בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרגע שבו נולד "המצב"

תגובות

"קדמה". בימוי: עמוס גיתאי; תסריט: עמוס גיתאי, מארי-ז'וזה סאנסלם; צילום: יורגוס ארוואניטיס; מוסיקה: דייוויד דרלינג, מנפרד איישר; שחקנים: אנדריי קשקר, הלנה ירלובה, מנחם לאנג, ורוניקה ניקול, יוסף אבו ורדה, מוני מושונוב, ג'וליאנו מר, לירון לבו, תומר רוסו, סנדי בר

בסרטו החדש עוסק עמוס גיתאי במקומו של הפרט בתוך הקולקטיב, בתוך ההיסטוריה, בתוך המקום והנוף, ובסופו של דבר, בתוך הקולנוע עצמו. זהו מבחינות מסוימות אחד מסרטיו המופשטים ביותר של גיתאי, ולפיכך אפשר לגשת אליו, לפרש או לפענח אותו מכיוונים שונים. אחת האפשרויות היא לדון בשאלת מקומו של הפרט בסדרת ההקשרים שהסרט מציע; הדיון הזה מהותי להבנת הסרט, מכיוון שהוא מתקשר לשאיפתו של הסרט לזהות את הקונקרטי בתוך המופשט ואת הסטאטי והקבוע בתוך הזורם קדימה והמשתנה תמידית. באופן הזה הסרט מציג לצופים כמה מערכות דיאלקטיות מקבילות, שמתנגשות זו בזו ומשתלבות זו בזו, ויוצרות תמונת מצב שהיא רגע היסטורי ספציפי ובו-בזמן מציאות היסטורית שעדיין נמצאת בהתהוות.

המסגרת העלילתית של הסרט עוקבת אחר קבוצה של ניצולי שואה, שמגיעים לישראל בספינת המעפילים "קדמה" ונשאבים אל המלחמה שמתחוללת במולדתם החדשה ערב ההכרזה על עצמאותה. אחד המפתחות לפיענוח הסרט הוא ההימנעות של גיתאי מציון התאריך המדויק שבו הוא מתרחש ומפירוט הרקע ההיסטורי של ההתרחשויות המתוארות בו, בניגוד למקובל בסרטים שמתייחסים לרגע היסטורי מסוים. ההימנעות הזאת מראה עד כמה גיתאי מנסה ב"קדמה" שלא ללכת בדרך המסורתית שנוקט הקולנוע המבקש לתאר היסטוריה, אלא ליצור סרט שמייצג באופן אלגורי ולעתים גם סימבולי לא רק את ההיסטוריה עצמה, אלא גם את דרכי הייצוג הקולנועי שלה.

העלילה מורכבת מסדרה של אפיזודות, שמייצגות את האופן שבו הדמויות בסרט נחשפות למקום ולמציאות שמאפיינת אותו. כל אחת מהאפיזודות האלה היא אירוע ספציפי שמתרחש בהקשר העלילתי המסוים של הסרט, וגם התרחשות קולנועית שמייצגת לא רק את עצמה, אלא גם את ההיסטוריה של הייצוג שלה בתרבות הישראלית בכלל ובקולנוע הישראלי בפרט.

"קדמה" מציג על הבד דימויים של הגירה ושל מלחמה. נראים בו פליטים וחיילים, ישראלים ופלשתינאים. נשמעים בו זיכרונות מהשואה וטקסטים שלקוחים מיומנים ומכתבים שנכתבו בזמן מלחמת השחרור. נכללים בו גם טקסטים ספרותיים, החל בשירים של חיים נחמן ביאליק ותאופיק זיאד וכלה במונולוג שכל מלותיו לקוחות מתוך "הדרשה" של חיים הזז. כל אחד מהמרכיבים החזותיים והקוליים האלה הוא שלב בהתפתחחות עלילת הסרט, וגם מייצג את העיסוק התמידי של התרבות הישראלית בחומרים שמהם היא מורכבת.

הדבר הזה בולט במיוחד באופן שבו גיתאי משתמש ב"קדמה" בזיכרונות מהשואה, שמסופרים על ידי השחקנים בטון שקט, עובדתי וכמעט חסר רגש. מטרת הזיכרונות האלה אינה לחדש או לזעזע, כפי שמרבית הסיפורים הנכללים בסרטים שעוסקים בשואה מתכוונים לעשות; להיפך, יש בהם משהו מוכר, צפוי, בנאלי. אבל הבנאליות הזאת מכוונת, ואף נועזת. מטרתה למנוע מהצופים רגש קל מדי, ואפילו נצלני, כזה שהתרגלנו לחוש באותם סרטים שעוסקים בשואה, והיא מאפשרת לזיכרונות האלה להיות לא רק הם עצמם, אלא גם לייצג את האופן שבו הזיכרון של השואה כולה יוצג עד כה בקולנוע הישראלי העלילתי וגם התיעודי.

גיתאי נוקט ב"קדמה" אסטרטגיה שבה השתמש גם ברבים מסרטיו הקודמים. הוא מפרק את המציאות המתוארת בסרט למרכיביה, ומצרף את המרכיבים האלה להוויה שמייצגת את המציאות הזאת וגם פועלת כמין אלטרנטיווה רעיונית לה, כהרהור על אודותיה. מטרת הפירוק והחיבור ב"קדמה" היא לזהות ולעצב את הרגע ההיסטורי שבו נולד מה שאנו נוהגים לכנות במין התחמקות רגשית מגוננת "המצב". גיתאי אינו מתכוון לומר שהמציאות שבה אנו נתונים בישראל ב-2002 נולדה ב-1948. הוא יודע שמקורותיו של הסכסוך עתיקים ועמוקים הרבה יותר. אבל הוא רוצה לגבש רגע אחד בתולדותיו, והוא עושה זאת על ידי הצבה של שורת מרכיבים טקסטואליים וצורניים, זה בצד זה וזה מול זה, והללו משתלבים לנארטיב שהוא בו-בזמן סיפור פרטי ואלגוריה על הרגע, כל רגע, שבו הסכסוך הזה, המלחמה הנוראה הזאת, נולדים מחדש.

"קדמה", לפיכך, משלב בין הפרטי למייצג, בין האינטימי לאפי ובין הספציפי למופשט. כמעט כל שוט בסרט וכל תנועת מצלמה בו מייצגים את השילוב הזה, החל בשוט הארוך הפותח את הסרט, שמתחיל בצילום מקרוב של גב של אשה וחושף בהדרגה כי האשה הזאת היא חלק מזוג הנמצא בספינה מאוכלסת בפליטים, ועד לשוט הארוך עוד יותר שמסיים את הסרט, שבו אחד מגיבוריו נסחף אל תוך סערת המלחמה תוך כדי שהוא נושא את המלים מ"הדרשה" של הזז.

השילוב הזה מאפיין גם את האופן שבו גיתאי מעצב כל אחת מהדמויות בסרט, וממקם אותן בנוף שבתוכו הן פועלות. כמו בכמה מסרטיו המוקדמים יותר, כגון "אסתר" ו"ברלין ירושלים", גיתאי עושה גם ב"קדמה" שימוש במסורת של מה שמכונה אצלנו "מסכת" - אותה צורה תיאטרונית חזיתית ומנוכרת, שאהודה במיוחד על בתי הספר התיכוניים, תנועות הנוער והקיבוצים (שעדיין עושים בה שימוש בימי חג ומועד), ושימשה כלי יעיל במיוחד להעברת מסרים דידקטיים ואידאולוגיים. גיתאי עושה במסורת הזאת שימוש ישיר, אבל גם אירוני, כמובן. התוצאה היא אמביוולנטיות רעיונית ורגשית, שמטרתה להבליט את מורכבותה של המציאות המתוארת בסרט; מציאות המורכבת מנארטיווים סותרים ומשלימים ומתשוקות סותרות ומשלימות שמעצבות את הנארטיווים האלה ומניעות אותם מהרגע ההיסטורי שמתואר בסרט אל הרגע שבו הוא נוצר ומוקרן.

"קדמה" מבקש להציג את ההיסטוריה, וגם את התודעה שהתעצבה במקביל לה. הוא שואף לזהות את הרגע ההיסטורי האחד בתוך המכלול, ולהעניק לו את המהות והמשמעות שיש לפרט בתוך הקולקטיב. הוא מתבונן במקום הזה ובהיסטוריה שלו מבחוץ, דרך עיניהם של אלה שבאו ממרחק, נשאבו לתוך המקום וההיסטוריה, ולעתים גם נעלמו בתוכם, וגם מבפנים, בעזרת מבטם של אלה שכבר נמצאו כאן והיו מעורבים בהיסטוריה שהתהוותה כאן. ב"קדמה" נפגש המבט של 1948 במבט של 2002 כדי לומר שהמסע המתואר בסרט עדיין מתקדם לשום מקום וההיסטוריה שמתעצבת בו היא עדיין נארטיב ללא מולדת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו