בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

5. כולנו אשמים

תגובות

חזרה

היא נולדה בארגנטינה ובאה לדרום אפריקה בעקבות בעלה שפגשה בעת לימודיה באירופה. זה היה בראשית שנות ה-60. בעלה ומשפחתו נמנו עם מתנגדי האפרטהייד, הצביעו למפלגת האופוזיציה הפרוגרסיווית, אך כמו לבנים רבים הודו לאלוהים שהאופוזיציה לא מנצחת, אמרה ברטון. היא לא ממש ציניקנית, אך השנים לימדו אותה לחדור מבעד לסיסמאות ולקלישאות; אשה מרשימה. היא עבדה כמתנדבת בארגון צדקה שפעל בעיירות השחורים. ככל שהתערתה בארצה החדשה עוררה שאלות; בשלב מסוים מצאה עצמה בין נשות "הסרט השחור", מעין "נשים בשחור" בנוסח דרום אפריקה: בין שני הארגונים יש קשרים. זו היתה פעילות חוץ-פרלמנטרית, חוקית; היא נעצרה רק פעם אחת, לזמן קצר. נשות "הסרט השחור" התנגדו להענקת חנינה לפושעי האפרטהייד. על כן היססה ברטון אם לקבל עליה את מינויה כאחת מ-17 חברי הוועדה. חברי הוועדה נבחרו בידי הנשיא מנדלה, מתוך רשימת מועמדים אשר עברו שימוע פומבי, משודר בטלוויזיה. לא היו בהם פוליטיקאים; רובם נמנו עם פעילי ההתנגדות לאפרטהייד. אין זה תפקיד שאפשר לוותר עליו בקלות, ומרי ברטון התגברה על היסוסיה.

זו היתה חוויה קשה. חברי הוועדה נחלקו לשלוש ועדות משנה: אחת שמעה עדויות על הפרות חמורות של זכויות האדם החל ב-1960; אחת טיפלה בחנינות, ואחת בסיוע לקורבנות ובני משפחותיהם, לרבות סיוע כספי ופיצויים. הדיונים נמשכו כשנתיים, הוועדה שמעה אלפי עדים שמוינו תחילה בידי צוות תחקירנים והוציאה לצרכיה כ-20 מיליון דולר. דו"ח הוועדה הופיע בחמישה כרכים עבי כרס ובהם בין השאר התמודדות עם שורה של קשיים היסטוריים והיסטוריוסופיים, חוקיים, פוליטיים ומוסריים. הוועדה בדקה לא רק את עוולות המשטר ולא רק את פשעי האי-אן-סי ויתר ארגוני המחתרת ותנועות השחורים, כי אם גם את אחריותם של מגזרים שונים בחברה, לרבות המערכת המשפטית, התעשייה, התקשורת ועוד. העדויות שנשמעו היו מזוויעות, קורעות לב.

כל אחד מהם נשבר בשלב מסוים, סיפרה לי מרי ברטון. היא נשברה משום מה למשמע סיפור שלא היה יוצא דופן כלל: נער כבן 15 הלך לחנות מכולת, נקלע לחילופי אש באיזו הפגנה ונהרג. אמו גוללה את הסיפור לפני הוועדה, האב רק ישב שם. אחד מחברי הוועדה שאל אותו מה היה אומר לרוצחי בנו אילו פגש אותם. מרי ברטון סבורה שהשאלה לא היתה במקומה, אך התוצאה היתה כמעט קשה מנשוא. כי פתאום קם האב ממקומו והוציא מתוכו פרץ אדיר של כאב ושנאה ובעיקר של חוסר אונים שלא הרפה ממנו. אין לה הסבר מדוע דווקא הסיפור הזה שבר אותה.

בראש הוועדה עמד הארכיבישוף דזמונד טוטו; הוא עיצב את דיוניה כחוויה דתית מזככת ומתקנת. סגנו היה הד"ר אלכס בוריין, כוהן דת מתודיסטי וחבר פרלמנט לשעבר, כיום פרופסור למשפטים בניו יורק. מרי ברטון זוכרת ויכוחים קשים עם טוטו; היא וכמה מחברי הוועדה התנגדו לנופך הדתי שנתן לדיונים; הם ניסו ללא הצלחה לשכנעו שלא יופיע לישיבות הוועדה בגלימת הכהונה שלו ולא יפתח את הדיונים בתפילה יומית. אך טוטו, חתן פרס נובל לשלום, עמד על שלו ואפשר שלא היה זה רק עניין של סגנון: כל אופיים של הדיונים, ובעיקר עקרונות החנינה שהוועדה העניקה לאנשים תמורת גילוי האמת, היו מעוגנים בתיאולוגיה הנוצרית.

לא אחת היה בזה משהו שטחי למדי: די שאדם יתוודה על האמת - והסליחה מובטחת לו. ספק אם זה היה עובד בקלות כזאת בין יהודים למוסלמים. למעשה, הסכסוך בדרום אפריקה ניתן לפתרון מפני שבניגוד לסכסוך הישראלי-הפלשתיני לא היו בו אלמנטים של יריבות דתית. רוב התושבים בדרום אפריקה נוצרים, וטוטו השתמש בנצרות כמקור השראה לפיוס. מקור שני להשראה היה תורת האובונטו; עד היום יש ויכוח מה השפיע על אופי הדיונים יותר מכל: הנצרות, האובונטו או הפוליטיקה. הדיונים בפשעי הארגונים השחורים, לרבות פשעיהם של שחורים נגד שחורים אחרים, יצרו אווירה של "כולנו אשמים", וכמו שזה קורה כשכולם אשמים - איש לא אשם באמת. לרגעים נדמה היה, כי טוטו כמו עוטף את כולם בגלימתו הסגולה. הוא ראה בכך יסוד הכרחי לפיוס לאומי.

אחד האנשים הראשונים שהתוודה לפני הוועדה היה ליאון וסל, סגן שר המשטרה לשעבר. הוא אמר שלא ידע על הדברים האיומים שעוללה המשטרה, מה גם שבתוקף תפקידו לא היה מוסמך לעצור מישהו. אולי אני עושה לו עוול - וסל נמנה עם היונים במפלגת השלטון הלבן - אך האיש דיבר כמו פושעים נאצים שראיינתי בעבר: הוא הזכיר לי את אלברט שפר, שר החימוש לשעבר של היטלר. כמוהו בדיוק אמר וסל שלא ידע מה קורה, למרות מעמדו הרם, אך הוא נושא באשמה מפני שהיה עליו לדעת. שפר עשה קריירה תקשורתית גדולה עם התזה הזאת; וסל מועסק כיום ברשות הממלכתית להגנה על זכויות האדם.

טוטו הירבה להתייפח למשמע סיפורי הזוועה. הוא גם הירבה ליזום מחוות דרמטיות של פיוס; אחד מרגעי השיא בא בסיום עדותה של ויני מנדלה. היא הובאה לבירור מותו של נער אחד ושמו סטומפי. הוא נרצח בביתה, ככל הנראה בהשתתפותה הפעילה והסדיסטית. בתום עדותה קרא טוטו פתאום לאמו של הנער לבוא אל קדמת האולם וביקש ממנה לחבק את ויני מנדלה. הוא לא הכין אותה לכך מראש. האם, אשה פשוטה, עשתה כמבוקש. היתה הצגה גדולה של פיוס. מרי ברטון לא אהבה את הסצינות האלה. היא התקשתה להאמין למשמע אוזניה כשסיפרתי לה על פגישתי עם רוצחיה של איימי ביל.

6. איימי ביל היתה כאן

בחדר הכניסה של משרדי הקרן על שם איימי ביל במרכז קייפטאון תלויה תמונה גדולה שלה: היא מחייכת באושר, בזרועותיה זאטוט שחור. איימי, סיפרו לי הוריה, גדלה על המאבק באפרטהייד; עוד בילדותה בקליפורניה היתה חובשת כובעים מעוטרים בכתובת, "שחררו את נלסון מנדלה". על כן היה זה אך טבעי שבבגרותה יצאה לדרום אפריקה. בוגרת אוניברסיטת סטנפורד, היתה לה מלגת מחקר מטעם קרן פולברייט, היא נרתמה לכל מיני עבודות קהילתיות. העבודה עם השחורים בדרום אפריקה ביטאה השקפת עולם: היא האמינה בשוווין בין בני אדם, בדמוקרטיה רב גזעית. ארבעת רוצחיה השחורים תקפו אותה באבנים ובסכינים - הם רוצצו את גולגולתה והשחיתו את גופתה עד לבלי הכר כמעט. פיטר ולינדה ביל, אנשים אמידים למדי, לא דתיים במיוחד, החליטו להמשיך את מפעל חייה; הקרן שהקימו מממנת מפעלי חינוך, בריאות, הכשרה מקצועית וגם פעילות אמנותית ומוסיקלית - הכל בקרב שחורים, הכל ברוחה של איימי.

ארבעת הרוצחים נעצרו, נשפטו, ונידונו ל-18 שנות מאסר. לינדה ביל נכחה בכמה מישיבות המשפט. לדבריה, לא חשה דבר כשישבה מול רוצחי בתה. אלבי זקס אמר לה, שיהיה זה דבר טוב אם תוכל ליצור קשר כלשהו עם אביו של אחד הרוצחים שישב גם הוא באולם. ברגע מסוים מבטיהם הצטלבו ואז חשה צער: גם הוא עומד לאבד בן, חשבה. הם לחצו ידיים.

לימים פנו הרוצחים אל הווא"פ וביקשו להכיר בלינץ' שביצעו כפעולה פוליטית, צעד ראשון בדרך לחנינה. הם הסבירו שקודם לביצוע הרצח נכחו באסיפה של ארגון רדיקלי שחור; הנואם הורה לשומעיו לחסל כל לבן שייקרה בדרכם. במקרה היתה זו איימי ביל. כשפיטר ולינדה ביל שמעו על בקשת החנינה הם צילצלו לטוטו מביתם בקליפורניה ואמרו לו שאין להם התנגדות להענקת החנינה, אך הם רוצים להיות נוכחים בדיון. "רצינו שדרום אפריקה תדע שאנחנו מכבדים את מאמצי הפיוס שהיא עושה ורצינו הזדמנות לספר לדרום אפריקה ולעולם כולו על איימי שלנו", אמרה לי לינדה ביל.

בהגיעם לאולם הדיונים מצאו עצמם במסדרון צר ופתאום ניצבו מולם ארבעת הרוצחים. בלי לחשוב הרבה הושיטו להם את ידם. לינדה ביל אומרת ששוב לא חשה דבר. הוועדה נענתה לבקשת הארבעה, הם זכו בחנינה פוליטית ושוחררו. שאלתי את בני הזוג ביל מה הם חושבים על הרוצחים. לינדה ביל אמרה ששניים מהם בריונים מתועבים, אך שניים היו מעין "חיילים פוליטיים"; הם פעלו כתוצאה משטיפת מוח שעשו להם ובינתיים הבינו ששגו. שאלתי איך היא יודעת זאת, ובנקודה זו קיבלה השיחה תפנית מהממת: "בעצם הם באמת בחורים נחמדים", אמרה לינדה ביל. "יש להם חברות נחמדות ומחר אנחנו לוקחים את כולם לראות את המחזמר 'Cats'".

מתברר שלא הצלחתי להסתיר את תדהמתי. לינדה ביל אמרה שהם עוד לא ראו את המחזמר והנה הוא בדיוק מציג בקייפטאון. שאלתי אם אנחנו מדברים באמת על שניים מרוצחי בתה וחברותיהם: האומנם הבנתי אותה נכון? היא ובעלה מוציאים אותם לבילוי? לינדה ביל הצטחקה ואמרה שהרבה אנשים גם משתוממים כשהם שומעים שהיא ובעלה מעסיקים את שני הרוצחים בקרן שלהם. לשנייה אחת עוד חשבתי שהיא מותחת אותי, אבל לינדה ביל שוב הצטחקה ואמרה: "חשבתי שאתה יודע: לא הבחנת בבחור שיושב בכניסה, על יד המחשב? זה אנטובקו". עוד אני מתלבט מה לומר וכבר הצטרפו אלינו שני הבחורים: שם השני איזי נופמלה. ב-45 הדקות הבאות ישבנו כך יחד, שני רוצחיה של איימי ביל ושני הוריה.

אנטובקו פני הוא בן 28, נופמלה בן 30. שניהם עובדים עכשיו בקרן. "פשוט לא היתה להם עבודה כשיצאו מהכלא ואנחנו נזקקנו לעובדים", הסביר פיטר ביל. פני רצה בעצם להיות עובד סוציאלי או עיתונאי, אבל הוא טוב בעסקים. הקרן אמורה לסייע לו בהקמתו של בית ספר לנהיגה; זה חלומו. נופמלה יקבל מאפייה, אם הבנתי נכון את פיטר ביל. "חשבנו שזה מגשים את הפיוס. זו משמעות האובונטו", אמר ביל. אמרתי לשני הרוצחים שאינני מבין את הוריה של איימי וביקשתי מהם להסביר לי את פשר יחסם אליהם. אנטובקו פני אמר שגם הוא לא ממש מבין את זה, אך הוא אסיר תודה להם; הוא קורא ללינדה ביל מקולו - סבתא בלשון זולו. לינדה ביל אמרה שזה נכון וזה משמח אותה, כי גם נכדה החדש אלכסנדר, שנולד בקליפורניה, קורא לה מקולו. אנטובקו אמר שלי בוודאי יותר קשה להבין את מערכת היחסים הזאת, כי אני כנראה לא מבין מה זה אובונטו.

יש אנתרופולוגים שחקרו את המונח הזה והסבירו גם את תפישת הפיוס הנגזרת ממנו. אם הבנתי נכון מה שקראתי - כשאדם פוגע בזולתו הוא פוגע גם בשלמות האנושית של עצמו ובכך נפגעת גם שלמותו האנושית של קורבנו. כשהקורבן סולח לו, הוא משקם את האנושיות של התוקף ובכך הוא משקם גם את האנושיות של עצמו. אנטובקו פני אמר שלאובונטו יש גם משמעות בחיי היום-יום ותמציתה עזרה הדדית. לאחד אין מה לאכול - מישהו יחלק אתו את לחמו. לאחד אין איפה לישון - מישהו יציע לו לישון בביתו. בכל רחוב יש ועדת פיוס מקומית הפועלת גם כעין בית משפט שלום: שניים רבים - ועדת הפיוס השכונתית תדאג שישלימו ביניהם. פני אמר שהאובונטו שלמד בילדותו מאביו גם מחייב כיבוד הזולת באשר הוא אדם, כלומר מעין הומניזם אפריקאי.

אמרתי שזה נשמע אכן אצילי מאוד ושאלתי למה, אם כך, רצח את איימי. "אה", אמר אנטובקו פני: "כללי האובונטו לא חלים על לבנים". "לא, לא", אמרה לינדה ביל, "אובונטו לא חל על לבנים".

7. איפה הקברים

במבט לאחור מרי ברטון מאמינה שחלק גדול מהאמת יצא לאור וזה חשוב בוודאי, כי גם היא מאמינה, כמו הארכיבישוף טוטו, שאין הבראה ללא אמת. אך חלק גדול מדי מהאמת לא נחשף כלל. ברטון מתכוונת בעיקר למעלליהם של ראשי הצבא והפוליטיקה. רבים מהם פשוט ציפצפו על הוועדה. החוק הסמיך את הוועדה לזמן עדים ולחקור אותם, אך רבים מדי התחמקו מהדיונים, שיקרו לוועדה או התעלמו ממנה. הוועדה החמיצה כמה וכמה הזדמנויות, אמרה ברטון. היא מאשימה גם את עצמה: היא ויתר חברי הוועדה לא היו חזקים דיים.

שופט בית המשפט המחוזי בקייפטאון, דניס דייוויס, לקח אותי בוקר אחד לטיפוס אל פסגת הליאונס הד, להשקיף אל האוקיינוס. המראה מעל ההר עוצר נשימה: קייפטאון נחשבת, בצדק, אחת הערים היפות ביותר בעולם. עוד אנחנו מטפסים אל תוך ערפילי השחר, הסביר לי השופט כי עבודתה של ועדת האמת והפיוס שיכנעה אותו שמשפט פלילי הוא הליך המיטיב לחשוף את האמת. עובדה, אמר דייוויס, שהסיכוי לקבל חנינה לא שיכנע את ראשי הגנרלים ואת המדינאים להופיע בפני הוועדה.

שופט בית המשפט העליון אלבי זקס חולק עליו: לא ברצון הוא מודה במגבלותיה של מערכת המשפט, אך להערכתו, ועדת האמת והפיוס חשפה מידע רב יותר ממה שהיה אפשר לחשוף בסדרי דין רגילים. לא, אישר זקס, לא כל הפושעים נתנו את הדין, אבל הוועדה השיגה הרבה מאוד ובין השאר חשפו דיוניה מה עלה בגורלם של לא מעט אנשים שנעלמו, לרבות מקומות הקבורה שלהם. את המתים לא יכולה הוועדה להחזיר אל החיים, אך לפחות קברים נתנה לקרוביהם.

למעשה, נתנה להם דבר חשוב יותר: הזדמנות לספר את סיפורם. מבחינה זו דיוני הוועדה מזכירים במשהו את משפט אייכמן. גם הוא עוצב כעין חיזיון לאומי, גזר הדין היה ידוע מראש. אך המשפט איפשר לניצולי השואה לספר סיפור שעד אז ישראל לא היתה מסוגלת לשמוע, ומבחינה זו פתח תהליך של תראפיה לאומית. משהו מעין זה קרה גם בדרום אפריקה. התהליך עוד נמצא שם בראשיתו.

משפט אייכמן הוליד תיאוריה חשובה על אישיותו של הרוצח ועל "הבנאליות של הרשע". דיוני הווא"פ לא אוששו את התזה הזאת אלא בחלקה. רבים מפושעי האפרטהייד עשו מה שעשו מתוך אמונה שלמה בצדקתם, לאחר שעברו תהליך הדרגתי של הקשחה. בדומה לנאצים גם הם לא ראו בשחורים בני אדם כמוהם וככל שהשפילו אותם והתעללו בהם - אכן פגעו קשה באנושיות של קורבנותיהם, והאידיאולוגיה כמו הגשימה את עצמה. הפרוטוקולים של הוועדה יכולים לשמש בסיס חשוב מאין כמוהו לחקר הנושא, אך מרי ברטון אומרת שהוועדה לא נקטה את הצעדים הנדרשים כדי שהתיעוד של עבודתה יישמר כראוי בארכיון פתוח למחקר. על כן היא חוששת שדיוני הוועדה יישכחו עם הזמן. אבל המחדל הגדול ביותר קשור לפיצויים. זה העניין שמציק עכשיו מאוד גם לכומר האנגליקני מייקל לפסלי.

8. איפה הכסף

לפסלי בא לדרום אפריקה מניו זילנד; הוא לא הביא אתו דעות פוליטיות אך בהשפעת המצב הצטרף לאי-אן-סי. אנשי הארגון העריכו שיש סכנה לחייו ומילטוהו לזימבבואה. יום אחד שב לביתו ממסע הרצאות בקנדה והחל לפתוח את המכתבים שנערמו בהעדרו. מעטפה אחת היתה אמורה להכיל אי אלה כתבי עת תיאולוגיים. לפסלי הסיר את עטיפת הפלסטיק ובכך הפעיל את חומר הנפץ שהוסתר בתוכו. הוא זוכר היטב כיצד הועף לאוויר; כל הזמן נשאר בהכרה מלאה. הוא איבד את שתי ידיו וגם עין אחת. כיום הוא מנהל מכון להבראת הזיכרון, מעין סדנה המאפשרת לקורבנות המשטר הקודם להתמודד עם הטראומות שלהם. לפסלי מזהיר: כל הישגיה של הווא"פ עלולים לרדת לטמיון אם לא תפצה הממשלה את קורבנות המשטר הקודם. זו היתה אחת ההמלצות המרכזיות של הוועדה: כ-20 אלף נפגעים אמורים לקבל כל אחד כ-2,000 דולר, בשישה תשלומים שנתיים, יחד כ-40 מיליון דולר. לפי שעה הממשלה לא משלמת, ורבים מקורבנות האפרטהייד חשים נבגדים. אין זה מעודד מצב רוח של פיוס, ואין זה הדבר היחיד המונע פיוס: דרום אפריקה מוכת אבטלה, היא שטופת פשע ואיידס - כ-250 אלף בני אדם מתים מהמגפה בכל שנה. רוב הנפגעים שחורים. שאלתי את השר קאדר אסמל מה בנוגע לפיצויים, והוא השיב בנימה ביורוקרטית שתחילה הוועדה צריכה להגיש את הדו"ח הסופי שלה, כלומר, לחבר עוד שני כרכים, טכניים בעיקרם. מפליא באיזו מהירות לוחמי מחתרת מאמצים להם תירוצי ממשל.

9. החברים של קאדר

אסמל הזמין אותי לחגיגה משפחתית: הוא חגג 40 שנה לנישואיו עם אשתו האנגלייה לואיז. לרגל השמחה הם שכרו את מסעדת קירסטנבוש בגנים הבוטניים ששמם יצא בעולם כולו. הדפיסו תפריט מיוחד על נייר זהב: המנות הראשונות הוכנו בטעם מזרח תיכוני, העוף שהוצע כמנה עיקרית הוכן בקארי. האורחים, רובם ממוצא הודי או שחורים, באו בלבוש פורמלי; רבים הגיעו במכוניות מרצדס. במגרש החנייה ובכניסה הסתובבו ברנשים שכפתורי פלסטיק שקופים דחופים באוזניהם; קודם שהורשו להיכנס למסעדה התבקשו האורחים לעבור בגלאי מתכות. והיה שם גם נלסון מנדלה.

מנדלה, כבן 85, שב שיער, משדר הדרת פנים וכריזמה; נוכחותו בחגיגה תיחשב מן הסתם אחת הפסגות בקריירה של השר. כחצי תריסר שרים הזמין אסמל לחגוג אתו ובאו גם כמה ידידים מחו"ל, פעילי המאבק נגד האפרטהייד בהולנד ובאנגליה; מלונדון באה הברונית קנדי, משפטנית ואשת תקשורת ידועה. מנדלה ישב ליד השולחן המשפחתי של השר; כמה מהאורחים העזו לגשת אליו; בודדים כובדו בהזמנה לשבת אתו דקה או שתיים. הוא בא בחולצה אפריקאית, הפגין מצב רוח לא פורמלי, אך האירוע כולו עמד בסימן תנועתי; אסמל פגש את אשתו במסגרת פעילותו בתנועה, כל מה שעברו ביחד עמד בסימן המאבק הלאומי: חייהם המאבק - המאבק הוא חייהם. אחרי שמנדלה הלך, אנשים התירו עניבות, נכדי השר קראו חרוזים מצחיקים לסבא קאדר ולסבתא לואיז והיו גם ריקודים, על פי מוסיקה שצליליה תערובת מערבית-אפריקאית. התרשמתי שאני מתארח אצל אליטה חדשה החוגגת את ניצחונה בנחת, עוד לא ביוהרה. כך, אני מתאר לי, חגגו עסקני מפא"י בשנות ה-50, ואם היו מקורבים דיים - זכו שדוד בן-גוריון יבוא לשמחות שלהם. העתיד היה שלהם. במסיבה של טוני ליאון, לעומת זאת, שררה אווירת נכאים; האורחים היו נטועים בעבר.

10. החברים של טוני

ליאון, ראש האופוזיציה, מנהיג מפלגה קטנה המזכירה את שינוי ומרצ. לא קל לנהל אופוזיציה לממשלת אחדות לאומית; האי-אן-סי חולק את השלטון עם המפלגה הלאומית, היא מפלגת האפרטהייד. המערך הלאומי בראשותו של ליאון איבד זה עתה כמה מהצירים בפרלמנט; הם ערקו אל כוחות הממשלה. הוא גבר מרשים, שופע קסם אישי, ומתגורר בבית נאה עם אשתו הישראלית מיכל (לשעבר אבן-זהב) ושני ילדיהם. ליאון, אשתו והילדים השתדלו להשרות אווירה נינוחה, אבל הנאספים סביב בריכת השחייה של המשפחה לא היו במצב רוח לחגוג. הם יודעים כמובן שהזמן הלבן חלף. שוחחתי הרבה עם קולין אגלין, חבר הפרלמנט אשר יחד עם הלן זוסמן ואחרים זעק במשך שנים רבות את זעקת ארצם האהובה, ליברלים ופטריוטים נגד עוולות האפרטהייד. נדמה לי שלמדתי ממנו הרבה, שם על שפת הבריכה של משפחת ליאון; דווקא רדפנותו של המשטר הקודם נסכה תקווה במאבק נגדו. אגלין דיבר על הימים ההם כמעט בנוסטלגיה.

שוחחנו על שכתוב ההיסטוריה. בתחילת הנאום שנשא בישיבת הפתיחה של הפרלמנט הראה הנשיא תאבו אמבקי לחברי הפרלמנט חתיכת אוכרה מעוטרת בחריצים משולשים שנמצאה לא מזמן באחת המערות ומעריכים את גילה ב-77 אלף שנים; החריצים מתוארים כביטוי אמנותי והנה ראיה לכך שיוצרם ידע לחשוב. לדברי הנשיא, הגילוי מחייב לכתוב מחדש את ההיסטוריה, שכן עד כה הכל סברו שהאדם הראשון שהתברך ביכולת חשיבה חי באירופה לפני 42 אלף שנה, והנה מתברר שמחשבת האדם נולדה למעשה באפריקה, לפני 77 אלף שנה.

הכל משתמשים עכשיו בהיסטוריה לצורך הפוליטיקה; לאחר הדגל וההימנון מתחילים לשנות את שמותיהן של ערים שלמות, כדי להתאימם למשטר הנוכחי. ביוהנסבורג יש מוזיאון חדש לתיעוד האפרטהייד שמבקריו נדרשים להיכנס בשני מסלולים נפרדים, האחד ללבנים, האחד לשחורים. מדריכה אחת משכה אותי אל קיר המנציח יותר מ-160 לוחמי מחתרת שנידונו למוות בימי האפרטהייד. מקרה אחד מפורט בתיעוד; מתברר שלא באקראי נבחר: השופט שגזר את עונש המוות היה רימון ליאון והמדריכה אמרה בהדגשה גדולה שזה אביו של טוני ליאון, ראש האופוזיציה.

למרבה הצער אי אפשר לומר שהמשטר הקודם התמוטט במידה רבה כתוצאה מפעילותה של האופוזיציה הליברלית. רבים מהלבנים טוענים כיום שמאז ומעולם, בגלוי או בסתר, התנגדו לאפרטהייד; זו המגמה השלטת כעת גם במוזיאון היהודי החדש בקייפטאון. בניסיון פאתטי משהו להתאים את ההיסטוריה למצב החדש, המוזיאון מדגיש את חלקם של היהודים בהתנגדות לאפליית השחורים כמו ייצגו את הקהילה כולה. האמת היא שכמה יהודים בלטו במאבק נגד האפרטהייד, אך רובם השתלבו במשטר הקודם ונהנו מזכויות היתר שהעניק להם, בתור לבנים. המוזיאון אינו מעלים עובדה זו, אך מצניע אותה כמיטב יכולתו.

זה הזכיר לי משפט אחד שכתבה נדין גורדימר ב"המשפחה של יולי" (הוצאת כתר): "ההווה היה שלו; את העבר יארגן על פיו". נדין גורדימר נכחה בכמה מישיבותיה של ועדת הפיוס. היא יודעת להזדהות עם מי שמוכן לסלוח ולהתפייס, אמרה לי, היא יודעת להבין את מי שמסרב להתפייס ודורש נקם. היא הזדהתה בעיקר עם אלה מנפגעי המשטר שסירבו לסלוח, אך גם לא רצו נקם. היא חושבת שכך היתה היא מגיבה, אילו היתה במקומם: שום קשר לא היתה רוצה עם כל הדיונים האלה, אמרה.

חזרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו