בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסביר המרכזי

כשהשגריר בוואשינגטון הוא איש מופנם והשגריר באו"ם מצטיין דווקא בצרפתית, נהפך הקונסול בניו יורק, אלון פנקס, לפנים הרשמיות של ישראל בארצות הברית. עם היריבים הפלשתינים הוא מסתדר מצויין, עם מקבלי ההחלטות בירושלים קצת פחות

תגובות

ניו יורק

בין אלון פנקס לחסן עבד אל-רחמן לא שוררת חיבה יתרה. פנקס, קונסול ישראל בניו יורק, ועבד אל-רחמן, נציג הרשות הפלשתינית בוושינגטון, אינם מסתירים מה הם חושבים זה על זה. עבד אל-רחמן כינה את פנקס כמה וכמה פעמים שקרן וקולוניאליסט ופעם אחת אף אמר שצריך לשלוח אותו לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה. פנקס, לעומת זאת, שומר בלבו את מה שהוא באמת חושב על עבד אל-רחמן, ועל המסך הוא מסתפק בהקנטות בנוסח "לפני שאתה מדבר מוטב שתלך ללמוד היסטוריה".

השניים אינם מכירים זה את זה אישית, אבל בחודשים האחרונים הם נעשו צמד-חמד המופיע לעתים קרובות מול מצלמות הטלוויזיה. אחת הדוגמאות הבולטות לעימותים בין השניים אירעה באמצע אפריל באולפן סי-אן-אן, בתוכניתו הפופולרית של לארי קינג שעסקה בקרבות על מחנה הפליטים בג'נין.

קינג: "השגריר פנקס, קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי, אמרה שצריך לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי למחנה הפליטים בג'נין. האם תאפשרו להם להיכנס?"

פנקס: "בהחלט. מה שמונע מאנשי הסיוע ההומניטרי עד כה להיכנס היא העובדה שהפלשתינאים מילכדו הרבה בניינים ובכלל זה בניינים שמשפחות, משפחות שלמות, עדיין בתוכם. הם מילכדו את הכניסה לבתים, הם מילכדו סימטאות, הם מילכדו פחי אשפה, הם מילכדו אמבולנס. יקח לנו זמן עד שנוכל לפנות את המלכודות ונפתח את הגישה לבתים ואת דרכי הגישה כדי לאפשר לסיוע ההומניטרי לעבור".

קינג: "מר רחמן, רצית לענות על הדברים שנאמרו בעניין ג'נין".

עבד אל-רחמן: "כן, בהחלט. אתה יודע, שמעתי שקרנים בעבר, אבל שקרנים כמו מר פנקס אף פעם לא ראיתי, משום שהוא מאשים אותנו, למען השם, בכך שאנחנו הורגים את האנשים שלנו".

פנקס: "בדיוק".

עבד אל-רחמן: "אתה שקרן מוחלט ואני לא מהסס להגיד לך את זה בטלוויזיה, משום שאתה אומר..."

פנקס: "אל תאבד את מצב הרוח, משום שאתה מפסיד את המלחמה, מר רחמן".

עבד אל-רחמן: "תן לי לגמור. נתתי לך לסיים את דבריך למרות שקיללת אותנו... גם אם נניח שאתה צודק, מדוע לא איפשרת גישה של התקשורת לג'נין?... אגב, היום התפרסמה כתבה ב'ניו יורק טיימס' של ג'יימס בנט, המתארת את ההרס שהישראלים עשו בג'נין, והוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את המלכודות שמר פנקס טוען שהיו... הייתי רוצה לספר למר פנקס (שהטרור) באזור שלנו הובא על ידי הישראלים. שני ראשי ממשלה ישראלים".

פנקס: "אתה האדם היחיד שאני מכיר שהפך בורות למעשה אמנות".

עבד אל-רחמן: "שמיר ומנחם בגין היו שניהם ברשימת הטרוריסטים המבוקשים".

פנקס: "הצעתי לך בתוכנית קודמת לקרוא שניים-שלושה ספרי היסטוריה של המזרח התיכון לפני שאתה בא לטלוויזיה".

עבד אל-רחמן: "שני האנשים האלה הואשמו בטרוריזם. אחד מהם על פיצוץ בית מלון והשני על רצח של מתווך בינלאומי".

לארי קינג קטע את העימות. תם זמנה של התוכנית. פנקס ועבד אל-רחמן הלכו איש לדרכו. אחרי כמה ימים הם נפגשו שוב והם ימשיכו להיפגש. אבל היחסים ביניהם נותרו קרירים גם מאחורי הקלעים.

אלון פנקס, בן 41, מינוי של אהוד ברק, היה בחודשים האחרונים הפנים של מדינת ישראל בארצות הברית. היו ימים שבהם קשה היה למצוא תוכנית חדשות העוסקת במזרח התיכון מבלי שפניו של פנקס ניבטו מהמרקע. מבין תומכי ישראל יש לו חסידים רבים. הם אומרים שיש לו אנגלית טובה מאוד, הופעה טובה ומשכנעת ומראה אמין וידידותי. מבקריו, ומספרם קטן בהרבה, טוענים שלפעמים הוא מבזבז זמן יקר על משפטי סרק מחוכמים, עד שהוא מגיע אל המסר שהיה ראוי שיעביר אל הציבור הרחב.

תקופה מטורפת

איך נקלע דווקא פנקס אל מרכז העניין התקשורתי? הנציג הבכיר של ישראל בארצות הברית, השגריר בוושינגטון דוד עברי, לא נראה על המרקע ובנציגויות הדיפלומטיות כאן מסבירים שהוא לא מרגיש נוח מול המצלמות. שגריר ישראל באו"ם, יהודה לנקרי, דובר צרפתית טובה אבל כשהוא מדבר אנגלית המבטא הצרפתי ניכר, וזה לא עושה כאן רושם טוב. את מקומם מילאו מארק רגב, דובר השגרירות בוושינגטון; עידו אהרוני, דובר הקונסוליה בניו יורק, ויובל רותם, הקונסול בסן פרנסיסקו. אבל עיקר הנטל היומיומי נפל על כתפיו של אלון פנקס. ונראה שהוא נהנה מאוד מהתפקיד.

"היו ימים שבהם ביליתי באולפני טלוויזיה שש-שבע פעמים ביום", מספר פנקס, "ובימים החלשים לא פחות מפעמיים-שלוש. האנשים שביליתי במחיצתם יותר מכל היו המאפרות. זו היתה תקופה מטורפת וזה נמשך גם עכשיו, כשמתרחש פיגוע או אירוע חשוב במזרח התיכון".

אלון פנקס, נשוי ואב לשתי בנות בגילים חמש ושנתיים, גדל ברחובות. בילדותו יצא עם הוריו לשליחות מטעם הסוכנות בניו יורק. את האנגלית שלו הצליח לשמור בעזרת קריאה בשבועוני פוטבול ובייסבול. בצבא שירת בשריון; במלחמת לבנון היה מפקד טנק בגזרה המזרחית. הוא למד לתואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית ואחר כך נסע לארצות הברית כדי ללמוד לתואר השני באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. מרלן אולברייט היתה מרצה שלו. עבדאללה מלך ירדן היה סטודנט בקורס על ארצות הברית והמזרח התיכון, שבו היה פנקס עוזר הוראה. באותם הימים עבד גם כעוזר נספח צבאי.

הוא חזר לישראל בינואר 1990, עבד ככתב צבאי של "ג'רוזלם פוסט" ובאותו זמן כתב גם ב"דבר". בסוף 1991 הצטרף אל שמעון פרס, שהיה ראש האופוזיציה, כיועץ מדיני. כאשר פרס התמנה לשר החוץ, קיבל פנקס מינוי של יועץ מדיני בלשכת השר. "שתי אוניברסיטאות לא הצליחו ללמד אותי מה שהתקופה עם פרס לימדה אותי בכל מה שקשור לתכנון, עיצוב והוצאה לפועל של מדיניות חוץ".

ב-1993 עזב פנקס את לשכת שר החוץ, לדבריו משום שלא מצא בה את מקומו. "מעריב" העסיק אותו במשך תקופה קצרה ככתב מדיני, ניסיון לא מוצלח במיוחד שאחריו חזר פנקס ל"ג'רוזלם פוסט" ככתב צבאי ופרשן.

כשעבד עם פרס התיידד פנקס עם אהוד ברק, שהיה אז הרמטכ"ל. אחרי רצח רבין, מונה ברק לשר החוץ וביקש מפנקס לשמש לו יועץ מדיני. חודשים אחדים אחר כך הפסידה מפלגת העבודה בבחירות והלכה לאופוזיציה; פנקס נשאר עם ברק, שנבחר לעמוד בראש מפלגת העבודה, והיה אחראי לתקשורת חוץ עד הניצחון בבחירות ב-1999.

אחרי הבחירות הציע ברק לפנקס להתמנות לראש לשכתו של שר החוץ דוד לוי. בתקופה זו היה מעורב בשיחות עם הסורים וכן בנוגע לנסיגה מלבנון. אחרי התפטרות לוי, הציע לו מחליפו, שלמה בן עמי, להישאר. בדצמבר 2000 נכנס פנקס לתפקידו כקונסול כללי בניו יורק, לאחר דחיות שנבעו מסירובו של הקונסול הקודם, שמואל סיסו, לסיים את תפקידו. פנקס מכהן בתפקיד שנה וחצי; באחרונה הוארכה שליחותו בשנה נוספת, ובסך הכל יכהן שלוש שנים.

הוא ממשיך לשמור על קשר טוב עם אהוד ברק. את יחסיו היום עם שר החוץ פרס הוא מגדיר "יחסים טובים".

הדעות הפוליטיות שלך הן לא בדיוק הדעות של שרון. האם נתקלת בעניין שלא יכולת לטפל בו?

"עד היום זה לא קרה".

קקופוניה של מסרים

הביקורת על ההסברה הישראלית בחו"ל נשמעת מוכרת ושחוקה כמעט כמו התלונות על הטיה אנטי ישראלית של התקשורת הבינלאומית. אנדריאה לוין, מנכ"לית הארגון היהודי קמרה, העוקב אחרי טיפולה של התקשורת האמריקאית במזרח התיכון, אומרת שלישראל יש בעיה. "יש לישראל דוברים טובים, כמו פנקס ורגב, וזה טוב, אבל עדיין ההסברה לא מטופלת בצורה רצינית. הסיפור שישראל מספרת הוא סיפור אמין, אבל הוא גם סיפור שמסובך מאוד לספרו. לזה יש להוסיף את העובדה, שמהצד הישראלי נשמעת קקופוניה של דעות ומסרים, שמקשה מאוד להבין מה ישראל בעצם רוצה להגיד".

אתר האינטרנט של ארגונה מלא בדוגמאות להטיה אנטי ישראלית של אמצעי התקשורת האמריקאיים. למשל, ניתוח הסיקור של ה"ניו יורק טיימס" מ-28 במארס עד 11 באפריל: מתוך עשרה מעשי טרור גדולים שביצעו פלשתינאים נגד ישראל, רק שלושה קיבלו סיקור בעמוד הראשון, ורק שניים בצירוף תמונה. לעומת זאת, בעמוד הראשון הופיעו 14 ידיעות על מבצע "חומת מגן" והסבל הפלשתיני, 11 מהן בצירוף תמונה. יחזקאל לוקסטין, רב בית הכנסת הגדול "קהילת ישורון" במנהטן, שבו חברות כאלף משפחות, אף אירגן פעמיים החרמה זמנית של מנויים במחאה על הסיקור העוין, לדעתו, של ה"ניו יורק טיימס".

"יש אצלם העדפה לתיאור הסיפור האנושי של הסבל הערבי", אומרת לוין. "לעומת זאת, הם נמנעים מלסקר את שטיפת המוח שנעשתה בחברה הפלשתינית, שמכוונת לשנוא את ישראל ואת יהודי העולם. זאת החלטה של עורכים וכתבים אילו נקודות להדגיש, וכאן גם נכשלת ההסברה הישראלית".

דוגמה אחרת: השבועון "טיים" פירסם תמונה של סטודנטים ישראלים מן הימין שידיהם צבועות בצבע אדום. "טיים" טען שאלה סטודנטים שביקשו לפעול באלימות נגד ערבים. למעשה אלה היו סטודנטים שמחו על הזמנתו של סאאב עריקאת לכינוס שנערך באוניברסיטה העברית. קמרה התלונן ו"טיים" התנצל.

קמרה אף תבע באחרונה את סילוקו של לורן ג'נקינס, עורך חדשות החוץ של רשת הרדיו הממלכתית של ארצות הברית, אן-פי-אר. בניתוח של 57 ידיעות וכתבות על המזרח התיכון, בחודש שבין 27 במארס ל-27 באפריל, רואיינו ברדיו 16 דוברים ישראלים, 43 ערבים, 21 "נייטרלים" (בהם רבים שביטאו עמדות אנטי ישראליות) ושישה דוברים פרו ערביים.

"יש לישראל אנשים טובים", אומר הרב לוקסטין. "אלון פנקס מצוין. ביבי נתניהו מצוין. דורי גולד מצוין. אבל באופן כללי אני לא מרגיש שההסברה הישראלית מספרת את הסיפור האמיתי, שמה שקורה בישראל עכשיו זה מלחמה בין נרצחי טרור לבין הרוצחים. ההסברה הישראלית לדאבוני מקרטעת. הנה, עכשיו שולחים לוושינגטון שגריר ששכחתי את שמו. לוושינגטון צריך לשלוח אדם ברמה של אבא אבן. המזל של ישראל הוא שבבית הלבן יושבים ג'ורג' בוש, דיק צ'ייני וקונדוליסה רייס, שמבינים היטב את המצב".

אייב פוקסמן, יו"ר הליגה נגד השמצה של בני ברית, חושב שתמיד אפשר לעשות הרבה יותר בתחום ההסברה. "לישראל יש בעיה עם המסר שלה", הוא מסביר. "יש לישראל ממשלת אחדות עם 24 דעות ולכל אחד יש הניואנס שלו. זה מחירה של דמוקרטיה. הבעיה שבזמן מלחמה זה לא פרודוקטיווי".

טנק שדורס מכונית

פנקס מכיר היטב את הביקורת, ואינו מקבל אותה. "הרבה פעמים אני שומע מאנשים, היתה לך הופעה טובה בטלוויזיה, אבל למה ההסברה הישראלית לא פועלת כמו שצריך. אבל אם תסתכל על התמיכה בישראל, תגלה שהיא חזקה מאוד. באופן עקבי התמיכה בישראל נעה סביב ה-50 אחוז. התמיכה בפלשתינאים נעה סביב 13-12 אחוזים. הליגה נגד השמצה פירסמה לפני כמה חודשים ממצאים של סקר שערכה, לפיהם מרבית המאמרים ב-50 העיתונים בעלי התפוצה הגדולה ביותר בארצות הברית בסופו של דבר מצדדים בעמדה הישראלית או בעמדות הקרובות אליה".

אז למה אנשים רבים כל כך אינם מרוצים מההסברה הישראלית?

"הביקורת על ההסברה הישראלית היא רגשית, לא עניינית. היא משקפת מצב תודעתי ונפשי לא נוח. אני חושב שבקרב על ההסברה בארצות הברית, אנחנו המנצחים. אותו אדם שטוען שההסברה הישראלית לא טובה, נחשף כל הזמן לתמונות ולמלים שגורמות לו אי נוחות. הוא לא רוצה לראות את חנאן עשראווי בטלוויזיה. אותם מבקרים מאמינים בצדקת הטיעונים של ישראל ומצד שני רואים תמונות בלתי נעימות מן השטח, וזה יוצר אצלם דיסוננס. לכן אדם כזה מצביע על שני אשמים: ההסברה הישראלית והעובדה שהתקשורת היא נגד ישראל. סי-אן-אן שונאים את ישראל. פיטר ג'נינגס הרי תמיד שנא את ישראל. ו'ניו יורק טיימס' הם לא יותר מאשר קבוצה של יהודים ליברלים ששונאים את עצמם. הכל שטויות".

ישראל לא נראית כל כך טוב בתמונה המשתקפת כאן בתקשורת.

"אם מדינת ישראל החליטה שהיא צריכה לצאת למבצע צבאי נגד הטרור, צריך לקחת בחשבון שזה לא ישתקף טוב בתקשורת. כניסה לג'נין היא לא החלקה אמנותית על הקרח. מבצע צבאי אף פעם לא נראה טוב, בפרט כשאתה חזק עשרות מונים מהפלשתינאים. כשמראים לך בטלוויזיה טנק שדורס מכונית ריקה, לא תוכל להסביר שהמכונית איימה על הטנק. מי שחושב שניתן לעשות את זה לא מבין בהסברה. קשה לצפות שיראו בטלוויזיה פיגועים בארץ עם עשרות הרוגים ושאחרי זה יגיע גל של תיירים לארץ. אני לא יכול, בתפקידי, לגרום לתמונות האלה להיעלם. אני לא יכול לכפות על סי-בי-אס לא לראיין את עשראווי".

אז התקשורת האמריקאית בעדנו או נגדנו?

"עם כל הטענות, אני חושב שהעיתונות האמריקאית בסך הכל מאוזנת והגונה. העיתונאי האמריקאי הממוצע שמגיע למזרח התיכון או מפרשן את האירועים מאולפן בניו יורק עושה עבודה טובה ואין לו סדר יום נסתר נגד ישראל. מאז ה-11 בספטמבר אפשר לזהות בתקשורת האמריקאית נטייה הרבה יותר פרו ישראלית מאשר אנטי ישראלית. ואני לא רואה התגברות במגמות הפרו פלשתיניות. מה שאני כן רואה זה עייפות מצטברת ותסכול ממה שמשתקף בעיתונות האמריקאית, שהמצב במזרח התיכון לא הולך לקראת פתרון. ויותר ויותר אנשים שואלים בעקבות ה-11 בספטמבר איך לאירועים במזרח התיכון יש השפעה על ארצות הברית. עייפות יכולה להוביל לחוסר אכפתיות וזה לא דבר טוב מבחינתה של ישראל".

מאשימים, למשל, את "ניו יורק טיימס" בגישה אנטי ישראלית.

"בדקנו את מאמרי המערכת ומאמרי האורחים בעמודים האדיטוריאליים מאז ה-11 בספטמבר. 60 אחוז היו פרו ישראלים או מאוזנים בעינינו, ו-40 אחוז היו פרו פלשתינים או מאוזנים עם נטייה לכיוון הפלשתיני. בסיקור החדשות המצב יותר מורכב. אני לא חושב שהחדשות מוטות נגד ישראל. יש לפעמים ביקורת על ישראל. לפעמים הכותבים לא מספיק בקיאים בניואנסים ובהיסטוריה כדי שהאיזון ישתקף בכתיבה. אבל בסך הכל העיתון מאוזן. זה לא אומר שאין להם פשלות. לדוגמה, היה דיווח על מצעד האהדה לישראל של יהודי ניו יורק, ומה שפורסם בעמוד הראשון של ה'טיימס' היתה תמונה של כרזות אהדה לפלשתינאים על רקע הצועדים. זו היתה דוגמה של שיקול דעת לקוי והעיתון התנצל על כך".

מה בדבר סי-אן-אן?

"התמונה היא לא שחור ולבן. לסי-אן-אן יש תחנות שונות. עם סי-אן-אן אינטרנשיונל, שצופים בו בארץ, היו בעיות מסוימות בסיקור. סי-אן-אן האמריקאי, לעומת זאת, פועל בצורה מאוזנת וכך גם סי-אן-אן הד-ליין ניוז, שהוא יותר אינפורמטיווי. באירוע מסוים פגשתי את וולטר איזקסון, נשיא סי-אן-אן, והוא אמר לי שהם מודעים לביקורת ומנסים לשמור על תמונה מאוזנת, וביקש לשמוע את דעתי. אני עוקב אחרי התוכניות של ארון בראון, פולה זאן, קרוס פייר ולארי קינג. אף אחד לא יכול להגיד שבתוכניות האלה יש הטיה פרו פלשתינית.

"אבל עם כל הכבוד לרשתות הכבלים ובכלל זה סי-אן-אן, בסך הכל צופים בהם ביום שלושה מיליון איש, ובשלוש הרשתות צופים 40 מיליון. שלושת המגישים המרכזיים של רשתות הטלוויזיה נשלחו לארץ; כך זה היה כל זמן המצור על המפקדה של ערפאת והמצור על כנסיית המולד. אני מכיר היום את שלושת המגישים המרכזיים של מהדורות החדשות, את דן ראת'ר, טום ברוקאו ופיטר ג'נינגס. אל כל השלושה יש לי קו פתוח. כמובן, אני ממעט להשתמש בזה. רק לפני שבועיים רשת אי-בי-סי ביקשה שאתדרך במשך שעתיים את בכירי מחלקת החדשות שלה. היו שם ג'נינגס, ג'ורג' סטפנופולוס, שהיה הדובר של קלינטון (ועכשיו פרשן פוליטי של הרשת), ודייוויד וסטין, נשיא אי-בי-סי ניוז. אני חושב שגם אי-בי-סי ניוז רוצים לעשות עבודה טובה".

זה כולל את ג'נינגס?

"ביחס לג'נינגס יש ביקורת בענייני סגנון, שבמצטבר הופך להיות למהות. הוא לא רק המגיש אלא גם עורך ראשי של מהדורת הערב ויש לו הערות מערכתיות. חלק מהשפה שלו אני לא אוהב. כשזה מצטבר יש תחושה - שאני חושב שהיא מוגזמת - שהוא אנטי ישראלי. הצורה שבה הוא בונה את השורה, שפת הגוף שלו, הוא לא חף מציניות בדברי הפרשנות לאירועים. במקרה של ג'נינגס אני חושב שהוא תומך באנדרדוג ויש לו ביקורת עצומה על כך שישראל לא עשתה מספיק לפתור את הסכסוך".

בזכות ערפאת

"גם ג'נינגס לא מחזיק מערפאת", אומר פנקס. "בעל הברית הטוב ביותר של ההסברה הישראלית הוא יאסר ערפאת. זה נובע מכך שהאיש הזה כמדינאי הוא כישלון קולוסאלי ודעת הקהל כאן מקבלת את זה. מצד שני, לפלשתינאים יש טיעון שהם נתונים 35 שנה תחת משטר צבאי ומשטר כיבוש, וכדי לשים סוף למצוקה של העם הפלשתיני צריך להפסיק את הכיבוש. זהו טיעון פרקטי. אנחנו באים ואומרים שבעצם הפלשתינאים דחו כל הזדמנות שהיתה להם להגיע למדינה, מוועדת פיל, החלטת החלוקה, קמפ דייוויד ועוד. אבל האמריקאים הם אנשים פרקטים מאוד והם אומרים, גם אם נניח שאתם צודקים, אז בוא ונראה איך נפתור את הסכסוך הזה".

אז איפה טמונה הבעיה, מבחינתה של ההסברה הישראלית?

"הבעיה לדעתי היא בארץ, שבה המציאות היא מורכבת מאוד. על הכתבים הזרים לכסות סיפור בשתי דקות, ובסד הזמן הזה עליהם לבנות סיפור מעניין, לספק תמונות מעניינות, להיות מאוזנים. הנטייה הטבעית של הכתב היא להיות עם החלש. האתגר שלנו הוא, שאם שמים את הסיפור הספציפי בהקשר ההיסטורי הנכון, תגיעו למסקנה שאני לא החזק פה. אני בעצם דמוקרטיה קטנה ומאוימת. הכתבים הזרים אומרים: לכם יש מטוסי אף-15, טנקי מרכבה וצוללות דולפין ואתם נלחמים במחנה פליטים בג'נין, אז איך זה שאתה החלש? וזאת בעיה. חוץ מזה, אני כאן מניו יורק לא יכול להשפיע על הכתב שמכין את הכתבה בארץ. את זה חייבים לעשות בישראל. מה שאני יכול לעשות, לאחר שהכתבה מישראל שודרה, זה לשים את החומר המשודר בהקשר הנכון מזווית הראייה הישראלית".

אז איפה הבעיה בישראל?

"יש כמה בעיות. אין לנו משמעת-מסר ואחידות-מסר. מתי שמעת ששר הבריאות או שר התיירות האמריקאי יביע דעות בענייני מדיניות עולמית, או ששר האוצר ישבח את הסי-איי-אי? זה קורה אצלנו וזה גורם לכך שמישראל יוצאים מסרים מבולבלים. אצלנו יש בעיה של ריבוי דוברים, שנובעת מהעדר המשמעת. כל אחד מרשה לעצמו לדבר. הפער בין המסרים גדל כשיש לך 12 דוברים. אחד אומר, צריך לסלק את ערפאת. שני אומר, צריך לשמור אותו. שלישי מציע הפרדה. רביעי מציע לכבוש את כל שטחי הרשות. מישהו בעד היוזמה הסעודית ומישהו אחר נגדה. זה יוצר בעיה וזה מבלבל את הציבור הרחב כאן. אז נכון שיחסי ציבור בארצות הברית זה לא הכל, אבל העובדה שיש יותר מדובר ישראלי אחד היא בעייתית. ואולי זה מחיר זול שאנחנו משלמים בעבור ממשלת אחדות, בהשוואה ליתרונות שממשלת אחדות נותנת בתקופת מלחמה.

"דבר שני, אני לא בטוח ששוקלים נכון את השיקול התקשורתי בתהליך קבלת ההחלטות. המבנה של קבלת ההחלטות בתחום התקשורת הוא מבנה ביזורי ולא מתואם דיו. הרבה מאוד עיתונאים וסיפורים עיתונאיים נופלים בגלל זה בין הכיסאות ובסוף אנחנו טוענים שהתקשורת נגדנו. חייבים לעבוד בשיתוף פעולה חזק יותר עם אמצעי התקשורת הזרים. הגוף שמבין טוב מכולם את התקשורת הבינלאומית זה משרד החוץ, על כל חסרונותיו ועל כל מגבלותיו. אני מציע שבשעת משבר, היחידה לתקשורת זרה בדובר צה"ל תוכפף למשרד החוץ.

"יש היום שורה של גורמים המטפלים בתקשורת זרה, וזה משרד החוץ, דובר צה"ל, המשטרה, לשכת העיתונות הממשלתית, דוברי השרים ואליהם צריך להוסיף דוברים ויועצי תקשורת טובים ומוכשרים. והם יצטרכו להחליט, בתיאום עם מפקדי הצבא, אם ומתי להכניס את התקשורת לזירת הקרב. בעניין ג'נין, להחלטה לא להכניס תקשורת היה היגיון צבאי אבל היא היתה הרסנית מבחינת יחסי הציבור של ישראל. בעולם היא הולידה את מיתוס הטבח שלא היה וכמעט הוביל להקמתה של ועדת חקירה בינלאומית שהיתה גורמת לישראל הרבה עוגמת נפש".

איך אתה היית נוהג?

"אילו היה לנו גוף תקשורת מרכזי, עם הבנה להשפעה של האירועים על דעת הקהל בעולם, היה אפשר אולי להכניס נגמ"ש עם עיתונאים יום או יומיים אחרי האירוע. אז אפשר היה להגיד שנגרם בג'נין הרס רב, אבל ודאי שלא טבח. אני גם לא רוצה להגיד שהשיקול התקשורתי צריך להיות עליון כשמתכננים פעולה צבאית, אבל חייבים לקחת אותו בחשבון. אם השיקול היה רק תקשורתי, הרי שהמצור על ערפאת לא היה נכון, משום שהוא הפך את ערפאת למוקד. במקום להתעסק בטרור הפלשתיני הכל עסקו כאן בכמה חומוס וחמוצים ערפאת קיבל".

פנקס חושב שהמינוי של רות ירון לתפקיד דובר צה"ל הוא מצוין. "רותי ירון לא חברה שלי", הוא מבהיר. "יש לה ניסיון תקשורתי אמריקאי וגם ישראלי וזה יקנה לה יכולת התבוננות אינטגרטיווית בכלל הבעיות שמולן תתמודד, כך שהסיכוי שהיא תקבל החלטות נכונות הוא גבוה יותר. היא תדע אינטואיטיווית מה ה'וושינגטון פוסט' רוצה ובאיזו זווית סי-אן-אן ירצה לטפל בפרשה כזאת או אחרת וזה רק יכול לעזור להסברה הישראלית".

כאשר מדברים על פנקס עם אנשי הצוות הבכיר בקונסוליה, שומעים בעיקר מלים טובות. אחדים מעירים ש"יש לו פתיל קצר". אחרים אומרים ש"הוא יודע להיות לפעמים בוטה". אבל בסך הכל הוא שומר על יחסים טובים למדי עם הכפופים לו. הוא לא עצלן, הוא מרבה להופיע ולהיפגש עם אנשים ועושה רושם שהוא גם נהנה מזה.

כדי לשפר את כישוריו הלך פנקס ללמוד אצל ליליאן ויילדר, המורה להופעה בטלוויזיה של בנימין נתניהו. ויילדר, שעבדה בשעתו עם הנשיא ריצ'רד ניקסון והכינה אותו לעימותי הטלוויזיה שלו, היא אוהדת גדולה של ישראל. מאז ומתמיד הרגיזה אותה הגישה הלא מקצועית והברברנית של ישראלים בטלוויזיה האמריקאית. לכן היא מלמדת אותם בחינם. כמעט כל קונסול חדש של ישראל בניו יורק עובר את המסלול הזה.

פנקס החל לבקר אצל ויילדר פעם בשבוע או שבועיים. גם עכשיו הוא ממשיך להתייצב אצלה, אבל בתדירות נמוכה יותר, פעם בשבועיים-שלושה. עיקר העבודה היא בניתוח קלטות ובתרגול מעשי. "היא מבקרת חריפה ועניינית", הוא מספר. "אני בדרך כלל לא מרוצה מההופעה שלי ואיתה אנחנו יושבים ומנתחים איך לשפר. אני לומד הרבה טכניקה וגם מקבל הרבה עצות, כמו תהיה רגוע, אל תתפרץ, תניח שמכל מה שאתה אומר זוכרים את הדבר הראשון והאחרון שאמרת. וזה מסייע לי להתכונן לקראת ההופעה הבאה".

דו-קרב שרון-ערפאת

לפנקס אין ניסיון טלוויזיוני. "להופיע בטלוויזיה, ובפרט בטלוויזיה אמריקאית, זה דבר חדש בשבילי", הוא מספר. "אני מדבר אנגלית כמו אמריקאי, אבל אף פעם לא הופעתי בטלוויזיה. יש לי ביטחון עצמי ואני חושב שאני בקיא בחומר, אבל לא היה לי ביטחון בהופעה בטלוויזיה. באופן כללי אני לא חושב שהייתי אדם הבנוי לסאונד-בייטס, אני מרגיש הרבה יותר נוח בהרצאה סדורה של שעה תמימה. כך שבהחלט אני זקוק לסיוע הזה".

בעת ההופעה בטלוויזיה אפשר לתפוס אותו מגחך בתגובה על דברים של מרואיין פלשתינאי. לפעמים הוא נשמע שחצן, לפעמים הוא משדר קור, וזה לא נראה כל כך טוב בטלוויזיה. פנקס אומר שהוא מנסה להימנע ממה שרבים נוהגים לעשות: להתעלם משאלת המראיין ולהתחיל להרצות את מה שיש להם להגיד. "לדעתי, זה לא נכון וזה גורם בסופו של דבר לחוסר סימפטיה מהמראיין. אני לא מאמין שנכון לדבר אל ציבור הצופים ולהתעלם מהמרואיין".

מה באשר לחיוך הסרקסטי?

"קשה לי להתגבר על זה כשאני רואה שעומד מולי בן אדם שמשקר. לא קל להישאר קפוא כשמולך יושב בן אדם שפשוט ממציא סיפורים. אני גם לא רוצה להתפרץ, אז מתגנב חיוך".

הדובר הפלשתיני המרכזי הוא ללא ספק סאאב עריקאת. לצידו בולטים גם נאסר אל-קידווה, נציג אש"ף באו"ם, חסן עבד אל-רחמן, חנאן עשראווי ולפעמים מרואן כנפני, דובר הרשות הפלשתינית, המדבר מעזה. אנשי מקצוע רבים טוענים שהפלשתינאים בהירים מאוד, וחוזרים על המסרים שלהם באדיקות: הכיבוש וההתנחלויות הם המקור לכל הצרות במזרח התיכון.

פנקס לא מסכים. "אף אחד מהם לא מדבר אמריקאית ולא מדבר נכון לדעת הקהל האמריקאית. גם כשהטיעונים שלהם נכונים הם לא משווקים אותם נכון. הבעיה הגדולה ביותר שלהם בעימות הנוכחי היא, שהם לא מסוגלים להוציא מהפה את המלים 'אני נגד פיגוע התאבדות'. הם מוצאים לעצמם ניסוחים כמו 'אנחנו נגד אלימות משני הצדדים'. ברגע כששואלים אותך שאלה, אם אתה בעד או נגד פיגוע התאבדות והתשובה היא מתחמקת - הם איבדו את הצופה בדטרויט. פיגוע התאבדות, בפרט אחרי ה-11 בספטמבר, הוא כל כך מתועב, ונבצר מבינתו איך הדובר הפלשתינאי לא מגנה אותם".

הפלשתינאים, שמעסיקים כמה משרדי יחסי ציבור בארצות הברית, מודעים למגבלות של דובריהם ובאחרונה החלו להציג פנים חדשות. אד אבינגטון, למשל, שהיה הקונסול האמריקאי בירושלים ומכהן כיום כלוביסט של הרשות הפלשתינית. אליו הצטרפו גם מייקל טרזי (שאף זכה לכתבה גדולה בעמוד הראשון של "וול סטריט ג'ורנל") ודיאן בוטו, ערבים אמריקאים המשמשים יועצים משפטיים של המשלחת הפלשתינית בוושינגטון. הם אולי אינם מקורבים למעגל מקבלי ההחלטות, אבל הם מדברים אמריקאית, יודעים לדבר מול המצלמה, נראים מתונים. יועצי תקשורת טוענים שהם מצוינים.

מול הצוות הזה נעזר אלון פנקס בדובר הקונסוליה, עידו אהרוני, בעל תואר שני בתקשורת המונים ובעבר קונסול ישראל בלוס אנג'לס. אהרוני מופיע כאן בעיקר בתחנות השידור המקומיות. בצוות שלו עובדים 14 אנשים, מתוכם שישה בתחום התקשורת. לצידם פועל גם משרד יחסי הציבור הווארד רובינשטיין, עם צוות של שמונה אנשים.

אילו מסרים מצליחה ישראל להעביר לדעת הקהל?

אהרוני: "המסר החשוב ביותר שאנחנו מצליחים להעביר הוא שקמפ דייוויד נכשל בגלל הפלשתינאים. ישראל הלכה לקראת הפלשתינאים, והנה הם דחו את זה. המסר הזה מחלחל לכל שכבות האוכלוסייה בארצות הברית".

אילו מסרים אתם לא מצליחים להעביר?

"ההתנחלויות הן בעיה גדולה. הן נתפשות לא רק כבלתי לגיטימיות, אלא כמכשול בפני התקדמות מדינית עתידית. כאן אנחנו נתקלים בחומה בצורה. גם ידידינו בתקשורת, כמו תום פרידמן, לא מקבלים את העמדה הישראלית. בעיה שנייה היא, שהסיקור של המתרחש במזרח התיכון מקבל יותר ויותר אופי טבלואידי. אצל רבים מהעיתונאים התגבשה הגישה שזהו סכסוך עתיק יומין בין שרון לערפאת, מעין דו-קרב בצהרי היום. דרמה כזאת טובה לרייטינג אבל היא גרועה לנו, משום שזה יוצר שוויון מעמדות ברמה המוסרית בין שניהם. בהקשר הזה, ההחלטה להטיל מצור על ערפאת לא עזרה. בעצם ההחלטה להטיל עליו מצור הפכנו אותו למוקד תשומת הלב של התקשורת הבינלאומית, במידה שהוא אף פעם לא קיבל. ואת זה עשינו במו ידינו". *

התקשורת המותקפת מגיבה

"אנחנו תמיד מצטערים לשמוע שאיכזבנו קורא ואנחנו בודקים מחדש כל העת את הביצועים שלנו", מוסרת קתרין מאטיס בשם ה"ניו יורק טיימס". "אנחנו מודעים מאוד לרגישויות סביב הסיקור של המזרח התיכון. הנחישות שלנו, והמשימה של הצוות שלנו, הן כתמיד לסקר את כל הצדדים בלי משוא פנים. כתבינו ועורכינו נבחרים בזכות יכולתם המוכחת למלא את המשימה הזאת. אם לפעמים העובדות של מצב חדשותי מסוים עשויות לתת יותר סיפוק לצד אחד מאשר לאחרים, המדיניות שלנו היא להחזיר מיד את שיווי המשקל בסיקור הכולל שלנו".

דוברת מטעם רשת הרדיו הממלכתית של ארצות הברית, אן-פי-אר, מסרה כי התחנה עומדת מאחורי העובדים שלה וכי אין בכוונתה לענות על טענה בעניין ספציפי כזה או אחר. הדוברת מדגישה, כי בסיקור המזרח התיכון מעורב צוות גדול של אנשים ולא אדם אחד.

הליגה נגד השמצה של בני ברית בדקה את הטענות נגד אן-פי-אר. בדו"ח, המשתרע על פני שמונה עמודים, כותבים הבודקים כי לא יהיה זה נכון להצמיד לאן-פי-אר תווית של "הרדיו הפלשתיני הלאומי", אך ממצאיהם הראו כי עיקר הדיווח הלא מאוזן כלפי ישראל היה כשזאת "הגנה על עצמה כנגד מעשי טרור" וכשהעימות בין הישראלים לפלשתינאים הגיע לשיאו. הדיווח של אן-פי-אר היה מאוזן יותר, לדעת מחברי הדו"ח, כשישראל סבלה בסתיו 2001 מגל מעשי טרור מיד אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. בתקופות מסוימות, כמו השבוע שבין 30 במארס ל-5 באפריל, אן-פי-אר "לא הציגה מספיק את הפרספקטיווה של ישראל" ו"לא נתנה מספיק לדוברים ישראלים לבטא את עמדתם".

עבד אל-רחמן: פנקס רהוט, ארוגנטי, על גבול הגזענות

חסן עבד אל-רחמן, נציג הרשות הפלשתינית בוושינגטון, נשמע בראיון עמו הרבה יותר מתון משהוא נשמע ונראה בעימותים מול אלון פנקס בשידורי הטלוויזיה. "אני לא מכיר את פנקס באופן אישי", הוא אומר. "ההיכרות שלי איתו היא רק מהטלוויזיה. אין כל ספק, הוא דובר רהוט. אבל התחושה שלי ממנו היא שהוא קצת ארוגנטי. אני לא חושב שהוא הראה מספיק כבוד אלי, ואני אומר את הדברים על סמך דברים שאמר וגם על סמך שפת הגוף שלו וההתנהגות שלו. אבל בסך הכל הוא מייצג את הממשלה שלו ואני חושב שהוא עושה את זה טוב מבחינתה".

אבל כינית אותו "שקרן" כמה וכמה פעמים.

"כאשר קראתי לו שקרן הוא בבירור שיקר. לפעמים ההצהרות שלו הן על גבול הגזענות. הוא תקף את התרבות הערבית והמוסלמית ולדעתי ההערות הללו פוגעות באמינות שלו. אתה לא יכול לעשות שלום עם הפלשתינאים אם אתה לא מכבד אותם ואומר שיש להם תרבות של אלימות".

פנקס: "אף פעם לא תקפתי את המוסלמים ואת האיסלאם. מה שאני אומר, וחוזר על זה, הוא שהתרבות הפוליטית של התנועה הלאומית הפלשתינית היא תרבות של אלימות שמזלזלת בחיים ומאדירה את המוות".

עבד אל-רחמן, בן 58, נולד ברמאללה, אך למעשה נמצא מחוץ לשטחים מאז 1964, אז יצא ללמוד באוניברסיטה בפורטו ריקו. את הקריירה הדיפלומטית שלו החל בתפקיד סגן ראש המשלחת של אש"ף לאו"ם, אחר כך מונה לראש משרד ההסברה של אש"ף בוושינגטון, היה נציג הארגון בקנדה ובשבע השנים האחרונות הוא הנציג הרשמי של הרשות הפלשתינית בוושינגטון. כאלון פנקס, גם הוא עובד קשה. לדבריו, הוא מקיים לפעמים עשרה עד תריסר ראיונות ביום. הסיבה לכך היא שהצוות שלו קטן מאוד ורוב העבודה מוטלת על כתפיו.

מי לדעתך זוכה בקרב על ההסברה?

"נסעתי בשבועות האחרונים ברחבי ארצות הברית וביקרתי בעשר ערים ובקמפוסים רבים. אני יכול להגיד לך שהברוטליות של הצבא הישראלי הפריעה להרבה מאוד אמריקאים. הם חושבים שההתנהגות של ישראל היתה מוגזמת. בפעם הראשונה יש לנו אקטיוויזם בקמפוסים, כשסטודנטים מתארגנים ויוצאים למען צדק בפלשתין. כמובן, לא ניצחנו בקרב על ההסברה בבית הלבן ובגבעת הקפיטול, אבל אני משוכנע שזאת הפעם הראשונה שהאמריקאי הממוצע מתחיל לשאול את עצמו שאלות על המדיניות הישראלית. אני רואה את זה במספר העצום של האי-מיילים שאני מקבל מאנשים שאף פעם לא היו מעורבים פוליטית בעניין הזה".

איך אתה מסביר את זה?

"בעבר לא היתה לנו גישה לטלוויזיה האמריקאית. היום רואים אותנו בכל מקום ואנשים מבינים שיש שני צדדים לסיפור. אני לא רוצה להגיד שאנחנו מנצחים בקרב על ההסברה והתקשורת, אלא שהתקדמנו הרבה מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו