בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוד כמשל

כל השנאה, הפחד, הלאומנות והגזענות של הסכסוך היהודי-ערבי מתנקזים ללוד, עיר שסועה ומבוהלת, שערבייה חיים בצל הגירוש של 48' ויהודיה באימת ההתפשטות הערבית המואצת. הכל הגיע לרתיחה ערב הבחירות שהיו שם השבוע

תגובות

1 המוסלמי

אתה לא תאמין, אומר דיפסי רפעת, אתה לא תאמין, אבל עד 48' כמו פנינה לוד היתה, קטנה ויפה כמו פנינה. אנחנו גרנו ברובע הגנים המודרני של שכונת הרכבת, שאותה בנו האנגלים, אבל כאן מצפון למסגד, במקום שעכשיו השטח הגדול והעזוב הזה, ובמקום שעומדים עכשיו שיכוני הבטון האפורים והמכוערים של רמת אשכול, ומסביב לשטח האספלט של שוק רמלה-לוד, במקום הזה היתה עיר שלמה. עיר ערבית שלמה של מאות שנים, אולי אלף שנים. קטנה וצפופה היא היתה עם סמטאות מוצלות וקשתות אבן ובתי בד עתיקים שכמה מהם עדיין כאן, חרבים, ליד מתנ"ס שיקגו ברחוב עלייה ב' ובהמשך ליד מחנות קפריסין ובפינת רחוב אקסודוס.

הכל היה אז מוקף בכרמי זיתים, אומר דיפסי רפעת, בן 74. ואם היית יורד מכיוון בן שמן או מכיוון אל חדיתא היית רואה את הצללית של עיר ערבית קטנה שרק הצלבים של כנסיית סנט ג'ורג' עולים מתוכה והצריח הלבן של המסגד הגדול עולה מתוכה והצריח של המסגד הקטן.

לא, על פוליטיקה דיפסי רפעת לא ידבר. הזמן רגיש מדי, עדין מדי. במעמד שרכש לעצמו כמורה וכמנהל בית ספר וכאדם נקי כפיים הוא לא ייכנס עכשיו לתוך הלכלוך הזה, אבל את ההיסטוריה לא יסתיר ולא יטשטש. ואמנם כן, בימים שלפני הגירוש ריכזו בכנסייה את הנכבדים ואת היתר ריכזו באולמות המסגד הגדול. היה חם, חם מאוד, אמצע יולי. ולא היה לשתות, וסבלו מאוד. ובמסגד הקטן אירע אז המקרה הידוע, הוא אומר: מישהו זרק רימון מהצריח וחיילים ירו פנימה וירו בכל מי שהיה שם. שבעים נטבחו שם, אומרים. דיפסי רפעת עצמו לא יודע, לא ראה במו עיניו, אבל זה מה שאומרים. שבעים.

ואולי בגלל זה, הוא לא בטוח בכך, אולי בגלל זה במשך קרוב לחמישים שנה היה המסגד הקטן נעול. עד שב-1996 התירו סוף-סוף לפתוח אותו, וברוך השם מאז אנשים באים בכל יום ומתפללים, אבל רבים הרבה יותר מתפללים כאן, במסגד הגדול, שנבנה עוד במאה ה-12, מיד אחרי סלאח א-דין, ועליו גאוותה של לוד.

רפעת פותח את הדלתות לפני ומראה לי את הדר המסגד הגדול. מצביע על השיפוצים שעשו בשנתיים האחרונות, על העבודות שהיו חייבים לעשות בגלל ריבוי המתפללים. הוא הרי עדייו זוכר כיצד ב-1949, מיד אחרי הגירוש, רק שניים או שלושה זקנים היו באים לכאן לתפילה, ואילו עכשיו בימי שישי בצהריים באים שבע מאות, לפעמים שמונה מאות, לפעמים אלף. וגם הנשים באות עכשיו אל הביתן שהוכשר עבורן בחצר, וגם צעירים באים עכשיו כי האיסלאם חזר ללבבות, ואין די מקום להכיל את כולם, רבים מתפללים ברחבת הכניסה. ומכיוון שכך בונים כעת מרכז איסלאמי בחצר, ואין כל בעיה לגייס את הכספים הדרושים לכך, אין כל בעיה לגייס מתושבי לוד הערבים את הכספים הדרושים כדי לפרוש את מרבדי הטורקיז המפוארים האלה, וכדי לקלף את הטיח מהאבנים העתיקות האלה וכדי לתלות את נברשות נטיפי הזכוכית הללו, שתחתן בכל יום שישי המון המאמינים של לוד כורעים על ברכיהם לאורך הקווים המסומנים, כורעים על ברכיהם פניהם אל הכעבה, אל מכה.

2 הנוצרי

גם בן שיחי הנוצרי זוכר את לוד פסטורלית. כרמי הזיתים, בתי הבד. והצירוף שהיה אז בין ההיסטוריה של המסגד הגדול וכנסיית סנט ג'ורג' והעיר העתיקה לבין המודרניות של תחנת הרכבת ושכונת עובדי הרכבת. הצירוף של כפר בתי אבן שליו עם צומת הדרכים המרכזי של הארץ. הלא זה ייחודה וזה אסונה של לוד: היא מרכז הארץ. המרכז המדויק של הארץ.

את הגירוש הוא זוכר במעומעם - הוא היה אז נער ועל משפחתו חסו מכיוון שהיו עובדי הרכבת ויהודים רבים הכירו אותם. אבל הוא זוכר היטב את עיר הרפאים של מיד אחרי הגירוש: הדלתות הקרועות, הבתים הפרוצים, התחושה המחרידה של עיר שהתרוקנה מיושביה. רק כאלף תושבים ערבים נותרו מבין 30 אלף ואותם ריכזו אז מצפון למסגד הקטן, מאחורי גדר ותחת משמר. קראו לזה גטו.

אחר כך הגיעו האנשים החדשים, היהודים. כמה מוזר זה היה בעיניו: אחד בא מרומניה, אחד מתוניסיה, אחד מטריפולי. וכשהיה ערבי בסביבה כולם היו יחד נגדו, אבל כשהערבי לא היה, אחד אכל את השני. וההמולה שהביאו איתם. הרעש. באים והולכים כל הזמן. היום הם פה ומחר הם כבר לא פה. כאילו לוד בשבילם רק תחנת מעבר.

קשה היה להיות פתאום מיעוט בעירך. להיות זר בעיר שלך. כשאף אחד לא מכיר אותך ולא את משפחתך. כמו שאומרים אצלכם, קם מלך חדש שלא ידע את יוסף. אבל קשה עוד יותר היה ההרס. פינוי-בינוי, קראו לזה. כל בית שפונה ממשפחה יהודית ששוכנה בו אחרי המלחמה, נהרס אחרי שהועברה לשיכון. ומתחילת שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-60, השמידו את כל העיר העתיקה של לוד. כל היופי שלוד היתה. וכדי לבנות את השיכונים החדשים גם עקרו את כרמי הזיתים. וכל מה שהיית רגיל לו בלוד, כל השקט שהמשפחה שלך חייתה בו במשך דורות בלוד, הלך ונעלם לנגד עיניך. שום דבר חדש ויפה לא נבנה. עיר אחת נעלמה ועיר אחרת לא באה במקומה.

אבל לאט לאט למדנו לחיות עם היהודים. היתה איזושהי התייצבות. ובשנות ה-70 וה-80 השכנות היתה מצוינת. זה מבקר את זה וזה את זה, וכולם כמו משפחה אחת. בשנים של מקסים לוי (1996-1983) גם התחיל איזשהו פיתוח. נפתחו בתי ספר טובים, התפתח אזור תעשייה, הוקמה תזמורת. וארבעה בתי קולנוע, קניון, הפועל לוד בליגה הלאומית. אמנם לוד לא חזרה אף פעם להיות מה שהיתה, אף פעם לא חזרה להיות מקום שממש גאים בו, אבל בכל זאת הרגישו התקדמות. בכל זאת הרגישו שכאן מרכז הארץ.

בתחילת שנות ה-90 היהודים התחילו לעזוב. אם הוא יכול, יהודי בוחר לגור במקום שאין בו ערבים. בשנות ה-90 הוקמו מקומות כאלה: מודיעין, שהם, מכבים-רעות. דווקא אחרי שנדמה היה שהתחיל להתייצב, התחילה נהירה גדולה של האוכלוסייה היהודית החזקה אל מחוץ ללוד. מקסים לוי עזב, ולא היה מי שיבוא במקומו. לא נוצרה הנהגה מקומית חדשה. ואז התחילה אנרכיה: בנייה בלתי-חוקית, סמים, פשע.

גם בתי הקולנוע נסגרו, הפועל לוד ירדה ליגה. והתחילה הגירה ערבית חדשה אל תוך העיר. בהתחלה בדווים מהנגב, אחר כך משת"פים מהשטחים, אחר כך אחרים, שאף אחד לא יודע מהיכן באו. לכן עכשיו המתח בין יהודים לערבים גובר, כי היהודים פוחדים שעוד מעט הם יהיו מיעוט, ועולים מתוכם קולות גזעניים שכמוהם לא נשמעו אף פעם בלוד. גם אצל המוסלמים יש בבת אחת איסלאמיזציה חזקה מאוד. חזקה מאוד. בחורות שהיו הולכות בטריקו וג'ינס פתאום הן בכיסוי ראש. וביום שישי המסגדים מלאים, הדרשות יותר ויותר קיצוניות. ואנחנו הנוצרים, הלודאים האמיתיים, מוצאים את עצמנו פתאום כמו אי קטן בתוך ים של מהגרים יהודים ומהגרים מוסלמים. ובתוך כל זה המערכות קורסות. אין שלטון ואין חוק. וברור לגמרי שאם זה יימשך כך עוד חמש שנים, לוד תהרס לגמרי, היא לא תהיה עיר. גם עכשיו נדמה לפעמים שלוד לא עיר. שבעצם כבר אין כאן עיר.

3 המספרים

כמה נתונים: על פי עיריית לוד מתגוררים בעיר 72.5 אלף תושבים, רבע מהם ערבים, כ-23% מהם עולים מחבר המדינות. עד השנים האחרונות, התרכזו ערביי לוד בשכונת הרכבת, שכונת נווה שלום, שכונת פרדס שניר ושכונת ס"ח, שבמערב העיר, ובשכונת נווה ירק שבצפון העיר. היהודים התרכזו בשכונות השיכון ובשכונות בנה ביתך, שמדרום וממזרח לעיר העתיקה, כשהעולים מרוכזים ברובם בשכונה החדשה גני אביב ובשכונת נווה נוף. בשנים האחרונות חלו שינויים: שכונת רמת אשכול, שבמרכז לוד, הפכה משכונה יהודית לשכונה ערבית למחצה; במקביל עברו משפחות ערביות לנאות אלון, נווה נוף ולשכונות יהודיות אחרות. העיר העתיקה והמרכז הישן היו לאזור ערבי בעיקרו.

בסוף שנות ה-80 היו הערבים כ-12%-10% מאוכלוסיית העיר לוד, מעט פחות משיעורם בכלל האוכלוסייה בישראל באותה עת. בסוף שנות ה-90 עלה שיעור הערבים בלוד לכ-20%. בשנתיים האחרונות הוא עלה ל-27%. יושב ראש הוועדה הקרואה, אריה ביבי, טוען שבעיר לוד מתממשת זכות השיבה הלכה למעשה. מזכיר העיר, ז'אק שטרית, מדבר על מאות ואולי אלפי פלשתינאים מהשטחים המתיישבים כעת בלוד בדרכים שונות.

מאז 1990 עלה מספר התלמידים הערבים במערכת החינוך בתלילות, בשעה ששני בתי ספר ממלכתיים-יהודיים נסגרו בהעדר תלמידים. ב-1990 היה בלוד מסגד פעיל אחד, היום יש בה חמישה מסגדים פעילים. בלוד אין אף מתנ"ס ערבי, ואף מוסד תרבות ערבי אחר הממומן בידי המדינה. ברוב השכונות הערביות קיימת הזנחה משוועת בתחום התשתיות והתעבורה - אין מדרכות ולעתים אף לא כבישים. מאידך התפתחה בשכונות הללו תופעה רחבת ממדים של בנייה בלתי חוקית, המתפשטת לאחרונה גם לעבר השכונות היהודיות והמעורבות. על פי הערכת העירייה יש היום בלוד יותר מאלף מבנים בלתי חוקיים, רובם במגזר הערבי. חלק מהמבנים הללו דלים וארעיים, אחרים בתי מידות מפוארים. בשכונת פרדס שניר נחנך ב-1998 מסגד ענק, א-סבחה, שנבנה ללא היתר.

בשנת 1996 עזב מקסים לוי את ראשות העיר לטובת כהונה בכנסת. ראשי העיר שבאו בעקבותיו, בני רגב ופנחס עידן, כשלו בתפקידם, ועיריית לוד נקלעה לגירעון של 110 מיליון שקל ששיתק את תפקודה. במאי 2000 מונתה ועדה קרואה בראשות אריה ביבי המסיימת את כהונתה בסוף החודש. גבי אסרף (המזוהה עם "עם אחד") ומקסים לוי (המייצג שוב את הליכוד) היו שני המועמדים המובילים לראשות העיר בבחירות שנערכו ביום שלישי השבוע ושבהן התמודדו 18 רשימות שונות על ייצוג במועצת העיר.

4 המועמד

עארף מוחארב הוא מהנדס בן 42, אב לשלושה, תושב פרדס שניר. במערכת הבחירות הנוכחית, הוא עומד בראש רשימת אל-וואחדה, המזוהה עם עזמי בשארה, אך נתמכת גם בידי חד"ש ובידי חלק מהתנועה האיסלאמית. מוחארב הוא אדם ממוצע קומה, מקריח ונעים-שיחה. אני פוגש אותו במטה הבחירות שלו ברחוב הרצוג, לא רחוק מהמסגד הקטן. בשני שליש הדרך מהמסגד הגדול (שבו ריכזו אותם בטרם גורשו) למסגד הקטן (שבו נטבחו).

1948 אף פעם לא נגמרה בלוד, אומר מוחארב. תסתכל על הבתים ההרוסים מסביב, תראה ש-1948 כל הזמן פה. כל בית אבן ערבי עדיין מפחיד אותם. כל סימן של הזהות הערבית של לוד מפחיד אותם. לכן הם לא מפסיקים להרוס. וכשאתה מסתובב במרכז העיר נדמה לך שגם היום הלחימה נמשכת. שבלוד המלחמה לא נגמרה.

הרבה מרירות יש אצלי על האנשים שעושים את זה, אומר מוחארב בקול מתון ומדוד. אבל יותר משיש בי מרירות יש בי בוז. אני לא חושב שהציונות היתה רשע מוחלט. היא לא היתה רק רשע. אבל פה בלוד הציונות היא רשע לשמו. זה לא מובן, לא מוסבר, אין בזה היגיון. זה איזה דחף עמוק להרוס כל מה שהיה. להרוס כל זיכרון. אני חושב שאנשים שעושים זאת מונעים על ידי איזה דחף משיחי-ציוני. ואני חושב שהם מביאים לכאן את הגועל נפש של הציונות. הם מרכזים בלוד את כל הגועל נפש של הציונות.

גם המדיניות של טרנספר נמשכת כאן, מתלהט מוחארב. המדיניות של השלטון המרכזי והמקומי היא לגרש את האוכלוסייה הערבית מכאן. אולי האלימות של הטרנספר הזה לא דרמטית כמו האלימות של יולי 1948, אבל גם זו אלימות. המטרות הן אותן מטרות, לא לגיטימיות ולא אנושיות. כשאתה בודק את מדיניות התכנון והבנייה המוניציפלית אתה רואה שכולה לטובת היהודים ונגד הערבים. ואתה רואה ששכונות ערביות כמו שכונת הרכבת ושכונת ס"ח הן שכונות מיועדות לפינוי. כך הן מופיעות במפת העירייה. לא רוצים אותנו כאן. מאיימים על הקיום של האוכלוסייה הערבית של לוד בדיוק כמו אז.

כשאני מסתכל לאחור על מה שקרה, אומר מוחארב כשהוא מחליק בידו את עניבת המשי שלו, אני רואה שהמחשבה היתה להרע את תנאי החיים בשכונות הערביות ולדרדר אותן כדי שהערבים יתייאשו וילכו. אבל מה שקרה הוא בדיוק להיפך. כי לאוכלוסייה הערבית אין לאן ללכת, ליהודים יש. והאוכלוסייה הערבית מכה על חטא על זה שלא נלחמה ב-1948, והיא לא מוכנה ללכת שוב כצאן לטבח. לכן בסופו של דבר ככל שההרס גבר והתשתיות נהרסו לא הערבים ברחו אלא היהודים. בשנים האחרונות האוכלוסייה הערבית גדלה מאוד, ומתחיל להיווצר כאן מחדש מרחב תרבותי ערבי. אולי באמת בעוד כמה שנים נהיה רוב. יכול להיות. אני לא מצטער על זה ולא מתבייש בזה ולא מסתיר את זה, אני רוצה שיהיה רוב ערבי בלוד.

אומר לך את האמת: אף פעם לא הרגשתי בן מיעוט. ברמה הפוליטית המקומית אולי הייתי מיעוט, אבל תמיד הסתכלתי מסביב וראיתי שהאזור הוא ערבי מוסלמי. וגם כשכאן היה קשה מאוד, בטלוויזיה תמיד היו עשרות תחנות ערביות, וברדיו היו מאות תחנות ערביות, ואני הרגשתי ביטחון. תמיד ידעתי שאני לא פליט כאן, אני בעל הבית. זאת לא רק תחושה, זה המצב האמיתי. לוד היא שלי. הבית הזה הוא שלי. יש כל מיני אורחים, אהלן וסהלן. אבל לא להתבלבל יותר מדי, לוד היא שלי.

עכשיו קורה משהו חדש, מסכים מוחארב, יש שינוי דמוגרפי. לוד כעיר ערבית היא דבר שכבר רואים אותו. אבל אני מצפה מהיהודים שכמו שאני קיבלתי את זה שהם היו כאן רוב, ולא אמרתי אז שצריך לגרש אותם, כך עכשיו שהם יקבלו את זה שאולי יהיה כאן רוב ערבי. מי שמנסה למנוע את זה הוא בעיני גזען. אני לא מוכן לדו-שיח איתו. אבל אני אומר שיהודים לא צריכים לחשוש שאם לוד תהיה ערבית יקרה כאן משהו קטסטרופלי. כי בכל השנים ובכל עולם היהודים תמיד היו מיעוט. ודווקא בארצות ערביות ומוסלמיות הם שיגשגו כמיעוט. לכן אם נגיע בעוד כמה שנים לרוב ערבי בלוד, אני מבטיח שננהג במיעוט היהודי הרבה יותר טוב משהרוב היהודי נהג בנו. אנחנו ניתן ליהודים דוגמה איך נוהגים במיעוט.

5 היהודים

כאשר רחוב הרצל במרכז העיר ננטש ונהפך מרחוב מסחרי הומה לרחוב של עזובה אורבנית, סגר הבנק הבינלאומי את שעריו והעביר את מבנה הסניף שלו לידי "יד ביד". "יד ביד" היא עמותה שהקים איש חב"ד, יענקל'ה גלויברמן, 49, מספר שלוש ברשימת ש"ס. אנרגטי, מפולפל ופעלתן גלויברמן מאפשר ל-3,000 לודאים מעוטי יכולת (בהם 200 ערבים) לרכוש באפס כסף מוצרי יסוד במרכול הצדקה שלו, הממלא משהו מהחלל שהשאירו אחריהן המערכות הקורסות של הציונות ומדינת ישראל והסוציאל-דמוקרטיה ועיריית לוד.

אם צריך להשיג לנזקק מקרר מהיום להיום, יענקל'ה גלויברמן משיג. אם צריך לארגן שמיכת פוך לילד חולה, יענקל'ה גלויברמן מארגן. ואם צריך להחזיר לחיק ישראל בחורה שהתפתתה ללכת עם ערבים, ינקלה גלויברמן מחזיר. זה לא מזיק לחב"ד וזה לא מזיק לש"ס וליענקל'ה גלויברמן זה ודאי לא מזיק. שהרי במרכז לוד מדינת ישראל לא קיימת, אומר גלויברמן. ממרכז לוד מדינת ישראל נסוגה. אין חוק ואין סדר כאן. אין רווחה ואין פרנסה. אחרי שש בערב אנשים פוחדים ללכת ברחוב.

היום לוד היא בעיה לאומית ממדרגה ראשונה, רועם גלויברמן מתוך זקן עבות מוכתם בניקוטין. אנשים פה מתלוצצים שבהסכם אוסלו ישראל החזירה את לוד ורק שכחה להודיע לתושבים. אבל זה לא מצחיק, זה בכלל לא מצחיק. כי אם לא דואגים לערבים בשכונת שלהם, זה רק טבעי שהם באים לשכונות שלנו. אסור להכליל, יש ערבים טובים, אבל עכשיו בלוד יש הרבה אלימות של ערבים נגד יהודים. לא פעם ולא פעמיים משפילים יהודים באמצע הרחוב. מיידים אבנים על ההולכים לבית כנסת, משליכים מגבעות של חרדים, מציקים לבחורות. היום לוד היהודית חיה ממש בפחד. במצוקה ובפחד.

קח את זיוה דרעי, לדוגמה. הקשב לה. וזיוה דרעי אכן נכנסת למשרד שפינת המרכול בשביס שחור סרוג, ומתיישבת אל השולחן ומספרת את סיפורה. בת 40, אם לשמונה, בעלת תשובה. כשעזבה את התנחלות הר ברכה עם בעלה ומשפחתה עברה לגור בדירת עמידר ברחוב הרב קוק. אז, לפני שמונה שנים, רוב הדיירים היו יהודים, היא אומרת. אבל לאט לאט נכנסו ערבים, וכשנכנסו הערבים כל יהודי שהיה יכול לעזוב עזב. היום מ-32 דירות בבלוק רק בשמונה נשארו יהודים, רובם מבוגרים.

יום יום יש בעיות. רבים על השימוש במעלית, על השימוש בחצר, על בניית גגון לכביסה. לפני כמה שנים כשעשתה ברית לבנה, עובדיה יוסף, נורה כדור אל תוך המטבח. לפני שנה, כשמרן עובדיה אמר דברים על הערבים, הכו את עובדיה יוסף שלה כנקמה, וצריך היה לקחת אותו לבית חולים לתפרים. ובכל שנה משחיתים את הסוכה שהיא מקימה בגינה אבל השנה שרפו אותה כליל. כך שעכשיו היא לא מרשה לילדים לרדת יותר. עכשיו היא נעולה עם שמונת ילדיה ובעלה החולה בדירה בבלוק.

להיות יהודי בלוד, אומרת זיוה דרעי, זו מדרגה תחתונה שבתחתונה. תהיה ערבי, יהיה לך הכל. תהיה גאה. תוכל לעשות מה שאתה רוצה, לבנות בית איפה שאתה רוצה. משטרה לא תיגע בכך, העירייה לא תאמר מילה. כי הכוח של הערבים בלוד הוא בקבוצתיות שלהם. הם ביחד. אבל היהודים בלוד, כל אחד לבד. המשטרה לא עוזרת, העירייה לא מקשיבה, אין אף אחד. לערבים יש גב, ליהודים אין אף אחד. וגם בבלוק, גם ברחוב, גם במכולת ההרגשה היא שהם חזקים עלינו. הם משפילים אותנו. בכל פעם צועקים לה, יאללה, שאללה כבר יקח אתכם מפה. אני לא אומרת שכל הערבים אותו דבר, היא אומרת. לא כל האצבעות אותו דבר. לא אצלנו ולא אצלם. אבל הם עכשיו המנצחים ואנחנו המוכים. עכשיו בלוד הערבים הם בעלי הבית.

6 הלאומנות

שתי אסיפות הבחירות מתנהלות כמעט בו-זמנית. כאשר באולמי אידמי מאחורי המסגד הקטן מתכנסים כמה מאות כדי לקבל את פניו של חבר הכנסת בשארה, סובבת בקצה הדרומי של העיר ניידת הרנו הקטנה של תנועת חירות וקוראת לתושבים לבוא ולשמוע את אלי סער, "האיש שיעשה סדר בלוד", "האיש האומר בקול רם את מה שכולם חושבים בשקט בשקט". ובזמן שבאולמי אידמי מגישים ספלי קפה לקהל הגדול של בשארה ומוחארב והלאומיות הערבית, מתקבץ קומץ חובשי כיפות ובני עשרה בגינה הציבורית של שכונת נאות יצחק כדי להקשיב בלאות לחבר הכנסת קליינר ולמועמד סער ולזן המסוים שלהם של לאומיות יהודית. לסנטימנט לה פן הזה שעולה פתאום מתוך העיר לוד. לא מפסידים את לוד לערבים, קוראת הכרזה שעל הבימה המאולתרת. כוח ליהודים בלוד, קוראת כרזה אחרת. חירות לחיזוק הרוב היהודי.

פותח האסיפה הקטנה מבהיר מיד שאין כאן גזענות. יש ערבים טובים, הוא אומר, אפשר לחפש בפינצטה ולמצוא. והמועמד סער - חמור סבר בחליפה כהה וכיפת ענק סרוגה לבנה-שחורה - מזהיר שכבר בקדנציה הבאה עלול להיות ללוד ראש עיר ערבי. ולערבים יש נשק, ירחם השם. סליקים שלמים יש להם.

בעבר אף אחד לא חשב שכל אחד בשכונתו זו גזענות, אומר סער. זו לא אמירה גזענית, זו ראיה מפוכחת. וחייבים לעצור את יבוא הערבים ללוד. מוכרחים לעודד הגירת ערבים לארצות ערב. וכמו שז'בוטינסקי אמר, שקט הוא רפש. ועכשיו צריך לקרוא לילד בשמו. אי אפשר להמשיך לטייח. כי העיר הזאת היא שלנו, המדינה שלנו. והערבים רוצים להכניס אותנו למקלט, אבל אנחנו נכניס אותם למקלט. לא ניתן ללוד להפוך לאום אל-פחם.

אבל בינתיים, באותה שעה ממש, באולמי אידמי מקרינים על מסך את דגל פלשתין. ובחשכה העוטפת את האולם מלווה מקהלת גברים את תמונות המאבק בשירה קצבית, לוחמנית. ולצלילי המארש הלאומני המשכר דגלי פלשתין מתנופפים ברחובות לוד שבסרט. דגלי פלשתין נישאים על חורבות בית בלוד. בית שנגד הריסתו ניהל בשארה מאבק ב-1999. וחבר הכנסת בשארה שוכב פצוע בבית חולים, מרטיר המאבק החדש על לוד. גיבור בלתי מעורער של הלאומנות החדשה המתופפת בתופים בחשכה באולמי אידמי שאל מול מסגד הטבח של לוד.

7 העולה

למחרת בבוקר מקבל אותי ד"ר ליאוניד ויינשטיין, ראש רשימת עתיד. למהנדס האלקטרוניקה ויינשטיין חליפה אפורה בגזרה מעט מיושנת ועברית כובשת לב. חיוכו נבון, לעתים סרקסטי. הוא משתדל מאוד לדייק. לא להיתפס בדבר שאינו מדויק לגמרי.

לוד היא מיקרוקוסמוס, אומר ויינשטיין. כל הבעיות שישנן עכשיו בישראל מרוכזות בלוד. גם הבעיה הסוציאלית, גם הבעיה של חוק, גם הבעיה של דו-לאומיות. אבל מה שבמיוחד קשה הוא הניסיון להשפיל אותנו. יש פה אידיאולוגיה של לתת לעולים תחושה שהם טעו בהגעה ארצה. שהם זמניים כאן. ומוטב להם לברוח מלוד כמה שיותר מהר, מוטב להם לברוח בכלל מהארץ. לא רק זכות שיבה ללוד הפלשתינאים רוצים, גם זכות עזיבה ליהודים הם רוצים.

הוא נולד ברחוב ארבט במוסקווה. עבד כמהנדס בכיר במפעל מטוסים סובייטי. אחרי שבע שנים של סירוב עלייה וארבע שנים במרכז קליטה במבשרת ציון בחר ב-1991 בלוד. אמרו לנו לוד פח זבל של תל אביב, אומרת אשתו הלנה-אילנה. אמרו לנו לא להיכנס לפח זבל, אבל ליאוניד אמר לפי מיקום לוד זה עיר של עתיד. לפי מיקום בדיוק באמצע הארץ לוד מוכרח להיות העתיד. אז הקימו יחד את עמותת האקדמאים העולים, והקימו את שכונת הקוטג'ים בלוד ובנו בית ברחוב קהילת ניו יורק. אבל כמה ימים אחרי שנכנסו לבית החדש הושלכה אבן לחצר ופגעה בפניו של בנם בן העשר. זמן קצר אחר כך זרקו ערבים חומצה על ילדים אחרים בגן המשחקים בשכונה. אז לא היתה ברירה וליאוניד אירגן מאה גברים עולים מהעמותה והם צעדו לאט לאט דרך שכונות הערבים הסמוכות עם אתים ביד. ולמחרת נהיה שקט. כמעט חמש שנים נשמר השקט.

אבל בשנים האחרונות הרבה יותר גרוע, אומרים ליאוניד והלנה. בכמה בתים ברחוב יקינטון וברחוב ארז כבר יש סימנים של כדורים בקירות. ובלילות שומעים יריות בשכונות הערביות, בינתיים יריות באוויר. וכשבשנה שעברה עברו ארבע משפחות ערביות להתגורר ברחוב הסמוך, מיד כולם תלו שלטי למכירה בחצרות, עד שהבינו שכבר מאוחר מדי, אי אפשר למכור. ועכשיו קוטג' שהיה שווה 250 אלף דולר, אי אפשר למכור אפילו ב-140. אז מרגישים במלכודת. לא יכולים לצאת, אבל גם לא יכולים להישאר. לכן ליאוניד החליט ללכת לפוליטיקה. לכן ליאוניד מנסה עכשיו לעזור להציל את לוד, אומרת הלנה.

ליאוניד לוקח אותי החוצה להראות לי את הבנייה הבלתי חוקית בשטח הפתוח שמעבר לרחוב. ולוקח אותי דרך רחובות השכונה אל האזור שבו הוקמה לא מזמן מן היאחזות של פחונים ויריעות פלסטיק וכבשים וסוסים. ואומר פה בארץ הכל קונטרסט. כאן מאה 21, כאן פתאום ימי ביניים. לפני שנה חתכו כאן לילה אחד לשלושים מכוניות את הצמיגים. ובפעם אחרת ניפצו שמשות של מכוניות. פשטו מכנסיים לפני נשים מבוגרות.

אבל הכי קשה זה בגבול בין גני אביב לפרדס שניר, אומר ויינשטיין. שם שכונה רוסית מוקפת בשכונות ערביות, כמו גטו. ונערים ערבים נכנסים למיני-מרקט ולוקחים מה שרוצים. ובלילה נוסעים בכוונה, בפרובוקציה, במכוניות עם מוסיקה ערבית בקול רם מאוד. ונותנים לבחורות סמים בזול ומרגילים אותן לסמים ואז הן חלשות ואז הן נכנסות איתם ביחסי מין. וההורים מתביישים, לא יודעים מה לעשות. לא יודעים למי לפנות. כבר היה בקבוק תבערה על אחת הדירות. על אוטובוס שנסע לשכונה זרקו בלוק.

כנראה פה נוסחה יותר פרימיטיווית ממה שהיינו רגילים באירופה, אומר ויינשטיין. כנראה פה אין פשרה: או אנחנו או הם. פה בלוד המאבק הוא לא רק אם העיר תישאר יהודית או לא, המאבק הוא על הארץ שלנו. כי פה שדה התעופה, שלושה קילומטר. ואם יום אחד יעוף טיל לג'מבו פה יהיה 11 בספטמבר של ישראל. וכבר היום יש בפרדס שניר טילים. אפילו טיל סטרלה יש בפרדס שניר, אומר ויינשטיין. אבל גם מההיסטוריה לומדים כמה לוד מקום אסטרטגי. הלנה ואני שנינו לומדים היסטוריה של הארץ. הלנה גם כותבת ספר על ההיסטוריה של לוד. ואלפי שנים זה תמיד היה כך: מי ששולט בלוד שולט בארץ ישראל. מי שיש לו קונטרול בלוד יש לו קונטרול בכל הארץ. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו