טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסמך טאבה. חשיפה ראשונה

13 חודשים לאחר שיחות טאבה חושף "הארץ" את מסמך מורטינוס, המקובל על הצדדים כתיאור נאמן של הההסכמות שהושגו והמחלוקות שנותרו ברגע שבו הופסק תהליך השלום. ישראל הסכימה להכיר בגבולות ה-4 ביוני כבסיס לגבול בינה לבין הפלשתינאים ולפנות את כל ההתנחלויות בבקעה וברצועה. נדונה הצעה שישראל תקלוט 40 אלף פליטים בנוסף לאיחוד המשפחות. בין המחלוקות שנותרו: השליטה בהר הבית, במנהרות הכותל ובשטחים שמסביב למעלה אדומים וגבעת זאב

תגובות

תיעוד של האיחוד האירופי של שיחות טאבה שהתקיימו בינואר 2001, במשא ומתן על נושאי הסדר הקבע

הקדמה

מסמך הסיכום הבלתי רשמי (non paper) של האיחוד האירופי הוכן על ידי נציגו המיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון, השגריר מיגל מורטינוס, וצוותו לאחר התייעצות עם הנציגים הפלשתינאים והישראלים שנכחו בטאבה בינואר 2001. אף שלמסמך הזה אין כל מעמד רשמי, הוא הוכר על ידי הצדדים כתיאור הוגן יחסית של תוצאות המשא ומתן בטאבה בנושאי מעמד הקבע. הוא ממקד את תשומת הלב בעבודה המקיפה שבוצעה בכל נושאי מעמד הקבע, דוגמת טריטוריה, ירושלים, פליטים וסוגיות ביטחון, כדי למצוא דרכים לגיבוש עמדות משותפות.

במקביל המסמך מראה כי יש פערים רציניים והבדלים בין שני הצדדים, שעליהם יהיה צורך לגשר במשא ומתן עתידי. מנקודת מבט זו, המסמך מצביע על המשימה התובענית שבפתח במונחים של קביעת מדיניות ועבודה משפטית, אבל גם מראה כי שני הצדדים עשו כברת דרך ארוכה לקראת עמדות הצד האחר, וכי מציאת פתרונות היא אפשרית.

1. טריטוריה

שני הצדדים הסכימו כי בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242, קווי 4 ביוני 1967 יהיו הבסיס לגבולות שבין ישראל למדינת פלשתין. כל ההתאמות ייגזרו מנקודת מוצא זו.

1.1 הגדה המערבית

בפעם הראשונה הציגו שני הצדדים את מפות הגדה המערבית שלהם. המפות שימשו בסיס לדיון על הטריטוריה וההתנחלויות. הצד הישראלי הציג שתי מפות, והצד הפלשתיני נשא ונתן על בסיס זה. הצד הפלשתיני הציג מפות אילוסטרציה המפרטות כיצד הם רואים את האינטרסים הישראליים בגדה המערבית.

המשא ומתן התמודד עם ההיבטים השונים של סוגיית הטריטוריה, העשויה לכלול חלק מההתנחלויות, וכיצד לענות על צורכי כל אחד מהצדדים. הפרמטרים של קלינטון שימשו קווי מתאר לשיחות, אבל בשיחות עלו פרשנויות שונות להיקף ולמשמעות של פרמטרים אלה.

הצד הפלשתיני הצהיר כי הוא מקבל את הצעותיו של קלינטון - אך עם הסתייגויות. הצד הישראלי הצהיר כי הצעותיו של קלינטון מאפשרות את סיפוחם של גושי התנחלויות. הצד הפלשתיני חלק על כך שהפרמטרים כוללים את הגושים ודחה את ההצעות לספח גושי התנחלויות. הצד הפלשתיני טען כי גושים אלה יגרמו נזק משמעותי לאינטרסים ולזכויות של הפלשתינאים, בפרט פלשתינאים המתגוררים בשטחים שאותם ישראל מבקשת לספח.

הצד הישראלי גם טען כי מגיעה לו זכות לרצף בין היישובים הישראליים ובתוכם. הצד הפלשתיני טען כי צורכי הפלשתינאים עדיפים על פני ההתנחלויות. המפות הישראליות כללו תוכניות לפיתוח עתידי של ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. הצד הפלשתיני לא הסכים לעיקרון של פיתוח נוסף של ההתנחלויות בגדה המערבית, וטען שכל גידול חייב להתרחש בתוך ישראל.

הצד הפלשתיני החזיק בעמדה, שמכיוון שלישראל יש צרכים בטריטוריה הפלשתינית, עליה מוטלת האחריות להציע את תיקוני הגבול הנדרשים. הצד הפלשתיני שב והדגיש כי אסור שהצעות מעין אלה ישפיעו לרעה על הצרכים והאינטרסים הפלשתיניים.

הצד הישראלי הצהיר כי אינו רואה צורך להחזיק בהתנחלויות בבקעת הירדן למטרות ביטחון, וכי המפות שהציע משקפות עמדה זו.

המפות הישראליות התבססו על התפישה הדמוגרפית של גושי יישובים שיכללו בערך 80% מהמתנחלים. הצד הישראלי שירטט מפה המציגה סיפוח של 6% - הגבול העליון של הצעת קלינטון. מפת האילוסטרציה הפלשתינית הציגה 3.1% בהקשר של חילופי שטחים.

שני הצדדים קיבלו את העיקרון של חילופי שטחים, אך יחס החילופין נותר פתוח. שני הצדדים הסכימו כי באזורי הריבונות הישראליים והפלשתיניים יהיה רצף ריבוני. הצד הישראלי היה מעוניין לכלול, כחלק מחילופי השטחים, "נכסים" כגון "המעבר הבטוח" בין עזה לגדה - אף כי ההצעה הישראלית לא היתה מעניקה לפלשתינאים ריבונות על "נכסים" אלה. הצד הישראלי דגל בחילופי שטחים עד מקסימום 3%, כהצעת קלינטון.

ההתייחסות במפות הפלשתיניות היתה מושתתת על תפישה דומה: הן הדגישו את החשיבות של אי-סיפוח כפרים פלשתיניים כלשהם לישראל ורצף בין הגדה המערבית לירושלים. הפלשתינאים התבססו על עקרון החילופין בין שטחים שיהיו שווים בגודלם ובאיכותם, וכן שיהיו באזורים הסמוכים לגבול עם פלשתין, וקרובים באותה מידה כמו השטח שסופח על ידי ישראל. הצד הפלשתיני עמד על כך ששטח שאינו בריבונות פלשתינית, כגון "המעבר הבטוח", וכן נכסים כלכליים, לא יהיו כלולים בחישוב חילופי השטחים.

הצד הפלשתיני טען ש"שטח ההפקר" (אזור לטרון) הוא חלק מהגדה המערבית. הצד הישראלי לא הסכים.

הצד הישראלי ביקש 2% נוספים מהשטחים, במסגרת הסדר חכירה. הצד הפלשתיני השיב שנושא החכירה יכול להידון רק לאחר הקמתה של מדינה פלשתינית והעברת שטחים לריבונות פלשתינית.

1.2 רצועת עזה

אף אחד מהצדדים לא הציג מפות כלשהן של רצועת עזה. השתמע מכך שרצועת עזה תהיה בריבונות פלשתינית מלאה, אך הפרטים טרם עובדו. כל ההתנחלויות יפונו. הפלשתינאים טענו כי אפשר לבצע זאת בתוך שישה חודשים. ישראל התנגדה ללוח זמנים זה.

1.3 מעבר/מסדרון בטוח מעזה לגדה המערבית

שני הצדדים הסכימו שיהיה מעבר בטוח מצפון עזה (בית חנון) לאזור חברון, ושיש צורך בחיבורן הטריטוריאלי של הגדה המערבית ורצועת עזה. על אופי המשטר באזור החיבור, ועל הריבונות בו, לא הוסכם.

2. ירושלים

2.1 ריבונות

שני הצדדים קיבלו את העיקרון של הצעת קלינטון בנוגע לריבונות פלשתינית על שכונות ערביות וריבונות ישראלית על שכונות יהודיות.

הצד הפלשתיני אישר שהוא מוכן לדון בבקשה הישראלית להחלת ריבונות על אותן התנחלויות יהודיות במזרח ירושלים שנבנו לאחר 1967, אך לא לגבי ג'בל ר'ניים (הר חומה) וראס אל-עמוד. הצד הפלשתיני דחה את ריבונות ישראל על התנחלויות בירושלים רבתי, כלומר, היישובים מעלה אדומים וגבעת זאב.

הצד הפלשתיני הבין שישראל מוכנה לקבל ריבונות פלשתינית על השכונות הערביות של מזרח ירושלים, כולל חלק מהעיר העתיקה של ירושלים. הצד הישראלי הבין שהפלשתינאים מוכנים לקבל ריבונות ישראלית על הרובע היהודי של העיר העתיקה ועל חלק מהרובע הארמני.

הצד הפלשתיני הבין שהצד הישראלי הסכים לדון בתביעות הרכוש הפלשתיניות במערב ירושלים.

2.2 עיר פתוחה

שני הצדדים תמכו ברעיון של עיר פתוחה.

הצד הישראלי הציע להקים עיר פתוחה, שתחומה הגיאוגרפי יכלול את העיר העתיקה של ירושלים בתוספת אזור המוגדר האגן הקדוש או האגן ההיסטורי.

הצד הפלשתיני צידד בעיר פתוחה, בתנאי שהרצף וההמשכיות יישמרו. הוא דחה את ההצעה הישראלית בנוגע לתחום הגיאוגרפי של עיר פתוחה ועמד על כך שהעיר הפתוחה תהיה קבילה רק אם תחומה הגיאוגרפי יקיף את גבולותיה המוניציפליים המלאים של מזרח ירושלים ומערבה גם יחד.

הצד הישראלי העלה את הרעיון של הקמת מנגנון לתיאום יום-יומי. הוצעו דגמים שונים לתיאום מוניציפלי (שיתמודד עם תשתית, כבישים, חשמל, ביוב, פינוי אשפה וכו'). הסדרים כאלה יהיה אפשר לנסח בהסכם מפורט עתידי. הצד הישראלי הציע "משטר גבול גמיש" בתוך ירושלים, בין "אל-קודס" ל"ירושלים", שיכסה אזורי תפר כגון כביש מס' 1 - עם תעודות זהות מיוחדות לתושבי אל-קודס וירושלים, המעניקות להם זכויות "גבול גמיש". יתרה מכך, הצד הישראלי הציע כמה הסדרים מיוחדים בעבור התושבים הפלשתינאים והישראלים של העיר הפתוחה, כדי להבטיח שהסדרי העיר הפתוחה לא ישפיעו לרעה על חיי היום-יום שלהם ובה בעת לא יפגעו בריבונות כל צד על חלקו בעיר הפתוחה.

2.3 בירה לשתי מדינות

הצד הישראלי הסכים שהעיר ירושלים תהיה בירת שתי המדינות: "ירושלים", בירת ישראל, ו"אל-קודס", בירת מדינת פלשתין.

הצד הפלשתיני הביע את דאגתו העיקרית - שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין.

2.4 האגן הקדוש/ההיסטורי והעיר העתיקה

נעשה ניסיון לפתח תפישה חלופית שתתייחס לעיר העתיקה וסביבותיה. הצד הישראלי הציג כמה דגמים חלופיים לדיון. לדוגמה, הקמת מנגנון לתיאום ושיתוף פעולה הדוקים בעיר העתיקה. נדון הרעיון של כוח משטרה מיוחד, אך לא הושגה הסכמה בנוגע אליו.

הצד הישראלי הביע את עניינו ואת דאגתו בנוגע לאזור שהוגדר כאגן הקדוש (הכולל את בית הקברות היהודי על הר הזיתים, עיר דוד, עמק קידרון). הצד הפלשתיני אישר שהוא מוכן להביא בחשבון את עניינה ודאגתה של ישראל, בתנאי שמקומות אלה יישארו בריבונות פלשתינית. אפשרות נוספת בעבור האגן הקדוש, שהוצעה באופן בלתי רשמי על ידי הצד הישראלי, היתה יצירת משטר מיוחד, או צורה כלשהי של בינאום האזור כולו, או משטר משותף שיאופיין בשיתוף פעולה ותיאום מיוחדים. הצד הפלשתיני לא הסכים לקדם אף אחד מרעיונות אלה, אף כי הדיון עשוי להימשך.

2.5 המקומות הקדושים / מתחם הכותל המערבי וכותל הדמעות

שני הצדדים הסכימו לעקרון הפיקוח ההדדי במקומות הקדושים של הצד האחר (שליטה דתית ומינהלית). על פי עיקרון זה, תוכר הריבונות הישראלית על הכותל. נותרה המחלוקת על הגדרת תחום הכותל, בעיקר החלק המכונה בהצעת קלינטון המתחם המקודש ליהדות.

הצד הפלשתיני רשם לפניו כי ישראל ביקשה גישה לחלקים המקודשים של הכותל המערבי, אבל טען שסוגיית הכותל המערבי ו/או כותל הדמעות לא נפתרה. הוא קבע שיש חשיבות להבחנה בין הכותל המערבי לבין קטע מהכותל המכונה באיסלאם כותל אל-בוראק.

2.6 חרם א-שריף/הר הבית

שני הצדדים הסכימו כי סוגיית חרם א-שריף/הר הבית לא נפתרה. עם זאת הצדדים היו קרובים לאמץ את רעיונות קלינטון בנוגע לריבונות פלשתינית על חרם א-שריף, למרות הסתייגויות פלשתיניות וישראליות.

שני הצדדים ציינו את ההתקדמות בכל הנוגע להסדרים המעשיים בנושאי החפירות, הבנייה והסדר ציבורי ברחבי המתחם. הועלתה הצעה בלתי רשמית שעל פיה חרם א-שריף/הר הבית יועבר לפרק זמן מוסכם של כשלוש שנים לריבונות בינלאומית של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ומרוקו (או ישות מוסלמית אחרת). בתקופה זו יהיו הפלשתינאים "השומרים/האפוטרופוסים". בתום תקופה זו יגיעו הצדדים להסדר חדש או שיאריכו את תוקף ההסדר הקיים. בהעדר הסכם, יחזרו הצדדים ליישם את נוסחת קלינטון. אף אחד מן הצדדים לא קיבל ולא דחה הצעה זו.

3.פליטים

בין הצדדים הוחלפו ניירות בלתי רשמיים (non papers) ששימשו בסיס נאות לשיחות. שני הצדדים הכריזו כי סוגיית הפליטים הפלשתינאים היא המרכזית ביחסים הפלשתיניים-הישראליים, וכי פתרון כולל וצודק הוא חיוני ביצירת שלום בר-קיימא המושתת על בסיס מוסרי. שני הצדדים הסכימו לאמץ עקרונות ונקודות התייחסות שיוכלו להקל את אימוצו של הסכם.

שני הצדדים הציעו, כבסיס, שהצדדים יסכימו כי פתרון צודק של בעיית הפליטים על פי החלטת מועצת הביטחון 242 חייב להוביל ליישום החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.

3.1 הנרטיב

הצד הישראלי הציע להציג נרטיב משותף של הטרגדיה של הפליטים הפלשתינאים. הצד הפלשתיני דן בנרטיב המוצע והושגה התקדמות רבה, אף שלא הושגה הסכמה בניסיון לפתח נרטיב היסטורי במסגרת הנוסח הכללי.

3.2 חזרה, שיבה למולדת, יישוב מחדש ושיקום

שני הצדדים התדיינו על פרטי פתרון סוגיית הפליטים. הצד הפלשתיני שב והדגיש שהפליטים הפלשתינאים צריכים לקבל זכות שיבה לבתיהם על פי פרשנותם להחלטה 194. הצד הישראלי טען שעל פי הבנתו זכות השיבה שאליה מתייחסת החלטה 194 תיושם במסגרת אחת התוכניות הבאות:

א. חזרה ושיבה למולדת

1. לישראל

2. לשטח שיימסר לפלשתינאים במסגרת חילופי שטחים

3. למדינה הפלשתינית

ב. שיקום ויישוב מחדש

1. שיקום במדינה מארחת

2. יישוב מחדש במדינה שלישית

העדיפות בכל התוכניות הללו תוענק לאוכלוסיית הפליטים הפלשתינאים בלבנון.

הצד הפלשתיני הדגיש שהתוכניות לעיל יהיו נתונות לבחירתם החופשית של הפליטים וכי לא תיפגע זכותם לשוב לבתיהם, על פי פרשנותם של הפלשתינאים להחלטה 194.

הצד הישראלי הציע באורח לא רשמי תוכנית קליטה תלת מסלולית שתתפרס על פני 15 שנים. התוכנית נדונה אבל לא הושגה הסכמה עליה. המסלול הראשון מתייחס לקליטה בישראל. לא הוסכם על מספרים, אבל הנייר הלא רשמי התייחס ל-25 אלף בשלוש השנים הראשונות של תוכנית זו (אפשרות שובם של 40 אלף בחמש השנים הראשונות במסגרת תוכנית זו לא הופיעה בנייר הלא רשמי, אבל הועלתה בעל פה). המסלול השני מתייחס לקליטת פליטים פלשתינאים בשטח שישראל תעביר לריבונות פלשתינית במסגרת חילופי שטחים. המסלול השלישי מתייחס לקליטת פליטים במסגרת איחוד משפחות.

הצד הפלשתיני לא הציג מספרים, אבל הודיע שהשיחות לא יוכלו להתחיל בלא שתוצג עמדת פתיחה ישראלית. הוא טען שהסכמת ישראל לשיבת פליטים לא צריכה לפגוע בתוכניות קיימות, כמו איחוד משפחות.

3.3 פיצוי

שני הצדדים הסכימו על הקמת ועדה בינלאומית וקרן בינלאומית, המנגנון שיטפל בעניין הפיצוי על היבטיו השונים. שני הצדדים הסכימו שפיצוי ב"סכום קטן" יינתן לפליטים בהליך "מקוצר". תביעות פיצוים על אובדן רכוש, שלא יעלו על סכום מסוים, יידונו גם הן בהליך "מקוצר". חלה גם התקדמות בעניין פיצוי ישראלי על אובדן חומרי, קרקע ונכסים שהופקעו, לרבות הסכמה על תשלום בסכום כולל מצד ישראל, או סכום שעליו יוסכם, שיועבר לקרן הבינלאומית.

הצד הישראלי קרא לחשב סכום זה בהתבסס על סקר מקרו-כלכלי, כדי לאמוד את ערך הנכסים בצורה הוגנת. ואולם הצד הפלשתיני טען שיש לחשב את הסכום על בסיס נתוני UNCCP (ועדת הפישור של האו"ם לבעיית פלשתין), האפוטרופוס על רכוש הנעדרים ונתונים רלוונטיים אחרים, בערכים הוגנים.

3.4 אונרוו"א

שני הצדדים הסכימו שאונרוו"א (סוכנות האו"ם לפליטים) תפסיק בהדרגה את פעילותה, על פי לוח זמנים מוסכם לחמש שנים, כתקופת יעד. הצד הפלשתיני הוסיף תיקון שיאפשר הארכת תקופה זו, כדי להבטיח שהתהליך יתבצע במקביל ליישום סעיפי ההסכם האחרים הנוגעים לפליטים ולביטול מעמד הפליט של פלשתינאים באשר הם.

3.5 פליטים יהודים לשעבר

הצד הישראלי ביקש שתוכר סוגיית הפיצוי לפליטים יהודים לשעבר על ידי מדינות ערביות, אף שהכיר בכך שהדבר איננו באחריות פלשתינית ואינו סוגיה דו-צדדית. הצד הפלשתיני טען שהסוגיה אינה נוגעת להסכם פלשתיני-ישראלי.

3.6 השבת רכוש

הצד הפלשתיני העלה את סוגיית השבת רכוש הפליטים. הצד הישראלי דחה זאת.

3.7 קץ התביעות

סוגיית קץ התביעות נדונה והועלתה הצעה כי יישום ההסכם יהיה יישום מלא וסופי של החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, ולפיכך ישים קץ לכל התביעות.

4. ביטחון4.1

תחנות להתרעה מוקדמת

הצד הישראלי דרש הצבת שלוש תחנות להתרעה מוקדמת בשטח הפלשתיני. הצד הפלשתיני היה מוכן לקבל את המשך תפעולן של תחנות ההתרעה, אולם בתנאים מסוימים. יש, אם כך, לרדת לפרטי פרטים בעניין זה בדיונים שיתנהלו בשלב מאוחר יותר.

4.2 יכולתה הצבאית של מדינת פלשתין

הצד הישראלי קובע כי מדינת פלשתין תהיה מפורזת, בהתאם להצעות קלינטון. הצד הפלשתיני הסכים כי יוטלו עליו הגבלות ברכישת נשק, וכי יוגדר מדינה שחימושה מוגבל. שני הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לטווח הגבלות הנשק, אולם החלו לבחון אפשרויות שונות. שני הצדדים הסכימו כי הסוגיה לא מוצתה עד תום.

4.3 פיקוח על מרחב אווירי

שני הצדדים מכירים בריבונותה של מדינת פלשתין על המרחב האווירי שלה.

הצד הישראלי הסכים לקבל ולכבד את כל זכויות התעופה האזרחית של פלשתין, בהתאם לנהלים הבינלאומיים, אולם ביקש להציב מערכת פיקוח מאוחדת תחת שליטה ישראלית. בנוסף לכך דרשה ישראל כי תתאפשר לה גישה למרחב האווירי הפלשתיני לצורך פעילויות ואימונים של הצבא.

הצד הפלשתיני היה מעוניין בבחינת דגמים לשיתוף פעולה ותיאום בתחום התעופה האזרחית, אולם לא היה מוכן לאפשר לישראל שליטה מכרעת. בנוגע לדרישה לאפשר פעילויות ואימונים של הצבא הישראלי במרחב האווירי הפלשתיני, הצד הפלשתיני דחה אותה בטענה כי אינה עולה בקנה אחד עם הנייטרליות של מדינת פלשתין. הצד הפלשתיני ציין כי אינו יכול להעניק לישראל זכויות אלה בשעה שהיא מונעת אותן משכניה הערבים.

הסוגיה עדיין נדונה. הוסכם כי ועדת מומחים משני הצדדים תמשיך לנסות לפתור סוגיה זו.

4.4 לוח זמנים לנסיגה מהגדה המערבית ומבקעת הירדן

בהסתמך על הצעת קלינטון, הסכים הצד הישראלי לנסיגה מהגדה המערבית בפרק זמן של 36 חודשים ונסיגה מבקעת הירדן שתימשך 36 חודשים נוספים. נסיגה זו תתבצע תוך כדי פריסת כוח בינלאומי שידאג שתישמר ההבחנה בין נסיגה מבקעת הירדן לבין נסיגה מאזורים אחרים.

הצד הפלשתיני דחה את רעיון הנסיגה מהגדה המערבית בתוך 36 חודשים, והביע חשש כי תהליך ממושך עשוי להחריף את המתיחות השוררת בין הצד הישראלי לצד הפלשתיני. הצד הפלשתיני הציע כי הנסיגה תימשך 18 חודשים, בפיקוחם של כוחות בינלאומיים. אשר לבקעת הירדן, הצד הפלשתיני היה מוכן להסכים להקצאת 10 חודשים נוספים לנסיגת הכוחות הישראליים מהאזור. אף על פי שהצד הפלשתיני היה מוכן לדון בנוכחות ממושכת יותר של כוחות בינלאומיים בגדה המערבית, הוא סירב לקבל נוכחות מתמשכת של כוחות ישראליים באזור.

4.5 היערכות חירום (או מתחמי ביטחון)

הצד הישראלי ביקש להחזיק ולהפעיל 5 מתחמי ביטחון בטריטוריה הפלשתינית (בעמק הירדן), הפלשתינאים הסכימו ל-2 מתחמי ביטחון לכל היותר, לתקופה מוגבלת. בנוסף, הצד הפלשתיני טען כי שני מתחמי ביטחון אלה צריכים להיות מנוהלים על ידי כוחות בינלאומיים ולא על ידי הישראלים. באופן לא רשמי, הביע הצד הישראלי נכונות לחפש דרכים שיאפשרו לכוח רב לאומי לשמש ככלי להתמודדות עם דאגות שני הצדדים.

הצד הפלשתיני סירב לאפשר את פריסתם של כוחות ישראליים חמושים בטריטוריה פלשתינית במצב חירום, אך היה מוכן לדון בדרכים שבהן ניתן יהיה להשתמש בכוח בינלאומי לאותה מטרה, בפרט בהקשר של מאמץ לשיתוף פעולה לביטחון אזורי.

4.6 שיתוף פעולה בנושאי ביטחון ולחימה בטרור

שני הצדדים היו מוכנים להתחייב לקידום שיתוף פעולה ביטחוני ולחימה בטרור.

4.7 גבולות ומעברי גבול

הצד הפלשתיני היה משוכנע שההסכם יכלול הכרה בריבונות פלשתינית על הגבולות ומעברי הגבול. אולם שני הצדדים עדיין לא פתרו סוגיה זו, לרבות שאלת המעקב והאימות בגבול הבינלאומי של פלשתין (נוכחות ישראלית או בינלאומית).

4.8 שדות אלקטרומגנטיים

הצד הישראלי הכיר בריבונותה של מדינת פלשתין על השדות האלקטרומגנטיים. ישראל גם הבהירה שלא תנסה להגביל את השימוש המסחרי הפלשתיני בתחום זה, אך היא מבקשת לעצמה שליטה למטרות ביטחוניות.

הצד הפלשתיני ביקש להשיג זכויות של ריבונות מלאה על השדות האלקטרומגנטיים, אך היה מוכן להכיר בצרכים ישראליים הגיוניים במסגרת של שיתוף פעולה, בהתאם לחוקים ולנהלים הבינלאומיים.

הכרוניקה היומית על חילופי אש בין כוחות צה"ל ללוחמים פלשתינאים, על תקיפות מטוסי קרב וירי טילים, פיגועים וחיסולים, הפכה את המשא ומתן בין הצדדים על הסדר הקבע לזיכרון רחוק. למקרא הדין וחשבון של האיחוד האירופי על שיחות טאבה, הנחשף פה בראשונה, קשה להאמין שרק לפני 13 חדשים ישראל והפלשתינאים היו קרובים כל כך להסכם שלום. המסמך הזה, שעיקריו מקובלים על משתתפי המפגש כתיאור נאמן של הדיונים, מטיל ספק נוסף בהנחה המקובלת שאהוד ברק "חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת".

אכן, ברוב הנושאים שנדונו במשך אותו שבוע חורפי נותרו פערים לא קטנים. ואולם, כמעט מכל שורה ניכר ניסיון לאתר פשרה שתהיה מקובלת על שני הצדדים. קשה להשתחרר מהמחשבה שאם המו"מ בקמפ-דייוויד, שישה חודשים קודם לכן, היה מתנהל באותה רצינות, ייתכן שהאינתיפאדה לא היתה פורצת. ואולי, אם ברק לא היה ממתין עד השבועות האחרונים לפני הבחירות, ומקדים לשלוח את נציגיו הבכירים למלון הדרומי, האלימות לא היתה פורצת.

"מסמך מורטינוס", כפי שהוא מכונה בפי משתתפי שיחות טאבה, הוא סיכום של פתיחת משא ומתן שהתקיים מתוך רצון טוב. ההבדל העיקרי בינו לבין המפגש בקמפ-דייוויד הוא שבארצות הברית ישראל הציגה עמדות והפלשתינאים הסתפקו בדברי ביקורת, ואילו הפעם, באתר הנופש המצרי, גם המשלחת הפלשתינית אמרה את דברה. הוחלפו רעיונות, הוצגו תוכניות ואף הוצגו מפות. על פי ההתקדמות שהושגה בין קמפ-דייוויד לטאבה, אפשר שהמפגש הבא בין שליחיהם של ברק וערפאת, ואולי זה שלאחריו, היה מסתיים בהסכם שלום.

שליח האיחוד האירופי לתהליך השלום מיגל מורטינוס ועוזריו היו הגורם הזר היחיד במלון בטאבה. הוא ראיין את המשתתפים אחרי כל קבוצת דיון ורשם את הדיווחים. בחצי השנה שלאחר שיחות טאבה העביר את טיוטות המסמך שוב ושוב להערות הצדדים והנוסח המתפרסם פה הוא הנוסח הסופי שהתקבל בקיץ האחרון.

ואולם, יוסי ביילין לא הסתיר את מורת רוחו מהדלפת המסמך. הוא אומר שהמלים היבשות אינן מבטאות את הרוח החיובית ששררה במלון ואף אינן מציגות במדויק את ההבנות והפערים. ביילין מציין שהמסמך משקף את רצונם של שני הצדדים לשכנע, כל אחד את הציבור שלו, כי הוא דאג לאינטרסים של בני עמו. זאת ועוד: לדבריו, זהו מסמך של אמצע הדרך, שמסכם נקודת זמן שרירותית.

ביילין מזכיר ששיחות טאבה לא הופסקו בגלל משבר, אלא בגלל הבחירות בישראל. הוא מזכיר שדובר אז שברק יפגוש את ערפאת בניסיון לסגור פערים, וכן שהמשא ומתן יימשך למחרת הבחירות, יהיו תוצאותיהן אשר יהיו. ביילין עצמו ממשיך לדון עם הפלשתינאים על פתרונות לסוגיות שנותרו פתוחות. מבחינתו, הבסיס למשא ומתן היה ונשאר הצעות קלינטון.

מחלוקת על מעלה אדומים

חשיבותה של ההכרה בגבולות 4 ביוני 1967 נובעת מכך שמאז ומתמיד (וגם כיום) ישראל דבקה בעמדה הרשמית שלפיה החלטת מועצת הביטחון 242 מתייחסת לנסיגה מ"שטחים" שנכבשו במלחמת ששת הימים. זאת בניגוד לעמדה הערבית, שלפיה מדובר בנסיגה מ"השטחים". סירובה של ישראל להכיר בגבולות 4 ביוני עומד כיום למכשול לשר החוץ שמעון פרס במאמציו להגיע להסכם עם יו"ר המועצה המחוקקת הפלשתינית, אבו עלא. אין אישור פלשתיני לטענת פרס כי הפלשתינאים הסכימו להסתפק בנוסח שיזכיר כי ההסדר מבוסס על החלטה 242.

הכרתה של ישראל בגבולות 4 ביוני 1967 כבסיס לגבול בינה לבין פלשתין התקבלה לאחר שהפלשתינאים הסכימו לדון עקרונית בחילופי שטחים בגדה המערבית, על פי הצעת קלינטון, ולאפשר לישראל לספח לשטחה שטחים לאורך הקו הירוק בגדה (אך לא ברצועת עזה). המפות שהפלשתינאים הציגו בטאבה השאירו בידי ישראל 3.1% מהגדה, כלומר, פחות מהגבול התחתון של הצעת קלינטון (96%-94% מהשטח יועבר לפלשתין). ישראל דרשה 6% - הגבול העליון של קלינטון, וכן תוספת של 2% במסגרת הסכם חכירה. הפלשתינאים דחו גם את דרישת ישראל ששטח ההפקר של לטרון לא ייחשב במסגרת שטחי הגדה שיישארו בידי ישראל.

לפי המסמך, ישראל ויתרה על כל ההתנחלויות בבקעת הירדן והתמקדה באינטרסים הביטחוניים שלה באזור. המחלוקת התמקדה במתחם הגדול שבין מעלה אדומים לגבעת זאב, הכולל אוכלוסייה פלשתינית גדולה למדי וכן את העתודה הקרקעית החשובה ביותר של ירושלים המזרחית. הפלשתינאים חזרו בהם מנכונותם לכלול יישובים אלה בגושי ההתנחלויות לאחר שהתברר להם שישראל תובעת לספח גם את השטח הנרחב שמחבר ביניהם, שמשמעותו גם סיפוח של אזרחים פלשתינאים לתחום הריבוני של ישראל. ברק הורה לראש מטהו, גלעד שר, להודיע לפלשתינאים כי אין תוקף למפה שהציג לפניהם שר החוץ שלמה בן-עמי, שצימצמה את השטחים של גושי ההתנחלויות (ובכללם מתחם מעלה אדומים-גבעת זאב) שיסופחו לישראל ל-5% בלבד.

מחלוקת נוספת שנותרה נבעה מסירובה של ישראל להיענות לדרישה הפלשתינית ליחס של 1:1 בין שטחי הגדה שיסופחו אליה לבין השטחים בתוך ישראל שיימסרו בתמורה לפלשתינאים. ישראל הציעה יחס של 1:2 לטובתה. כמו כן, הפלשתינאים לא נענו להצעה לכלול בחילופי השטחים את חלוצה וכן את המעבר הבטוח ושטח שיועמד לשימושם בנמל אשדוד; הם עמדו על כך שהשטחים שיקבלו יהיו ברצף עם הגדה או עם הרצועה, ושלא יהיו בהם שטחים שיימסרו לשימושם בלבד, בלא מתן ריבונות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות