בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני

תגובות

המחצבה, מאת אהוד בן עזר, הוצאת אסטרולוג, 2001

באפילוג נוקב שכתב עם הופעת הרומאן שלו "המחצבה" במהדורה חדשה, לאחר 40 שנה (המהדורה הראשונה הופיעה בספרייה לעם, עם עובד ב-1963) מסכם אהוד בן עזר את המהפיכה הספרותית של שנות השישים ומתמצת את מצבו בימים ההם בסגנונו ההומוריסטי והמריר: "הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני".

בזמנו, עסקני עדות פעלו מאחורי הקלעים כדי להוריד מבימת התיאטרון את המחזה שעובד על-פי ספרו. אותם עסקנים קיבלו, ועדיין מקבלים, בחיוך נלהב את יצירתו מנציחת-האפליה של אפרים קישון, "סלאח שבתי", המהווה עד עצם היום הזה כתם שחור ומקומם בתולדות התרבות הישראלית.

אהוד בן עזר התחיל את דרכו הספרותית יחד עם נבחרת הסופרים המככבת בשמי הספרות העברית עד היום, לא מעט בזכות נחת הרוח שהעניקה נבחרת זו לממסד האקדמי הספרותי, שמשל ביד רמה בשדה היצירה. באפילוג כותב בן עזר, "חשבתי אז שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על הרומן שהתפתח בין עגנון לבין פרשנו, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהם חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל" (עמ' 269).

אלא שבן עזר, בזכות אופיו המרדני, חשב ונהג בסופו של דבר אחרת. "לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עמם יחד ולצמוח במין סימביוזה פרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוריה של המציאות כפשוטה, בלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפקא ועגנון, שבה היו שטופים לא מעט מהסופרים המבטיחים בני דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות" (עמ' 272).

על מרדנותו שילם בן עזר מחיר כבד. אורות הזרקורים הוסטו ממנו. בן עזר בא אל הספרות העברית דווקא מן המעיין "הנכון": יליד הארץ, בן למשפחה ותיקה באם המושבות, פתח-תקוה. עוונו לא נבע רק מהעזתו להציב על בימת הספרות העברית דמויות לא נלעגות של עולים חדשים מן המזרח, דמויות שעלילת "המחצבה" נארגת סביבן. חטאו של הסופר נבע מהעזתו לשבור את הכלים המקובלים ולהקדים את זמנו בשנות דור. רק בהגיעו לזקנה טובה, ורק לאחר שחיבר בעצמו רומאן משלו והתנסה בחוויית היצירה, רק אז הביע אחד הכוהנים הבולטים והמובילים של הספרות העברית את חרטתו על התעמרותו בסופרים, כאשר תבע מהם בשוט צלפני, שלא לחרוג מגן הילדים הקפדני של "עגנון-קורצווייל". היום הוא מודה, כי יצירה ספרותית אמיתית צומחת מהאצבעות ומהבטן ולא מתוך כניעה לשיקולים אחרים. בן עזר לא המתין לווידוי המפתיע שבא באיחור של ארבעים שנה, והוא חיבר את "המחצבה" על פי דרכו העצמאית.

פתגם ערבי אומר, "קל דעת אחד זורק אבן לבאר ונחוצים מאה חכמים להוציאה משם". הנזק ששילמה הספרות העברית היה כבד ללא שיעור. רבים הלכו בתלם ועשו חיל כאשר הפקירו נתח עצום מהמציאות התוססת של שנות החמישים והשישים, ללא תיעוד ספרותי נאות. היו שעמדו בצליפות כמו אהרון אפלפלד, והוכיחו שעט מקורי חזק משוט רעשני של קרקס. והיו גם כאלה שכמעט קרסו תחת עול הפרנסה והמאבק הקשה בכוהני הספרות המקובלים של אז. אהוד בן עזר אכן היה סופר פרולטר בצעירותו, כהגדרתו. הוא פוטר ברגע הקריטי מעבודתו, ואפילו אביו קצרה ידו מלהושיט עזרה לבנו כדי שיסיים את לימודיו. "נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום, לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודי באוניברסיטה מעבודתי אזל" (עמ' 267). על רקע המצוקה הנפשית של הלוחם הבודד, המשווע לארוחה חמה ולדיור הולם, יצר בן עזר בראשית דרכו את "המחצבה", שמהדורתו החדשה ראתה אור לא מכבר.

את החומר לחיבור יצירתו שאב בן עזר ממקור שהיה זר לנשמות האנינות, שהכתיבו לספרות העברית במה ואיך לעסוק. הסופר הצעיר עבד למחייתו כמורה ביישוב של עולים מכורדיסטאן. הגל הענק מן המזרח שהציף את מדינת ישראל נחשב כחומר טריוויאלי שאינו כשר לספרות קאנונית. אוכלוסיה זו היתה טובה כרקע ליצירות גזעניות, למערכונים תפלים, לבדיחות מגוחכות. החצר האחורית של המציאות הישראלית היתה שטח טמא בעיני היוצרים שקיבלו עליהם את עול המצוות של הכוהנים. היתה חומה מוצקה של בורות והתנכרות שהפרידה בין שני העולמות. היישוב הוותיק עסק רק בעצמו.

בן עזר חצה את החומה והגיע אל המגרש האסור, שבכל תרבות אחרת מהווה בית-גידול פורה לספרות שורשית חיה ונושמת. "המחצבה" משקף את אותו עולם אפל, את יישוב העולים ששלטו בו אופוטרופסים חיצוניים אשר המליכו משרתים מטעם מושחתים וחסרי מצפון.

שתי דמויות מתמודדות זו מול זו לאורך העלילה של הרומאן: מצד אחד, משה דויד, פועל פשוט משכיל ורגיש, ומצד שני, הבוס המקומי של הכפר נסים לוי, הגס והרקוב. כמעט כל תושבי הכפר מתפרנסים מהמחצבה הסמוכה ליישובם. נסים לוי יורד לחייו של משה דויד, פוגע בהכנסתו ומרמה אותו ברישום שעות העבודה. מנהל העבודה הוותיק של המחצבה, רבינוביץ', עומד לפרוש והתחילה מערכת בחירות למשרת המנהל שהתפנתה. נסים לוי מצליח לסלק במהלכים נפתלים את המועמדים האחרים וזוכה במשרה. כמנהל הוא כופה את שלטונו הברוטלי על היישוב ומפטר את משה דויד מן העבודה.

תושבי הכפר לא סרים למרותו של הרודן המקומי. הם מתקוממים ופורקים את זעמם עליו. הוא נמלט מידיהם אל ביתו והתושבים פולשים פנימה ושורפים את מעונו.

חשיבותו של רומאן מעניין זה טמונה בעובדה שבפעם הראשונה מתוארת בספרות העברית התפרקות של זעם כלפי פנים ולא כלפי חוץ. בן עזר השכיל לתאר קיבוץ של אנשים המסוגלים לנהל מאבק יעיל למען היטהרות פנימית שרק היא עשויה להוביל להתחדשות ולהתבגרות מבורכת. לעומת דור שלם של יוצרים שהתבונן מבחוץ בעיניים עקומות, גילה בן עזר דרך "המחצבה" את החיוניות הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב עדות המזרח, חיוניות שהניבה פרי רק כעבור שנים.

אולי זהו הישגו של בן עזר כסופר וכאדם, המסוגל להבחין מבעד לערפיח הגזעני באורות האמיתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו