בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין יותר גיבורים

האם בסיום מבצע "חומת מגן" יחולקו צל"שים ואותות גבורה? ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת שהסיכוי קלוש

תגובות

באוקטובר 2001 העניק הרמטכ"ל שאול מופז ציון לשבח ליחידת דובדבן "על ביצוע מספר רב של פעילויות באומץ לב וברמה מבצעית גבוהה, תוך נטילת יוזמה וגילוי יצירתיות". זהו הצל"ש היחיד שנתן מופז במהלך כהונתו. קודמו, אמנון ליפקין שחק, לא חילק אף צל"ש אחד, ואילו הרמטכ"ל אהוד ברק העניק שניים בלבד, לשניים ממפקדי פעולת החילוץ הכושלת של החייל החטוף נחשון וקסמן באוקטובר 94': סרן ניר פורז, שנפל בפעולה, וסרן ליאור ל. אלה היו הלוחמים האחרונים שנמצאו זכאים לציון לשבח אישי בצה"ל.

הסטטיסטיקה לא משקרת: תם עידן הגיבורים. מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה שסיפקה לחברה הישראלית אתוס של גבורה. 316 לוחמים נמצאו ראויים לשאת את אחד מארבעת האותות הגבוהים ביותר: צל"ש הרמטכ"ל, עיטור המופת, עיטור העוז ועיטור הגבורה. בין המלחמה ההיא למלחמת לבנון חולקו 15 אותות. במלחמת לבנון עצמה חולקו עוד 11. מאז ועד היום נוספו16 בלבד.

הדור שלחם ביום כיפור צמח על סיפורי הגבורה של מלחמת ששת הימים, מרדפי שנות ה-50 ומלחמת השחרור. ללוחמי הדור הנוכחי, דור האינתיפאדות, אין יותר לוחמי מופת. לא משום שהלוחמים השתנו. המלחמות השתנו, המדינה השתנתה, העולם השתנה.

ניצני השינוי נבטו כבר במלחמת יום כיפור. הממסד הצה"לי חיפש צל"שניקים, אבל הלוחמים בשטח לא מיהרו לשתף פעולה. כשסיכמה ועדת העיטורים והצל"שים של המלחמה בראשות האלוף מנחם (מנדי) מירון את מלאכתה היא צירפה הערה שמתארת היטב את המהפך: "הוגשו מעט מדי המלצות, היקשו על עבודתנו הצניעות והרתיעה של האנשים לדבר על עצמם. נאלצנו לגבות עדויות בחקירות שתי וערב, היו מקרים רבים שאנשים טענו כי לא מגיע להם שום עיטור אך הוועדה החליטה אחרת".

לדוגמה: סגן ברוך הכט (אלעד), מ"פ בגדוד 12 של גולני, לחם בבוקעתא ובמזרעת בית ג'אן. כשהוא נדרש להמליץ לוועדה על מועמדים לעיטור לא שש למלא את המשימה. "לא חשבתי שהעניין נוגע אלינו, למרות שהפעילות לא היתה פחות הרואית מכל סיפורי הצל"ש שגדלתי עליהם", הוא אומר. "הגישה שלי היתה שסך הכל עשינו בקרב את מה שתירגלנו באימונים. אלה שמקבלים עיטור היו אגדות בעיני אבל כשאני הייתי בתוך הדברים הם נראו לי טריוויאלים. תפיסה דומה היתה גם למג"ד שלי, כך שהנושא ירד מסדר היום אלא שאז התחילו דיבורים, יותר ברמזים מאשר במפורש, על מכסות שצריך למלא. כשהבנתי שזו המגמה החלטתי שאם כבר כופים עלי אז נכון יהיה לתת את הצל"ש להרוגים כדי שלפחות להורים יישאר משהו. מבין החמישה שעליהם המלצתי שניים קיבלו ציון לשבח. עד היום אני לא יודע מאיזה סוג, עד כדי כך זה לא עניין אותי. בדיעבד אני קצת מכה על חטא שכך נהגתי. גם החיים היו ראויים".

הרחק משם נהג אוד מוסל, מ"פ מגדוד הצנחנים 202, על פי אותם קודים בדיוק. אחרי הקרב בוואדי סודאר בדרום סיני התבקש להמליץ על מועמדים לעיטור. "לפנייה הראשונה שהיתה אלינו לא התייחסנו. היו לנו פצועים והרוגים, לא זה מה שהיה חסר לנו. אחר כך נאמר לנו שחטיבת הצנחנים הגישה מעט מדי מועמדויות והתבקשנו למסור עוד שמות. כיוון שחשבתי ואני עדיין חושב שעשו זילות של המושג הרואיות וחילקו עיטורים אולי אפילו פי עשרה ממה שהיה נכון, לא שיתפתי פעולה. עד כדי כך זה לא היה בראש שלי שגם עכשיו אין לי מושג מי המליץ על הלוחם שקיבל את הצל"ש. על פי הקריטריונים שקבעה הוועדה הוא היה ראוי, אבל אם בכל זאת הייתי נענה לפניות הייתי מצביע על מישהו אחר".

גם מרדכי בן שך, שהיה מ"פ בקרב הראשון על החרמון, מעיד על הלחצים לספק לצבא את הגיבורים שלו. "כשבאו אנשי הצל"שים אמרתי להם תלכו, כי חשבתי שזה לא לעניין להפלות בין לוחמים. הם מצידם הסבירו לי שאי אפשר לציין את כולם. בסוף השתכנעתי. הם רצו גיבורים, לי זה אמנם נראה טיפשי, אבל בסופו של דבר סיפקתי אותם. לא מרדתי. לכל מי שקם ממחסה להסתער מול האש הגיע צל"ש אבל כשנאלצתי לבחור ייחדתי את המתים".

על הפיחות בתודעת הצל"שים מלמדת גם העובדה שהוועדה המטכ"לית לעיטורים לא פועלת זה זמן רב. בוועדה תשעה חברים והרכבה לא עודכן כבר שנים, למרות שכמה חברים, כולל היו"ר, נשיא בית הדין הצבאי לשעבר האלוף אילן שיף, פרשו זה מכבר מהשירות הצבאי. אחד החברים בוועדה, אל"מ במיל' שאול שי, ראש מדור היסטוריה, אומר: "כשהצבא צריך להצביע על גיבור מהמתכונת הישנה במרכאות זה חייב להיות סיפור שישמר את התוקף של המעשה ובשום אופן לא יאפשר לעיתונות למזער אותו. טרומפלדור היה מקבל היום עיטור? הרי אין פרה קדושה שלא שחטנו. בתת מודע, בלי לשנות קריטריונים, אנחנו כנראה מחמירים ומציבים רף גבוה יותר ממה שהיה מקובל בעבר. באיזשהו מקום יש גם השפעה לעובדה שמאז 73', כל המלחמות או העימותים, לא משנה איך תקרא להם, שנויים במחלוקת. יחד עם זאת הסיבה המכרעת למיעוט העיטורים היא שלשמחתנו בשנים האחרונות צה"ל לא נקלע לסיטואציות קיצוניות שהן שמולידות הרבה מהצל"שים".

חבר אחר בוועדה, אלוף במיל' גבי אופיר, מעיד שלא השתתף באף דיון. "למרות שהפעילות היום לא נופלת בנועזות שלה מזו שהיתה בעבר, המפקדים לא משתמשים בכלי התגמול הזה, שבעבר היתה לו יותר משמעות. גם אני כשהייתי מח"ט גולני, מפקד עוצבת הגליל ומפקד כוחות צה"ל באיו"ש, נמנעתי מכך, למרות שהיו מבצעים שהיה מוצדק לזכות אותם באותות".

חוקר התרבות ד"ר מעוז גבריהו מאוניברסיטת חיפה מרחיב את היריעה: "לתרבות המערבית המתקדמת קרה משהו מדהים בארבעים השנים האחרונות. היא המירה את הגיבור באנדרדוג. המידה הטובה הנעלה היא להיות קורבן. בארה"ב זה תקף פחות אבל באירופה, שממנה אנחנו שואבים את הקודים המוסריים שלנו, זה הקו המנחה. קיימת רתיעה מהרואיקה, היא יצאה מהאופנה. השפה של שנות ה-50 היתה מלאה בגיבורים, בימינו ירשו את מקומם הסלבריטיז. הצבא שהוא ארגון מותקף היה מאוד קשוב להלכי הרוח האלה".

ד"ר חנן שוורץ, מרצה ללימודי צבא בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ובעל צל"ש במלחמת יום כיפור ("לא מגיע לי, היום זה לא היה עובר את המסננת"), דווקא רואה בחיוב את היעלמות מוסד הצל"ש: "זה בהחלט מעודד. זה מעיד שתוכניות הצבא הן באופן כללי חכמות, שהסטנדרטים המקצועיים גבוהים. כל אלה מונעים הסתבכויות, פאשלות והפתעות ואז לא צריך להישען על פרטים שיצילו את המצב תוך חירוף נפש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו