוגל בשיטת הרמב"ן, כלומר מתיר הכאות חינוכיות. רציתי לדעת מה דעתו כי הוא היה היחיד, מכל הרבנים העכשוויים, שגינה בחריפות אלימות במשפחה. מכיוון שיש פוסקים רבים אשר התירו הכאות חינוכיות, אך התנגדו נחרצות לאלימות כנגד נשים ואף קבעו עונשים חמורים לבעל מכה, רציתי לדעת מה יחסו של הרב יוסף להכאות חינוכיות". עד היום היא לא קיבלה תשובה.

נסים זאב, שהנושא יקר כנראה ללבו, דווקא הסביר במאמר שכתב השבוע ב"מעריב", כי "הטיפול באלימות במשפחה אינו צודק", וכי אם בעל מכה ייענש ענישה חמורה "הסובלים העיקריים הם הילדים, אשר יצטרכו לגדול במשפחה חד הורית". המסקנה לפי זאב היא, שהטיפול באלימות חשוב פחות מההתפייסות הזוגית ומהצלת המשפחה המסורתית.

"אז תתחתני עם רב"

מיכל וולף היא נציגה אופיינית של המהפכה הפמיניסטית התוססת בציבור הדתי-הציוני, ובה בעת היא אשה יוצאת דופן, בעיקר בציבור הדתי. היא בת 39, נולדה בבית דתי במושב השיתופי בני דרום, למדה בבית הספר בקבוצת יבנה, וכבר שם התאהבה בלימוד הגמרא. בצבא היתה מורה חיילת וקצינת חינוך במשטרה צבאית, ואחר כך לא מיהרה להינשא והתחילה ללמוד. כשהיתה בת 25 התדפקה על הדלת ב"היכל שלמה" בירושלים וביקשה לברר מה המועד הבא למבחני רבנות.

"ידיד שלי למד לרבנות וחשבתי שיכול להיות נחמד ללמוד אתו ביחד. הפקיד אמר לי: 'את שואלת על המועד הבא לבעלך או לאחיך?' אמרתי - לי. תגידי, הוא שאל, לאיזה זרם את שייכת? אני הייתי צעירה ולא כל כך הבנתי מה הוא שואל. עניתי, לשום זרם. אוי ואבוי. מיד נקראתי לשיחת מוסר אצל הרבנית טאו (אשתו של הרב טאו, מראשי ישיבת "מרכז הרב" - א"ג), אבל לא הלכתי. הם כנראה חשבו שמשהו אצלי מעורער. אם את רוצה להיות רבנית, אמרו לי, אז תתחתני עם רב".

וולף לא התחתנה עם רב, אלא עם המרצה שלה מהאוניברסיטה, ויש להם שלושה ילדים. בהשפעתה של טובה אילן ממרכז הרצוג ("זה המקום שאני מזדהה אתו אידיאולוגית, אבל אני לא מאשימה רק את טובה בעקשנות הפמיניסטית שלי, זה משהו שפיעפע בי מזמן"), החלה וולף לעסוק בנושאים פמיניסטיים מובהקים, לאחר שאת עבודת המ-א שלה הקדישה ל"הסגרת סודות מדינה מנקודת מבט של ההלכה".

"כשהתחלתי להיכנס לתחום החקר ההלכתי", צוחקת וולף, "גיסתי הזהירה אותי שלא אמשוך חזק מדי לרבנים בזקן. אני חושבת שהרבה פעמים אני שוכחת את עצתה הנבונה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו