בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקצב של קרשנדו

תגובות

אמא לא אשמה, מאת דפנה לביא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אות הזמן בעריכת דן שביט, 157 עמודים

זה הרומאן השלישי שקראתי בתוך החודשיים האחרונים, הנסב על התעללות מינית בילדה. הרומאן של נאוה סמל, "צחוק של עכברוש", עוסק בהתעללות מינית בילדה יהודייה המוסתרת על ידי משפחת איכרים בתקופת המלחמה בבור; ספרה של לאה איני "סדומאל" עוסק בגילוי עריות שעליו מחפה האם ובמסע התיקון הנורא של הנפגעת, ואילו "אמא לא אשמה" של דפנה לביא עוסק בגילוי עריות במשפחה ללא אב, שבה המתעלל הוא האח המטורף, בנה האהוב של האם, שעליו היא מגוננת.

העובדה שספרים כאלה יוצאים לאור עתה בישראל מצביעה על שינוי מסוים בחברה שלנו, שעסוקה בהכחשות ומסרבת להתבונן במציאות שאנו חיים בה, ובכל זאת גם מאפשרת חשיפה של תועבה שטואטאה שנים רבות אל מרתפיהן של משפחות רבות. ההבדל בין "סדומאל" של איני והרומאן של נאוה סמל לבין ספרה של דפנה לביא הוא בכך ששני הרומאנים הראשונים הם ספרותיים, כלומר: נעשה בהם שימוש בכלים ספרותיים לצורך בניית רומאנים קשים ומורכבים, כל אחד בדרכו ובאמצעיו, ואילו ספרה של דפנה לביא חף מאלה, לפחות למראית עין, ומוגש לקורא כדו"ח על מקרה, או נקרא כרומאן תעודה ולא כרומאן בדיוני.

משום כך ספרה מזעזע יותר מן הקודמים, שהאמצעים הספרותיים אינם מקהים את המצוקה המתוארת בהם, אבל הם מציגים את סיפורם הקשה מבעד לצעיף של אשליה או אגדה או מעשייה.

"אמא לא אשמה" מספר סיפור שבין אם הוא אמיתי ובין אם הוא בדיה, אינו נקרא כרומאן, כי אם כמסמך. הספר נקרא, כפי שהוא נכתב, בנשימה אחת. יש לו קצב אחיד לאורך כל 157 עמודיו, קצב של קרשנדו שאין בו שום הפוגות והוא מוליך באופן עקיב לסוף מר ובלתי נמנע. אף שהוא כתוב בגוף שלישי נדמה לקורא שהמדבר נוכח בגלל החדירה אל התודעה של הילדה, גיבורת הספר, חדירה משכנעת מאוד.

כותרת הספר הזה - "אמא לא אשמה" - מכריזה הכרזה שעומדת בניגוד חריף לצעקה המושמעת ברומאן של לאה איני "אמא אשמה". אלא שההכרזה בכותרת ספרה של לביא אינה חד-משמעית כלל וכלל. ספרה בא להשיב על השאלה המובלעת בו: מדוע התאבדה חנצ'ו, הלא היא הילדה האומללה שהיא גיבורת הספר הזה. התשובה שלו מובלעת בכותרת שלו, שמשמעה שחנצ'ו אינה יכולה לחיות במציאות שכלליה מנוגדים תכלית ניגוד לכללים שמנהלים את עולמה. היא אינה יכולה לחיות במציאות שבה מתרחשת נטישה טוטאלית, כי אין היא יכולה להכיר בנטישה טוטאלית, כשם שאינה יכולה להכיר באשמת האם. זהו ספר שמספר סיפור מחריד ומציג שאלות קשות.

יום אחד אהיה עיר

מבט חוזר, שירים, מאת רפי וייכרט, הוצאת קשב לשירה, 53 עמודים

בשירים היפים המובאים בספרו השלישי של רפי וייכרט שולח המשורר מבט חוזר בנוף ילדותו, המשתרע בין רחובות רמת-אביב הישנה לשדה דב מכאן ולשיח' מוניס משם, ומכיר לדעת: "איני אלא נוף השכונה: / רחובות, בתים, עצים, גדרות. / יום אחד אהיה עיר: / בתי יולדות, בתי-ספר, ככרות מוארים" ("תבנית" עמ' 17). אם חלו בנוף הילדות שינויים, אין הדבר מעציב את וייכרט במיוחד. רוח טובה של השלמה ופיוס מרחפת מעל השירים של מי שגדל, כפי שהוא אומר, ב"סביבה ספרותית": "גדלתי בטאגור. / שיחקתי כדורסל בברש. / התחבאתי בשיחים בפיכמן. / טיילתי בפרסה של קרני. / אהבתי לראשונה באנדרסן. // היום אני מלמד ספרות / במרחק דקות ושנים / מהרחובות ההם".

על תמונות הילדות של וייכרט, גם כשמתרמז בהן כאב או צער, שורה איזו נעימות שמעניקה להן קסם מיוחד. אולי משום שהן חדורות אהבה למה שהיה ולפעמים עדיין ישנו, כמו טיפות המים העומדות בדשאים "מממטרות שהרעיפו כל היום" (עמ' 29). השירים האלה מתארים ילד שהוא "תמיד לבד, על הגב" או "על המרפק", אבל אין זה ילד שקובל על בדידותו, הגם שהוא "ילד מפתח בין מעון לאמהות עובדות / למזנון למאכלים ביתיים" (עמ' 31). הספרים מארחים לו לחברה עם החלומות בהקיץ. אמנם, הדברים אינם לגמרי פשוטים והאידילי-כמעט מכסה על זכרונות קשים וגעגועים קודחים, כפי שלמדים מן השיר "רוחות", שם מסופר ש"אבא השיל את פלשוב / וגעגועיה של אמא / לוורשה קדחו בלילות". אבל כמה מן הקוראים כבר יודעים משהו על נוראות פלשוב, וספק אם הילד יודע מה שייוודע למבוגר שיהיה. הדברים הקשים האלה כמו רחוקים הם מן הילד, אשר בשבילו "רוח ים / רחפה על פני מצולה" (עמ' 32).

נכון, יש תהומות לא ישוערו מתחת לעולם הנעים המתואר בתמונות הקצרות הללו, אבל הילד מחפש את הנדנדה ואת משחק הכדורסל ואת גן השעשועים, כי אין לו במה לעודד את אמו, הלא רק ילד הוא. את תמצית העמדה הנפשית הזאת, שהיא אלגית בסמוי ולא בצעקה, מבטא היטב מכל שיר בן שני טורים שנקרא "ברחוב ליאון בלום" (עמ' 52): "גרתי בלע הארי / ורצפתי את המדרכה בפרחים". כאב גדול אצור בשני טורים רבי עוצמה אלה, והם אופייניים לספר השירה המאופק והעצור הזה.

טל על פרחי הגן

שמש קפואה, מאת סאישי ימגוצ'י - אסופת שירי הייקו מודרניים, תירגם מיפנית, כתב מבוא והסברים: ישראל תמרי, הוצאת כרמל, 340 עמודים

מפעל כביר זה הוא פרי מאמציו של הד"ר ישראל תמרי, מנהל יחידת צנתורי לב בבית החולים וולפסון בחולון, אשר בעת השתלמות בארצות הברית, תוך כדי התעסקות באמנות הסיוף היפאני, התעמק בהיבטים שונים של תרבות יפן - שפה, שירה, ציור, פילוסופיה ודתות. לספר הקדים תמרי מבוא על חייו של סאישי ימגוצ'י ושירתו, ועל שירת האיקו. השירים מובאים ביפנית בתעתיק עברי ובחלוקה להברות. מתחת מובא תרגום מילולי ובאמצע הדף - השיר המתורגם המעובד. אבל תמרי אינו מסתפק בכך. מתחת לשיר המתורגם המובא בניקוד ובהבלטה, ומתחת להערת המשורר על שירו, מביא תמרי גם הסברים.

כך למשל, מובא מתחת להייקו מספר 9: "גפי האדון / הצלוב מסומרות; טל / על פרחי הגן" התאריך 1927 ולידו ההערה: "בעת ביקור עסקים בעיר נגסקי שבאי קיושו ביקרתי בכנסייה הקתולית אואורה. בגן הפרחים ניצבה דמותו של ישו הצלוב. מסמרים היו נעוצים בידיו וברגליו. הירהרתי על הדם המטפטף מידיו ומרגליו". ומכיוון שהערה כגון זו מלווה כל אחד מ-300 שירי ההייקו המכונסים בספר, לפנינו בעצם שני ספרים בעת ובעונה אחת: ספר שירה וספר אוטוביוגרפי.

הנה למשל שיר מספר 143: "מצפון לדרום, / על משב-רוח לילי, / מנגינות גיאון". וההערה: 1958. בקיוטו שמעתי את צלילי המנגינות של חגיגות גיאון. הרוח שמצפון לדרום נשאה את צלילי המנגינות הללו דרך רחובות העיר". חגיגות גיאון, מסביר תמרי, נחגגות באזורים שונים של יפן כאלף שנה וקשורות בטקסים למתים. החגיגות הידועות ביותר מתקיימות ליד מקדש יסקה שבקיוטו שצבעו ארגמן והוא נמצא על הדרך המוליכה לגיאון.

הספר העשיר והמעוצב היטב פותח צוהר לעולם פיוטי ותרבותי מרתק. להערות המשורר ערך פיוטי לעצמן ולפעמים הקסימו אותי יותר מן השירים.

בחוש שישי

רק גליה רואה אותם, מאת תמי שם טוב, איורים רחלה זנדבנק, סדרת קריאת עשרה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 60 עמודים

זהו ספרה השלישי לבני הנעורים של תמי שם טוב, שזכתה בפרס זאב על ספרה "רק בשביל מילי". גליה גיבורת הסיפורים עוקרת מירושלים לתל-אביב עם הוריה. המעבר כרוך בעוגמת נפש. אופניה נגנבים ובשכונה שלה יש אנשים שישנים על ספסלים. אבל בעיקר היא מתגעגעת לחברת ילדים, ובשכונה החדשה יש רק מבוגרים. כפיצוי על עוגמת הנפש היא זוכה בחוש שישי. פתאום היא רואה זיכרונות של אנשים והעולם שלה מתעשר בסיפורים. ספר רב השראה ודמיון.

הישרדות

משחק הזיכרון, מאת אוריה שביט, הוצאת כתר, 104 עמודים

לפנינו ספרו הראשון לבני הנעורים של סופר צעיר, אוריה שביט, שבוודאי ימשיך להפתיע בספרים נוספים, אם לבני הנעורים ואם בז'אנרים אחרים. "משחק הזיכרון" מספר על ילד שחיין, שחיין מצוין, מטאפורה מצוינת לילד שנלחם על חייו, בין אם התכוון לכך המחבר בין אם לאו. שכן הסיפור ששביט מגולל כאן הוא סיפור קשה על ילד שאין לו אב, אב נעלם, גם כאן הן במובן הקונקרטי, הן במובן המטאפורי. גם האם אינה בדיוק נוכחת, ובבדידותו ממציא לעצמו הילד זקן דמיוני שעמו הוא משוחח ואשר מציב לילד כללי התנהגות נוקשים שהם כללי ההישרדות. סבו של הילד הגדל במושב מת, וזו הטראומה הראשונה שעמה הוא צריך להתמודד. הטראומה השנייה היא העקירה ממקומו לעיר זרה, לבית ספר חדש, מקום שבו אינו שוחה. אבל תחת השחייה באים הכללים שמציב לו הזקן הדמיוני שלו, ששומרים על הכושר הגופני שלו ומחזקים אותו בכל הנסיונות הקשים שהוא חווה.

בסופו של דבר ההתמודדות מצליחה, בעיקר בסיוע החבר של האם, אשר בניגוד למצופה מתגלה כתחליף אב. והנה, כאשר הכל כמעט מסתדר, שוב נשבר העולם ושוב עומד הילד לפני עקירה והאתגר של הסתגלות למקום חדש, בית ספר חדש וכל הכרוך בכך. ספר עצוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו