בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דם, שנאה ותשוקה

"הכתרת פופיאה" מאת מונטוורדי, שמועלית הערב באופרה הישראלית, מספקת הזדמנות להתוודע אל הולדתה של תרבות אופראית חדשה במאה ה-17: אופרות שלא נכתבו לחצר המלכות, אלא נועדו לקהל של המעמד הבינוני, וסיפקו לו דרמות וחושניות

תגובות

ונציה, 1643. רק שש שנים חלפו מאז פתחה העיר דף חדש בתולדות המוסיקה האירופית, כשחנכה את בית האופרה הפומבי הראשון בעולם. ונציה תססה, שיכורה מהחופש האופראי החדש שלה. בהיותה עיר-מדינה אזרחית, לא היו חייבים מלחיניה לרצות משפחות מלוכה עתירות ממון שהכתיבו את טעמן ולקשט חתונות או לוויות ממלכתיות במופעי ראווה מנקרי עיניים. כאן חברו סוחרים אמידים לממסד הדתי, תמכו באמנות החדשה שנועדה לקהל של המעמד הבינוני והחזירו את השקעתם ממכירת כרטיסים. במאים, מלחינים, תמלילנים ותפאורנים העשירו יותר ויותר את הביטוי המודרני שצמח, ובתוך חצי מאה כבר פעלו בעיר 16 תיאטראות שהציגו 400 אופרות בעונה.

זקן מלחיני איטליה, קלאודיו מונטוורדי בן ה-76, יכול היה לחייך לעצמו בסיפוק. הלוא הוא היה האיש שיצר את הז'אנר כמעט במו ידיו, 35 שנה קודם לכן, כשהלחין את היצירה שנחשבת לאופרה האמיתית הראשונה בהיסטוריה - "אורפיאו" (1607). אופרה זו נותרה בין חומות הארמון: מונטוורדי נקרא לחבר אותה לכבוד נישואי פטרונו באותם הימים, הנסיך מנטואה פרנצ'סקו גונדזאגה, עם מרגריטה נסיכת סאבוי. האופרה בוצעה להנאת האצולה בחצר המלך.

אבל הדברים השתנו בעשרות השנים שחלפו מאז. בתיאטרון הוונציאני החדיש על שם הקדושים ג'ובאני ופאולו הרשה לעצמו מונטוורדי להעז ולהתנתק ממסורת האופרה החצרונית.

אחרי יותר מ-20 שנה שבהן שימש כמוסיקאי של בזיליקת סן מרקו וניהל את חיי המוסיקה בוונציה, הוא לא נשאר אדיש לרוחות האופראיות החדשות שנשבו בעירו, וניגש להלחין את האופרה האחרונה בחייו: "הכתרת פופיאה".

הערב תעלה האופרה הישראלית החדשה לראשונה את "הכתרת פופיאה", בת 360 השנים. זוהי הזדמנות להתוודע אל רגע הולדתה של תרבות מפוארת, השואפת להתנתק ממקורותיה המוסרניים והדתיים ולפנות אל הדרמה והחושניות. המופת של מונטוורדי לבני זמנו הצעירים היה פנייתו אל אנושיותם של בני האדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

לשם כך הוא ויתר על יוהרה קולית חיצונית ונוצצת לטובת עושר מוסיקלי שהתבסס על תמליל דרמטי משובח, השופע רגש וחוכמה.

מונטוורדי לא יכול היה לפנות עורף למקורותיו ולמסורת האופראית שבה צמח, ולכן יצירתו מבוססת על המיתולוגיה הרומית על פי טאקיטוס, ויש בה שרידים לעל-טבעי: "פופיאה" נפתחת בפרולוג ובו ויכוח בין האלים. מהר מאוד מתחיל הטבע האנושי לסעור. העלילה מתחילה בעוצמה, עם רגשות הקנאה של האציל הרומי אוטונה, לאחר שנטשה אותו אהובתו הגבירה פופיאה כדי להיות פילגשו של הקיסר נירון. תוכניתה היא להינשא לנירון ולהיהפך למלכה, ולשם כך עליה לסלק מהדרך את המלכה הנוכחית, אוקטוויה. זו אינה נכנעת בקלות, וקושרת לרצוח את פופיאה בעזרתו של אוטונה המאוכזב ואשה נוספת הרוחשת שנאה לפופיאה, דרוסילה.

קורבן ראשון לקשר הזה הוא דווקא פילוסוף, סנקה, שעמדתו המוסרית הלא מתפשרת מאיימת על שתי היריבות. פופיאה משכנעת בקלות רבה את אהובה הקיסר לדון את המסכן למוות. ובעוד היא חוגגת את מותו, המזימה נגדה כמעט מצליחה ורק קופידון מציל את חייה. הקשר נחשף, אוטונה ודרוסילה המובסים מופשטים מתואריהם ורכושם ונשלחים לגלות, הקיסרית אוקטוויה מגורשת ונשלחת באונייה על פני האוקיינוס, מופקרת לחסדי הרוח והגלים. סוף האופרה הוא ניצחונם של בני הזוג האכזריים: נירון נושא את פופיאה לאשה ומכתיר אותה לקיסרית, ונוס וקופידון מכתירים אותה לאשה היפה עלי אדמות, וברוב עם מתאחדים שני הגיבורים בדואט אהבה מעודן.

מונטוורדי הוביל את העלילה הזאת, הרוויה דם ותשוקות, באמצעות עושר מוסיקלי נדיר. הוא ויתר על קטעי המקהלה ברוח הרנסנס שאיפיינו את "אורפיאו", והעניק משקל רב לרצ'יטטיב, שהוא זמרה בעלת אופי דיבורי הטעון רגש רב. הדמויות, המונעות על ידי רגשות סותרים כמו אהבה ואכזבה, תשוקה וקנאה, נאמנות ושאיפה לנקמה, נעות בווירטואוזיות בין אמצעי ביטוי מוסיקליים שונים.

מונטוורדי שילב בטבעיות אריות ורצ'יטטיווים עם מקצבי ריקוד וקטעים תזמורתיים, הנובעים זה מזה ללא הפסקה ומפתיעים בערבוביה המודרנית שלהם. תחת עטו איבדו המוסכמות הצורניות של זמנו את משמעותן. הוא בחן כל מצב דרמטי על פי צרכיו והעניק לו ביטוי מוסיקלי מתאים ייחודי, הכולל קטעים בעלי הומור רב וריתמיות מודגשת. כך הגשים מונטוורדי בחודשי חייו האחרונים את האידיאל של מזיגה אמנותית בין מוסיקה, שירה ואמנויות הבימה, והאופרה "הכתרת פופיאה" נתפשה בזמנו כשחזור של הדרמה היוונית העתיקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו