בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע לשום מקום

"רציתי לעשות סרט מנקודת המבט של אנשים שמגיעים לארץ זרה, וככל שהמציאות בה מסובכת יותר ממה שחשבו - כך הם נשאבים לתוכה יותר", אומר עמוס גיתאי על סרטו החדש "קדמה", המתאר מסלול מייאש של מעפילים ניצולי שואה שעם בואם נשלחים לקרבות

תגובות

"לנו אין היסטוריה! מאז שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה". את המלים האלה שם עמוס גיתאי בפי יאנוש, אחד מגיבורי סרטו החדש, "קדמה", בסצינה האחרונה של הסרט. יאנוש הוא ניצול שואה, שהגיע לישראל בספינת מעפילים ונשאב לתוך המלחמה שהתחוללה כאן. המונולוג שלו לקוח מתוך "הדרשה" שכתב חיים הזז ב-1946; אומר אותו השחקן אנדריי קשקר, בשילוב מרשים של איפוק ולהט, ב"שוט" רציף שאורכו יותר מ-11 דקות.

הסצינה הזאת, כמו סצינות סיום קודמות בסרטיו של גיתאי, מסכמת מבחינה תמטית וצורנית את כל מה שקדם לה בסרט. יאנוש הוא אדם אחד מתוך קבוצה של ניצולי שואה, שעלילת "קדמה", שעולה השבוע על האקרנים בישראל, עוקבת אחריהם. חברי הקבוצה נוחתים בארץ ומיד נשלחים לקרבות שהתרחשו בדרך לירושלים ב-1948, זמן קצר לפני ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.

נוסף למונולוג מתוך "הדרשה", שתולים בעלילה טקסטים של יוצרים נוספים, כמו ביאליק ותאופיק זיאד. "רציתי לעשות סרט שעשוי מנקודת המבט של אנשים שמגיעים לארץ שהם אינם מכירים", אומר גיתאי. "אולי יש להם תפישה מוטעית של המקום, אולי הם עושים לו אידיאליזציה, אולי הם פשוט רואים בו מקום שבו יוכלו לנוח, ובהדרגה הם תופשים את המורכבות של המציאות. רציתי לתאר מנקודת המבט שלהם את תהליך הגילוי המשולב שהם עוברים - גם של הנוף הפיסי, שזר להם לחלוטין, וגם של הנוף האנושי. תחילה הם רואים את החוף המתקרב, אחר כך הם מגלים את הצברים, אחר כך את הבריטים שאורבים להם על החוף, אחר כך את הנוף בדרך לירושלים, אחר כך את הפלשתינאים. וככל שהם מגלים שהמציאות המקומית שונה ומסובכת יותר ממה שידעו או חשבו - כך הם נשאבים לתוכה יותר.

"הדבר הנוסף שעניין אותי הוא לתאר את תהליך היצירה של דמות הלוחם. עסקתי כבר בדמותו של הלוחם ב'כיפור', וב'קדמה' רציתי לתאר את אחת מנקודות הלידה של הדמות הזאת, שאירעה ב-1948, כאשר התהווה הפרויקט הלאומי שראה בצבא - ואולי אף במלחמה עצמה - את כור ההיתוך שבו תעוצב דמותו של הישראלי. רציתי לעשות זאת דרך סיפורם של הפליטים הרבים שבאו לישראל ונהפכו לחיילים עוד לפני שהגיעו למקום הזה באופן ממשי. רבים מהם נהרגו כמעט מיד, אחרים נעלמו. את הבית ששאפו למצוא כאן הם לא מצאו".

מעגלים סגורים

ואמנם, התחושה החזקה ביותר שעולה מתוך "קדמה" היא תחושה של חידלון, שמלווה את תיאור המסע לשום מקום של הדמויות בסרט. לכל אורך הסרט הן מבקשות להגיע לאיזשהו מקום ואינן מגיעות. "קדמה" הוא סרט מסע שמשדר תחושה של סטאטיות, כאילו הוא מתקדם במעגלים סגורים במקום שהוא נוכח מאוד - ועם זאת ערטילאי לחלוטין. מבחינות מסוימות, זהו סרטו המופשט ביותר של גיתאי, שמספר סיפור שהוא בו-בזמן גם ספציפי וגם מייצג, ומאכלס אותן בדמויות שהן בו-בזמן גם פרטיות וגם מייצגות.

"אני נמשך לקולנוע שיש בו מידה של הפשטה גם באופן שבו הוא מתאר את המציאות, וגם בדרך שבה הוא מעצב את הדמויות", אומר גיתאי. "לדמויות ב'קדמה' יש כמובן ממד פסיכולוגי ריאליסטי, אבל הן קודם כל דמויות שפועלות בתוך זרמים ותהליכים היסטוריים גדולים מהן. אני חושב שזו הדרך הנכונה להתייחס לדמויות שפועלות במקום הזה, שבו הביוגרפיה הפרטית נבלעת תמיד בתוך ההיסטוריה, ואף נקטעת על ידה. הדמויות ב"קדמה" ספציפיות מאוד. כמה מהטקסטים שהם אומרים מתבססים על מכתבים ויומנים מזמן השואה ומלחמת השחרור. חלק מהשחקנים, שהם מהגרים בעצמם, הביאו אל הדמויות שהם מגלמים פרטים מהביוגרפיה שלהם. ועם זאת, הדמויות מייצגות את עצם מושג ההגירה ואת תחושת הזרות והתלישות שכרוכה בה.

"אני חושב שהדמויות ב'קדמה' מעוררות את הרושם שהן מייצגות יותר מהדמויות שהופיעו בכמה מסרטי הקודמים, למשל 'קדוש' או 'כיפור', מכיוון שהן פועלות בימי מלחמת השחרור, תקופה שקיבלה עם הזמן ממד מיתי, בין שנצמדים לגרסה הממלכתית בנוגע למה שאירע ב-1948, ובין שמקבלים את הגרסה המכונה פוסט-ציונית, שהיא מיתית לא פחות. מבחינתי, ההיבט המעניין ביותר בעשייה של 'קדמה' היה כיצד להפוך את הסיפור הפרטי ואת האפיזודה הקטנה למייצגים את הרגע ההיסטורי כולו. זה הפך את 'קדמה' לסרט שהעשייה שלו היתה מרתקת - אבל אולי גם קשה יותר מכל סרט שביימתי עד כה".

הקולנוע ההוליוודי מאמין שאפשר לתאר את ההיסטוריה רק דרך סיפורו של אדם שניצב במרכזה. ב"קדמה" אין אפילו גיבור מרכזי אחד שאפשר להזדהות אתו, אלא אוסף של דמויות. "ההזדהות חשובה לי פחות מהרגש", אומר גיתאי. "לפעמים, כאשר אני צופה בסצינות רגשניות, בעיקר כשיש בהן משהו היסטרי, אני ננעל מבחינה רגשית. לעומת זאת, דווקא רגעים מינוריים לכאורה מעוררים אצלי רגש, וזו הדרך שניסיתי ללכת בה ב'קדמה'".

קורבן שיוצר קורבן

בדרכם לקרב פוגשים הפליטים מהשואה לראשונה את הפלשתינאים תושבי הארץ. גם אלה נמצאים בתהליך של עקירה ממולדתם. סרטים ישראליים רבים ניסו ליצור השוואה, אפילו סימטריה, בין "הטרגדיה שלנו" ל"טרגדיה שלהם", השוואה שהיא תמיד בעייתית.

"אני חושב שהצל של אירועי 1948 ארוך מאוד, וההשלכות של אותה תקופה עדיין מורגשות בשנת 2002", אומר גיתאי. "אם חשבנו לפעמים ש-1967 או 1973 הם התאריכים הקובעים בהיסטוריה של הסכסוך, הרי אם מסתכלים אחורה מבחינה פוליטית, מבינים שהתאריך הקובע היה 1948. אז הוקמה מדינת ישראל ונקבעו הגבולות שלה, שהשאלה ביחס אליהם נמצאת עדיין בלב הסכסוך, ואז נוצרה בעיית הפליטים. בגלל מה שקורה היום, מעניין להסתכל אחורה ל-1948. תחושת הייאוש, הזעם, חוסר הצדק, ההרגשה שהיינו ונשארנו קורבנות, ושההיסטוריה ממשיכה לטלטל אותנו בלי להעניק לנו תחושה של יציבות - כל זה קיים כבר ב-1948. זו הסיבה שהטקסט של חיים הזז, שנכתב שנתיים לפני הקמת המדינה, עדיין רב עוצמה כל כך ורלוונטי.

"אני חושב שאי אפשר ליצור את ההשוואה שאתה מדבר עליה, וגם אין צורך לעשות אותה. "ב'קדמה' עניין אותי לתאר מהממד האישי את הטרגדיה של אנשים שבאו לכאן מהשואה ונקלעו למצב חדש, וגם להראות איך הקורבן - מעצם היותו כלוא במצב שלתוכו נקלע - מייצר קורבנות נוספים. הסיטואציה הזאת עדיין מהותית לעצם הקיום שלנו כאן כישראלים. לדעתי, הדבר החשוב ביותר בסרט הוא להציג מצב בצורה הישירה ביותר, ולתת למשמעות - או אפילו לדו משמעות, שלפעמים חשובה אף יותר - לעלות מתוכה".

בעשייה הקולנועית, אומר גיתאי, "צריך ללכת על חבל דק שבו מצד אחד יוצרים את ההקשר שבו הסרט מתרחש, ואומרים בתוכו דברים ברורים, ומצד שני לא מתפתים לנקות את השטח מאלמנטים סותרים. אז פעם אלה יגידו שזה חריף מדי, ופעם אלה יתנגדו למה שמתואר בסרט, ואני כבמאי צריך להמשיך להתנהל ביניהם. משום כך חשוב לי לעבוד באופן רציף, לעבור מסרט לסרט לסרט, ועם זאת להעניק לכל סרט קיום אוטונומי.

"אני חושב שכמו שקורה בזמן מלחמה, כל הנרטיווים שמתייחסים למה שאירע ב-1948 ולהיסטוריה של המקום הזה בכלל הם נכונים ולא נכונים בעת ובעונה אחת, והמציאות מורכבת יותר מכל הנרטיווים האלה גם יחד. 'קדמה' מייצג חלק מהם, אבל יותר מכל הסרט מנסה לתאר את המורכבות של הסיטואציה, שבתוכה התהוו הנראטיווים הסותרים והמשלימים האלה. היסטוריה לא תמיד נוצרת מקנוניה, כפי שההיסטוריונים החדשים היו רוצים לפעמים שנאמין. יש בה מידה רבה של מקריות ושרירותיות, ואת זה רציתי לייצג בסרט".

11 דקות ותשע שניות

בעת ש"קדמה" עולה על האקרנים בישראל, גיתאי כבר עסוק בפרויקט הבא שלו. גם הוא יעסוק בהיסטוריה, אבל בהיסטוריה קרובה יותר: גיתאי הוא אחד מ-11 במאים ממדינות שונות שמכינים כל אחד סרט באורך 11 דקות ותשע שניות - שמתייחס לאירועים שקרו ב-11 בספטמבר 2001. הסרט כולו עתיד לצאת לאקרנים במלאות שנה לפיגוע. "לקח לי הרבה זמן להחליט איזה מין סרט לעשות", אומר גיתאי. "בהתחלה הכיוון שלי היה תיאורטי מדי, אבל בסוף החלטתי על סיפור פשוט, שמעורבים בו פיגוע וכתבת טלוויזיה, שאותה מגלמת קרן מור". לדברי גיתאי, מפיקי הסרט ביקשו ממנו לדווח מה הוא מתכוון לעשות, כדי שלא יהיו חזרות, אבל הם מסרבים לגלות מה עושים הבמאים האחרים בפרויקט, בהם קן לואץ', שון פן וקלוד ללוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו