בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הירואין-שיק לשוני

תגובות

עזבו רגע את התוכן, תקשיבו למוסיקה:

"את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד - בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות - של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח". (תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7)

כמו מה זה נשמע?

ברוכים הבאים לעברית האקדמית החדשה. זה לא שהיא יבשה. יבשה זאת לא מלה טובה. היא יותר מזה. היא אנטיספטית. היא דקיקה, מחוטאת וצוננת, כמו אוויר ממוזג בבית מרקחת. היא כמהה לטרפנטין לשוני. היא לא רוצה להיות אובייקטיווית, היא רוצה להיות הרבה יותר: היא רוצה להיות סכין גילוח חדש מפלדת אל-חלד, סקלפל ביקורתי נוצץ. זאת עברית של אובססיה עם היגיינה.

כמו כל אובססיה של חיטוי וטוהר, היא נולדה מתוך גועל. גפי אמיר, שהשפה שלה רחוקה מהיגיינה, תיארה כך את המקום הרגשי שכל זה בעצם בא ממנו (מפי גיבורת הסיפור "מה אתה שח", בספרה "ד"ש מנעוריך"):

"'לא', אני אומרת להם, מיואשת כזאת, 'אתם לא מבינים. אני נגעלת. אשכרה, אני הולכת ברחוב, נגעלת מלגעת בעקבים שלי במדרכה. מגעיל אותי העצים הקטנים האלה במדרכות, מגעיל אותי השיחים של ההרדוף הוורודים והלבנים בכל בית משותף. מגעיל אותי המרצפות של אקרשטיין, העמודים של החניות... מגעיל אותי הצבע הכחול הזה של השמים... מגעיל אותי שהמדינה נוגעת בי...'".

ישראל, ישראלים, זה מה שמגעיל את האקדמאים החדשים. כל ה"תיאוריה" באה רק אחר כך. לא רק מפא"י, לא רק הכיבוש, גם הפריימריס בליכוד, והמכסים של הקוטג', והמנגלים, והזיקוקים ביום העצמאות, וההגדה של פסח, ואור השמש המזרח תיכונית, ו"לאשה", והרי החדשות מקול ישראל, וקובי אוז, וכתר פלסטיק, והרב עובדיה, וערוץ 2, וסלקום ופז-גז. ולא חשוב כמה הם מדברים על "האחר", הם בעצם דומים יותר לסבתא של עמוס עוז שהגיעה לכאן ממזרח אירופה והעמידה את בעלה כל בוקר לחבוט בכל המצעים כדי שייצאו מהם "המיקרובים" וכל שאר הטינופת של המקום "האזיאטי" הזה. אבל מעל הכל, זה נכון, מגעילה אותם הפוליטיקה. בדיוק כמו שהגיבורה של אמיר אומרת: מגעיל אותם שהמדינה נוגעת בהם.

לא המצאנו את השפה הזאת בישראל. יש לה המלצות בתחום החיטוי וההדברה. היא תרופה בדוקה ולא פוליטית, אנטי-פוליטית אפילו, לטיפול עצמי של אקדמאים שמרגישים נגועים, למי שסובלים ממה שקליפורד גירץ קרא לו "היפוכונדריה אפיסטמולוגית": מין תחושה עמומה שרוחצי ידיים כפייתיים מכירים אותה, תחושה שכולך, כל עולם המושגים שלך, נגוע ואתה צריך להתנזר מכל מה שהוא לא לשון של אלכוהול רפואי 97 אחוז. ההמלצות שלה באות מצרפת, ומגיעות אלינו אחרי הרצת ניסוי ממושכת באמריקה, שם היא חיטאה את השמאל לכדי אימפוטנציה. היא השאירה את השמאל האקדמי באמריקה, אם בכלל זה שמאל, לבן, חיוור, אנמי ואנורקטי, נקי כל כך עד שיבש המחזור והתאדה הדם. וכמו כל אנורקטי, הוא מביט באהבה בדיוקנו הדקיק במראה - הוא מביט רק במראה, לא ב"אחר", והוא רואה רק את עצמו - ומעריץ את אווריריותו המזוקקת. הוא התעלה מעל האנושי ויכול עכשיו להתעלם ממנו. לרעות רק בשדות שיח מופשטים, לאכול רק שפה-דיאט. מה שיש לנו כאן, במלים אחרות, זה לא פחות מהירואין-שיק לשוני באקדמיה. השפה הזאת היא ערוץ האופנה האוניברסיטאי: יש בה אסתטיקה סגפנית ואין בה שום מקום לרגש אנושי. כל מי שאי פעם הרגיש משהו, אפילו נגיד משהו פושר, בטמפרטורת החדר, לא יוכל למצוא דרך לדבר עליו בשפה החדשה. מפני שבשפה הזאת אפילו הגוף האנושי החם אינו אלא "אתר של הבניית תשוקות" ו"זירה שבה מתנגשים משטרים סמיוטיים מתחרים", ובכלל, הרי "אין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח". בקור הסמנטי הארקטי הזה אפשר סופסוף - איזו הקלה! - להיגאל מן האנושי. מדעי החברה והרוח החדשים, היו בעצם רוצים בסתר לבם - ולפעמים במפורש, כמו אצל חסידי לקאן - להיות מתמטיקה צרופה. אלגברה וקטורית של "משטרי שיח".

לא במקרה הז'אנר הזה הצליח כל כך רק בשלושה מקומות: צרפת, ארצות הברית וישראל. שני דברים משותפים לשלושתם. קודם כל אלה שלוש ארצות שבאופן מסורתי יש להן נטייה לראות עצמן כאור לגויים. לא רק כסמכות מוסרית, אלא כממונות על הפצת הבשורה בעולם. בצרפת הצהרת זכויות האדם והאזרח והמהפכה הצרפתית; בארצות הברית הפוריטנים הראשונים ואחר כך הדמוקרטים, שראו את עצמם כממונים על הקידמה האנושית; ואצלנו, האור לגויים בא עוד מהתנ"ך.

הדבר השני המשותף לשלוש הארצות הוא כיבוש מתמשך. צרפת באלג'יר, אמריקה בווייטנאם, אנחנו בשטחים. המתח הזה בין הבשורה המוסרית המוצהרת לזוועה הפוליטית הממשית, בין גודל הציפיות לגודל האכזבה, הוא מתכון בדוק לגועל.

זה קרה בצרפת ראשונה, מיד אחרי שהתקווה הגדולה האחרונה לבשורה אוניברסלית, הקומוניזם, התרסקה (יחד עם יוקרתו של סארטר) ב-1956, בעקבות נאום חרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה. אל תוך החלל שנוצר כשחזון הדם והאש האוניברסלי של המהפכה הקומוניסטית נגוז, נכנס הסטרוקטורליזם של קלוד לוי-שטראוס. במקום אוניברסליזם לוחם שהפך נגוע באימפריאליזם ואלימות הוא נתן לצרפתים צעירים ומאוכזבים שפה גיאומטרית נקייה, עיון באקזוטי שנראה נטול פניות, קריר, בעיקר חסר הטיה פרו-מערבית. מין פרימיטיוויזם רומנטי מבעד למסך מצועף, לרשת-כילה של לוגיקה פורמלית (מארק לילה תיאר את המפנה הזה בצרפת בפרוטרוט בספרו החדש, "The Reckless Mind: Intellectuals in Politics"). כל הסטרוקטורליסטים האחרים, עם או בלי הקידומת "פוסט", היו, במובן זה, בניו של שטראוס. וכזאת היתה גם לשונם. רחוק, רחוק, מהפוליטיקה של יחסי צרפת-אליג'יר.

באמריקה זה נעשה, כצפוי, הרבה פחות מסוגנן. מהרוקוקו האנטיספטי של הפרוזה של מישל פוקו, נולדה חברת ההדברה של הפוליטיקלי קורקט. מהפירואטים התיאטרליים של דרידה, יצא הקומנדו להיגיינה לשונית. כמו הדור שצמח בצרפת בזמן המאבק שהתחולל באלג'יר, גם הדור שצמח באמריקה על המאבק המייאש נגד המלחמה בווייטנאם רצה בכל מאודו להפנות עורף בגועל לארצו. מה שנכשל בפוליטיקה נסוג לעולם נקי שכולו "שיח" אנטי-ופוסט-קולוניאלי. ואת השיח, כמובן, קל לנקות בזמן שהמציאות תמיד נשארת מלוכלכת. אותו דבר בדיוק קרה גם אצלנו. גם כאן אנחנו מגעילים אותם, והם רוצים לגעת בנו רק בכפפות גומי. גם כאן הם היו רוצים לנעוץ בנו סיכה ביקורתית חדה ולשים אותנו מאחורי זכוכית יחד עם כל החרקים האחרים. זאת אולי אשליה נעימה, משכרת, של צדק וטוהר. אבל בכל זאת אשליה. כי זה הצד הלא נכון של הזכוכית. האמת היא שהעברית החדשה הזאת סוגרת את בעליה, לא אותנו, מאחורי זכוכית לשונית משוריינת, ומשם כמעט שאי אפשר לגעת בנו בכלל. אפילו לא כדי לדקור.

חזרה לראשי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו