טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא איידס, זה פוביה

אלפי אנשים בישראל סובלים מהפרעת חרדה קיצונית ובלתי מציאותית מפני הידבקות בנגיף האיידס. כל הבדיקותשמוכיחות ההיפך לא משכנעות אותם. ה"איידס-פוביה" הורסת את חייהם ממש כאילו חלו במחלה

תגובות

איור: מיכל בוננו

בשלושת החודשים האחרונים מופצץ ד"ר שמואל רשפון, הרופא בפורום איידס-מניעה של אתר האינטרנט ואללה, בעשרות שאלות שמפנה אליו דמות שמכנה את עצמה בשם "מטוס". הדמות (אשה, כנראה) מבוהלת מאוד מהאפשרות שנדבקה באיידס. אין באורח חייה או בהתנהגותה המינית שום דבר שמכניס אותה לאחת מקבוצות הסיכון, ובכל זאת שאלותיה מבטאות חרדה עמוקה ובלתי הגיונית. "מטוס" מתייחסת לאירועים שגרתיים ויומיומיים לגמרי כבעלי סיכון להידבקות ושום דבר שרשפון אומר לא מצליח להרגיע אותה.

למשל, "מטוס" מתעניינת לדעת אם יכול להיות שהנגיף עבר אליה משפתון שמישהו אחר השתמש בו או מעיפרון איפור שנגע למישהו אחר בנוזל עין. היא חוקרת אם הנגיף יכול לעבור דרך רוק או נזלת של אדם אחר. מטריד אותה שלפני שבעה חדשים עברה ניתוח ולאחות שהחליפה לה אינפוזיה היתה שריטה קלה באצבעה ("היא נגעה בקצה של החלק הכחול המחובר לשקית המוכנסת לצינור השקוף המחובר ליד").

בהלה גדולה במיוחד עוררה בה בדיקה אצל רופא נוירולוג, שלדבריה התקיימה לפני כשנתיים. הנוירולוג העביר סיכה על עורה. "מטוס" הקדישה שאלות רבות לבירור האפשרות של הדבקה מאותה סיכה ("הרופא אמר שהקפיד לעבור רק על העור. האם הוא יכול לוודא שלא דקר אף אחד? כמה זמן עובר עד שהדם יבש על סיכה? שניות? דקות? שעות?"). נדמה שכל חפץ מחודד בסביבתה מסוגל לגרום לה חרדה חסרת פרופורציות. אפילו פרחים הפכו לאיום. "קניתי ורדים", היא כותבת, "ולאחר שקיבלתי אותם מהמוכר הרגשתי דקירה מהוורדים. האם יכול לעבור כך איידס חלילה, אם המוכר נדקר קודם? האם יש סיכון בלקיחת ורד מאדם אחר?"

ד"ר רשפון מבהיר ל"מטוס" שוב ושוב שאין לה שום סיבה ממשית לחשוש כי נדבקה בנגיף. "קבלי זאת כעובדה חד משמעית שאיידס עובר רק בארבע דרכים, ואינו עובר באף דרך אחרת, כולל לא בבדיקה של נוירולוג שתיארת. איידס מועבר ביחסי מין לא מוגנים, איידס עובר בשימוש משותף במזרקים ומחטים, ואיידס עובר מן האם לילוד בלידה או בהנקה. אין דרך הדבקה אחרת. את בחרדה חסרת היגיון. אם אינך מפסיקה לפחד, אני חושב שרצוי שתקבלי טיפול נפשי".

אבל מטוס לא נרגעת. שיא החרדה קשור לתינוק שלה. "חבר טוב שלנו החזיק את התינוק", כתבה לרשפון, "ולאותו חבר יש חיי מין נמרצים. התינוק הכניס את היד לפה של החבר, החזיק בשפתיים ולאחר כמה שניות הוציא את היד. אח"כ ראיתי שעל היד יש פצע, שכבר נראה סגור. האם איידס יכול לעבור כך?"

ד"ר רשפון חזר וענה שהנגיף איננו עובד בדרך זו, מה שלא מנע מ"מטוס", רק שבועיים לאחר מכן, להיות מוטרדת מהעובדה שהתינוק שלה נבדק בטיפת חלב על מיטה שקודם לכן נבדק בה תינוק אתיופי. "האם תינוקות אתיופים נבדקים לנשאות של איידס לפני שהם מטופלים בטיפת חלב?"

סבלנותו של ד"ר רשפון החלה להתקצר. "את חוזרת ושואלת שאלות רבות מאותו סוג בעניין התינוק שלך, כולם אירועים שכל בר דעת מבין שאין בהם שמץ של סיכון להידבק באיידס. זה קורה לך שוב ושוב מספר פעמים בשבוע. את בחרדה גדולה מפני איידס בתינוק שלך, חרדה שהטיפול בה צריך להיות על ידי פסיכולוג".

להידבק במעלית

"מטוס" לא לבד. יש בארץ אלפי אנשים הסובלים מחרדה מופרזת שנדבקו בנגיף האיידס. רובם אפילו אינם בקבוצת הסיכון. ובכל זאת, החרדה שלהם היא לפעמים כה קיצונית עד שהיא מסוגלת להרוס את חייהם. ד"ר איציק לוי, מנהל הוספיס איידס בבית החולים שיבא, חקר את הנושא (בשיתוף עם ד"ר רן רשף וד"ר חגאי חרמש). "מאז פרוץ מגפת האיידס בתחילת שנות השמונים, ראינו שמגיעים אלינו אנשים אחוזי חשש וחרדה. הם מקבלים תשובה שלילית לבדיקה, אבל החרדה אינה חולפת והם מגיעים אלינו שוב ושוב. מדובר בתופעה שזכתה לכינוי 'איידס-פוביה', והיא חובקת את כל העולם המערבי. זו הפרעת חרדה שמפתח אדם שבטוח שיש לו איידס, וגם בדיקות שליליות לא יוכיחו לו את ההיפך".

איך יודעים שזו פוביה ולא דאגה נורמלית?

"אם אנשים מגיעים לבדיקה כל מספר חודשים, אז זה עוד בסדר. אבל יש אנשים שלא מתפקדים בגלל החרדה. יש כאלו שלא נוגעים בכפתור של מעלית מפחד שנגע בו חולה איידס. היה לי פציינט שהמפתחות שלו נפלו על רצפה של שירותים ציבוריים, והוא הרים אותם ופיתח חרדה שנדבק. אנשים שסובלים מאיידס-פוביה מפתחים, לעתים קרובות, אורח חיים מבודד של חולי איידס אמיתיים. הם מסתירים את החרדה שלהם ולא מסוגלים לחלוק אותה עם האנשים הקרובים להם, וכתוצאה מכך היחסים האינטימיים והמשפחתיים שלהם נפגעים מאוד.

"אנשים כאלו יכולים לשקוע באיסוף אובססיווי של מידע על המחלה. בני זוג של אנשים עם איידס-פוביה מתלוננים לעתים קרובות שלא רואים אותם, כי כל הזמן הם באינטרנט, אוספים כל פיסת מידע אפשרית. יש אצלם נתק מוחלט בין הידע השכלי שהם לא חולים, לבין העולם הרגשי שלהם, שבו הם כן חולים. אדם כזה יכול להפסיק לקיים יחסים עם אשתו בלי קונדום, או להפסיק לקיים יחסים בכלל. הכרתי גבר בריא בן 35 שלא יצא מהבית במשך שבע שנים מחשש שידביק אחרים באיידס, וחי על כספי ביטוח לאומי כחולה נפש. צעיר אחר, בן 25, לא קיים יחסי מין במשך חמש שנים מתוך פחד שיש לו איידס. ברור שבתנאים האלו הוא לא הצליח לפתח זוגיות. וכל זאת למרות שמאז תחילת השימוש בקוקטייל התרופות בשנת 97', יש ירידה של 80% בתמותה מאיידס".

אז ממה כל כך מפחדים?

"מה שמפחיד אנשים שלוקים באיידס-פוביה זה לאו דווקא המוות, אלא הבדידות. האבסורד הוא שהם בעצם מכניסים את עצמם למצב של בדידות. מין נבואה שמגשימה את עצמה".

בכמה אנשים מדובר?

"להערכתי מדובר בעשרות אנשים בארץ שסובלים מהמצב הקיצוני של הפוביה, ועוד אלפים שסובלים ממנה בכלל. בארץ יש כ-3,000 נשאי איידס, ואין ספק שהפוביה הרבה יותר נפוצה מהמחלה עצמה".

אי ודאות קורעת

איך מרגיש מי שחי בפחד קבוע שנגיף האיידס נמצא בדמו? מספר א', רווק בן 33, אקדמאי בעל תואר שני במדעי הרוח, עובד מדינה בעל משרה קבועה, המגדיר את עצמו כמצליחן ובעל שאיפות קרייריסטיות. א' הוא הומו, אבל מקפיד על מין בטוח. למרות זאת, החרדות שלו גבוהות. "תמיד הסתובבתי בתחושה שאני נשא של הווירוס. אני לא יודע למה. אולי מין מנגנון הגנה כזה, שברגע שיקרה לי הגרוע מכל אז אוכל להגיד 'ידעתי'. בדיקות דם תמיד עוררו אצלי חרדה עצומה. אפילו כשעשו לי בדיקות דם בצבא, כשידעתי שהם לא בודקים איידס, זה עורר אצלי חרדה עצומה. בפעם הראשונה שהעזתי לעשות בדיקה, שנים אחרי שהתחלתי לקיים יחסים הומוסקסואליים, זה היה רק בגלל שאמא שלי ביקשה. דיברנו על זה שהגיע הזמן להביא ילדים, ואז אמרתי לה, 'אולי אני נשא איידס'. אני חושב שהרגליים שלה נדבקו לרצפה. היא אמרה לי, 'לך תעשה בדיקה'. זה היה אירוע מאוד אינטנסיווי בשבילי. אני זוכר מצוין את התאריך, 25 בינואר 2000. קבעתי ללכת לקניון עם חברה, ואז אמרתי לה, 'הולכים להיבדק!' לא עבדתי באותו יום, מה שהתברר כטעות פטאלית, כי המוח שלי היה עסוק רק בזה. הייתי לבן כמו סיד. אני זוכר שהבודק הסתכל עלי ושאל אותי מה קרה. עשיתי את הבדיקה במקום הכי יקר בארץ, במדיקל סנטר בהרצליה פיתוח, ובזמנו זה עלה לי 200 שקל".

למה לא בבתי החולים שבודקים חינם?

"כי בהרצליה נתנו תשובות הכי מהר. התחושה של אי הוודאות היא קורעת. כשאתה יודע שיש מבחנת דם שלך אי שם במדפים, שייתכן שהיא נושאת תשובה חיובית, זו תחושה בלתי נסבלת".

מתי קיבלת את התשובה?

"כבר למחרת. התקשרתי כל שעה לבדוק אם הגיעו תשובות, ולמחרת חשבתי על זה כל היום. לא הלכתי לקחת את התוצאות לבד אלא עם חבר, והוא פשוט התענה איתי בדרך. כל הזמן אמרתי לו 'מה יקרה אם', 'מה נעשה אם אני חולה'. בסוף קיבלתי טופס ועליו התשובה השלילית. קפצתי באוויר וצעקתי 'וואו' גדול. זאת תחושה שקיבלתי את החיים במתנה".

בכלל היתה לך סיבה אמיתית לפחד?

"בדיעבד לא. אני חושב שאין לי. אבל אין מאה אחוז אף פעם".

ומאז?

"כבר שנתיים שלא נבדקתי, ועכשיו שוב התחלתי לפחד נורא. אני צריך לאזור כוחות כדי להיבדק היום, למרות שאני די מאמין שאין לי כלום. כל פעם אני שואל את החברים שלי, 'הייתם ממשיכים להיות החברים שלי גם אם היה לי איידס?'"

זה משהו שמעסיק אותך?

"כן. מאוד. אני חושב שזה מעסיק את כולנו. יותר משזה נורא למות מאיידס, זה נורא למות מאיידס בודד. הזדהיתי נורא עם עפרה חזה. היא מתה מאיידס, אבל נורא לבד. זה נורא עצוב, כי המון אנשים היו יכולים לעזור לה, לקרוא לה תהילים, היו מציפים אותה בתרופות מכל העולם. הכי מפחיד והכי נורא זה שאם עפרה היתה חולת סרטן היא היתה מפרסמת את זה. אבל לא איידס. וזה בגלל שבאיידס אתה אשם. זו אולי המחלה היחידה שאתה שולט עליה".

שולט?

"בטח שכן. בבחירה לקיים יחסים בלי קונדום, סקס לא מוגן. אני חייב להתייחס לכל אחד שאני שוכב אתו כאל נשא. נקודה. בינתיים אני לא נותן למחשבה שיתכן שאני נשא להשתלט עלי. אני אומר לעצמי שאפשר לחיות עם איידס. שזו כבר לא מחלה שמתים ממנה. זה מאוד מקל על הפחד".

עונש מאלוהים

רוב הסובלים מאיידס-פוביה כלל אינם הומואים. ד"ר לוי: "אנשים רבים מקרב האוכלוסייה ההטרוסקסואלית הרגילה שבגדו חד פעמית בבני זוגם הם כל כך אחוזי אשם, שהם בטוחים שנדבקו באיידס כעונש. הפוביה מאוד קשורה לתחושת האשמה. למשל נערים מסורתיים עם נטיות הומוסקסואליות, או אברכים שהלכו לזונה".

שיעור גבוה יחסית מהסובלים מהפוביה הם דתיים. במחקר שערך ד"ר לוי, מתוך שמונה עשר הנבדקים שסבלו מהפוביה, שבעה היו דתיים או מסורתיים. שמונה עשר הנבדקים הבריאים בקבוצת הביקורת היו חילונים כולם.

לוי: "החברה שלנו יוצרת קוד אתי שמצפים מאתנו להתנהג על פיו. כל מי שסוטה ממנו, מתעוררת בו אשמה שתמיד מלווה באיזה סוג של הלקאה עצמית. מחלות תמיד היו אמצעי אלוהי להענשה, כמו אצל איוב. איידס היא מחלה מודרנית שעונה לצורך שלנו בענישה עצמית. אין להתפלא שמי שפועל נגד הקוד המוסרי של הקבוצה הקרובה שלו, מתעוררת בו הפוביה".

אני מבינה שרוב הסובלים מהפוביה הם גברים.

"נכון. זה נתון מפתיע. אני בטוח שמספר דומה למדי של גברים ונשים בוגדים בבני זוגם, ולמרות זאת, יותר מ-90% מהסובלים מפוביה הם גברים".

אולי משום שנשים יותר שלמות עם הבגידות שלהן?

"אין לי תשובה טובה על זה. יש לי תחושה אישית שנשים מרגישות פחות אשמות, ושהן יותר שלמות עם עצמן כשהן עושות מעשה מן הצד מאשר גברים. זה לא מדעי אבל זו התחושה שלי מהקליניקה. בהומור אני יכול להגיד לך שזה מעורר בי קנאה מסוימת".

איידס אינו המקרה הראשון של מחלת מין שגורמת לחרדה המונית. עדויות על חרדת העגבת (Syphilophobia), מתועדות כבר מהמאה ה-17, אך נעלמות לקראת אמצע המאה ה-20 עם גילוי הפניצילין. הפסיכיאטר ד"ר צבי פישל, מבית החולים גהה אומר: "איידס-פוביה זה סימפטום שיכול לנבוע מהפרעות פסיכיאטריות שונות, למשל הפרעות חרדה, דיכאון או סכיזופרניה. אנשים חרדים מהרבה דברים, אבל בגלל שבשנים האחרונות מדברים הרבה על איידס, אז רבים בוחרים באיידס ככותרת החרדה שלהם".

במאה ה-21 חזרנו לפחד ממחלת מין?

"במחלת מין יש משהו מסתורי, אלמנט של עונש, משהו שהבאת על עצמך, שיכולת להימנע ולא נמנעת. יש בזה משהו מפתה, אם כי חייבים להדגיש שזו לא בחירה מודעת".

אתה מאמין שזה קשור לתחושת אשמה?

"בוודאי. למרות שהחברה נחשבת פתוחה, תמיד יש את המחשבה שעשיתי משהו לא בסדר. הלכתי לזונה, קיימתי יחסים הומוסקסואליים, בגדתי באשתי, נקרע לי הקונדום. החרדה היא מעבר להיגיון. היה מקרה של בחור בתול שחשב שיש לו איידס מכיוון שראה סרט כחול. זה מקרה מדהים אבל לא חד פעמי, יש מקרים של אנשים שמאוננים וחושבים שנדבקו".

אנחנו לא אמורים להיות יותר פתוחים משהיינו לפני מאה שנה?

"החברה עדיין לא מספיק פתוחה. בסקס עדיין יש משהו בעייתי, אסור, אפל. רוב האנשים עושים את זה בחושך. רוב האנשים עושים את זה בתנוחה אחת. רוב האנשים בארץ לא יעלו על דעתם שסקס אוראלי זה מותר. רוב הגברים עדיין חושבים שאשה שמוצצת היא פחות מאשה שלא מוצצת".

וזה מהניסיון שלך כפסיכיאטר?

"כן. זה מדהים. לא כל הלוקים באיידס-פוביה הם אנשים שאני יכול להגדיר אותם כשמרנים, אבל בהחלט יש כאלו ביניהם. השמרנות היא מעבר למה שאנחנו צופים, ובוודאי קיימת במקומות שהם לא תל אביב. יש הרבה מקרים של הפוביה בפריפריה".

נזקי הקמפיין

יש חוקרים הטוענים שהעיסוק הציבורי והתקשורתי במחלת האיידס חורג בהרבה ממשקלה היחסי ומנזקה הפוטנציאלי ומעודד חרדות לא מציאותיות. הקמפיין הציבורי גורם להתייחס לכל אדם כאל נשא פוטנציאלי של הווירוס. מספר הנשאים בישראל, למשל, מוערך באלפים ספורים, כך שהסיכוי לפגוש נשא מחוץ לקבוצת הסיכון הוא זעיר ביותר. הסיכוי להידבק בנגיף במגע מיני חד פעמי רגיל (לא הומוסקסואלי ולא אונס), הוא 1 ל-40 עד 1 ל-400 לאישה, וכעשירית מזה לגבר (1 ל-400 עד 1 ל-4,000). מכאן ברור שההסתברות לפגוש בנשא וגם להידבק ממנו קרובה מאוד לאפס. ייתכן שמסע ההפחדה האינטסיווי תורם לפוביה, הנפוצה הרבה יותר מהמחלה עצמה.

חוקרים בארה"ב ובאנגליה הגיעו למסקנה שההסברה על איידס בבתי הספר מתבצעת בדרך לא נכונה ומעודדת חרדה אצל ילדים. בשנת 1990 פירסמו שתי חוקרות מאוניברסיטת טקסס, ד"ר קרן דינין ווגנר וד"ר מרגרט סוליבאן, מאמר על ילדה בת 10 שלקתה בחרדת איידס. הילדה רחצה את ידיה באקונומיקה בצורה כפייתית עד שעורה נשחק ונסדק. היא סיפרה שבמסגרת הדיון במגפת האיידס הסביר המורה שלה בכיתה ד' שיש לרחוץ ידיים אחרי שנוגעים במשהו מזוהם. היא הבינה שסבון רגיל לא יכול לעצור את הנגיף, ולכן יש להשתמש באקונומיקה. הילדה סירבה לאכול במסעדות או להשתמש בשירותים ציבוריים, מפני שהמורה הסביר שאיידס יכול לעבור במקומות כאלו. החרדה מנעה ממנה להתרכז בלימודים. היא סבלה מהתעללות של ילדי הכיתה שלה שהציקו לה בגלל חרדתה המוגזמת, והפכה להיות מבודדת חברתית.

החוקרות הסיקו שהמידע מבית הספר גרם להתפרצות של הפרעה כפייתית אצל הילדה. הן סיכמו: "דווח לאחרונה על חוסר הבנה משמעותי בנוגע לאיידס אצל ילדים. חשוב שילדים יקבלו הסברה על איידס שמתאימה להם מבחינה התפתחותית".

בישראל הבעיה לא קיימת אצל ילדים, אולי מפני שהסברה על איידס אינה חלק מתוכנית הלימודים הרגילה בבתי ספר. לעומת זאת, המאבק נגד המחלה זוכה ליחסי ציבור מוגברים גם בקמפיינים פרסומיים, דוגמת זה שבו מככבת לאחרונה אורנה פיטוסי, וגם במסגרות עיתונאיות נרחבות.

הרופאים הישראלים נזהרים שלא להציג עמדה שמתנגדת לקמפיין הציבורי. ד"ר פישל: "קשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה אם הקמפיין מזיק. מצד אחד זה שם את האיידס על הבמה בצורה כזו שכשאנשים חושבים על מה להלביש את החרדה זה ישר קופץ להם לראש. מצד שני כשאנשים יודעים שלאיידס יש טיפול, ההילה שלו יורדת".

ד"ר לוי: "ההשפעה של הקמפיין לא נבדקה בדיוק. אבל אין ספק שאחרי כל קמפיין, כמות הפניות של סובלים מהפוביה עולה. אני לא יודע אם זה מעורר את הפוביה, או רק מוציא לאור פוביה מודחקת".

הקמפיין מוצדק לדעתך?

"זו שאלה מסובכת. באופן עקרוני כן, אבל יתכן שהיה יותר נכון למקד אותו באוכלוסיות בסיכון גבוה, כמו הומואים, אתיופים, נרקומנים. אבל זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר רק אליהן, ולכן מפנים את הקמפיין לכלל האוכלוסייה".

אין סבלנות לאבחן

לד"ר לוי חשוב מאוד שהציבור יידע על קיומה של הפוביה. אנשים שלא מודעים לכך שהם סובלים ממנה יחזרו ויבצעו בדיקות איידס שוב ושוב, ולעתים קרובות יתישו את הצוות הרפואי. "צריך המון סבלנות לאנשים האלו", הוא אומר. "זה כמו לטפל בילד שרוצה ממך משהו, רוצה ורוצה, ואין לך לתת לו". הפוביה עלולה לעלות לסובלים ממנה בכסף רב וגם בבריאות. הבדיקות השגרתיות אמנם ניתנות חינם או במחיר כמה עשרות שקלים, אולם יש כאלה המתעקשים על טיפול תרופתי מונע, הניתן בחדר המיון לאחר אירוע בסיכון גבוה.

ד"ר לוי: "הטיפול המונע בחדר המיון הוא מסוכן. הוא יכול לגרום לאנמיה, דלקת הלבלב ועלייה בחומצת החלב בדם עד קריסת מערכות. אנשים שלוקים בפוביה מבקשים לפעמים לקחת את הטיפול המונע. במקרים שמוגדרים על ידינו כמסוכנים, המדינה תממן את זה. אבל במקרים שלא מוגדרים על ידינו כמסוכנים, הם עשויים לממן את זה מכיסם, ומדובר בטיפולים של אלפי דולרים, ואף באפשרות שיגרמו לעצמם נזק רפואי".

לוי מודה שאין סיכוי גדול שמי שלוקה באיידס-פוביה יצליח לאבחן שהוא בעצם לוקה בהפרעה נפשית. אדם אחר צריך לאבחן את הסובל מהפוביה. "הטעות הגדולה של רופאים היא שאין להם סבלנות לאבחן. חשוב להעלות את המודעות של הצוות הרפואי במרכזי איידס, כדי שידעו להפנות את האנשים האלו לטיפול נפשי, ולא לבדיקות איידס חוזרות ונשנות". הוא לא מאמין שניתן לצאת מהחרדה בכוחות עצמיים, אבל מדגיש שבטיפול נפשי ותרופתי משולב נגד חרדה, יש סיכוי של 80% להחלים מהפוביה ולהפסיק לפחד מאיידס. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות