במאמרה ("ליהודים זכות ליישובים משלהם", "הארץ", 17.7), הביעה פרופ' רות גביזון תקווה, שהצעת החוק של ח"כ דרוקמן להעניק הסמכה מפורשת להקמתם של יישובים יהודיים תזכה לדיון מעמיק ולא רק לתיוג אוטומטי כגזענית (על ידי יריביה) או כחיונית להמשך הציונות (על ידי תומכיה).

אני שותף לתקווה של גביזון, אלא שבניגוד לדעתה אני סבור שדיון מעמיק מביא למסקנה חד-משמעית, שכל הצעה המכשירה הקמת יישובים ליהודים בלבד או מגבילה התיישבות של ערבים, היא אכן הצעה גזענית. בהגנתה על הלגיטימיות של המגבלות הללו נשענת גביזון על זכותם של יהודים לחיות ביישוב קהילתי שתרבותו הציבורית יהודית-עברית, זכות המוכרת כבר שנים ביחס לקהילות מיעוט כגון ערבים, חרדים, בדווים או דרוזים.

אחת המסקנות המתבקשות מאימוץ הסימטריה בין זכויות הרוב לזכויות המיעוט היא הענקת הזכות המשפטית לתושביו של כל יישוב קהילתי לקבל, או לא לקבל, מזרחיים או עולים או משפחות ברוכות ילדים. זו הסיבה לכך ששיטות משפטיות רבות מבחינות בין זכותם של מיעוטים למסגרות נפרדות לבין זכותו המקבילה של הרוב.

בתי משפט אמריקאיים מבחינים בין קולג'ים ללבנים או לגברים בלבד לבין קולג'ים המיועדים לשחורים או לנשים. ההבחנה מבוססת על האידיאולוגיה המונחת בבסיס המוסדות מהסוג הראשון, שתכליתם להעצים את הקיפוח הגזעי או המיגדרי, לבין האידיאולוגיה של המוסדות מהסוג השני, שתכליתם ליצור מסגרות מוגנות שבהן יוכלו המיעוטים לפתח את תרבותם הייחודית.

אולם אפילו התומכים בהקמת יישובים ל"יהודים בלבד" ככלי לפיתוח תרבות הרוב חייבים להכיר בהשלכות הכלכליות והחברתיות ההרסניות של יישובים כאלה. הצעתה של גביזון להשקיע השקעה ציבורית ביישובים הערביים ראויה לשבח, אלא שאיכות החיים בכל יישוב מבוססת לא רק על ההשקעה הציבורית אלא גם על השקעה פרטית. גם אם יתרחש נס ומדינת ישראל תבטיח שוויון בהשקעה הציבורית, הקיפוח ההיסטורי המתמשך של האוכלוסייה הערבית בישראל ומעמדה הסוציו-אקונומי הנמוך יבטיחו שאיכות החיים ביישובים הערביים לא תתקרב בעתיד הנראה לעין לזו המקובלת ביישובים היהודיים. לפיכך, ההשלכה המעשית של ההפרדה המוצעת היא, שהאוכלוסייה הערבית נדונה לחיי עוני וקיפוח מתמשכים ביישובים המיועדים לערבים בלבד.

גביזון נסמכת על רצונם המשוער, הן של ערבים והן של יהודים, להתגורר ביישובים הומוגניים. לדעתה, הרוב היהודי זכאי לכך שרצונו זה יקבל הגנה משפטית. ההסתמכות על הרצון המשוער של יהודים וערבים מתעלמת מן ההיסטוריה של המדיניות המוניציפלית בישראל, שהבטיחה הפרדה כזו עוד לפני שהיה לה בסיס משפטי. "הרצון החופשי" המיוחס לרוב היהודי הוא תוצאה של מדיניות עקבית של הפרדה, שנתקיימה בפועל ושהנציחה זרות וניכור בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.

אולם מעל הכול יש להדגיש כי ויכוח זה על "רצונו החופשי" של הרוב לשמור על תרבותו באין מפריע הוא ויכוח תיאורטי, שאיננו נוגע כלל להצעת החוק שהוגשה על ידי ח"כ דרוקמן. דרוקמן חפץ להעניק למינהל מקרקעי ישראל זכות להחכיר אדמות לסוכנות היהודית כדי שזו, מצדה, תיישב עליהן יהודים בלבד.

ההפרדה בהצעת החוק לא מגינה על זכותם של תושבים יהודים להגן על תרבותם העברית הייחודית, אלא על זכותה של הסוכנות היהודית לשלול מיהודים וערבים החפצים בכך את הזכות לגור יחדיו בקהילה רב-תרבותית. ההצעה נועדה לקדם את האוטונומיה של הסוכנות היהודית, החפצה בהפרדה גזעית כפויה על אפם ועל חמתם של תושבי ישראל היהודים והערבים.

פרופ' הראל הוא מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח