טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תזכירו לפסנתרן

בשישה במארס 1943 זכה ילד בן 11, אלק וולקוביסקי, בפרס גטו וילנה על הלחנת שיר השואה המפורסם "פונאר". היו צריכות לעבור 57 שנים כדי לשכנע את המוסיקאי אלכסנדר תמיר להודות במה שניסה לשכוח ולהשכיח כל השנים - הילד הזה הוא אני

תגובות

מבחינתו של הפסנתרן אלכסנדר תמיר, עדיף לשמור את כל השדים בבקבוק. כדי להימלט מהאפשרות, ולו הקלושה ביותר, של מפגש עם שדים, הוא מקפיד ללכת בנתיבים מוגנים ובטריטוריה בטוחה. למשל בביתו שבמרכז למוסיקה בעין כרם. רק כאן, בין פרחי הגן לבין הפסנתר, ובמטבח בין הסירים, הצלחות, הדגים המלוחים בשמנת וליקר השזיפים תוצרת בית, הוא חש מוגן. משום כך הוא גם שונא לדבר על עצמו ובמיוחד הוא שונא שמכריחים אותו לזכור את מלחמת העולם השנייה ואת החיים בגטו וילנה. הוא אשף במשחקי זיכרון. רוצה זוכר, רוצה משכיח.

אבל הפעם אין לו ברירה. לפני ארבע שנים נתקלה רחלי שוורץ, במאית סרטים מקיבוץ חולתה, לראשונה בשמו של תמיר. "שמעתי מחבר, עופר גביש, מורה למוסיקה בקיבוץ יפתח, שילד בן 11, אלק וולקוביסקי, הלחין את השיר 'פונאר'", היא מספרת. "זה די הפתיע אותי שילד הלחין שיר שהפך לאחד השירים הכי מפורסמים של השואה. אחר כך עופר אמר שהוא חושב שהילד הזה הוא הפסנתרן אלכסנדר תמיר ושהוא אפילו ניסה לאמת את זה איתו, אבל תמיר רק חייך ולא הגיב. באותו רגע הרגשתי שעופר מעביר אלי את הלפיד. התחלתי לחקור את הסיפור אבל גם לי לא היתה דרך לאמת אותו, כי תמיר לא במקרה החליף את השם שלו, התחיל בארץ דף חדש, והאמין שיוכל למחוק כל מה שהיה. פגשתי אנשים מעטים שידעו שיש קשר בין הילד אלק לתמיר. וגם הקרובים אליו ביותר אמרו לי, שבכל פעם שניסו לדבר אתו על השואה, תמיד נתקלו מצדו בסירוב מוחלט".

בשבת, 6 במארס 1943, התקיים בתיאטרון הגטו בווילנה ערב תרבותי, שבו גם הוכרזו הזוכים בפרסי הגטו לספרות ולמוסיקה. לתחרות המוסיקה נשלחו הפרטיטורות בדואר כמה חודשים קודם לכן, וחברי ועדת שופטים מיוחדת קבעו מי הזוכים. את הזוכה במקום הראשון אף אחד היום אינו זוכר. במקום השני זכה השיר "פונאר", על שמו של גיא ההריגה שנמצא עשרה קילומטר מווילנה, ליד עיירת הנופש פונאר. בערב התרבותי שרה את השיר ביידיש, בקול פעמונים, זמרת צעירה בת 16 שהוצגה בשם מירה'לה. ליווה אותה בפסנתר ילד בן 11, אלק וולקוביסקי, וכל הקהל באולם בכה בכי חרישי לזיכרם של 70 אלף היהודים שנרצחו שם.

בערב יום השואה והגבורה תקרין הטלוויזיה הישראלית את סרטה של שוורץ, "פונאר", בכיכובו של תמיר. סרט ששיאו שחזור הערב התרבותי בתיאטרון של גטו וילנה לפני 59 שנים, מסע משותף גדוש בקונפליקטים פנימיים - של תמיר עם עצמו ושל שוורץ, שהבינה מהרגע הראשון שקיים ביניהם ניגוד אינטרסים בסיסי. היא רצתה לחשוף את אלק וולקוביסקי והוא רצה להמשיך להתחבא ולא לדרוך עוד לעולם על אדמת ליטא.

אני אצטרך לנסוע לווילנה?

במשך שנה וחצי חיפשה שוורץ אישור לזהותו של אלק וולקוביסקי. "עד לרגע האחרון לא ידעתי בוודאות שתמיר הוא הילד. בנימין אנוליק, לשעבר מנהל המוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות, שליווה אותי בכל עשיית הסרט, אישש את זה שוולקוביסקי הוא אלכסנדר תמיר. גם אנוליק היה בגטו וילנה ומתברר שהם היו שכנים. הוא ידע שהיה בגטו פרופסור וולקוביסקי, רופא אף-אוזן-גרון ידוע ושהיה לו ילד, מוסיקאי מוכשר. הוא, לעומת זאת, שהיה כל כך בקי בענייני הגטו, לא זכר את התחרות הזאת והפנה אותי לשני מוזיאונים יהודיים בארצות הברית ולמוזיאון היהודי בווילנה. במוזיאון בווילנה מצאו את ההזמנה המקורית לערב התחרות ושלחו לי אותה בפקס".

זה היה לפני שנתיים. שוורץ התקשרה אל תמיר ומצאה אותו במצב רוח אמביוולנטי. רצה ולא רצה לדבר על העבר. היא הציגה את עצמה בטלפון, אמרה שהיא במאית של סרטים דוקומנטריים ושהיא רוצה לבוא לבקרו. "הוא אדם מנומס ולכן, אני חושבת, נעתר לבקשתי. בפגישה הראשונה עופר עוד היה בתמונה. הוא ניסה לסחוט ממנו הודאה שהוא הילד אלק וולקוביסקי, אבל אלכס לא שיתף עם זה פעולה. הוא כל הזמן אמר שהוא לא זוכר".

בשיחה נכחה גם הפסנתרנית ברכה עדן, שמנגנת יחד עם תמיר כבר שנים רבות. "ביני לבינו נוצרה כימיה מיידית", מספרת שוורץ. "אני חושבת שזה קרה משום שדיברתי איתו על הכל חוץ מאשר על העניין עצמו. הוא הראה לי את הגן, ואת אולם הקונצרטים במרכז המוסיקה, ואת הבית, ואז באיזשהו שלב התיישבנו לדבר ואני הוצאתי את התחקיר שלי והנחתי אותו על השולחן, עם הפנים אליו, ועל הכריכה התנוסס צילום ההזמנה המקורית לתחרות בגטו. הוא התחיל לקרוא ונעשה לבן. התחיל ממש להתרגש ואני נבהלתי. אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזאת שאדם מבוגר כל כך מתרגש.

"הוא החוויר וקצת רעד. שאלתי אותו רק שתי שאלות: האם הוא הלחין את השיר 'פונאר' והוא אמר לי שכן ואז שאלתי, 'אתה גם ליווית את הזמרת?' והוא ענה, 'ככה אומרים'. שאלתי אותו, 'הדחקה?' והוא אמר 'ועוד איך'. את הדברים האלה אני אזכור תמיד. אחרי שתי השאלות הללו עשיתי סימן לעופר שלא ימשיך לשאול אותו יותר שום דבר. עופר, כמורה למוסיקה, הסתקרן מאוד מכל הקטע המוסיקלי של השיר הזה ושירים אחרים בגטו, ואני הבנתי באותו שלב שבמקרה של הדחקה ברמה כל כך גבוהה, אסור לי לבזבז את התגובות הספונטניות ואת תהליך ההיזכרות בשלב התחקיר, אלא לתת לזה להתפתח מול המצלמה.

"אני זוכרת שבעטתי ברגלו של עופר מתחת לשולחן ולא הרשיתי לו יותר לדבר. עוצמת ההתרגשות של תמיר הפחידה אותי מצד אחד, אבל הבנתי שמבחינה מקצועית לא נכון שזה יקרה כשאני בלי מצלמה. אמרתי לו שאני רוצה לעשות סרט על התחרות ונמצאת בתחילת הדרך, וגם שאני מכבדת את ההדחקות ואת השכחה ומבטיחה שעד שאני לא אמצא גוף הפקתי שירים את הפרויקט, אני לא אטריד אותו, אפילו לא בשאלה אחת. 'אבל אם אני מוצאת גוף הפקתי', שאלתי אותו, 'אתה הולך איתי?' ואז לפתע הוא אמר, 'כן'. וברכה עדן, שישבה לידו, אמרה לו, 'אבל אלכס, אתה לא דורך בווילנה. אנחנו מסתובבים בכל העולם והזמינו אותך גם לווילנה ולא היית מוכן לנסוע לשם', ואז הוא שאל אותי, 'אני אצטרך לנסוע לווילנה?'

"כל השיחה התנהלה בקצב של מטוטלת. כל שאלה כזאת היתה בשבילי יש סרט או אין סרט, ואני מצאתי את עצמי אומרת לו, 'רק פעם אחת', ואז הוא אמר, 'בסדר'. כאילו חיכה שיבוא מישהו ויבקש את זה ממנו. אחר כך נעלמתי לו לשמונה חודשים".

למה ניתקת קשר?

"לא היה לי אומץ להתקשר. פחדתי שזה היה אצלו רגע נדיר של חולשה ואני בינתיים ממשיכה לרוץ קדימה, עובדת על התחקיר, מראיינת חברים שלו, מגיעה לכל העולם, וטלפון אחד אליו יכול להפיל הכל למים. אני זוכרת שבפסח בשנה שעברה אמרתי לעצמי, הנה הזדמנות להתקשר ולאחל לו חג שמח, ולא עשיתי את זה כי פחדתי שהוא התחרט וזה יהרוס לי את כל החג. אחרי החג, כשהתקשרתי אליו, הייתי חיוורת בעצמי ורעדתי כמו שהוא רעד אז, כשראה את ההזמנה, ואני מתחילה להגיד לו, 'אלכס שלום, מדברת רחלי שוורץ, אתה בטח לא זוכר', ואז הוא מפסיק אותי ואומר, 'איפה את? אני מחכה לטלפון שלך'. אחר כך התחילה העבודה הקשה, כי הוא כל הזמן אמר, 'אני לא זוכר כלום, ואין סיכוי שאני אזכור משהו, אני אקלקל לך את הסרט וחבל'".

הייתי צריך לנגן

את זה תמיר דווקא זוכר טוב מאוד. "אני זוכר שבהתחלה, כשהיא התקשרה, אמרתי לה שאני לא רוצה שום קשר עם העבר, ובמובן זה צדקתי. זה כמו להוציא פקק מבקבוק והדיבוק יוצא, ומי רוצה את כל הזיכרונות האלה? מי רוצה שבכוח יזכירו לו שזה מה שהיה? אלה דברים טראומטיים שאין בהם שום משקע חיובי, מהרגעים הגרועים ביותר שיכולים להיות, גורמים תמיד להתרגשות, אז בשביל מה לעורר את זה? אחר כך כולם שיכנעו אותי שאני חייב לעשות את זה לזיכרו של אבי. זה נראה לי מגוחך. מה זה חייב? שאחרים יספרו את הסיפור של גטו וילנה, למה אני חייב?"

ואחרי שחזרת משם, אתה לא מרגיש יותר טוב?

"שאני ארגיש יותר טוב? אני רק כל הזמן מרגיש יותר גרוע. עשיתי את זה בשביל להנציח את אבי. לא יותר מזה. לי אין שום צורך להתחבר לשורשים שלי. יכולתי לגמור את חיי בסדר גמור בלי לנסוע לשם. לא יוצאים בריאים ממסע כזה".

אלק וולקוביסקי נולד ב-1931 בווילנה, שבאותו זמן היתה בשטח פולין. הוא היה בנם היחיד של פניה ופרופ' נוח וולקוביסקי, יליד לודז' שבא ללמוד רפואה באוניברסיטה של וילנה. הוא היה אחד הרופאים היהודים המעטים שהותר להם לעבוד בסגל של בית החולים העירוני ולהרצות באוניברסיטה. בנוסף היתה לו גם פרקטיקה פרטית.

משפחת וולקוביסקי ניהלה אורח חיים של אינטליגנציה בורגנית. תמיר אומר שאת הילדות שלו הוא לא זוכר. המעט שהוא דולה משם הם נצנוצים עם הרבה חורים שחורים ביניהם. "היינו בין המשפחות הבודדות שהיתה להן מכונית פרטית ואמי, שהיתה אחת מנשות החברה הגבוהה, סיפרה שכשהיא למדה נהיגה היא עלתה באחד השיעורים על אי תנועה וכמעט דרסה שוטר, אבל הוא, אחרי שראה אותה, התנצל על כך שאשתו של דוקטור וולקוביסקי מנסה לדרוס אותו.

"עם אבא נסעתי במכונית רק לעתים רחוקות. החינוך היה קפדני ולבית הספר הייתי צריך ללכת ברגל, כדי שאהיה כמו כולם ולא כמו בן של מישהו שיש לו מכונית. את חיי ניהלתי בעצמי, בחדר שלי, עם אומנת ומחנכת צמודה. לחדר של ההורים היה מקובל להיכנס בשקט ובנימוס ואחרי שדופקים בדלת ופונים אליהם בגוף שלישי. היום זה אולי נשמע כמו איזה משטר דרקוני, אבל אז לא היה בזה שום דבר יוצא דופן.

"בביקור עכשיו בווילנה מצאנו בעיתונים ביידיש מאותה תקופה מודעות פרסומת של הקליניקה של אבא שלי. סבא וסבתא שלי מצד אבא עלו כבר ב-33' לארץ. חברים? כולם היו יהודים. האומנת היתה מביאה אותי אליהם, או שהם היו באים אלי הביתה. ילדים מבתים טובים לא שיחקו בחוץ, בכלל לא. כשהייתי בן חמש אבי החליט שאני מגלה סימנים של כישרון מוסיקלי וכמו כל ילד יהודי טוב, הייתי צריך לנגן".

זה היה מקובל עליך?

"בכלל לא. הייתי אמור ללכת למורה לפסנתר, אבל מהר מאוד התברר שאני לא מגיע לשיעורים אז שינו את השיטה והמורה היתה באה אלינו הביתה".

מהכיבוש הגרמני של וילנה הוא זוכר בקושי רק תמונה אחת, "את הבית הראשון שנפלה עליו פצצה והוא נראה כאילו שחתכו אותו בסכין גילוח. חלק אחד היה הרוס והחלק הנותר עמד על תלו, והדירות חצויות לאורך, בלי הקירות החיצוניים. שולחן עמד על שלוש רגליים בסלון. מטבח שרק הכיור נשאר בו. חוץ מזה, הזיכרון שלי מהתקופה ההיא, ביודעין או לא ביודעין, לא קיים. לא זוכר את המעבר מהבית שלנו לבית בגטו. עכשיו, כשעשינו את הסרט, חוץ ממקום אחד, הרגשתי כמו תייר זר שמסתובב בעיר נוכרייה".

לשיר "פונאר", שנקרא ביידיש "שטילער, שטילער" (שקט, שקט) יש לתמיר יחס דו ערכי. לפעמים הוא זוכר שהוא הלחין אותו ולפעמים הוא שוכח. תלוי במקום ובזמן ובמי ששואל אותו. כשהגרמנים כבשו את ליטא ב-1941, חיו בה 250 אלף יהודים, מהם 55 אלף בווילנה. היהודים בגטו וילנה הקפידו על קיום חיי תרבות מגוונים. זו היתה אחת הדרכים לשרוד, אומר תמיר.

"החיים היו היפר-אקטיוויים מבחינה תרבותית. היה קונסרבטוריון, מקהלה, תיאטרון, יצרו מוסיקה וספרות. אני חושב שזה היה במובן מסוים מרד תרבותי. את השיר הזה לתחרות המוסיקה בגטו הלחנתי כי אבא שלי ביקש ממני שאכתוב מוסיקה למלים שהוא חיבר בפולנית. וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעו את השיר עם המלים, שהיו קשות מאוד ומתארות בכמה שורות רצח של נשים וילדים. זו מנגינה קליטה מאוד והשיר הפך לאחד משירי השואה המפורסמים ביותר. אחר כך המשורר שמרקה קצ'רגינסקי תירגם את הבית הראשון של אבא שלי מפולנית ליידיש והוסיף לזה עוד שני בתים שהוא חיבר. כשאני באתי ארצה, תיכף אחרי מלחמת העולם, השיר הזה כבר היה כאן. הוא הגיע לפני, כנראה עוד בזמן המלחמה. אחר כך שלונסקי תירגם אותו לעברית".

סיפרת לאנשים בארץ שזה שיר שאתה הלחנת?

"לא. לא חיפשתי שום הזדהות עם זה. להיפך. ההיגיון אמר שמי שכתב שיר כזה היה בין הנספים ואני לא תיקנתי לאף אחד את הסיפור. כמה מהאנשים ידעו שלמחבר השיר קראו אלק וולקוביסקי, אז לא היתה בעיה".

גם את התחרות המוסיקלית תמיר לא זוכר, ולא איך ומתי הלחין את השיר. הוא לא זכר שהיה תיאטרון בגטו, לא יודע מי היתה מירה'לה ולא זוכר שליווה אותה בפסנתר. "אני רק זוכר שאבי ביקש ממני להלחין את השיר. כל השאר מלא חורים".

הורגים אותנו, תנקמו

בזמן חיסול גטו וילנה, ב-1943, העבירו את תמיר ביחד עם אביו וקבוצת רופאים למחנה הסגר באסטוניה. גם את חיסול הגטו תמיר לא זוכר ולא את הפרידה מאמו. מאסטוניה הוא זוכר משאיות מלאות באנשים ואת אביו נעלם באחת מהן, ואחר כך משאיות ריקות שחזרו למחנה ונמצאו בהן כתובות "הורגים אותנו, תנקמו". כאשר הצבא הרוסי התקרב לאסטוניה, העבירו הגרמנים את מי שנותר במחנה מערבה, למחנות ריכוז בגרמניה.

מי טיפל בך?

"אף אחד. אני טיפלתי באחרים. כנראה שהייתי הילד היחיד במחנה העבודה והגרמנים לקחו אותי בתור משרת, לצחצח להם את המגפיים ולנקות, וזה הציל אותי מעבודה קשה בחפירות. באופן אבסורדי אפשר להגיד שהגרמנים הצילו אותי. על יד המגורים שלהם עמד דלי והם היו זורקים לתוך הדלי את שאריות האוכל והוא תמיד היה מלא בכל מיני עצמות וחלקי מזון, ואת הדלי הזה הייתי סוחב כל יום לצריף שבו גרתי ביחד עם שרידי חבריו של אבי מקבוצת הדוקטורים. אחרי המון שנים הם פגשו אותי ואת אמא שלי ואמרו לה, 'הוא בעצם הציל אותנו. בזכות הדלי הזה נשארנו בחיים'. כמה פעמים מצאתי את עצמי בקבוצה של זקנים וילדים בדרך להשמדה ובלילה הייתי בורח, במין אינסטינקט כזה, ומתפלח בחזרה לצריף עם המבוגרים שהכרתי".

בסוף המלחמה תמיר מצא את עצמו זרוק ביער. הגרמנים הנסוגים חשבו בטעות שהוא גוויה והשליכו אותו לצד הדרך. ביער הוא פגש את אברהם כרמי, נער כמוהו, מי שהיה כעבור שנים מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל, וביחד הם שוטטו עד שנאספו על ידי חיילים צרפתים. "הצרפתים סיפחו אותנו אליהם. נסענו ברכבת, וכשהיא עצרה בעיירה צרפתית לא רחוק מז'נווה, כל הצרפתים נעלמו ואנחנו נשארנו לבד על הרציף והשוטרים הפנו אותנו למשפחה היהודית היחידה שנשארה בעיר. משפחת פרנקנברג מלודז'. הוא ניהל שם בית חרושת לטקסטיל.

"כשהגענו אליהם הביתה אשתו פרצה בבכי כששמעה את שמי. היא סיפרה לי שנסעה במיוחד מלודז' לווילנה כדי שאבי ינתח אותה. הם רצו לאמץ אותנו, אבל כשדובר על אימוץ, חזר אלי חלק מהזיכרון. נזכרתי שיש לי סבא וסבתא בפלשתינה ואמרתי שאני רוצה לנסוע אליהם. שלחו אותנו לפאריס. עברנו את כל ארגוני הפליטים, כולל נציג הסוכנות, כולם נתנו לנו כסף, אבל אף אחד לא היה מסוגל לעזור לנו להגיע לפלשתינה. את הסרטיפיקטים השגנו בחוצפה אצל הקונסול הבריטי בפאריס. הוא הסביר לנו שהבריטים לא נותנים אישורים ושהוא בכלל לא מופקד על זה, אלא משרד הפנים. אז אמרנו לו, 'למה אנחנו מבזבזים את הזמן איתך, תכתוב למשרד הפנים'. הוא פתח זוג עיניים ואמר, 'אתם יודעים מה? זה רעיון לא רע'.

"בגטו קיבלתי השכלה רחבה ממורים פרטיים. למדתי לטינית, צרפתית, אנגלית, כך שיכולתי להסתדר. כעבור כמה שבועות הבריטי הזה קרא לנו וקיבלנו סרטיפיקטים. בספטמבר לקח אותנו נציג הסוכנות למרסיי, הכניס אותנו למשחתת בריטית, כנראה תמורת הרבה מאוד שוחד, והפלגנו שלושה ימים ולילות בים סוער מאוד ביחד עם עוד חמישים ילדים. מהמשחתת אני רק זוכר את ריח הלחמניות שהבריטים אפו. אלו היו הלחמניות הכי טעימות שאי פעם אכלתי. בראש השנה 45' הגענו לחיפה והמשפחה שלי אספה אותי אליהם. כעבור שנתיים גם אמא שלי באה לארץ".

תמיר טוען שברגע שהוא דרך על אדמת הארץ התחילו חייו האמיתיים. הנורמליים. ילד הגטו מת ובמקומו נולד צבר חדש שאיבד בשואה את כל זיכרונו. "מכאן ואילך יש לי רק זיכרונות טובים. למדתי בתיכון גאולה בתל אביב, החברים החדשים אימצו אותי בהתלהבות. בשבילם זאת היתה חגיגה: הגיע ניצול שואה. במובן מסוים היה בזה משהו אקזוטי. במלחמת העצמאות שירתתי בחיל הקשר ולחמתי במקומות שונים. במקביל המשכתי ללמוד מוסיקה. ב-51' קיבלתי מלגה ללמוד בקונסרבטוריון הירושלמי החדש, האקדמיה למוסיקה היום".

ניסית מהר להיות ישראלי?

"אף פעם לא ניסיתי. על-המקום הייתי ישראלי. לא ניסיתי אפילו להתרחק מהשואה, כי לא היה לי ממה להתרחק. לא זכרתי כמעט שום דבר. עוד לפני שבאתי לא זכרתי כלום. אולי זה היה לטובתי. הייתי ותיק בארץ מהיום הראשון".

מה זה עשה לך כששמעת את השיר "פונאר" בעצרות זיכרון ליום השואה?

"שום דבר. השיר מרגש אותי עד דמעות רק בגלל דבר אחד, בגלל הקשר הישיר עם אבי. פה הנקודה הרגשית. אהבתי אותו מאוד והכל נקטע בצורה לא נורמלית".

האם הלכתי רחוק מדי

באקדמיה למוסיקה בירושלים פגש תמיר את ברכה עדן ומאז אין אומרים "אלכסנדר תמיר" בלי להוסיף "וברכה עדן", או להיפך. בחייה הפרטיים היא נשואה לגמליאל עדן, אבל בן זוגה המקצועי ב-50 השנים האחרונות הוא אלכסנדר תמיר. הם מנגנים דואו, על שני פסנתרים, בקונצרטים ובהקלטות, וזכו לפרסום בינלאומי. שניהם פרופסורים, מלמדים באקדמיה למוסיקה. תמיר היה דיקן האקדמיה. קצת לפני מלחמת ששת הימים הם שיפצו בעין כרם בית ערבי נטוש שחציו היה הרוס ובחצי השני היתה אורווה, והקימו בעידודו של ראש העיר טדי קולק, שרצה להפוך את עין כרם לעין הוד, את מרכז טארג למוסיקה. מאז הם עובדים ומקיימים שם קונצרטים וכיתות אמן.

תמיר, זריז וקל רגליים, עורך את שולחן האוכל ומביא בזה אחר זה את תבשיליו הריחניים. מנות פשוטות בטעם בית אמא. הלהיט הוא סיר מרק ירקות מוקרם שנשאר מהקונצרט של אתמול. האורחים שלו כבר יודעים שקונצרט אצל הזוג עדן-תמיר כולל בדרך כלל גם משהו קטן לאכול.

הוא מעולם לא נשא אשה. "אני מרגיש שאני לא מתאים לחיי משפחה", אומר תמיר. "ילדים, זה קצת חסר, אבל גידלתי את הבן של ברכה ועכשיו אני מגדל את הנכדים שלה".

את השם וולקוביסקי עיברת לו משה שרת. "יום אחד, בשנות החמישים, טסנו ברכה ואני לקונצרט בניו-יורק במטוס ישן, כזה שטס 32 שעות, ושרת, שהיה שר החוץ, נסע ביחד איתנו. הוא עבר מאחד לשני בין הכיסאות כמו איזה אבא טוב ושאל כל אחד מאיפה הוא ואיך קוראים לו. כשהוא הגיע לברכה הוא אמר, 'אהו, בתו של עורך דין לוצ'ינסקי'. כשהגיע אלי שאל, 'מי אתה?' וברכה אמרה שאנחנו נוסעים יחד להופעות ואז הוא שאל 'ומה שמך?' אמרתי, 'אלכסנדר וולקוביסקי', אז שרת אמר, 'סליחה? אתה נוסע לייצג את ישראל עם שם של שחקן פוטבול אמריקאי?'

"הוא נורא התרגש, התיישב על המשענת של הכיסא שלי וצעק, 'ככה לא עושים' ומרוב התרגשות הכיסא התמוטט ואני נפלתי על מישהו מאחורי והוא נפל ישר למעבר וכולם הסתכלו עלי כמו על רוצח, והוא עוד שוכב על הרצפה וצועק 'אני אבחר בשבילך שם'. אמרתי, 'בסדר', אז הוא צעק, 'אתה תהיה תמיר'".

תמיר הוא הגיבור הראשון של שוורץ ממין זכר. מאז שהיא התחילה לעשות סרטים תעודיים היא בוחרת בסיפורי עלילה שבמרכזם נשים. שוורץ, בת 50, נולדה בנהריה, למדה במכון וינגייט ונישאה למיכה שוורץ, אז כדורסלן מכבי תל אביב. ב-75' חיפשו ברשות השידור כתבי ספורט, ושוורץ עברה את הבחינות והתקבלה לקורס כתבים. "אלכס גלעדי ודן שילון היו המורים שלנו. כולם היו בנים ואני הייתי הבחורה היחידה. רפי גינת, שהיה איתי באותו קורס, אמר: 'אנחנו גברים אבל את, מה את צריכה את זה?'. לא מזמן שמעתי חידון לרגל עשור לערוץ הספורט. שאלו שם מי היתה שדרית הקווים הראשונה. לא ידעתי שאני כבר שייכת להיסטוריה".

בשנת 76', הנהלת הפועל גליל עליון הזמינה את מיכה שוורץ לאמן ולשחק בקבוצה, במטרה להעלות אותה לליגה לאומית. הזוג שוורץ עזב את תל אביב ועבר לגור לשנה בקיבוץ חולתה. השנה התארכה לשנתיים ולעשר ובעצם עד היום. נולדו להם שלושה ילדים, שוורץ למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ועשתה במשך הרבה שנים כתבות חוץ למחלקת הספורט בטלוויזיה. אחר כך עברה עם יורם ארבל לערוץ הספורט בכבלים. מ-1990 היא עושה בעיקר סרטים תעודיים אישיים ומאירה דרכם תופעות חברתיות.

אחד מסרטיה הראשונים, שהוקרן בערוץ 2, היה "שירו של האגם הגווע", על ייבוש אגם החולה וההשפעה שהיתה לתהליך הכואב על חברי קיבוץ חולתה. סרט אחר שלה, "קטי", על ילדת מוסד שהוצאה מהבית, התקבל לתחרות פרס וולגין והוקרן ב"רשת". גם סרטה "ברכה ומאשה", על ערבי מטירה שלקח לביתו שלוש קשישות עריריות מבית זקנים שנשרף וטיפל בהן ביוזמתו, השתתף בתחרות וולגין. ביום ראשון השבוע הוקרן סרטה שהשתתף בפסטיבל חיפה האחרון, "המספרה של מימי", וב-18 באפריל יקרין הסינמטק בתל אביב את סרטה "זיינב", על ערבייה צעירה שנמלטה לישראל מלבנון.

בכל סרטיה התעודיים מהלכת שוורץ על חבל דק. היא עוסקת בעניינים רגישים, הגיבורים נמצאים על פרשת דרכים ושוורץ מתלבטת עד כמה לחשוף את גיבוריה, עד איפה מותר לה, כבמאית, ללכת עם המצלמה. בסרט "פונאר" ההתמודדות הזאת היתה הרבה יותר קשה. לפעמים היה נדמה לה שהיא גררה את תמיר לווילנה בניגוד לרצונו, רק כדי שיהיה לה סרט. "התלבטתי הרבה בסוגיה הזאת, אם נכון מוסרית לקחת בן אדם שהחליט שבשבילו יותר טוב לשכוח, ולהחזיר לו את הזיכרון. זאת דילמה מוסרית קשה. 'את לא תחזירי אותי להיות פליט', הוא אמר לי לא פעם, והרבה פעמים הוא כעס עלי שאני מפריעה לו לשכוח ולכן, בסוף הסרט, כשהוא אמר, 'תודה שהבאתם אותי', זה היה דבר גדול.

"אני חושבת שאישיותו עזרה לי. הוא אדם שחשוב לו מאוד לשלוט בחייו ולא נותן שיובילו אותו. בניתי על החוזק של החיים החדשים שלו בארץ. האמנתי שיש לו גב מספיק יציב, שתמיד יהיה לו לאן לחזור, אבל הבנתי את הכעס שלו, כי הוא עצמו היה אמביוולנטי. מצד אחד רצה לשכוח ומצד שני הסכים לערוך את המסע הזה. אבל עדיין אני חושבת שהשאלה קיימת, גם בסרטים אחרים שלי. האם לא לקחתי אחריות גדולה מדי, האם לא הלכתי רחוק מדי".

שיאו של הסרט "פונאר" מתרחש על הבמה בתיאטרון בגטו וילנה, בשנת 2001. הילד אלק וולקוביסקי חזר לשם וליווה בנגינה בפסנתר את הזמרת מיטל טרבלסי, שבאה במיוחד מישראל כדי לשיר בנוכחות קהל את "פונאר" בעברית. "לפני שנסעתי לווילנה, לא ידעתי אם התיאטרון עדיין קיים, אנשים לא ידעו להגיד לי בוודאות", מספרת שוורץ. "יצאתי מתוך הנחה שאמצא אולם מפורק וחלק מהמסע שלי יהיה גם לשפץ את התיאטרון, אבל עיריית וילנה הקדימה אותי ושיפצה אותו. היום שוכן שם תיאטרון בובות".

הסרט השיג את המטרה שלו?

"רציתי שישירו שם את השיר בעברית ושהילד של אז ינגן וילווה את הזמרת של היום, שזאת בעיני המשכיות למה שנקטע בצורה אכזרית כל כך. הייתי שמחה להגיד שיש לי תחושת הקלה, אבל אני לא בטוחה. זה היה מסע כבד ושמחתי מאוד שהוא הסתיים ושאלכס ממשיך את מסלול חייו, גם אם הביקור בפונאר היה קטע קורע לב. שם לא עמד לו הכוח להישאר ישראלי זקוף גב. המאמצים שהוא השקיע בלא להיות בכיין נסדקו במסע לפונאר". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות