בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללא הסבר, ללא סוף

שני הילדים העומדים במרכז הרומן "שואה שלנו" משחדים קשיש בתרופות בתמורה לסיפורים מהזוועה. "אני מנסה להבין את הדבר הזה, שנקרא שואה, עד כדי כך שאני כופר בעיקר ומפריד את זה מהאסון שקרה לעם שלי, למשפחה שלי", אומר הסופר אמיר גוטפרוינד

תגובות

איך מספרים על אונטרשטרומפיהרר פרנץ קורט? איך כותבים על האיש הגבוה, בעל פני המלאך, שהתגייס לשורות האס-אס כטבח והתגלגל להיות המפקד האיום והנורא של מחנה טרבלינקה, מלאך המוות, "השואה הכי שואה"? אמיר גוטפרוינד, מחבר הרומן "שואה שלנו" (הוצאת זמורה ביתן), בחר לספר עליו - כמו על דמויות רבות אחרות - באמצעות הומור ותעלולים ספרותיים, מין מיזוג מצמרר וכובש של בדיון ומציאות.

בשכונה בדיונית בקריות, שרוב תושביה ניצולי שואה, מתרוצצים שני ילדים - אפי, דמות בדויה ומקסימה, ואמיר, בן דמותו של הסופר - ואוספים שברי סיפורים על "המפץ הגדול" ועל מה שלפניו. דווקא בימים שבהם הפסיקו השניים לרגע לתהות על השואה, קמה ועלתה דמותו של פרנץ קורט (שזכה לכינוי בובה), והם היו חייבים, פשוט חייבים, לדעת עליו הכל. לברטוב, תושב השכונה שהיה במשך שבועיים בטרבלינקה, מוכן לספר להם עליו, אבל סבא יוסף אסר זאת. הם ידעו שבשכונה של סבא "מרשמי תרופות היו סמל מעמד, רכוש, כרטיס ביקור". הם גם ידעו שלברטוב משתוקק לכדורי הפורמציל שהפסיק לקבל, ולכן הציעו לו עסקה: הם ישיגו את הכדורים, הוא יספר להם על בובה.

"לא תיכננתי מראש לכתוב על השואה בהומור", אומר גוטפרוינד, "אבל בדיעבד יש לו תפקיד. הוא מאפשר לשמוע את הדברים הנוראים ביותר. שני ילדים משתתפים במשא ומתן קשוח על תרופה, שבדיתי את שמה, רק כדי לשמוע על האיש הזה, שאין ספק כי היה מגיע לאחד המקומות הראשונים בתחרות הנאצי הגרוע מכולם".

מאז ראה אור, לפני כשנתיים, זכה "שואה שלנו" לשבחים רבים. מבקרים כתבו, בין השאר, שזה הישג ספרותי מרשים, ואחד הספרים החשובים שיצאו בעברית בשנים האחרונות. בעקבות המלצותיהם של מאיר שלו ודויד גרוסמן, זכה הספר גם להתעניינות רבה מצד מו"לים בגרמניה, ולאחר משא ומתן נרכשו זכויותיו על ידי בית ההוצאה היוקרתי ברלין פרלאג, והוא אמור לצאת שם בקרוב. "קיבלתי מהם סכום גבוה מאוד לספר ראשון", מספר גוטפרוינד, "לאירופאים יש משיכה ביזארית לסופרים ישראלים".

הנדיבות הגרמנית תמוהה במיוחד על רקע העובדה, שלמרות כל השבחים נמכר "שואה שלנו" בישראל רק באלפי עותקים בודדים. "מי רוצה לקרוא 450 עמודים על השואה?" אומר גוטפרוינד, "אני זוכר שעמדתי בשבוע הספר, קצת נזוף, ואנשים הרימו את הספר, הביטו בו והחזירו אותו חזרה בשאט נפש. השואה יצאה לאנשים מכל החורים. גם בהוצאה אמנם אהבו את הספר, אבל הוציאו אותו בשקט. עכשיו הם פתאום משקיעים בו, ואפילו ערכו אותו מחדש. אבל עדיין הרבה אנשים בכלל לא שמעו עליו. השם של הספר דוחה, וגם השם שלי לא מושך במיוחד. מי שמע בכלל על הגוטפרוינד הזה?"

"שואה שלנו" הוא ספרו הראשון של גוטפרוינד, בן 39, סגן אלוף בחיל האוויר ומתמטיקאי בהשכלתו. "כתבתי את הספר במשך שנה, ועד שלב די מאוחר לא ידעתי בכלל שאני כותב ספר", הוא מספר, "אמי נפטרה ב-1995 ואחרי מותה שלחנו את אבא שלי לטיול שורשים בפולין. הוא נסע עם אחותי, ושנה אחר כך נסעתי אתו אני. שם, כמו לאנשים רבים אחרים, קרה לי משהו. נסעתי לראות את המתים באושוויץ, בגטו בוכניה, במחנה פלאשוב, והתוודעתי דווקא אל החיים. גיליתי שכל המשפחה הענקית שהיתה לי, כל האנשים שהיו ונספו, היו דומים לי יותר ממה שהיה נדמה לי קודם.

"חזרתי ארצה והחלטתי לתעד את תולדות המשפחה. זה הכל. לא חשבתי שאכתוב ספר על השואה. חקרתי הרבה ביד ושם, קראתי אין-סוף עדויות, וניסיתי להבין מה עבר עליהם. בשלב מסוים התחלתי לכתוב במחברת שלי תגובות רגשיות למה שקראתי. פשוט לא יכולתי להכיל את מה שקראתי. עבר זמן רב עד שהבנתי שאני שקוע בכתיבת ספר. בסופו של דבר, כתבתי 900 עמודים - על חלק ויתרתי בעצמי, חלק קיצצו בעריכה הראשונה של הספר, וחלק בעריכה המחודשת, שתצא לאור בקרוב".

הוריו של גוטפרוינד היו ילדים בזמן השואה - אביו היה בן 9 כשהמלחמה החלה, ואמו היתה בת שנתיים. אולי בשל כך, לדבריו, הוריו "יצאו משם פחות או יותר נורמלים, והילדות שלי היתה מאושרת". כמו בן דמותו הספרותי, לגוטפרוינד היו בילדותו הרבה דודים ודודות וסבים וסבתות, שרובם מזויפים - הם נאספו מפה ומשם בשל הצורך לשחזר משהו ממה שאבד. כמו בן דמותו, הוא עצמו היה שקוע בשנות ילדותו בסיפורים מ"שם". למרות זאת, רק כשהיה בן 16 נודע לו שגם סבתו מצד אמו אינה סבתו האמיתית.

"הסבתא האמיתית נספתה בשואה ולא רצו שאדע איך זה קרה", הוא מספר, "פחדו ממני פחד מוות, כי שאלתי את השאלות הכי קשות, אבל לא שמתי לב לעובדה הפשוטה שבין אמי לסבתי החורגת מפרידות רק עשר שנים.

"אמה של אמי מתה בצורה מחרידה, כמו שאני כותב בספר. הם התחבאו ביער, היה מארב, כולם ברחו, ואמא שלי, שהיתה אז בת שלוש, נשארה מאחור. אמא שלה חזרה לאסוף אותה ונורתה על ידי הגרמנים. אמי סיפרה שהתעוררה אחרי הרבה שעות מתחת לגוף של אמא שלה, שהיה מלא בדם ובנמלים. מאז, בכל פעם שהיתה רואה טור נמלים, היתה מגיחה מיד עם K300 ומוחה את זכר עמלק בשתי שניות. רציתי לשאול למה היא שונאת נמלים, אבל ידעתי שאסור. זה היה בית נורמלי לגמרי, ככל שאפשר לדבר על בית נורמלי, אבל כמו בכל משפחה של ניצולי שואה, היו בו סודות כמו אדים דליקים".

רק בחלק השני של הספר - שנות בגרותם של אמיר ואפי - מתבהרים כמה מהסודות שעטפו אותם בילדותם. גוטפרוינד פורש כאן שני סיפורים עיקריים, באותה דרך רבת כישרון המערבבת יחד בדיון ומציאות. הוא מביא את סיפורו של אביו, כפי שנמסר בעדות ביד ושם, תוך שינויי עריכה קלים, והוא מספר את סיפורו הבדוי של סבא יוסף, שמעולם לא היה. "מין דנטה יהודי בשאול", כלשונו של אביעד קליינברג, בביקורת שפירסם ב"הארץ"; יהודי היוצא למסע בין אין-ספור מחנות וגטאות, ו"מאפשר לגוטפרוינד לתאר את חוויית השואה לסוגיה - את הצדיקים ואת הנבלים, את השורדים בזכות המזל ואת השורדים בזכות כישוריהם, את המאמינים ואת מאבדי האמונה".

אחת מתחנותיו של סבא יוסף היא מחנה העבודה ראקוביצה. שם, בעוד המכות ניתכות מסביב, הוא נלקח מן הקבוצה, עובר רחצה וחיטוי, ונמסר לגנרל נאצי. הגנרל הזה אחוז אובססיה לאשה גרמנייה צעירה המשרתת גם היא באס-אס. האשה נמלטה מפניו, ועתה הוא יוצא לחפש אחריה, ומשום מה מחליט לקחת אתו את האסיר היהודי הזה, הלבוש חולצה ורודה, כאילו היה "מחלפני התענוגות בקראקוב".

המסע ההזוי מסתיים בלא כלום. האשה הגרמנייה, שנמצאה לבסוף, מסרבת לבוא עם הגנרל, וגם חידת תפקידו של סבא יוסף נשארת סתומה. אין זה הסיפור היחיד ב"שואה שלנו" שנותר ללא הסבר מניח את הדעת. "ככה זה בסיפורי שואה", מסביר גוטפרוינד, "גם כשאבי היה מספר לי סיפורים משם, הרבה פעמים הייתי שואל, 'אבל מה קרה בסוף עם האיש הזה', והוא לא היה יודע. גם סיבת הדברים אף פעם לא היתה ברורה. למה הנאצים העבירו מפה לשם, ממחנה למחנה, למה האקציה התרחשה דווקא אז? הרגשתי שהם ידעו מה עבר עליהם, אבל לא ידעו למה".

וזה מה שגוטפרוינד מנסה להבין, גם בספר - מה היתה התוכנית הגדולה שהסתתרה מאחורי שברי הסיפורים ורסיסי האנשים שהיו או לא היו ומילאו את חייו ואת ספרו. "אני מנסה להבין את הדבר הזה, שנקרא שואה, עד כדי כך שאני כופר בעיקר ומפריד אותו מהאסון שקרה לעם שלי, למשפחה שלי. אני מנסה לבחון את השואה כאירוע אנושי. הנאצים היו בני אדם כמוני וכמוך. אי אפשר להגיד שהם היו אחרים. זה קל מדי. אני גם נסמך על דבריו של אבי, שאמר שהיו יהודים שהוא פחד מהם הרבה יותר מאשר מהנאצים. קראתי ביד ושם על כל כך הרבה יהודים שעשו דברים נוראים. הדמות הבדיונית של הרמן דונביץ, שמופיעה בספר, מבוססת על טיפוסים שהיו גם היו, כמו הקאפו יחזקאל אינגסטר, שהשיג לעצמו שוט עם גולת ברזל בקצה והיה מצליף ביהודים והורג אותם סתם כך. זה היהודי היחיד שנידון למוות במדינת ישראל, אבל בערעור המתיקו את עונשו וזמן קצר אחר כך הוא מת ממחלה.

"היו, כמובן, הרבה נאצים סאדיסטים, אבל קראתי גם על מפקדי מחנות שהיו אנשים הגונים, אנשים שפעלו בדיוק לפי התקנות. אם חמסו 40 גרם מלחם של יהודי, הם יכלו להוציא להורג את האוקראיני שעשה את זה. היו רבים וטובים שניהלו את העסק הזה בלי רגשות. היו אנשים שעבדו במחנות בערך כמו שאנשים עובדים במחלקת המים של עיריית תל אביב. אני לא סובל את אלה שעושים לעצמם חיים נוחים וטוענים ש'כל הגרמנים היו נאצים'. בסופו של דבר, התמונה מורכבת, בלתי ניתנת לפיענוח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו