בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור לגנרלים

רמטכ"לים מאזינים לדברי התוכחה שלו בהרכנת ראש, אלופים משחרים לפתחו ולעצותיו, תורת הלחימה של צה"ל עברה בזכותו רפורמה מקיפה. איך נהפך בנימין עמידרור, אזרח נטול השכלה פורמלית,ליועץ הסתרים ולמבקר החמור ביותר של הפיקוד הבכיר של צה"ל

תגובות

צילום: ניר כפרי

חברי פורום מטכ"ל בראשותו של הרמטכ"ל הקודם שאול מופז האזינו בדממה. "אתם בעצם לא יודעים מה זה מטכ"ל. אין לכם מושג מה זה מטכ"ל", אמר הדובר שעמד מולם. "לצה"ל אין אגף מטה מבצעים, מעולם לא היה לו. והרמטכ"ל? הרמטכ"ל כפוף לעצמו בתור מפקד זרוע היבשה וכפוף לעצמו כבונה הצבא".

אלה היו רק אחדים מהניצוצות שעפו בדיון שהתקיים לפני כשנה ביוזמתו של מופז. בחדר הדיונים של המטה הכללי נכחו אלופי הפיקודים, ראשי האגפים ומפקדי זרועות הצבא. עיני כולם היו ממוקדות במרצה. הוא לא היה זר להם. הם הכירו אותו היטב, אם כי לא תמיד ידעו איך לאכול אותו. מאז ומתמיד נתפש בעיניהם כחריג, לא רק בגלל דברי הביקורת שהשמיע. הוא מבוגר מהם ובניגוד להם הוא אזרח ואינו לובש מדים. לעומת כל אחד מיושבי החדר, ניסיונו המעשי כאיש צבא דל. מימיו לא פיקד על יחידות גדולות. דרגתו הצבאית רב סרן. למרות זאת, ולמרות סגנונו החד, הבוטח, הכמעט משתלח, ובעל הסמכותיות המקוממת לעתים, הקפידו רובם לשמור על קשרי עבודה הדוקים עמו, ולא במקרה.

לאיש מהם לא היה מענה לטענות ששמעו מפיו. הדובר המשיך לשגר חצים: "אתם דנים ומחליטים על ייעודי זרוע האוויר, זרוע הים, מפקדת זרוע היבשה. יפה מאוד. אבל איך אתם יכולים לדון בכל העניינים האלה בלי שיש לכם הוראות פיקוד עליון של צה"ל? של מטכ"ל? אני אומר לכם, משהו דפוק פה לגמרי. אתם מקבלים החלטות לגבי חיל ים וחיל אוויר, בהנחה שעל השלם ידונו אחר כך, בעתיד. אלא שבינתיים, אין בכל המדינה מסמך מסודר ומחייב שמסביר מה זה לעזאזל 'מטכ"ל'. מסמך שאומר מה זה צה"ל, מה הייעוד שלו ומה הם תפקידיו, שמגדיר דברים וקורא להם בשם".

הבנה מופלאה וייחודית

האיש שהופיע לפני פורום מטכ"ל והטיח במפקדי צה"ל הבכירים ביותר את הביקורת הנוקבת הזאת הוא בנימין עמידרור. הקצונה הבכירה בצה"ל מתייחסת אליו בכבוד רב. מעמדו אינו דומה למעמדו של איש במערכת הביטחון. הוא אוטודידקט במלוא מובן המלה, אין לו השכלה אקדמית וגם לא השכלה צבאית ממוסדת. ולמרות זאת, עד לימים האחרונים היה אזרח עובד צה"ל בחזקת קצין (בח"ק) ועמד בראש ענף תורת לחימה בחטיבת תורה והדרכה הכפופה לאג"ם של צה"ל.

יש לו עמדות מוצקות בכל תחומי העשייה הצבאית. הביקורת המהדהדת שלו נוגעת לתפישת ההפעלה של הפיקודים, הזרועות והחיילות. היא נשמעת ונלמדת ברצינות רבה. לנוכח הרקורד שלו קשה להאמין, אבל זאת עובדה: אין כמעט תחום בתורת הלחימה ובאמנות הלחימה, כפי שהיא נלמדת כיום בצה"ל, שטביעות אצבעותיו של עמידרור לא ניכרות עליו. בהקדשה לספרו ה"לוחם", שהעניק לעמידרור ב-1989, כתב לו אריאל שרון: "לבנימין עמידרור, הרס"ן שמלמד אלופים, בידידות רבה".

עמידרור הוא ממגבשי התפישה החדשה של לימוד תורת הלחימה של המפקדים בדרגי הביניים. הוא היה ממקימי המסלול החדש של בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם ברק) באמצע שנות ה-80. במשך שנים שימש כמדריך הראשי בפו"ם ברק. ראש מחלקת הדרכה באותה עת, אלוף במיל' דורון רובין, שעמידרור היה כפוף אליו, אומר עליו: "עמידרור היה האיש שהאיר לנו את הדרך. אני מודה לאלוהים שהיה לי את האיש הזה".

ב-1990 התקיים בהמלצת רובין, ובהוראת הרמטכ"ל רב אלוף דן שומרון, קורס מיוחד למפקדים בכירים כדי להבין ולהפנים את תפישת המערכה החדשה. בקורס השתתפו סגן הרמטכ"ל אהוד ברק, האלופים יוסי פלד, דורון רובין, אורי שגיא, ותת-האלופים באותה עת: מופז, משה סוקניק, אהרן פרקש (זאבי) ושמעון נווה. עמידרור היה המדריך. בסיום הקורס דנו המשתתפים במשך כמה שעות בלקחים שיש להפיק מהגישה החדשה. בסיכום הדיון אמר רובין: "עמידרור הוא האיש היחידי בכל צה"ל - ושכולם יידעו את זה - היחיד בצבא שמסוגל לעמוד מול קצינים בכירים להסתכל להם בעיניים וללמד אותם תורה. ממש ללמד אותם. לא להשמיע להם".

דברי רובין הכעיסו את ברק. הוא ראה עצמו כאחד הקצינים הבולטים בתחום החשיבה, אם לא הבולט שבהם. לפני הקורס הביע הסתייגות מאותה תפישה חדשה שהציג עמידרור. ברק תבע את עלבונו וטען כי עמידרור אינו יחיד סגולה. מסביב לשולחן, אמר, הוא רואה לפחות שניים נוספים באותה רמה - הוא עצמו, ואורי שגיא. ברק, כך אומרים, לא סלח לרובין על הפגיעה. כמה מהקצינים שנכחו אז בדיון סבורים, כי זה האירוע ששימש עילה לברק כשהתמנה לרמטכ"ל לגרום לפרישתו המוקדמת של רובין מהצבא.

תא"ל במיל' ד"ר שמעון נווה, ראש המכון לחקר תורת המערכה בחטיבת תורה והדרכה, כתב בהקדשה לספר פרי עטו שהעניק בשנת 1990 לעמידרור: "למורי האמיתי בנימין הגדול בהערצה". עם השנים פרצה בין התלמיד לרבו מריבה גדולה בשאלות שעוסקות בתורת הלחימה. ועם זאת אומר נווה: "למרות הביקורת שיש לי על עמידרור אני עדיין מתפעל. יש בו גאוניות. עמידרור הוא בסדר גודל של מהפכן. הוא גיבור במובן של תרבות צבאית".

תרומתו העיקרית של עמידרור, לדעת נווה, היא בכך שהוא הביא להתמקצעותו של הפיקוד המבצעי בתחום הטקטי. "עמידרור ניפץ את התפישה, שהנחיל השריון אחרי מלחמת ששת הימים, שהתכנון המוקדם, בטרם קרב, הוא העיקר. היתה לו הבנה מופלאה, ייחודית. הוא הצליח לשים את האצבע על בעיה פיקודית שלא ראו אותה לפניו: שהתכנון בתוך מהלך הקרב הוא העיקר. כי הקרב משתנה והקרב הוא אף פעם לא מה שתוכנן מראש. את האבחנה הזו תירגם עמידרור לדפוסים של חשיבה, בהיבטים שונים: תפקוד, פיקוד, תמרון לפעולה. זהו כיוון שאף אחד לא הצביע עליו באופן תיאורטי עמוק כל כך".

אוצר בלום

בשבוע שעבר זימן סגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי, את עמידרור לשיחה לליבון עניינים צבאיים. תוך כדי שיחה, שנמשכה כארבע שעות, אמר לו אשכנזי: "תגיד, בני, אתה קולט איזו השפעה היתה לך על צה"ל בכל הקשור לתורת הלחימה?".

את מפגשיו עם עמידרור הפך אלוף אשכנזי לנוהג קבוע עוד כשהיה מח"ט גולני. "אני הייתי לקוח קבוע שלו. הייתי מרים אליו טלפון ובא אליו בכל שעה שהתפנתה לי להתייעץ על תורת הלחימה. זה החן שלו. הוא קיבל אותי בכל עת. לי אין ספק שבני עמידרור הוא לא רק מוקד ידע, אלא מומחה בתחום הצבאי בכל הקשור ליסודות הפילוסופיים ועקרונות המקצוע. אתה מקבל את זווית ההסתכלות שלו. והיא מעשירה אותך. אני לא יודע אם יש עוד אחד בכל הגלובוס המתחרה בידע שלו על צבאות זרים, בכל תחום צבאי. הוא בוודאי היחיד בישראל. זה אוצר בלום. אתה מזמין שאלה, הוא נותן לך תשובה. הוא, יותר מכל חוקר אחר בארץ, תרם להתייחסות הפיקוד הבכיר אל הצבא כאל מקצוע".

ב-1993, בעקבות הסכמי אוסלו, במסגרת עבודה שהכין לאגף התכנון בצה"ל על תפיסת הביטחון הישראלית בגדה המערבית החליט אל"מ עומר בר-לב להתייעץ עם עמידרור. "עמידרור סייע לי לגבש את הקווים המנחים לתפיסה. לפיהם, המפתח להגן על מרחב העורף הישראלי הוא שליטה על גב ההר באחת משתי הצורות. האחת להיות שם. השניה: להגיע לשם לפני כל כוח צבאי משמעותי אחר". ב-1996 ביקש תא"ל גרשון הכהן מעמידרור שייעץ למפקדת האוגדה ברמת הגולן היכן למקם ולבנות את המוצבים ואילו מערכות נשק לייצר עבורם ולאיזה עמדות. ב-1999, כשנה לפני הנסיגה מלבנון, במסגרת בניית מערכות האתראה לאורך הגבול הבינלאומי, התייעץ ראש מינהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון (מפא"ת), אלוף ד"ר יצחק בן ישראל, עם עמידרור על הניסיון המצטבר בעולם. בן ישראל: "היתה נטייה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה לזלזל בתפקיד החי"ר. חלק מהשינויים שהמלצנו והוכיחו עצמם, והם רלוונטים גם במלחמה בשטחים היום, הם תוצאה של השיחות עם עמידרור. כל מה שהוא עושה ואומר חורג מעל ומעבר לדרגתו ולתפקידו".

גם מפקד מז"י, אלוף יפתח רון-טל וראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, אלוף אודי אדם צברו, עם מינוים, שעות התייעצות ארוכות עם עמידרור. גם כיום הם מקפידים להמשיך ולהתייעץ אתו.

בחודש שעבר, בגיל 65, פרש עמידרור לגמלאות, אך קשריו עם צה"ל לא ייפסקו. צה"ל בוחן עתה את צורת ההתקשרות שלו עם עמידרור, כך שיוכל להמשיך בכתיבת תורת הלחימה של צה"ל. "להחליף את בני באחר? אי אפשר. זה כמו להגיד שאני אחליף את משה רבנו", אומר אחד ממפקדי השדה הבכירים בצה"ל. עמידרור נמנה עם מגבשי תפישת ההפעלה של מפקדת זרוע היבשה. בין המלחמות שניהל היה להביא להכרה בכך שמסוקי הקרב ומערך התותחים נגד מטוסים (תותחי וולקן) יהיו כפופים למפקדת זרוע היבשה. אלוף אשכנזי: "בצה"ל מבינים היום שמסוקים הם כלי יבשתי ועמידרור הוא מי שהבליט את זה. הוא צדק גם לגבי הנ"מ ויכול להיות שנעביר את תותחי וולקן ליבשה. זה יהיה הנשק של של מפקד האוגדה".

בנימין עמידרור הוא בנם הבכור של אריה וצילה עמידרור ואחיו של אלוף יעקב (יקי) עמידרור, איש אמ"ן ששימש בתפקידו האחרון מפקד המכללות של צה"ל. אחותם של השניים היא אל"מ במיל' אהובה, רעייתו של האלוף שלמה ינאי. הוא נולד בה' באייר 1937. "את כל המצעדים בימי העצמאות עשו לכבוד יום ההולדת שלי ואני כל הזמן אמרתי לא צריך. אני אדם צנוע", הוא אומר. אחיו יעקב נולד 11 שנים אחריו, יום אחד אחרי הכרזת העצמאות.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה האב אריה התגייס לצבא הבריטי ונפל בשבי. אף שנותרה לבדה עם בנה הפעוט, הצטרפה אמו לאצ"ל, היתה אחראית לפעולה מחתרתית שבמהלכה הושלכו רימוני יד, ונכנסה לרשימת המבוקשים של האנגלים. במשך שנות ה-40 הסתתרה, נתפסה, נאסרה ויצאה מבתי הסוהר של הצבא הבריטי. את בנה הפעוט בנימין העבירה להשגחת אמה. אבל הסבתא לא עמדה בכך. על דעת האם הועבר בנימין למוסד.

צילה עמידרור: "אמי היתה מביאה את בני לביקור בבית הסוהר בבית לחם. אחרי כל ביקור המנהלת היתה זורקת לי: 'איך את מרשה לעצמך להיות במחתרת כשיש לך בן שזקוק לך?'. הוא גדל עד גיל 11 בלי הורים. לא יכולתי להחזיר לו את הילדות, אבל תמיד רציתי לפנק אותו יותר מאשר את יקי ואת אהובה".

רגשי אשמה, כך נדמה, מלווים אותה עד היום. בראשית שנות ה-60 פירסמה את מעלליה במחתרת בספר שהיה לרב מכר "במעצר בית לחם". "את הספר הקדשתי לבני ולאמי כי הם היו הקורבנות של השגעונות שלי".

בניגוד לאמו, רואה עמידרור את השנים שבהן התגלגל במוסדות ללא אב ואם כתקופה מאושרת בחייו. "לא בדקתי אם זה השפיע עלי ואיך. אני יכול להרגיע אותך. אין לי שום חסך. גם אין לי זיכרונות של ילדים שצורחים מסביבי 'אני רוצה את אמא'".

אחרי קום המדינה התגוררה המשפחה בשכונת יד אליהו בתל אביב. צילה עמידרור זוכרת את בנה כנער שבולע ספרים, בעיקר ספרי מדע. תוך כדי קריאה היה מסמן בעיפרון בספרים. האב עבד בבניין האם עסקה בפעילות ציבורית והצטרפה בעקבות מפקדה מנחם בגין לפעילות בתנועת חרות. בניגוד לאחיו הצעיר, יעקב, שהתחנך בבתי ספר דתיים, למד בנימין בבתי ספר חילוניים. זה לא ההבדל היחידי ביניהם. "ההבדל בין שני הבנים שלי הוא שיקי יותר פילוסוף אבל בני יותר מעמיק", מעידה האם.

במקביל ללימודיו בתיכון עירוני א', היה בנימין עמידרור פעיל בתנועת בית"ר. "בתנועה החליטו שהולכים לנח"ל לגרעין בחבל לכיש", הוא מספר. "אני אמרתי להם 'כדי להשתמט משירות צבאי אני לא צריך אתכם". עמידרור החליט להתגייס לצנחנים. "אבל רס"ר הצנחנים, מרסל טוביאס, התנגד כי הייתי רזה וממושקף".

הוא גויס לשריון ושירת במחלקת טנקי הסיור של פלוגת הסיור של חטיבה 7. שנה לאחר גיוסו, ב-1956, השתתף כמפקד טנק במבצע קדש. עמידרור ראה את עתידו בצבא והלך לקורס קצינים. בקורס קציני שריון היו אתו אביגדור (יאנוש) בן-גל ואמנון רשף, לימים אלופים בצה"ל. בתקופה הזאת התבלט באופיו הלוחמני. "הצלחתי לריב עם כל הפיקוד בצה"ל". לימים הגיע לידיו תיקו האישי ובו חוות הדעת שנכתבה עליו בתום קורס הקצינים. עמידרור: "כתבו עלי שאני מתחנף לממונים עלי. הנימוק היה שאני אומר את דעתי בצורה כל כך בוטה שזה לא הגיוני. ממש הפוך על הפוך".

עמידרור חתם קבע. מסלולו הצבאי נראה מובטח. הוא היה מדריך בבית הספר לשריון והמתין למינויו לסגן מפקד פלוגה. "יום אחד הגיע הרמטכ"ל, צבי צור, לשיחה עם המדריכים", הוא משחזר, "ואני הבעתי את דעתי על רמת המשמעת. על כך שלא ממלאים פקודות. האשמתי את המפקדים על תופעות של דיכוי. על התעללות בטירונים ועל פגיעה בכבוד האדם וחירותו. השתמשתי בביטויים חריפים מאוד". כך נסתם הגולל על הקריירה הצבאית שלו. הוא נשלח להדריך בבית הספר לקצינים בה"ד 1. גם כאן לא ליקק דבש. מינויו לדרגת סרן הוקפא בטענה שחיל השריון מתנגד לקידום. כעבור כמה חודשים אושרה דרגתו, אבל עמידרור כבר קיבל החלטה. ב-1962, לאחר שנה בבה"ד 1 ולאחר שבע שנות שירות צבאי פרש.

גרשום שוקן מתלהב

החיים מחוץ לצבא לא היו קלים. עמידרור ניסה את כוחו בעבודה כעצמאי אך ללא הצלחה. הוא דחה שורה של הצעות. לבסוף התקבל לעבודה כמפקח במשרד החינוך במחלקת הגדנ"ע, שם עבד כעשר שנים. במקביל, קיבל החלטה גורלית: להשקיע את מרב זמנו בלימודי תורת הלחימה. היתה רק בעיה אחת. לא היה שום מוסד בארץ, לא בצבא ולא במסגרת חינוכית אחרת, שהתמחה בתחום. בצבא קרא את הספר "אסירי תקווה" על מלחמתו של אורד וינגייט בבורמה. הספר שעסק בלחימת חיל רגלים הותיר עליו רושם עז. באין מוסד מלמד מתאים, עם שחרורו מהצבא החל ללמוד בכוחות עצמו. הספרייה של שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון בתל אביב היתה בשבילו מכרה זהב. הספר הראשון, שבאמצעותו גם למד אנגלית, עסק בלחימה באיי שלמה באוקיינוס השקט בתקופת מלחמת העולם השנייה. מספרו של הגנרל הבריטי סלים, "ממפלה לניצחון", למד על הקרבות והלחימה בג'ונגלים. ספר הוביל לספר, מאמר הוביל למאמר. הוא נהפך לאובססיווי לנושא, רכש ספרים מכל הבא ליד ובלע אותם בשקיקה. ביתו התמלא במאות ספרי מלחמה מקצועיים. בינתיים התחתן עם נעמי, אחות מיילדת ונולדו להם ארבעה ילדים. אחד מהם, בועז, גאוותו של עמידרור, הוא איש צבא קבע, מפקד גדוד בחטיבת צנחנים בדרגת סא"ל.

במלחמת ששת הימים שירת עמידרור כקצין מבצעים במפקדת חטיבת השריון 60 שלחמה בסיני, בפיקודו של מנחם (מן) אבירם. עם המטען התיאורטי שכבר צבר בלימוד העצמי על תורת הלחימה ועם הניסיון הקרבי שלו כתב, בתום הקרבות, ביוזמתו, דו"ח למפקדת גייסות שריון ובו הערכותיו בנוגע להישגי צה"ל במלחמה. עמידרור טען כי צה"ל היה בנוי בצורה לא נכונה. המפקדים לא עמדו במבחן וצה"ל ניצח רק כי האויב שעמד מולו התמוטט. השורה התחתונה היתה, כי לא ברור כלל אם צה"ל ניצח או הפסיד במלחמה.

ב-1970 נחשף עמידרור לציבור כשהחל לפרסם ב"הארץ" בקביעות מאמרים וסדרות רחבות היקף שבהם ניתח את תוצאות מלחמת ששת הימים ואת מצבו של צה"ל בעקבות המלחמה. גם במבט לאחור, רוחב היריעה, הראייה למרחוק, והנושאים שהעסיקו את עמידרור בן ה-33 מעוררים השתאות. ללא מקורות מידע בצה"ל ומתוך למידה עצמית בלבד על צבאות אחרים והשוואתם למקרה הישראלי, איבחן עמידרור בדייקנות כמה מהרעות החולות של צה"ל. הוא חשש מפלישה רוסית לחצי האי סיני ובמלאות שלוש שנים למלחמת ששת הימים קרא לחשבון נפש צבאי. הוא הזהיר כי ההצלחה של צה"ל בששת הימים נבעה "...רק בגלל שאויבנו היה נחות רמה כל כך. אין לצפות לנסים דומים מול יריב אירופי". 32 שנה לאחר מאמר זה אומר עמידרור: "לצערי הרב אין לי שום סיבה, ומתוך ידיעה, לשנות מחוות הדעת הזאת".

בסדרה על חיל השריון בצה"ל טען נגד קיומו העצמאי של חיל שריון. הוא קרא להקמת מפקדה כל זרועית יבשתית, כאשר בצבא כלל לא עסקו בסוגיה זו. מאמריו של עמידרור ב"הארץ" התפרסמו במשך כשנה. עורך "הארץ", גרשום שוקן המנוח, כל כך התפעל ממנו שאמר לעורך המשנה שלו יאיר קוטלר ש"עמידרור הוא לידל הארט הישראלי". לעמידרור אמר שהוא רואה בו את היורש של ד"ר ישראל בר, ההיסטוריון של צה"ל.

עמידרור ימני מאוד בדעותיו. מהפך 77' ועליית בגין לשלטון נחשבים בעיניו כאסון הגדול ביותר של מדינת ישראל בגלל הנסיגה מסיני. הוא אוסר על אמו לדבר או להזכיר את בגין בנוכחותו. במשרדו הוא תלה שתי תמונות. האחת של גולדה מאיר, שהיתה לטעמו ראש הממשלה הטובה ביותר של ישראל. השנייה של זאב ז'בוטינסקי.

הנבואה שהתגשמה

בסוף 1971 התלווה בנימין לאחיו יעקב, אז עוזר קצין מודיעין באוגדת שריון, לסיור לאורך תעלת סואץ. עם שובו מהסיור כתב מכתב ארוך לסגן מפקד אוגדת סיני תא"ל מנחם (מן) אבירם. העתק למכתב בתוספת פתק שלח לוויצמן. וכך כתב שנתיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפורים: "עזר שלום... המעוזים, כמערך וכתפישה, הם לדעתי צירוף של איוולת קיימת ושואה מוזמנת... אני בטוח בצידקת ניתוחי ובהכרחיות מסקנותי". למכתב צירף עמידרור תרשים שצייר, ובו ניבא כיצד תתבצע הפלישה המצרית לסיני. בסיכום כתב: "מערכת המעוזים איננה חיונית להחזקת התעלה... בתנאי מלחמה 'כבדה' תהווה אחזקת המעוזים לא רק בזבוז, אלא גם הזמנה ודאית לדילמות טרגיות... אם ינסו המצרים גם לצלוח, תחמיר הדילמה עוד יותר. במקרה זה ודאי ינסו גם לתפוס את המעוזים ואז ניאלץ להפקירם לא רק להרס, אלא גם לכיבוש זמני... בכל הווריאציות האפשריות של המלחמה הצפויה, מהווים מעוזינו עבורנו נטל ותורפה מבצעיים, חמורים עד קריטיים". בסיום מכתבו הציע עמידרור: "...יש להתחיל בדילול המעוזים, כדי שעם פתיחת האש יהיו ריקים לגמרי ורק הדגל יתנוסס".

נבואותיו השחורות של עמידרור על קריסת המעוזים לאורך קו בר לב, התגשמו. במלחמת יום הכיפורים, שפרצה באוקטובר 1973, הוא שירת כקצין המבצעים במפקדת אוגדה 146 של תא"ל מוסה פלד שלחמה ברמת הגולן. ארבעה חודשים היה באוגדה. לאחר המלחמה פתח עמידרור פרק שני בכתיבה עיתונאית. הרושם שקיבל היה שהעיתונות היומית חוששת לפרסם את מאמריו הבוטים וביקורתו על מפקדי הצבא ועל מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון. מי שקיבל אותו בזרועות פתוחות היה אורי אבנרי, עורך "העולם הזה". עמידרור היה כארבע שנים פרשנו הצבאי של השבועון. כשבוע לאחר המהפך הפוליטי של מאי 1977 קרא מעל דפי השבועון למהפך דומה גם במערכת הביטחון. לימים, כאשר היה ראש ענף תו"ל בסיסי, התוודע לאלוף במיל' ישראל טל ושמע ממנו על התגובות במערכת הביטחון למאמרי הביקורת שפרסם ב"הארץ" וב"העולם הזה". יום אחד, סיפר טל, פרץ ללשכתו אלוף במיל' אברהם (ברן) אדן נסער ונזעם. אדן תבע מטל שמערכת הביטחון תגיב על מאמרי הביקורת של עמידרור. "אני חושב שאתה צודק", אמר טל, "ולדעתי יש אדם אחד בלבד בכל המדינה שמסוגל להשיב לו". "מי זה?", שאל אדן בתקווה. "זהו עמידרור בעצמו" השיב טל בנחת.

ב-1979 התגשם חלום חייו של עמידרור. ראש מחלקת ההדרכה אלוף מנחם (מנדי) מרום, שהתרשם ממאמריו המלומדים, הציע לו להצטרף כאזרח עובד צה"ל למחלקת היסטוריה. עמידרור נענה להצעה ומונה לראש ענף צבאות זרים. ההצטרפות המאוחרת, אמנם כאזרח, לצה"ל, חשפה אותו בפעם הראשונה למסמכים הסודיים ולמקורות הראשוניים. אלה היו הימים שלאחר פרסום מסקנות ועדת אגרנט לחקר מחדלי מלחמת יום הכיפורים. עמידרור צלל אל החלקים החסויים של הדו"ח וירד לנבכי המסמכים והעדויות שהובאו לפני הוועדה. כך היה למומחה מספר אחת בצה"ל לאירועי מלחמת יום הכיפורים ובעיקר לליקויים במלחמה. לאט, לאט, גם בזכות אחיו יעקב, התפשטה בצה"ל השמועה על מומחיותו של בנימין עמידור. שמעון נווה: "הכרתי את בני דרך אחיו יעקב כשהיינו בפו"ם. הוא חשב שיש בינינו הרבה מן המשותף. בלמידה, באנרגיה, בחשיבה. ואני באתי וישבתי אצלו ימים שלמים, כאשר אף אחד לא השתין לכיוון שלו".

נווה סיפר לחבריו על ה"פנומן" שיושב בקריה ומומחה לתורות לחימה ולצבאות זרים. הוא הכיר לו מפקדים מהשדה. כך גם הכיר בין עמידרור לבין גבי אשכנזי. הגילוי הגדול של עמידרור, שעלה מתוך קריאת העדויות שהושמעו לפני ועדת אגרנט, היתה עדותו של האלוף טל. עמידרור: "טליק אמר לוועדה כי הוראות הפיקוד העליון חדלו מזמן להיות הקונסטיטוציה של צה"ל. בעיני זו היתה דוגמא מובהקת לחוסר המשמעת הבסיסית בצה"ל". עמידרור סרק את כל הוראות הפיקוד העליון, כדי לאשש את דברי טל. וכך הגיע לאבחנה שלימים חוללה את המהפכה בתורת הלחימה. בהוראת הפיקוד העליון הראשונה נכתב כי במלחמה יש שלוש רמות: אסטרטגיה, מערכה וטקטיקה. עמידרור בחן הוראות אלה, על פי תחקירים שנעשו על קרבות בכל מלחמות צה"ל. לתדהמתו גילה כי הפיקוד העליון התעלם, מאז הקמת צה"ל, מרמת המערכה.

לא לומדים לקח

באמצע שנות ה-80 תפס אלוף יוסי פלד את מקומו של אלוף יצחק מרדכי כראש מחלקת ההדרכה. תא"ל דוד כץ מונה לראש חטיבת תורת ההדרכה. אלה היו הימים שלאחר מלחמת שלום הגליל. לכץ, בעבר מח"ט גולני, שהיה מפקד גיס בשל"ג, היו השגות על תפקוד הצבא במלחמה. הוא טען כי למפקדי האוגדות ולמפקדי הגייסות היה חסר ידע תיאורטי בהפעלת כוחות גדולים. כץ: "אוגדות נתקעו בצירים בלבנון כי לא ידעו איך להפעיל יחידות גדולות בשטח הררי ולהבין את המשמעות. היה בזבוז כוח". הם כשלו לדעתו בעיקר בשני נושאים: זמן ומרחב. כץ הגיע גם לניתוח של עמידרור על חולשת צה"ל במלחמת יום הכיפורים ברמה המערכתית. כך נוצר החיבור בין איש המעשה הצבאי לבין איש התיאוריה הצבאית. כץ: "אני זיהיתי את הפוטנציאל של עמידרור. לפני כן דיכאו אותו".

עמידרור מונה לראש ענף תו"ל בסיסי ונסללה הדרך לפיתוח החשיבה המערכתית ולהקמת פו"ם ברק בקרב הפיקוד בדרגי הביניים. אבל הדרך לא היתה סוגה בשושנים. עמידרור עורר התנגדות אצל הפיקוד הבכיר בגלל דעתנותו. הוא פסל דעות של אחרים. "עמידרור הוא איש קשה וקשה לרסן אותו", אומר קצין בכיר. תא"ל במיל' נווה אומר: "עמידרור הוא לוחמני. אחד שיושב על הגבעות ואומר 'שימות העולם או שהעולם ישתנה ושילכו לאבדון'". אחד מחניכיו בפו"ם ברק אומר: "לבני יש עומק תיאורטי גדול. הוא יודע להביא הוכחות. לנמק. אני ממשיך להתייעץ אתו גם היום. בשבילי הוא כמו המורה הטוב מהילדות שנחקק אצל בזיכרון לעולם".

שני רמטכ"לים לשעבר מספרים על ההשפעה של עמידרור עליהם. דן שומרון: "עמידרור היה נכס בפו"ם ברק. הוא היחיד שעסק בתחום של ניתוח קרבות בראייה היסטורית. הוא פתח אופקים לקצינים ברמות הפיקוד בדרגי הביניים". ואהוד ברק אומר: "אדם מקורי ומעניין. ניחן בחשיבה עצמאית לעיתים ביקורתית ובוטה, אך תמיד ביקורת בונה. תרם רבות להסתכלות מעמיקה של מפקדים בצה"ל בכל הרמות של המקצוע הצבאי וכן לגיבוש תפישת הפעלת הכוח היבשתי ודפוסי הערכת המצב הצה"ליים. ניתח את מלחמת העולם השנייה והלקחים שלה לגבינו. תרם לכך שלידל הארט והוגי דעות צבאיים אחרים יובנו בצורה מעמיקה ורחבה לשדרות הפיקוד הבכיר של צה"ל".

אלוף דורון אלמוג: "התרומה של עמידרור היא בהבאת ידע מצבאות זרים לצה"ל בהבט המקיף והעמוק ביותר. תירגם הרבה ספרים. הוא לא בא מהשדה ויש אצלו ניתוק מהיחידות הלוחמות. כראש מה"ד היה לי ויכוח אתו על טענתו כי הידע הצבאי הוא אוניוורסלי. יש בו מידה מסוימת של הישענות דוגמטית על ידע תיאורטי. הערתי לו על הבוטות שלו. על הלשון החריפה כלפי צה"ל ומפקדי צה"ל. הוא שילם עליה מחיר לא מבוטל".

האם צה"ל מפיק לקחים מלחמות העבר?

עמידרור: "הבעיה של אי לימוד לקחים מהמלחמות ומהמבצעים וגרוע מזה, לימוד שגוי של לקחים או לימוד לקחים שגויים, מלווה את צה"ל מראשיתו. האלוף אדן ערך השוואה לא מחמיאה בינינו לבין ארה"ב בנוגע להפקת לקחים מיום הכיפורים. אין ספק שצבא ארה"ב למד את המלחמה, הפיק ממנה והושפע ממנה בצורה הרבה יותר מלאה ונכונה מאשר צה"ל".

אריאל שרון אמר לאחרונה שצה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. מה דעתך?

"אם אתה אומר שזה הצבא הכי טוב בעולם סימן שהארגון בסדר. הכלים מאה אחוז. המקצועיות של המפקדים היא מעל ומעבר. הסכנה באמירה כזאת שאז כביכול אין בעיה וכל השיפורים והתיקונים משניים. הדרג המדיני יכול להשתבח שהוא לא נדרש להחלטות מרחיקות לכת או כואבות".

האם צבא זה שליחות או קריירה?

"הדברים שאמר הרמטכ"ל, משה יעלון, כי הצבא הוא שליחות ולא קריירה הם שגיאה חמורה. אדם יכול להצטרף לצבא מתוך תחושת שליחות. אך כאשר הוא כבר בצבא, הצבא הוא מקצוע. מח"ט בצה"ל חייב לתפקד כמו שצריך כי זה התפקיד שלו. יש כאן הרבה צביעות וזיוף. כי אם זה שליחות, אז אתה לא יכול לבוא אל מפקדי צה"ל בדרישות או בטענות. הוא עושה לך טובה. הוא מקריב את עצמו למען המולדת. ואני אומר, אף אחד לא מקריב את עצמו למען המולדת. כשמפקד משרת בצבא, הוא לא עושה טובה לאיש. רובם הגדול של המפקדים מקבלים יותר ואולי הרבה יותר, בוודאי לא פחות ממה שנתנו לצבא. אנשי קריירה עושים קריירה. זהו התפקיד, הג'וב, הפרנסה שלהם. מה רע בזה? ככה זה בכל העולם. המניע הוא שליחות. העיסוק לא. ואני טוען שלפחות 80% מהאנשים שהגיעו לדרגת תא"ל חבים את המעמד שלהם, כולל המעמד החברתי והפוליטי והכלכלי לשירות שלהם בצה"ל. הם חבים לצה"ל יותר מאשר צה"ל חייב להם. ושלא יבלבלו את המוח על שליחות. רוצה להיות שליח, לך לעבוד במערך ההוראה. זו שליחות".

מה דעתך על המקצועיות בצבא?

"באחת הפעולות בקסבה של שכם נהרג מ"פ ונפצע קשה המג"ד. אלוהים אדירים! מה עושה שם מג"ד? זה תפקיד של רב"ט או סמל. המ"פ תפקידו לפקד על קרב פלוגתי. זהו סימפטום של ריבוי חולני של קצונה. לצה"ל יש קצינים בערימות בחוסר יחס. וזה הרסני".

למה?

"כדי לתקן מכונית במוסך אתה לא מחפש את המהנדס שתיכנן את המכונית אלא את הטכנאי בעל הניסיון והוותק. הקצין מייצג את הידע של אמנות המלחמה. מפקד שאינו קצין מגלם את המומחיות, את ההצטברות של הניסיון ברמת הטכניקה הצבאיות. הקצין לא אמור להיות החייל הכי טוב בפלוגה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו