בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם ידעו ושתקו, הדחיקו והתרגלו

שלושה פדופילים פעלו בשנים האחרונות בשכונת מגורים קטנה בדרום תל אביב. איך קרה שעשרות מילדי השכונה סבלו מהתעללויות שיטתיות בלי שאיש התערב?

תגובות

אין סודות בשכונה הקטנה. בשיכוני הכוורת הדירות צפופות והקירות דקים. חדרי המדרגות צרים וחשוכים. החיים מתנהלים בחוץ, בחצרות, במגרשי החניה שבין הבתים ובעיקר בפארק הסמוך המגודר בשיחים צפופים. בפארק הזה, על פי הערכות העובדות הסוציאליות של השכונה, הותקפו מינית כשלושים מילדי השכונה בארבע השנים האחרונות.

בשבוע שעבר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד תושב השכונה ד'. הוא מואשם בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בלפחות ארבעה ילדים. המספר האמיתי, ככל הנראה, גבוה יותר; כתבת "הארץ", רוני זינגר, חשפה בשבוע שעבר כי ד' היה חברו הקרוב של אורן דנן, אף הוא תושב השכונה, שהואשם לפני חודשיים כי חטף קטינה הגרה בשכונה, ביצע בה מעשה מגונה, ניסה לרוצחה והותיר אותה מגולגלת בשטיח. כשהודה במעשים המיוחסים לו, סיפר דנן שהוא הכיר היטב את בני סלע, המוכר כ"האנס הסדרתי", שהורשע באוקטובר 2000 ב-13 מעשי אונס. סלע מתגורר לא הרחק מהשכונה; דנן לא היה הראשון מבני השכונה שמואשם בתקיפות מיניות של קטינים. לפני שלוש שנים נעצר אברהם גר, תושב השכונה בן 24, בחשד שאנס ילדות בנות חמש ושש וביצע מעשי סדום בבן 13 וחצי. הוא זוכה מסעיפי האישום של אונס הילדות אך ישב במאסר 13 חודשים על מעשה הסדום בילד. באוקטובר 2001 נעצר גר שוב והואשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה, שאף היא מתגוררת בשכונה.

איך התרחשו כל כך הרבה מעשי זוועה במשך תקופה כה ארוכה? האם איש בשכונה הקטנה לא ידע שילדים כה רבים נתונים להתעמרות שיטתית של שכניהם? מה טיבו של קשר השתיקה שאיפשר זאת? ומדוע אפילו עכשיו, כשהמשטרה כבר בתמונה, תושבים רבים עדיין חוששים לדבר?

בעל חנות בשכונה מסביר: "כולם ידעו שכל הסדום והעמורה בעולם התרכזו בשכונה הזאת. כולם ידעו כל השנים שיש כאן פדופילים וכולם שתקו. כולם ידעו שאבי גר הוא פסיכי על כל הראש. הוא אפילו עבד אצלי פעם. כולם ידעו על הנטיות שלו וכולם ידעו על אורן דנן והכי הרבה דיברו על ד'. אבל מכיוון שהמשפחה שלו אלימה ופחדו ממנה לאף אחד לא היה אומץ לפתוח את הפה. בשכונה הזאת אין דין ואין דיין ואין משטרה. האנשים כאן אולי לא הכי עניים אבל הם הכי בריונים ובגלל זה אנשים ידעו שיש כאן פדופילים והם שתקו והסתירו והתרגלו".

האמיצה

חלפו שנים עד שנודע לתושבת השכונה, שתכונה כאן "האמיצה", אילו מעשים איומים נהג ד' לבצע בבנה, מאז היה ילד בן תשע. אלמלא החליטה האמיצה להילחם ולא להרפות, ייתכן ש-ד' היה מסתובב חופשי עד היום. לפחות פעמיים בעבר הוא נתפס על ידי צעירים מהשכונה כשהוא מבצע מאחורי שיחים בפארק מעשים מגונים בקטינים. הם היכו אותו והבריחו אותו מהמקום, אבל לא עלה בדעתם לערב את המשטרה.

כשבנה של האמיצה סיפר לה מה ד' עשה לו היא היתה "שבורה ומזועזעת והרוסה לגמרי מהסיפור" והחליטה לקחת את בנה כדי שיגיש תלונה במשטרה. לתדהמתה, בית המשפט שיחרר את ד' למעצר בית בדירת הוריו הסמוכה לביתה. אבל האמיצה החליטה לא לוותר. היא עברה מדירה לדירה בשכונה וסיפרה לאמהות מה עולל ד' לבנה. אצל כמה הורים וילדים עורר הסיפור הזה זיכרונות קשים שניסו לשכוח. בזכות יוזמתה של האמא האמיצה הוגשו עוד תלונות כנגד ד' עד שלבסוף הוא נעצר שוב וגובש נגדו כתב אישום הכולל בינתיים ארבעה אישומים.

אף שבזכותה נשבר קשר השתיקה, גם האמא האמיצה מכה היום על חטא. גם היא ידעה על ד' ועל מעשיו כבר לפני שנים. כשבנה היה בן עשר שמעה ש-ד' מציק לו. היא שאלה את בנה מה עולל לו ד' והוא סיפר לה כי ד' הפשיט אותו והושיב אותו על ברכיו. נסערת כולה הלכה האמא האמיצה אל אביו של ד' וסיפרה לו מה עשה בנו לבנה. "ביחד הלכנו לפארק לחפש את ד' ואבא שלו שאל אותו אם זה נכון. הוא הודה ובנוכחותי אבא שלו נתן לו סטירה ומכות והוא הבטיח שיותר הוא לא יעשה את זה. אני חשבתי שהסיפור נגמר. רק כשהבן שלי סיפר לי עכשיו מה באמת קרה הבנתי שמה שהוא סיפר לי אז היה רק קצה הקרחון". אביו של ד', שנחקר במשטרה, אישר את הסיפור הזה.

"לדעתי", אומרת האמא האמיצה, "ההורים של ד' ידעו כל הזמן מה הוא עושה ולא ניסו בכלל להילחם בזה. אני בפירוש מאשימה אותם ואני גם מפחדת. עבר עלי הרבה מאוד בחיים ואני אשה לא בריאה. מאז שהילד סיפר לי לפני שלושה שבועות מה ד' עשה אני פשוט ממוטטת. אני ובעלי והילד פשוט ישבנו ובכינו ובכינו ואז אמרנו לילד: עכשיו אנחנו הולכים לעשות משהו קשה, משהו שאתה צריך להיות מאוד אמיץ בשבילו, אנחנו הולכים למשטרה ואנחנו נדאג לזה ש-ד' יקבל את העונש שלו ויכול להיות שיהיה לך קשה ואנשים ידברו אבל לך אין מה להתבייש בכלום, אתה הטוב והוא המפלצת ואתה צריך להיות גאה בזה שאנחנו הולכים להילחם במפלצת. ככה אמרנו לילד אבל יש לי משפחה ענקית, ואני לא רוצה שהם יידעו כלום ממה שקרה לילד, כי אני פשוט מפחדת מהתגובה שלהם. אני מפחדת שהם ינסו להתנקם במשפחה של ד'. אבל אני עצמי פשוט מתמוטטת. יש לי גם ילד בן שלוש וחצי וקניתי לו צעצוע אקדח פלסטיק כזה, אז מה הוא אומר לי? הוא אומר: את יודעת במי אני יורה ראשון? ראשון אני יורה ב-ד'".

המדחיקה

רבים ידעו מה קורה אבל העדיפו להתעלם מסימני האזהרה. תושבת השכונה, שתכונה כאן "המדחיקה", אזרה אומץ להתלונן במשטרה רק בעקבות פנייתה של האמא האמיצה. על מעשיו של ד' היא שמעה לראשונה מבתה כבר לפני חמש שנים, כשהילדה היתה בת עשר. הילדה סיפרה לאמה ש-ד' מתעלל בה מינית ומכבה על ידיה סיגריות בוערות. מסיבות שכמעט ולא ניתן להבין, היא העדיפה להתעלם, ובכך דנה את בתה לשנים של התעללויות נוספות.

"אין לך דברים אחרים לספר לי? איזה שטויות את אומרת, זה מה ששאלתי אותה", אומרת האמא השבוע. "לא האמנתי עליו. הכרתי אותו מצוין, אני מכירה את אמא שלו. הוא ממשפחה בסדר גמור לדעתי, והוא היה ילד נחמד שהייתי פוגשת בפארק וצוחקת אתו. נכון ששמעתי פעם שהוא התעלל בילד בן שש אבל פגשתי אותו בפארק ושאלתי אותו אם זה נכון מה שאני שומעת עליו והוא הכחיש ואמר 'מה פתאום, זה לא אני', אז האמנתי לו. בגלל זה גם לא האמנתי לבת שלי. הוא הרי ילד שלא היה חסר לו כלום בבית אז מה פתאום שהוא ירצה אותה בכלל? מה יש לו לרצות ממנה? היא לא היתה מהילדות החתיכות האלה שיש להם ישבנים כמו בייגלה, כולה היתה ישרה כמו קרש וחשבתי מי בכלל יכול להידלק על דבר כזה ומה פתאום שהוא בכלל יתחיל אתה?".

כשהאמא האמיצה פנתה אליה וסיפרה לה מה ד' עשה לבנה הבינה האמא המדחיקה שבתה אכן היתה קורבן להתעללות. "בבת אחת נפל לי האסימון. פתאום הבנתי שהילדה לא שיקרה ועל המקום התקשרתי למשטרה".

היא לא היתה היחידה שלא הבינה מה קורה. אף אחד מהמורים בבתי הספר השונים שמהם סולקה הילדה בגלל בעיות התנהגות (שהוגדרו "היפר-אקטיוויות") לא ניסה לברר מה מקור הרעידות מהן היא סובלת. אף אחד לא נתן דעתו על הכוויות שעיטרו דרך קבע את זרועותיה. אפילו אמה מחייכת מין חיוך סתום כשהיא נשאלת מדוע לא טרחה לבדוק את הכוויות האלה ואחר כך היא מוסיפה "את יודעת איך זה ילדים והבת שלי תמיד היתה נפצעת הרבה במיוחד. דווקא בבית ספר שמו לב שהילדה לא בסדר, היום אני גם שמה לב לזה שההידרדרות שלה, וזאת היתה הידרדרות מאוד קיצונית ופתאומית, התחילה ישר אחרי שהיא סיפרה לי שד' מתעלל בה. פתאום היא התחילה עם הרעידות והיא הפסיקה לאכול והיו לה הפרעות בשינה וכל מיני סימפטומים ובבית ספר אמרו שיש לה בעיות וגם ילדה אחת פעם סיפרה לי שלילדה שלי יש בעיות חברתיות ושהילדים מציקים לה ושהיא אמרה שהיא רוצה להתאבד אבל זה נשמע לי אז שטויות. בשום אופן לא קישרתי את זה לדברים שהיא סיפרה על ד', שבכלל שכחתי מהם, כי הם נשמעו לי שטויות. כנראה שלא רציתי להאמין במה שלא רציתי להאמין וחשבתי שהכל זה מההיפר-אקטיוויות אז נתתי לה עוד רטאלין והתייעצתי עם פסיכיאטרים ופסיכיאטרית אחת אפילו אמרה שצריך להוציא את הילדה מהבית ואיזה אמא תסכים לדבר כזה? אז למזלי פסיכיאטרית אחרת אמרה 'לא, הילדה פשוט נולדה לא בסדר וצריך להוסיף לה עוד תרופה'. אז הוספתי עוד תרופה וחשבתי שבסוף הכל יסתדר".

מצוקתה הכלכלית של המשפחה גלויה לעין. "את רואה הרי איך הבית נראה", אומרת האמא, "בגלל זה תמיד שמחתי שהילדים אוהבים לשחק בפארק. גם עכשיו אני לא מפחדת מכלום. הנה הילדים היותר קטנים שלי משחקים למטה ואני יודעת ששום דבר לא יקרה להם, כי הם בקבוצה. הפחד כנראה זה רק כשהם לבד וזאת היתה הצרה עם הילדה, שהיא תמיד היתה לבד, כי מגיל צעיר היא היתה מנודה, אז בגלל זה כנראה ל-ד' היה יותר קל להתעסק אתה".

למרות המצב מנגנוני השכנוע העצמי פועלים בעוצמה מעוררת השתאות. "כיף כאן", אומרת האמא, בניגוד חריף לנושא השיחה, "מצד אחד, את רואה את הבית שלי ואת רואה את הבתים בצפון תל אביב ואת תיכף קולטת את ההבדל. מצד שני, כאן הרבה יותר כיף. זה לא כמו בצפון, שהילדים יושבים כל היום מול המחשבים והטלויזיה והולכים לחוגים ואני לא יודעת מה. כאן הילדים חיים חיים בכיף. כל היום בחוץ. משחקים תופסת, קלאס, מחבואים, הולכים לפארק, חיים חיים בריאים וכולם דואגים פה אחד לשני וכל אחד יודע מה קורה לשני וכולם עוזרים לכולם".

היא גם משוכנעת שמעתה ישתפרו מאוד היחסים עם בתה. "עכשיו היא לא זזה ממני כמעט. היא נורא אוהבת אותי", היא אומרת. ובתה, ילדה יפה שרזונה כבר חורג מסתם רזון אופנתי, קמה ועוזבת את החדר במפגיע למשמע הדברים האלה. אבל האמא לא מרפה. המקרה הזה מאוד קירב אותנו, היא אומרת ומוסיפה שגם מצבה החברתי של הילדה השתפר. "תמיד היא היתה מנודית ודווקא עכשיו, אחרי שהיא הלכה למשטרה פתאום הילדים מלמטה קוראים לה פעם ראשונה בחיים שתבוא לשחק ואפילו היה לה חבר בן 19 שנתן לה מתנה טלוויזיה".

ופתאום, תפנית מפתיעה נוספת בשיחה. האמא אומרת שהיא מקווה שהמקרה הזה יהיה קרש קפיצה לפרסום ותהילה לבתה. "הבת שלי רוצה להיות דוגמנית. האמת, הסכמתי להתראיין והייתי רוצה שהילדה גם תצטלם, כי אולי דרך זה איזה צלם יגלה אותה ויהפוך אותה לדוגמנית. היא הרי ילדה מה-זה-יפה עכשיו ותיכף אני אקרא לה ואת חייבת להסתכל איזה יפות הידיים שלה, ממש דוגמנית היא נולדה להיות".

הבת חוזרת לחדר ושואלת "את יכולה לסדר לי חונכת? זה מה שהייתי רוצה. זה וגם להתנקם ב-ד' עד מוות. אני כבר למדתי איך להילחם ואיך להתנגד", היא אומרת ומספרת איך לפני שנה, כשהלכה עם אחיה הקטן לפארק, תקף אותה נער ערבי מטייבה שעבד בגינון בפארק. "הוא ניסה להצמיד אותי לקיר של השירותים ולדחוף לי ידיים לתוך המכנסיים ואח שלי הקטן התחיל לבכות ואני הרמתי את הרגל ונתתי לו בעיטה ישר באיבר מין ואני ואחי רצנו הביתה וסיפרנו לאמא".

במקרה הזה, "מכיוון שהבן הקטן ראה הכל", אומרת האמא, "תיכף האמנתי לה ועל המקום התקשרתי למשטרה והיא שלחה ניידת והם תפסו את הערבי ואפילו כתבו על זה בעיתון". ולראיה היא מציגה בגאווה את גזיר העיתון.

"כן" אומרת הבת, "אבל כשסיפרתי לך על ד' כעסת עלי ולא האמנת לי וחשבת שאני ממציאה ובגלל זה הוא המשיך".

איך הרגשת כשאמא לא האמינה לך?

"פגועה וכועסת ושאין לי על מי לסמוך וזו גם המסקנה שלי: אם קורה דבר כזה אסור בשום אופן לספר לאף אחד לפני שמספרים למשטרה. קודם לספר למשטרה ורק אחר כך להורים כי על הורים אסור לסמוך. היום כל דבר שקורה לי ישר אני מרימה טלפון לניר (רפ"ק ניר סיני היא ראש מחלק נוער במרחב יפתח). למשל, סיפרתי לה שכמה ימים אחרי שהגשנו תלונה אמא של ד' תפסה אותי ברחוב ואמרה לי שהיא תהרוג אותי".

האמא מופתעת בעליל מהסיפור הזה. "לא סיפרת לי את זה", היא אומרת, "רק אמרת שהיא עשתה לך תנועות של שחיטה".

"סיפרתי לך וסיפרתי לניר", אומרת בתה, "אבל את אף פעם לא מבינה כלום".

האמא מתעקשת, גם אחרי שהיא שומעת את הסיפור האחרון, שאמא של ד' היא "בסדר גמור".

"מה פתאום שאני אכעס עליה?" היא אומרת, "מה זאת אשמתה שהבן שלה כזה? מה, אם הבת שלי היתה גנבת זאת היתה האשמה שלי? כל אחד לגופו. אני קצת מאשימה את ההורים של ד' לא חס וחלילה בהתנהגות שלו ובמה שהוא עשה לבת שלי, אבל בזה שהיתה לו בעיה והם לא טיפלו בה. אני חושבת שאם רואים שלילד שלהם יש בעיה הם צריכים להתרוצץ ולהתאמץ להגיש לו עזרה כמו שאני עזרתי לבת שלי. לא היה לי כסף לאכול אבל לקחתי אותה לפסיכיאטרים ולשיעורים פרטיים. זה נקרא להיות הורים. לקחת אחריות. הורים צריכים להקשיב לבעיות של הילד שלהם ולטפל. זה מה שההורים של ד' היו צריכים לעשות וזה מה שאני עשיתי".

"אז איך את מסבירה שלא רצית בכלל לשמוע על הבעיות שלי ומה ד' עושה לי?", שואלת בתה את השאלה המתבקשת ואמה עונה בקור רוח: "אולי גם אני עשיתי טעות. אבל פשוט אז עוד לא היית כזאת חתיכה וזה נשמע לי בכלל לא הגיוני. אני יודעת שלא הייתי בסדר וגם בעלי מאוד כועס עלי. למה לא אמרת מלה? למה לא סיפרת לי אז מה היא אמרה? זה מה שהוא שואל כל הזמן".

הבת אומרת שהגשת התלונה במשטרה שיפרה מעט את הרגשתה. "הוקל לי שמאמינים לי ושהולכים להכניס את ד' לכלא ושאני לא צריכה יותר לפחד. אבל מצד שני, אני גם קצת מתביישת כי הילדים פה קצת צוחקים עלי וגם על הילדים האחרים ש-ד' אנס וגם על כאלה שעוד לא הגישו תלונה אבל כולם יודעים עליהם".

המפוחדת

השמועה ש-ד' נעצר אחרי שהוגשו נגדו תלונות במשטרה הפיחה אומץ גם בנער נוסף ש-ד' התעלל בו. מתנדב העובד עם בני נוער בשכונה שמע, כמו רבים בשכונה, שהנער נפל קורבן להתעללות מצד ד'. הוא שוחח עם הנער ושיכנע אותו לספר למורתו בבית הספר מה קרה לו. הנער דיבר עם המורה, שדיווחה למנהלת, שטילפנה לאמו של הנער וסיפרה לה שבנה נאנס.

המתנדב והאמיצה אספו את הנער, בן 15 וחצי, מבית ספרו והלכו עמו למשטרה להגיש תלונה. כשנודע לה שבנה התלונן במשטרה כעסה עליו אימו של הנער. "ד' לא הציק לו הרבה ולא צריך לעשות מזה עניין. הילד שלי לא צריך שום עזרה ושום טיפול. הוא לגמרי בסדר ולא קרה כלום".

מה זאת אומרת לא קרה כלום? הוא נאנס.

"כן, אבל ד' לא אנס אותו יותר מדי פעמים, ואנחנו בינתיים כבר לא גרים יותר בשכונה. קודם ההורים של ד' היו גרים ממולנו. הם דווקא אנשים ממש נחמדים".

והם התקשרו אליך לבקש סליחה?

"לא. מה יש להם לבקש סליחה ממני? חוץ מזה, עכשיו תודה לאל עברנו שכונה. המנהלת אמרה שהילד צריך עכשיו לקבל עזרה אבל זה לא נכון, הכל בסדר, הילד בסדר ואני רוצה לדעת כמה שפחות על כל העניינים האלה וזה גם מה שאמרתי לו. כמה פחות שתדבר ככה יותר טוב. גם בעלי לא רוצה שאנשים ידעו על זה שום דבר".

העובדת הסוציאלית

ורדה חורש, מרכזת ילד נוער ומשפחה באגף מזרח של המינהל לשרותים חברתיים בעיריית תל אביב, עובדת סוציאלית בהכשרתה, משוכנעת שיש עוד עברייני מין בשכונה. "אני ספרתי בארבע השנים האחרונות חמישה פדופילים בשכונה", היא אומרת. "כי יש גם פדופילים שהשתחררו מהכלא וחזרו לשכונה".

מי למשל?

"הנה אתגר בשבילך. תבררי בשב"ס איזה פדופילים מהשכונה השתחררו מהכלא וחזרו לגור בשכונה, נראה אם יענו לך".

שאלה בנושא שהפניתי לדוברת השב"ס לא זכתה לתשובה.

חורש אומרת שהיא משוכנעת ששכיחות הפדופילים בשכונה אינה שונה משכיחותם בכל שכונה אחרת. לדעתה, "בשכונות יותר מבוססות ההסתרה יותר גדולה. דווקא בשכונות עניות החשיפה יותר גדולה". ואף על פי כן, גם היא מודה ש"למצב הסוציו-אקונומי בשכונה ישנה השפעה מסוימת. מצבים של מצוקה כלכלית וריכוז של משפחות חד הוריות עניות מהווים חממה לצמיחה של פתולוגיות חברתיות ואולי גם מסבירים את האדישות המסוימת שתיארת ושקיימת בשכונה".

לדבריה, "למספר הרב של הילדים שנפלו קורבן לתקיפה מינית והתעללות היתה הרבה פחות השפעה על הלך הרוח בשכונה ממה שקיווינו. אחרי שהתפרסמו המעשים של אורן דנן ציפינו שאנשים בשכונה ייצאו מהשאננות שלהם, יתחילו להיות ערים יותר למה שקורה, מה עובר על הילדים שלהם, שיתנערו. אפילו הכנו סקר כזה שהעברנו בשכונה כדי לבדוק אם הפרשה של אורן דנן מעוררת סערת רוחות ומאוד הודאגנו כשגילינו שאנשים מגיבים באדישות. המנגנונים של ההכחשה וההסתרה פועלים בנושאים כאלה בכל עוצמתם וזה לא אופייני דווקא לאנשים מסוג מסוים. המנגנונים האלה עובדים במידה מסוימת גם על אנשי מקצוע, אפילו עלי. ישנם מצבים שגם אני מסרבת לראות, כי קשה לראות שיש רוע כזה בבני אדם, קל וחומר כשמדובר בהורים שדבר נורא כל כך קרה לילדים שלהם. לכן יש הרבה מאוד הורים שמסרבים לקבל מאתנו עזרה. יש הורים שמפחדים לדעת מה קרה לילד שלהם. יש הורים שמתביישים. אחד הדברים האופייניים שמלווים את ההתעללות המינית זה הסוד, הבושה. אנשים מתביישים ומפחדים מהסטיגמה שתיווצר בשכונה לילד שלהם. על הילד שנפגע מצביעים בשכונה וזאת שכונה קטנה. כולם יודעים הכל. מכל הסיבות האלה להורים לפעמים קל יותר להתמודד על ידי התעלמות. הם לא פונים אלינו, הם לא פונים למשטרה".

אז אולי אתם צריכים לפנות אליהם, להציע לילד עזרה?

"כשאנחנו יודעים אנחנו פונים, אבל במצב הנוכחי, כשלעובדת סוציאלית יש לפחות מאה וארבעים תיקים ולפעמים גם שלוש מאות, קשה לנו מאוד לבצע ביקורי בית שלא לצורך מטרות נקודתיות. גם אז, כשאנחנו מגלים שיש במשפחה ילד עם בעיות התנהגותיות או בעיות נפשיות, לא בהכרח אנחנו מסיקים מיד שהוא עבר התעללות מינית. ייתכן שיש לו בעיות התנהגותיות בגלל היחסים בין ההורים, בגלל לחצים חברתיים, או בגלל מצוקה כלכלית. במצב הקיים, בלי שיהיה לנו ידע קודם אין לנו שום אפשרות ליזום איתור של ילדים שעברו התעללות מינית, אבל כמובן: כשנודע לנו מפי הילד או המשפחה או המשטרה על מקרה כזה אנחנו מציעים את כל העזרה האפשרית".

חורש פוסלת את הסף את ההנחות הנשמעות עתה בשכונה, כאילו השפיעו הפדופילים אחד על האחר, שהפדופיליה היתה מעין "אופנה" בשכונה. "פדופיליה היא לא אופנה. הלוואי שזאת היתה אופנה, כי באופנה אפשר להילחם ובפדופיליה קשה מאוד. פדופיליה לא דומה להתאבדות בני נוער, שפרסום עלול להפוך אותה לאופנה. זאת הפרעה אישיותית מאוד עמוקה ומאוד קשה לטיפול ולא סביר שמישהו יהפוך לפדופיל משום שהוא מושפע מפדופיל אחר מבלי שיש לו עצמו את הרקע האישיותי המתאים להפוך לפדופיל".

חורש גם איננה מאמינה שאנשים בשכונה ידעו שילדים הופכים לקורבנות זמינים לפדופילים והעדיפו להעלים עין. "מה שיותר סביר זה שכל אחד הסתגר עם הסוד שלו ולא סיפר. הילדים לא סיפרו להורים וההורים לא סיפרו למשטרה ולא סיפרו להורים אחרים וכך נוצר מעגל השתיקה ומעגל השתיקה הוא מה שמאפשר לפדופילים לפעול. הבושה וההכחשה סביב כל מה שסובב עבירות מין ותקיפות מיניות הם חלק בלתי נפרד מהעניין וההכחשה הזאת חוצה, למרבה הצער, את כל הרמות הסוציו-אקונומיות והתרבותיות ויש גם מקומות שבהם פועלת הבושה והפחד מסטיגמה וממה יגידו.

"מה שאני כן יודעת עליו משירות המבחן לנוער זה שעל שלושת הפדופילים האלה ידעו מנעוריהם שהם פוגעים מינית בילדים, שלושתם עברו בשירות המבחן ולא רצו לקבל טיפול ולמרבה הצער במדינה הזאת יש חוק שאי אפשר לכפות טיפול על פוגעים מינית ועל אנסים וזה בעיני שערורייתי".

פקידת הסעד

האם יש לשכונה הזאת מאפיינים מיוחדים שבגללם צצו דווקא בה כל כך הרבה פדופילים? אתי בוקאי, ראש שירות המבחן לנוער במחוז תל אביב, משוכנעת שהריכוז של של פדופילים בשכונה אחת הוא מקרי ושסיפור כזה יכול להתרחש במקומות רבים.

לדברי מרים פבר, פקידת סעד ראשית לנוער, בשנים האחרונות יש עלייה גדולה במספר הפדופילים. "להרגשתי יש היום הרבה יותר פדופילים מאשר בעבר. פעם ההתנהגות הפוגעת מינית היותר רווחת היתה להציץ ואולי לגעת. כיום ישנה עלייה גדולה מאוד בפדופיליה ממש. צריך לקחת בחשבון שאת הסימנים הראשונים להיווצרותם של פוגעים מינית אפשר לזהות כבר בגיל צעיר. סימן כזה יכול להיות, למשל, כשילד בן חמש מכריח ילד אחר למצוץ את איבר המין שלו. צריך להבין שכדי שהילד הזה יידע בכלל מה הוא רוצה הוא היה צריך להיות בעצמו קורבן להתנהגות כזאת.

"ישנן גם התנהגויות אחרות אצל ילדים פוגעים מינית, כמו מעשי סדום וכל מיני מעשי אכזריות איומים, שפעם לא היו קיימים וכיום אנחנו מקבלים עליהם הרבה דיווחים. ההשערה שלי היא שהעלייה הגדולה בהתנהגויות כאלה נובעת מהסרה של מעצורים פסיכולוגיים, בגלל החשיפה דרך הטלוויזיה ואולי גם העיתונות. ברגע שדבר נחשף ונעשה מוכר הוא אולי נעשה יותר מותר, וכך דברים שפעם היו נעשים רק בחדרי חדרים פתאום מתפרצים בבתי ספר ואנחנו מקבלים המון דיווחים מבתי ספר על פגיעות מיניות".

בשנה האחרונה דווחו לפבר על כ-3,000 מקרים של פגיעות מיניות בילדים. "נניח שחלק מהדיווחים לא נכונים ונניח שרק אלף מהילדים היו קורבנות. צריך להביא בחשבון שחלק גדול מהקורבנות עלולים ליהפך בעצמם לפוגעים מיניים. חשוב מאוד לאתר מראש פוגעים מיניים ובודאי גם קורבנות. הצרה היא שיש בארץ מעט מאוד מומחים לתחום ובכל זאת אנחנו מנסים לבנות ביחד עם אותם מומחים תוכנית הכשרה לעובדים סוציאליים ותראפיסטים, שיתמחו בתחום של עבירות מין. שישים איש עברו את ההכשרה הזאת ובקרוב יעברו אותה עוד שלושים. אני מודה בצער רב שזה מספר קטן בהרבה מהדרוש אבל זה מה שבאפשרותנו לעשות בנושא הזה, שהוא כל כך דחוף ונחוץ".

פבר מאמינה שייתכן כי יש השפעה הדדית בין שלושה פדופילים שהם גם חברים הגרים באותה שכונה. "יכול להיות שהם התפארו אחד באוזני השני ובכך עודדו אחד את השני. את זה המשטרה צריכה לבדוק".

הפסיכיאטרית

הדברים האלה מקפיצים את ד"ר ויקי לוי, פסיכיאטרית, מומחית לעבריינות מין. "זה שאני והקולגה שלי ד"ר רות פליסהאור אנחנו אולי שתי המומחיות היחידות בארץ לתחום של עבריינות מין", היא אומרת, "זו כבר עובדה שצריכה להדליק את כל האורות האדומים. אמרו לך שאין בארץ מספיק מומחים? אז אני דווקא מכירה המון מומחים בתחום בארצות המערב ובארה"ב והרבה מהם גם הזמנתי לארץ ללמד והבעיה היא רק שאף אחד לא ממש התעניין במה שיש להם לומר. אנשים בארץ פשוט מסרבים ללמוד ובשום ארץ במערב לא תיתכן בורות כזאת בתחום כל כך חשוב. בגלל זה אני חושבת שהפואנטה לא צריכה להיות להאשים את השכונה והשאלה היא לא אם השלושה האלה היו חברים וידעו כל אחד על השני או לא. זאת סתם עובדה שהמשטרה צריכה לבדוק. הנקודה היא שאנשים לא מבינים כלום בתחום הזה ואני מדברת על אנשים משכילים ונחשבים כמו שופטים ואנשי שירות המבחן לנוער והפרקליטות והמורים בבית הספר. ולמרות שהם לא מבינים כלום בתחום הזה הם מרשים לעצמם להתעקש וגם לא ללמוד.

"שבע שנים אני והשותפה שלי מתחננות לפני משרד המשפטים שיאפשרו לנו להעביר השתלמות לשופטים והם מסרבים. השופטים והפרקליטות משוכנעים שמכיוון שמדובר במין וכולנו הרי מיניים אז כולנו יכולים לטפל בזה באופן אינטואיטיווי וככה הם גורמים נזק עצום. איך זה שאחד כמו אורן דנן יצא מהכלא אחרי שישב פחות משנתיים? אם השופט היה מבין משהו בעבריינות מין הוא היה יודע שעונש של פחות משלוש שנים הוא מגוחך משום שאי אפשר בכלל להתחיל לטפל בעבריין מין בפרק זמן של פחות משלוש שנים. במקרים שאת כותבת עליהם אני חושבת שאולי צריך הרבה יותר. אבל השופטים נותנים עונשים אינטואיטיוויים. נגיד שנה וחצי לטיפוסים כמו אלה שאת כותבת עליהם בפעם הראשונה. אם הנאשם הוא ערבי מדלית אל-כרמל אז הוא יכול לקבל גם עשרים שנה. כן, לפעמים הם גם נותנים עונשים מוגזמים בלי קשר לטובת העניין. אחר כך הם משחררים מבית הכלא את העבריינים בלי לדעת בכלל מה פירושו של דבר לשחרר פדופיל ובאיזה תנאים מותר לשחרר אותו, כי אסור לשחרר פדופיל בלי שתהיה דרך לפקח עליו.

"ד' יעמוד עכשיו למשפט על עבירות שביצע עד לפני שנתיים, אבל את יכולה להיות בטוחה שגם בשנתיים האחרונות הוא לא הפסיק לעשות את הדברים האלה. זו טיבה של עבריינות מין, ואת זה יכול כל אחד לדעת בקלות. אבל פה השופטים לא מוכנים אפילו לפתוח את האינטרנט כדי ללמוד את מה שבכל מדינה מערבית נחשב לידע בסיסי. למשל, אני הייתי רוצה שכשעבריין כזה ישוחרר תהיה לו קודם כל תוכנית שיקום, יוצמדו לו אזיקים אלקטרוניים כדי שהמשטרה תדע מתי חס וחלילה הוא רוצה שוב ללכת לפארק. שיוטלו עליו כל מיני איסורים. שייערכו לו בדיקות פוליגרף באופן סדיר. מישהו צריך גם לשמור שלא נמצא אותו אחר כך בתור שומר בבית ספר או בגן ילדים. כי רק ככה אפשר אולי לעצור את הבעיה הזאת.

"אבל לא רק השופטים אטומים. אני מאשימה גם הפרקליטות, שלא מבינה כלום ולכן לא דורשת מקצינת המבחן לעשות את העבודה שלה כמו שצריך. השופט הרי ניזון ממה שכותבים לו קציני המבחן. אני חושבת שהערכת מסוכנות, איבחון מדויק שיקבע עד כמה הפדופיל מסוכן ובאיזו סבירות הוא עתיד לחזור על המעשים שלו, הערכה כזאת חייבת להיות חלק חובה בתצהיר של קציני המבחן והערכה הזאת צריכה להיות חתומה על ידי מי שהכין אותה כך שכמו במקרים של רשלנות רפואית אפשר יהיה לתבוע את קציני המבחן שהתרשלו בהערכת המסוכנות. מי שכן עושים עבודה מצוינת אלה המשטרה ושירותי הרווחה וגם השב"ס, שמנסים בכל הכוח לטפל בעברייני המין. אלא שכאן מה שדופק אותם זה מחסור בתקציבים והטענה הקבועה של ממשלה שעכשיו אנחנו במלחמה וזה לא הדבר הכי דחוף, כי עכשיו אנחנו נלחמים בטרור וזה מה שיוצר מצב של טרור פנימי של הזנחת כל דבר שקשור לרווחה ולביטחון אישי ולזכויות אזרח.

"ההתעלמות של המערכות מהבעיה האיומה הזאת של עבריינות מין היא חלק מהטרור הפנימי הזה ולכן אני שואלת כל הזמן מאיפה האטימות הזאת של משרד המשפטים והפרקליטות ושירותי המבחן לנוער? באיזו זכות הם מסרבים ללמוד? איך יכול להיות שאנשים משכילים יכולים לחשוב שזה לא נושא חשוב מספיק כדי שיטריחו את עצמם ללמוד אותו? וכאן אני מוכרחה לציין את הגיבורות האמיתיות - הנשים בארגוני הנשים הפמיניסטיים. אם בכלל התפתחה מודעות גדולה יותר לכל העניין של עבירות מין ולפסקי הדין המגוחכים של השופטים, זה רק בזכות המלחמה העקשנית שלהן להביא את הדברים למודעות. הנשים הן היחידות שבכלל מעיזות לפתוח את הפה בעניין".

לוי כופרת בהשערה שיש קשר בין אזור מגורים או מצב סוציו-אקונומי לעבריינות מין. "מה שיפה בתחום של עבריינות מין", היא אומרת באירוניה, "זה שהוא חוצה את כל המעמדות ואת כל השכבות. ייתכן ששכונות מצוקה נוחות יותר למגורים לעברייני מין כי שם אנשים חריגים נקלטים ביתר קלות".

את העובדה שהורים נמנעים מלפנות למשטרה זוקפת לוי לרעת מערכת החינוך; "ובכלל אפשר כאן לשאול איפה היו המורים ומנהלי בית הספר והיועצות הפסיכולוגיות, שלא שמו לב מה עובר על הילדים ואולי גם איפה היו שירותי הרווחה, אבל אי אפשר להאשים את שירותי הרווחה במצב התקציבי שלהם".

לדברי לוי, את ההורים שמסרבים לאפשר לילדיהם להתלונן על פגיעות מיניות ואת האמהות שלא מאמינות לילדים שלהם. "המשטרה היתה צריכה לחקור בחשד להתעללות משום שלהתעלם ממה שהילד שלך מספר במצבים כאלה, לא להבחין בכוויות סיגריות וחבלות, לא לנסות להגן על הילד שלך מדברים כאלה, זאת התעללות והזנחה פושעת והתרשלות בחובה הכי בסיסית של הורים כהורים. אבל גם זאת, לצערנו, לא הזנחה שאופיינית דווקא לשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות".

לדברי לוי, הבורות מכשירה את הקרקע לפריחתם של מיתוסים חסרי שחר הרווחים אצל כל מי שעוסקים, ללא הכשרה, בתחום של עבריינות מין. "המיתוסים שחייבים לנפץ סוף סוף הם שעבריינות מין קשורה לדחף מיני מוגבר. אין לזה שחר. לכולנו יש דחף מיני אבל כולנו לומדים לשלוט בו בדיוק כפי שלמדנו לשלוט על הצרכים. מה שעברייני המין צריכים זה שמישהו ילמד אותם שהם חייבים ללמוד לשלוט על הדחפים שלהם. גם הטענה שכל מי שהיה קורבן לפגיעה מינית יהפוך לעבריין מין היא מיתוס מסוכן. רוב הקורבנות לא יהפכו לפוגעים מינית. מה שנכון הוא, שלרוב עברייני המין ישנו עבר של קורבנות מינית. מיתוס אחר הוא שכל טיפול יותר טוב משום טיפול. זאת שטות גמורה. יש המון אנשים שלא קיבלו את ההכשרה המתאימה לטיפול בעברייני מין והם לוקחים את עברייני המין לטיפול וכולנו רגועים, כי אנחנו חושבים שהעבריינים טופלו ודרך אגב גם העבריינים עצמם נרגעים. הם חושבים שעברה להם הבעיה ואז אחרי שכביכול הם טופלו הם יוצאים לחופשי ותוקפים שוב. הנה, גם אורן דנן אמר שהוא חשב שהוא הבריא כי הוא קיבל טיפול.

"עוד מיתוס הוא שזאת בעיה פסיכיאטרית שניתנת לטיפול בתרופות. אין לנו בכלל פרופיל פסיכיאטרי של עבריין מין ולכן אי אפשר לטפל בזה בתרופות בלבד. הסירוס הכימי שכל פעם קם גאון אחר ומתחיל לדבר עליו הוא לכל היותר פיפס קטן בתוך מה שצריך להיות מערכת טיפול שלמה. בלי טיפול כולל הוא לא יעיל בכלל. הטיפול הכולל הוא טיפול מאוד מורכב וממושך שצריך ללמד את העבריין לתקן את הפנטזיות האישיות שיש לו וזה טיפול שדורש זמן. הבחורים האלה לא צריכים סירוס כימי. הם צריכים שמישהו יכריח אותם להפסיק לעשות מה שהם עושים ושינעל אותם למספיק זמן כדי שאפשר יהיה לטפל בהם ואחר כך כשהם יוצאים לחופשי הוא גם צריך לדאוג לשמירה עליהם כדי לא לאפשר להם לחזור ולעשות שוב את אותם הדברים. אבל בשביל כל הדברים האלה נחוצים שופטים ופרקליטים ושירות מבחן שיסכימו ללמוד". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו