בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מישהו מטפל בך, אבל מי

תעשיית הטיפולים הפסיכולוגיים פורחת אבל גבולותיה פרוצים מכל עבר. החוק מאפשר לכל אחד, אפילו חסר הכשרה, לתת טיפול נפשי במסווה של "יעוץ", השוק רווי בשרלטנים גמורים, ומשרד הבריאות חסר אונים

תגובות

הכל פרוץ, קובעת ד"ר דליה גלבוע, הפסיכולוגית הראשית במשרד הבריאות. כל אדם, אפילו חסר הכשרה כלשהי, יכול להציע בישראל טיפול או יעוץ נפשי, ולגבות עליו תשלום. כל עוד הוא נותן חשבונית, אין זו עבירה. על פי המצב החוקי, אין אפשרות למנוע מאדם לעסוק בפסיכותרפיה, מושג שאינו נזכר כלל בספר החוקים וממילא גם אינו מוגדר. משרד הבריאות טוען שאין לו סמכות חוקית לפקח על כל היועצים והמטפלים המציעים סיוע נפשי, ואין גם כל אפשרות לאכוף קודים אתיים על פעילותם. "יותר מזה", אומרת ד"ר גלבוע, "כל אחד יכול לפתוח בארץ מכון לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש הרבה מעלים באוב, ידעונים, ומטפלים, אפילו 'מטפלים בספגטי', שעושים טיפול נפשי".

מטפלים חסרי הכשרה כאלה עלולים לגרום נזק כבד למטופליהם. "אנשים מקבלים טיפול גם משרלטנים ומאנשים שלא הוכשרו לכך", אומרת גלבוע. "אין בדיקה של איכות עבודתם ואין מעקב אחר ההיבטים האתיים של עבודתם, ואי אפשר לשלול מהם את הרשיון שאין להם".

אין אלה רק "ידעונים" ו"מעלים באוב". על פי החוק, משרד הבריאות רשאי לפקח רק על פעילותם של הפסיכיאטרים (על פי פקודת הרופאים) והפסיכולוגים הקליניים (על פי חוק הפסיכולוגים). אולם אין שום גוף ממלכתי שמפקח על טיפול או יעוץ נפשי שנותנים כ-1,000 המטפלים המשפחתיים, כעשרת-אלפים עובדים סוציאליים, מטפלים שיקומיים, יועצים חינוכיים, עובדי סיעוד ואחרים. זאת, למרות שבמשרד המשפטים מקובלת פרשנות משפטית, שלפיה פעילותם של אלפי המטפלים הללו, שנותנים טיפול פסיכותרפי מבלי שיהיו פסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים, היא עבירה על חוק הפסיכולוגים.

רבים מהמטפלים שעוברים על החוק, על פי פרשנות זו, עושים זאת בשירות הציבורי והממשלתי, כולל במשרד הבריאות עצמו: עובדים סוציאליים המועסקים כקציני בריאות נפש בצה"ל, עובדים סוציאליים בשירות בתי הסוהר, אחיות פסיכיאטריות במערכת הבריאות הממשלתית.

במשרד הבריאות רשומים כ-400 מכונים מוכרים הרשאים לתת יעוץ או טיפול פסיכולוגי, ולהערכתה של ד"ר גלבוע פועלים בישראל מכונים רבים נוספים המתיימרים לתת טיפול או יעוץ נפשי, ועושים זאת ללא כל הסמכה ופיקוח. הפתרון שמנסה משרד הבריאות לקדם כבר 18 שנה, בעידוד הממסד הפסיכיאטרי, הוא חוק הפסיכותרפיה. החוק המוצע מגדיר מהי "פסיכותרפיה" וקובע כי רק בעלי הסמכה ורישוי ממשלתיים רשאים לעסוק בה.

בשנים האחרונות יש לתומכי החוק גיבוי מצד מבקר המדינה, שקבע בעבר כי "הטיפול הנפשי אינו מוסדר באופן כולל בישראל, וחוק הפסיכולוגים אינו מקיף את כל סוגי הטיפול הנפשי. במצב זה יכולים למעשה אנשים רבים, בהם אף חסרי הכשרה רפואית כלשהי, להציע לציבור שירותי טיפול נפשי מסוגים שונים". אבל מחנה המתנגדים - הממסד הפסיכולוגי, המטפלים המשפחתיים, העובדים הסוציאליים ומשרד המשפטים - הצליח עד כה לטרפד כל הליך של חקיקה.

אבסורד חוקי

בבית משפט השלום בתל אביב מתבררת עכשיו תביעה תקדימית, שלתוצאותיה עשויות להיות השלכות חוקיות ואתיות על מתן טיפול או יעוץ נפשי בידי מי שאינו פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. את התביעה הגיש בכיר לשעבר במשרד ממשלתי, בעקבות יעוץ וטיפול משפחתי שניתן לו ולמשפחתו על ידי מטפלת משפחתית במכון פסיכולוגי בראשון לציון. לטענתו, הטיפול היה בבחינת פסיכותרפיה על ידי מי שאינה מוסמכת לעסוק בתחום, וגרם נזק.

המשפחה הגיעה לטיפול בהנחיית בית הדין הרבני שבו התברר עניינה. שתי פסיכיאטריות בכירות, ד"ר אביגיל-גולומב וד"ר אנייס ליאור מהמרכז לבריאות הנפש ברמת חן המליצו, על סמך אבחונים ממושכים, שעל האשה לקבל "טיפול פסיכותרפויטי". האשה בחרה לקבל את הטיפול ב"מכון שלם לפסיכותרפיה, אבחון, יעוץ והדרכה" בראשון לציון. במכון הופנתה האשה אל אתי דנינו-רשתי, בעלת הסמכה מהאגודה הישראלית לטיפול במשפחה. דנינו-רשתי היא בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון, ודוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שם הוסמכה בטיפול משפחתי בתוכנית לימודי המשך בפסיכותרפיה. היא נפגשה עם הגבר, האשה ובנם (בדרך כלל בנפרד) אחת לשבוע במשך כשנתיים. בעקבות זאת היא כתבה תסקיר שבו קבעה, בין היתר, כי "האב העתיק כלפי הבן את השנאה כלפי האם".

הגבר הפגוע מהאבחנה הגיש נגד המטפלת ומנהל המכון, ד"ר אליצור ברנשטיין, תלונה פלילית במשטרה, אך התיק נסגר על ידי פרקליטות מחוז מרכז. הוא פנה לבית משפט לתביעות קטנות ותבע את החזר התשלומים שנגבו ממנו תמורת הטיפולים "תוך הטעיה והעלמת מידע". באמצעות עו"ד ערן קייזמן טענו דנינו-רשתי וד"ר ברנשטיין בכתב ההגנה, כי הפגישות היו בבחינת "טיפול משפחתי", שהיה "טיפול מקצועי לעילא ולעילא" מאת "מטפלת משפחתית מוסמכת ומדריכה מוסמכת בתחום זה ובעלת שנות ניסיון רבות ומוכחות בתחום הפסיכותרפיה המשפחתית". כתוצאה מהטיפול הממושך, נטען בכתב ההגנה, "השתפר מצב המשפחה".

ועם זאת, ברנשטיין ודנינו-רשתי הדגישו בכתב ההגנה כי לדעתם הטיפול המשפחתי שניתן במכון אינו הטיפול הפסיכותרפויטי שהומלץ בחוות הדעת שקיבל בית הדין הרבני. הטיפול המשפחתי, הם טענו עוד, אינו טיפול פסיכותרפויטי "במובנו הקלסי, אשר ניתן לרוב אחד על אחד, על ידי הפסיכולוג הקליני למטופל".

בסיכומים טען עו"ד קייזמן, כי במצב המשפטי בישראל קיימת אי בהירות מי מוסמך לעסוק בפסיכותרפיה ואף אין הגדרה מהי פסיכותרפיה, גם לא בחוק הפסיכולוגים עצמו. "כל עוד לא הוסדר העניין בחוק והנושא שנוי במחלוקת, לא ניתן למנוע מאדם מלעסוק בפסיכותרפיה", גרס קייזמן.

השופט יונה אטדגי הורה לצרף לרשימת הנתבעים את משרד הבריאות, משרד המשפטים והמדינה, משום ש"בשאלה עקרונית זו ראוי כי למדינה תהיה דעה מגובשת וברורה, הן משום היא ממונה על אכיפת חוק הפסיכולוגים והן משום שהיא המעסיקה הגדולה ביותר של האנשים העוסקים בתחומים הנוגעים בדבר". פרקליטות המדינה התנגדה לכך, וטענה כי לאחר בחינה "לעומק" של פרשת התביעה, למדינה "אין כל עמדה או עניין בתיק". התובע טען אמנם כי המדינה "מנסה לטייח ולחפות על הזנחה והפקרות", אך בית המשפט קיבל את טענות הפרקליטות.

בדצמבר 2000 החליט השופט אטדגי שיש להעביר את התיק לבית משפט השלום, אשר יפסוק במישור העקרוני אם הנתבעים, ובמיוחד דנינו-רשתי, רשאים על פי חוק הפסיכולוגים לתת "טיפול משפחתי". חוק הפסיכולוגים מ-1977 קובע, כי "לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני", אולם החוק אינו מגדיר מהו טיפול פסיכותרפויטי או משפחתי.

לפני חצי שנה קבע שופט השלום מוקי לנדמן, כי בפסק דינו ייתן תשובה על השאלה הבאה: "האם על פי המצב החוקי הקיים בישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני". באחרונה הגישו הצדדים את סיכומיהם לבית המשפט, אך פסק הדין טרם ניתן.

הגדרה שנויה במחלוקת

לא כל בוגר החוג לפסיכולוגיה, ואפילו לא כל פסיכולוג, רשאי לעסוק בפסיכותרפיה. על פי חוק הפסיכולוגים, רק פסיכולוגים קליניים רשאים לתת טיפול כזה. הדבר קיבל חיזוק בפסק דין של בית המשפט העליון מינואר 1990, בערעור של ליאורה ברק על החלטת הפסיכולוגית הראשית של משרד הבריאות, שסירבה לרשום אותה בפנקס הפסיכולוגים. הנימוק: לימודיה לתואר ראשון (בחינוך) ולתואר שני באוניברסיטת קליפורניה, בפסיכולוגיה חינוכית וביעוץ, אינם מספיקים.

ברק עירערה על ההחלטה ובית המשפט העליון קבע כי "לא נכון ולא ראוי ליתן לכל בר-בי-רב לעסוק במקצוע זה. המחוקק ראה לנכון להגביל את העיסוק מתוך שרצה לשמור על נפשותיהם של הבריות לבל ייפגעו מטיפול בידי מי שאינו בקיא דיו בכך". שופטי העליון קבעו כי "אין לבוא בטרוניה עם רשות שקבעה לעצמה סטנדרטים גבוהים מתוך מגמה לשמור על רמה נאותה של אותו מקצוע כמקובל במדינות מתקדמות ולאו דווקא על פי הממוצע במדינות נחשלות".

מהי, אם כן, פסיכותרפיה? כמה מבכירי הפסיכיאטרים בישראל, בהם אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ ומיכה נוימן, הגדירו ב-1995 בספרם "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" את הפסיכותרפיה כ"שיטת טיפול פסיכולוגית שמטרתה לטפל בהפרעות או בבעיות נפשיות, להקל עליהן ולרפא אותן בעזרת שיטות טיפול פסיכולוגיות ייחודיות המבוצעות על ידי אנשי מקצוע מיומנים, שיש להם הכשרה מיוחדת לכך".

ב-18 השנים האחרונות מנסה משרד הבריאות להביא לחקיקת "חוק הפסיכותרפיה", שיסדיר הסמכה ממשלתית לכל העוסקים בתחום, בדומה להסמכתם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים. הצעת החוק נוסחה לראשונה ב-1984, בעקבות המלצת ועדה שבה כיהנו פסיכיאטרים בכירים, בכללם פרופ' אבנר אליצור, המנהל לשעבר של בית החולים אברבנאל בבת ים. הצעת החוק, שמעולם לא הגיעה לדיון בממשלה או בכנסת, עברה כמה וכמה גלגולים, רבים מהם בגלל הקושי להגיע להגדרה מוסכמת של פסיכותרפיה.

בגרסתה האחרונה של הצעת החוק, מ-1996, הוגדרה הפסיכותרפיה כך: "טיפול נפשי, מכוון, בהסכמה הדדית, בשיטות ואמצעים פסיכולוגיים מקצועיים מקובלים, באדם הסובל ממחלה או מהפרעה נפשית הכלולה בקובצי האבחנות הפסיכיאטריות (המקובלים בארצות המערב), במטרה להביא לשיפור במצבו התוך אישי, הבינאישי, הרגשי, החשיבתי-תובנתי, ההתנהגותי או התפקודי של אותו אדם, הנעשית בדרך כלל על ידי פסיכותרפויט".

על פי הצעת החוק, יורשה לתת טיפול פסיכותרפי בישראל רק מי שקיבל לכך הסמכה של משרד הבריאות. כדי לקבל את ההסמכה אדם צריך להיות פסיכיאטר, פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי בבריאות הנפש בעל תואר שני; או רופא, פסיכולוג ועובד סוציאלי שלמדו במסגרת שתוכר לצורך זה באוניברסיטאות. על אנשים חסרי הסמכה כזאת ייאסר להציג את עצמם כ"עוסק בפסיכותרפיה", פסיכותרפויט" או "פסיכותרפיסט", או ב"כינוי דומה, במלים או באותיות, המרמזים שיש לו כשירות לעסוק בפסיכותרפיה אלא אם הוא מורשה לכך".

הצעת החוק מפרטת גם את ההליכים המשמעתיים שאפשר לנקוט נגד מי שקיבל הסמכה לפסיכותרפיה וחרג מכללי ההתנהגות הקבועים בחוק, בכלל זה מתן טיפול פסיכותרפי "הדורש מיומנות מיוחדת" ללא כשירות ומיומנות. ועדת המשמעת רשאית להעניש את העבריין בהתראה, נזיפה, התליית רשיון עד לחמש שנים, שלילת רשיון, תשלום פיצוי כספי לנפגע והיא יכולה לחייבו בהתמחות נוספת או בבחינות.

משרד הבריאות מסביר שחוק הפסיכותרפיה נועד להגן על הציבור מפני פסיכותרפיסטים "לא מקצועיים או שרלטנים המוליכים שולל את הנזקקים לטיפול ועלולים לגרום להם נזק"; חקיקה תאפשר לנקוט צעדים משפטיים נגד עבריינים כאלה. "לפעמים מטופלים מנוצלים מינית, כספית או נפשית על ידי מטפלים בלתי מקצועיים", אומרת ד"ר גלבוע, הפסיכולוגית הראשית של המשרד. "אמנם, מדי פעם מתגלים גם פסיכולוגים או פסיכיאטרים שעובדים על פי חוק ומנצלים את מטופליהם, אבל במקרים אלה אפשר לפחות להפעיל נגדם הליכים אתיים, או משמעתיים" (אחד ממייסדי מכון שלם, למשל, ד"ר מרדכי שרי, הוא פסיכולוג שרשיונו נשלל ב-1996 לשלוש שנים בגלל קיום קשר מיני עם מטופלת; בתקופת ההשעיה הוא המשיך לעבוד במכון, אך רק בתפקיד אדמיניסטרטיווי).

ד"ר גלבוע משוכנעת שנחוצה הכשרה והסמכה מיוחדת לעסוק בפסיכותרפיה, שהיא לדבריה עיסוק ב"קודש הקודשים - נפש האדם", לעומת המצב היום שהוא "פרוץ", ואנשים "מגיעים למקומות לא נכונים, מקבלים טיפול לא טוב וודאי שיש נזק. יש קבוצות לא מקצועיות של מטפלים, שלא עובדות תחת שום קודים אתיים, לפעמים מתוך מופרעות נפשית, כמו מטופל במכון פרטי שקיבל בין היתר 'טיפול במכות'".

ד"ר גלבוע מספרת שהיא נתקלה לא פעם, בקליניקה הפרטית שלה, ב"מטופלים שהגיעו מטיפול אישי או קבוצתי בידי אנשים שמעולם לא למדו שום דבר בתחום הנפש, אבל יש להם כריזמה, וכשאוכלוסייה היא חלשה ותלותית, היא הופכת להיות אצלם קורבן, כולל של ניצול מיני. ברור שעזרה לא היתה במקרים אלה, אלא רק נזק. לו הטיפול הפסיכותרפי היה תחת מסגרת החוק, אפשר היה לנסות לעצור את זה, או לנקוט הליכים נגד אותם מטפלים".

ד"ר גלבוע לא הגישה תלונה למשטרה או לכל גוף אכיפה אחר נגד המכון שבו ניתן לטענתה "טיפול במכות". הסתדרות הפסיכולוגים טוענת זה זמן רב כי משרד הבריאות אינו פועל כיום בנחרצות כשמובאים לפניו חשדות על טיפולי נפש לא ראויים. לדברי גלבוע, "פעמים רבות המטופל לא מסכים להתלונן, והדברים מסתבכים גם משום שאין חוק פסיכותרפיה".

ד"ר מוטי מרק עמד בעשור האחרון בראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ובצה"ל (לסירוגין) ומנהל כעת את בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. ניסיונותיו לקדם את החוק לא נחלו הצלחה. לדבריו, "פסיכותרפיה היא כלי טיפולי שיש לו גם תופעות לוואי ותוצאות לא רצויות, וביצוע הטיפולים מצריך הכשרה ארוכה וידע רב. השאלה איננה למה נחוץ חוק פסיכותרפיה, אלא מדוע הוא עוד לא נחקק. אנחנו במדינה מתוקנת, ברוך השם, אז איך עדיין לא נחקק החוק הזה? למה שלקוח לא יידע מתי הוא פונה לעוסק מוסמך בתחום הפסיכותרפיה, כמו בכל תחום אחר ברפואה, או שהוא פונה על פי בחירתו ליעוץ שלא על ידי מי שהוסמך לכך? ישנם הרבה 'מטפלים רוחניים' שהשתמשו באינטימיות שנוצרת בתהליך הפסיכותרפי הזה לצרכיהם, והיה קשה לפעול נגדם בהעדר חוק".

מחנה המתנגדים

הצעת החוק של משרד הבריאות על כל גלגוליה נתקלה בהתנגדות עזה מצד הסתדרות הפסיכולוגים, מועצת הפסיכולוגים (הגוף המייעץ לשר הבריאות בתחום זה) ואיגוד העובדים הסוציאליים. הפסיכולוגים דרשו לגנוז את הצעת החוק ועד עתה הם הצליחו לטרפד את כל הניסיונות לקדמה. בדיונים שהתקיימו בשנה האחרונה הביע גם משרד המשפטים את התנגדותו לחוק הפסיכותרפיה. המשרד טען כי בעייתי ואולי אף בלתי אפשרי להגדיר את הפסיכותרפיה באופן שיהיה מקובל על כל המקצועות הקשורים לתחום, וכי החוק אינו נחוץ מכיוון שהוא לא יוכל לפתור את הבעיה של אנשים שעושים פסיכותרפיה למרות שאינם אמורים לעשות זאת.

עמדה דומה מביעה ד"ר יהודית אכמון, יו"ר הוועדה הקלינית במועצת הפסיכולוגים. "הפיקוח נמצא כבר עתה בידי משרד הבריאות, אבל הוא לא מפעיל אותו", היא טוענת. "ועדת האתיקה בהסתדרות הפסיכולוגים, שאני חברה בה, פנתה בעבר למשטרה בתלונות על מטפלים שהצהירו על עצמם כפסיכולוגים שעושים כל מיני טיפולים, או פסיכולוגים שטיפלו שלא בתחום מומחיותם. במשטרה נאמר לנו שאין בזה עניין לציבור".

על פי פרשנות משרד המשפטים, החוק אוסר כבר כיום על מי שאינו פסיכולוג קליני או פסיכיאטר לעסוק בפסיכותרפיה, אולם משרד הבריאות נמנע מאכיפה משום שלדעת יועציו המשפטיים "נקיטה באמצעים פליליים נגד עוסק בפסיכותרפיה שאינו נמנה עם שני המקצועות, פסיכולוגיה או פסיכיאטריה, חסרת סיכוי". משרד המשפטים הציע לפיכך למשרד הבריאות להכניס שינויים מתאימים שיסמתו את החורים בחוק הפסיכולוגים, בפקודת הרופאים ובחוק העובדים הסוציאליים (שאינו כולל כל התייחסות לפסיכותרפיה).

לדברי ד"ר אכמון, שום חוק לא יצליח למנוע טיפול על ידי מי שלא הוסמך לכך. אם יהיה חוק, אותם מטפלים יעקפו אותו בכך שלא יכנו את עבודתם "פסיכותרפיה", אלא רק "טיפול" או "יעוץ". "ישנם אלפים שמומחים לטיפול משפחתי, שאין להם השכלה אקדמית, שהיו מורים או משהו כזה ועשו התמחות בטיפול", אומרת ד"ר אכמון. "והם לא מטפלים היום באנשים? יש מטפלים באומנויות, שאין שום פיקוח על רמתם, והם לא מטפלים באנשים? ורבנים לא מטפלים או נותנים יעוץ לאנשים? מלבד זאת, ישנם כל השרלטנים - כל אחד היום עוסק בטיפול, טיפול בגלגול נשמות, טיפול באבנים".

אכמון מספרת על פסיכולוג שנשפט על קיום יחסים מיניים עם מטופלת ורשיונו לעסוק בפסיכולוגיה נשלל. "הוא ממשיך לטפל באנשים, לא תחת הגדרת 'פסיכותרפיה' אלא כ'מטפל' או 'יועץ'". אכמון מציגה אבסורד נוסף ב"סעיף טיפשי" המצוי לדבריה בהצעת החוק של משרד הבריאות, ונועד למנוע פעילותן של כיתות. על פי ההצעה, "אדם המשתמש כלפי אדם אחר באמצעים או טכניקות שכתוצאה מהן עלולים להיווצר שינויים באישיות, יחסי תלות ושליטה המנוצלים לקידום עניינו האישי של המשתמש - יראוהו כעוסק בפסיכותרפיה שלא כדין בנסיבות מחמירות". לדברי אכמון, על פי הנוסח המוצע גם החזרה בתשובה ואפילו השפעות של מפקדים בצבא על חיילים הן עיסוק בפסיכותרפיה שלא כדין ובנסיבות מחמירות.

הסתדרות הפסיכולוגים הציעה למשרד הבריאות, שבמקום חקיקת החוק יקיים המשרד הסברה שוטפת וינסה לחנך את הציבור לעמוד על זכותו על פי חוק לבקש מידע על הסמכתו וניסיונו של כל מי שמציע טיפול או יעוץ נפשי. בישיבת הוועדה שבדקה את התלונה נגד מכון שלם במשרד הבריאות, אמר ד"ר ברנשטיין: "בדרך כלל אדם מן השוק איננו מבחין בין פסיכולוג קליני לעובד סוציאלי למטפל משפחתי, כך שבדרך כלל נוצרים בלבולים".

גם האגודה הישראלית לטיפול במשפחה מתנגדת לחוק הפסיכותרפיה. באגודה כ-1,000 חברים, רובם עובדים סוציאליים, אבל גם יועצים ומורות לחינוך מיוחד ופסיכולוגים קליניים מעטים. האגודה מעניקה הסמכה (שאינה מוכרת על ידי משרד הבריאות או גוף ממלכתי אחר) למי שעומד בשורה של קריטריונים, כולל לימודים, התמחות (חלקה במסגרות ציבוריות) וניסיון בעבודה. לאגודה יש גם ועדת אתיקה, המטפלת בחמש תלונות בשנה לכל היותר.

ד"ר אוה עינת, יו"ר האגודה, אומרת כי כפסיכולוגית קלינית היא יודעת ש"ימלקו לי את הראש" בגלל הדברים שתגיד, אבל לדעתה "לאיש מקצוע שלמד לימודי המשך לתואר שני, כולל הדרכה והתמחות בטיפול משפחתי, יש יכולת לעשות טיפול בתוך משפחה יותר טוב מפסיכולוג שעבר הכשרה אינדיווידואלית תוך-אישית". לדבריה, חוק הפסיכותרפיה עלול להביא לכך שאנשי מקצוע חסרי ניסיון או הכשרה מלאה בטיפול משפחתי - גם אם הם פסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים - יתנו טיפול כזה והם עלולים לגרום בכך נזק כבד למטופלים. הפתרון של האגודה: חקיקת "חוק המטפל המשפחתי", שיקבע מסגרת לימודים מוכרת ומחייבת למטפל משפחתי בבתי הספר לעבודה סוציאלית.

אנשים מבקשים עצה

גם לורדה רזיאל-ז'קונט, שמייעצת ברדיו ובטלוויזיה בבעיות אישיות, יש כצפוי ביקורת על הצעת החוק של משרד הבריאות. היא מודעת לשאלות ולבעיות החוקיות שבמתן טיפול פסיכותרפי על ידי מי שאינו פסיכולוג קליני, ולדבריה זו אחת הסיבות לכך שהיא מקפידה לומר שהיא נותנת "יעוץ" ולא "טיפול" לאנשים שבאים לקליניקה שלה. היא מספרת שסיימה תואר שני בפסיכולוגיה חברתית ובפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב, אבל לא הוסמכה כפסיכולוגית קלינית ולא התמחתה בכך בגלל "דרך הייסורים" שעברה כדי לנסות ולהתקבל להתמחות כזאת ב"שכר רעב" בבתי החולים. "בשלב מסוים, כשכבר יכולתי להתקבל, כבר לא רציתי להתמחות".

ייתכן שזאת גם הסיבה לכך שרזיאל-ז'קונט "מאוד חמה על הנושא". ההגדרה של פסיכותרפיה "בעייתית מאוד", היא אומרת. "לגבי חלק גדול מהבעיות לא צריך לעשות פסיכותרפיה, ולעתים זה אפילו רשלנות מקצועית לעשות פסיכותרפיה בלבד בחלק מהבעיות. במובנים מסוימים, הפסיכולוגיה הקלינית נשארה מאחור. מה הן בכלל גבולות הפסיכותרפיה? נניח שיש אשה שלא הולך לה עם בחורים והיא מתלבטת למי ללכת: האם היא צריכה פסיכותרפיה, ואז ידברו איתה על אמא ואבא, או שהיא זקוקה ליעוץ ושילמדו אותה לעשות כל מיני דברים? אולי צריך לבדוק אם היא נחשפת למפגשים עם בחורים".

והיא נותנת דוגמה נוספת: "אשה שאין לה שום הנאה מחיי נישואיה ויש לה מחזר והיא מתלבטת לגבי יחסים מחוץ לנישואים. מי יותר כשיר לייעץ לה? הפסיכותרפיסט שעשה התמחות והיה בבתי חולים ועשה את כל ההתמחות בפסיכו-דיאגנוסטיקה וכולי, או אדם עתיר ניסיון שנמצא בתחום, לדוגמה - אני".

לדברי רזיאל-ז'קונט, לפני כמה שנים היה ניסיון של פסיכולוגים ייעוציים להתארגן להקמת סקציה של התחום בתוך הסתדרות הפסיכולוגים, אבל הניסיון נכשל "כנראה בגלל אינטרסים גילדאיים" בהסתדרות הפסיכולוגים, שהיא לא חברה בה. "אני לא רוצה להיות פסיכולוגית קלינית", היא אומרת. "אני לא רוצה לטפל באנשים חולים שזקוקים לפסיכותרפיה, אלא לייעץ לאנשים בריאים שמתלבטים בבעיות הקיום. אני רוצה שיבוא אלי אותו גבר נשוי שהתאהב באשה אחרת והוא לא יודע מה לעשות עם חייו. הוא לא צריך פסיכותרפיה".

לדבריה, מקצת האנשים הפונים אליה ל"יעוץ" הם "ניצולי פסיכותרפיה שפשוט רוצים עצה או הדרכה ולא רוצים לדבר על מה שהיה להם בגיל שלוש".

אז צריך למסד בחוק את הפסיכותרפיה כפי שמנסה לעשות משרד הבריאות?

"לא ניתן למסד אותה בחוק, כי לך תגדיר מה זה. אני עצמי כבר לא יודעת מה זה". *

פגיעה בכבוד האדם

מבין העוסקים ביעוץ או טיפול נפשי, משרד הבריאות רשאי לפתוח בהליכים משמעתיים רק נגד פסיכיאטרים ופסיכולוגים. על חשיבותם של הליכים אלה אפשר ללמוד, למשל, מבירור התלונה נגד ד"ר יעקב יצחקי, פסיכולוג חברתי שרשיון הפסיכולוג שלו נשלל ביוני 2001 לשלוש שנים אחרי שהורשע ב"התנהגות שאינה הולמת את מקצוע הפסיכולוגיה".

יצחקי הובא לבירור משמעתי בעקבות שתי חוות דעת שהגיש לבית משפט במאבק גירושים. בחוות הדעת, שאותן הגיש לבקשת הגבר, קבע יצחקי שהאשה סובלת מליקויים נפשיים ומוסריים חמורים, שהתנהגותה "פסיכוטית" ו"לא אנושית", ושהיא מתעללת בילדיה עד כדי "חשש לגורלם". הוא עשה זאת מבלי לראות את האשה, ובהסתמך על תמליל שיחה בינה לבין ילדיה, שהוגש לבית המשפט.

ועדת המשמעת קבעה, כי יצחקי נתן את שתי חוות הדעת שלא בתחום התמחותו, ושלא על סמך בדיקה ושימוש בשיטות המקובלות במקצוע. התנהגותו זו "עלולה לערער את אמון הציבור במקצוע ואף להטעות את בית המשפט, ויש בה פגיעה בכבוד האדם של האשה".

יצחקי עירער על החלטת הוועדה וטען כי כתב את חוות הדעת רק כדי להתריע על יחס מסוכן, לטענתו, של האשה לילדים, וכי פתיחת ההליך המשמעתי נגדו מעידה על "הכוח המונופוליסטי של גילדת הפסיכולוגים". בחודש שעבר דחתה שופטת בית משפט המחוזי בתל אביב, הילה גרסטל, את הערעור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו