בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלנכוליה, אהובתו

אבל ומלנכוליה פעולות כפייתיות וטקסים דתיים

תגובות

זיגמונד פרויד. תירגם מגרמנית: אדם טננבאום. ליבידו סדרה לתרגום, הוצאת רסלינג, 75 עמ', 52 שקלים

הספרון הצנום וצחור-הכריכה הזה מחזיק את אחד הטקסטים החשובים ביותר בספרות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית. ובכל זאת, כמעט 90 שנה היו צריכות לחלוף מאז נכתב ועד שזכה לתרגום עברי. האופן המהוסס והמקוטע שבו מורקים כתבי פרויד לעברית הוא אולי תעודת עניות למו"לות העברית. אך מטרידה במיוחד היא השאלה כיצד חמק החיבור הזה מעיניהם של סוכני התרבות בחברה שאובדן ושכול היו למעצבי תפיסתה העצמית.

בין הזירות שבהן מתנהל השיח ברעיונותיו של פרויד במאה השנים האחרונות יש אחת שממקדת אליה את תשומת לבם של קלינאים והיסטוריונים במידה שווה, היא הזירה שבה נבחנים רעיונותיו של מייסד הדיסציפלינה הפסיכואנליטית לאור הביוגרפיה שלו. זה גורלה של התיאוריה הפסיכואנליטית, שהיא משמשת, לעתים בו זמנית, ולעתים בחוסר חשק מופגן, כאובייקט וכסובייקט של המחקר ההיסטורי של עצמה.

הדוגמה המובהקת למקורות הביוגרפיים והמאוד סובייקטיוויים של הפסיכואנליזה היא כמובן החיבור "פשר החלומות", הטקסט המכונן של הפסיכואנליזה שבו הפך פרויד את חלומותיו שלו למושא לחקירה פסיכואנליטית. בפתח החיבור מגלה פרויד לקוראיו שמות אביו הוא שגרם לו לצאת לחיפוש אחר המשמעות הנסתרת של חלומותיו. מוות ואובדן עמדו אם כן ביסוד יצירתו של פרויד משלביה המוקדמים, והם הפרו אותה עד יומו האחרון.

לפענוח חידת המלנכוליה היתה משמעות מיוחדת בשביל פרויד, שידע תקופות ארוכות של אובדן עניין וחשק בעבודתו ובסובבים אותו. בראשית שנת 1912, כשהחל לכתוב בזה אחר זה את החיבורים על טכניקת הטיפול הפסיכואנליטי, הוא כתב לתלמידו ההונגרי, שנדור פרנצי: "כל אותו הזמן הייתי מדוכא והרדמתי את עצמי בעזרת כתיבה כתיבה כתיבה".

ייתכן שפריצתה של מלחמת העולם הראשונה, המחלוקות התיאורטיות עם אדלר ועם יונג (עוד שני אובייקטים יקרים שלא שרדו את חרון אפו של פרויד), וסדרה נוספת של אובדנים אישיים, הם שהחישו את תהליך הלידה הממושך של תיאוריית האבל והדיכאון הפסיכואנליטית. מכל מקום, ב-1915 נשא פרויד הרצאה שכותרתה "המוות ואנחנו" לפני החברים בסניף הווינאי של בני ברית. באותה שנה כתב לא פחות משלושה חיבורים שונים שבמרכזם האבל והדיכאון.

התיזה העיקרית של פרויד, בחיבור הדחוס שלפנינו, היא שביסוד סבלו של החולה המלנכולי, או הדיכאוני, עומד קשר פתולוגי, רווי אמביוולנטיות ותוקפנות, בין הסובייקט לאובייקט. שלא כמו המתאבל הכואב את אובדנו של אובייקט ממשי אהוב, אין ביכולתו של החולה הדיכאוני להצביע על אובדן ממשי שכזה. תחת זאת הוא מתייסר בתחושות של אשמה ואובדן ערך עצמי.

תחושות אלה, מבחינתו של פרויד, הן עדות להזדהות של האני החולה עם האובייקט המופנם ורווי התוקפנות של עברו. הזעם שהפנה האני לאובייקטים משמעותיים בחייו מופנה בעת דיכאון כלפי פנים. אך שלא כמו האדם האבל, המרפה אט אט את אחיזתו הליבידינלית מהאובייקט האבוד, ומשיב לעצמו את היכולת לאהוב, אין ביכולתו של המלנכולי להשתחרר מאחיזתו של האובייקט הנרקסיסטי המופנם, משום שהוא מזדהה בדיוק עם אלה מחלקיו התוקפניים המייסרים אותו כל כך.

בזכות התיאור הקליני-פנומנולוגי המצוין של התסמונת הדיכאונית הצליח "אבל ומלנכוליה" לקנות לו אוהדים גם בחוגים פסיכיאטריים בלתי-אנליטיים בעליל - הישג לא מבוטל, בהתחשב בחיי המדף הקצרים של רוב הטקסטים הפסיכיאטריים. אבל מרכז הכובד של החיבור הוא דיון פסיכולוגי בדינמיקה של הדיכאון שכמותו טרם הכירה הפסיכיאטריה הקלינית בת זמנו של פרויד.

אף על פי שמדובר בחיבור תיאורטי, ולא בסיפור מקרה, התעקשותו של פרויד להבין את תופעת הדיכאון במושגים פסיכולוגיים מציגה אותו כמאזין רגיש ביותר לדיאלוג הפנימי הלא מודע שהאדם הדיכאוני מקיים עם עצמו ועם האחר שבתוכו. לרגע נדמה שאוזניו של פרויד מסוגלות לקלוט גם התרחשויות נפשיות, ששפת הדחפים המכניסטית והמסורבלת שברשותו אינה מסוגלת לתאר. מי אם לא פרויד יודע שהדיכאון מדבר תמיד בשפה שרק אדם אחד באמת יכול להבין.

"אבל ומלנכוליה" הוא ציון דרך חשוב בהתפתחות הגותו של פרויד, בהיותו חיבור המבשר, גם אם במובלע, על הרחבת שדה הראייה הפסיכואנליטי מעבר לעקרון העונג, ועל ההמשגה הדואלית, השנויה כל כך במחלוקת, של תיאוריית הדחפים (העמדתו של יצר המוות כבן זוגו של יצר המין). חשובה לא פחות היא תרומתו להבנת הקשיים שבהם נתקל פרויד כשביקש להמשיג את תהליכי ההזדהות כתגובה לאובדן אובייקט. קשיים אלה עתידים למצוא את פתרונם, התיאורטי לפחות, במודל הסטרוקטורלי של הנפש (החלוקה של המנגנון הנפשי לסתמי, אני ואני עליון). לקוראים הבקיאים בספרות הפסיכואנליטית זוהי ללא ספק הזדמנות להערכה מחודשת של כמה מהפולמוסים העכשוויים המתנהלים סביב תיאוריות האפקטים השונות שהצמיחה הפסיכואנליזה.

ואמנם, בפרספקטיווה היסטורית נראה שעיקר חשיבותו של החיבור הזה טמונה בכך שהוא מערער במידת מה את הטענה הרווחת שלפיה החלטתו של פרויד לנטוש את תיאוריית הפיתוי, שבה דגל בשנים הראשונות לעבודתו עם מטופלים היסטריים, אחראית במישרין להתעלמות גורפת מהשפעתם של גורמים חיצוניים בהתפתחותן של נוירוזות ולהתמקדות היתרה בדחפים ובקונפליקטים תוך-נפשיים שאיפיינה את התיאוריה הפסיכואנליטית בעשורים הראשונים לקיומה. יתרה מזאת, מי שמתעניין במחלוקת ההיסטורית בין המצדדים במודל הדחף לבין חסידי הפרדיגמה ההתייחסותית - הרואים באינטראקציות הבין-אישיות בין הסובייקט לאובייקטים שבעולמו את אבני הבניין היסודיות של חיי הנפש - אינו יכול שלא לתהות אם אמנם מדובר בשתי תיאוריות סותרות המוציאות זו את זו. שהרי אם, כטענתו של פרויד, דחפים תוקפניים בלתי מודעים כלפי האובייקט הם שעומדים ביסוד האשמותיו העצמיות של החולה המלנכולי, הרי שיחסו של החולה לעצמו אינו אלא בבואה, או שחזור, של מערכת היחסים שלו עם האובייקטים המשמעותיים בחייו. כך שלפחות מבחינה תיאורטית לא ניתן להבין את התפתחותן של רשויות נפשיות כמו "אני" ו"אני עליון", אלא כייצוגים תוך נפשיים של יחסים בין-אישיים ממשיים שהופנמו בידי האדם בשלבי התפתחות שונים שלו. אופיין של ההפנמות האלה קובע את האופן שבו הוא עתיד לחוות את המציאות החיצונית ואת האובדנים הממשיים והסמליים הבלתי נמנעים שהיא מזמנת.

ב"פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" משרטט פרויד קווים לדמותו של החולה האובססיווי-קומפולסיווי כמי שסובל מסוג של "דתיות אינדיווידואלית". את הדת, על מכלול הטקסים והציוויים שבה, הוא מכנה "נוירוזת כפייתיות אוניוורסלית". החיבור הזה הוא אחד מתוך שורה ארוכה של חיבורים שפרויד מציג בהם את הדת, על סממניה החיצוניים וההגותיים, כאנטי-תזה של הרציונליזם האנליטי. התיאודיציה הפסיכואנליטית לגוניה לא רק הוצגה בידי פרויד כמודל חילוני-רציונלי להבנת הסבל האנושי. הוא ראה בה גם את הפתרון למגבלות של התיאודיציה הדתית ששירתה את בני האדם במשך אלפי שנים. בעוד שהאלוהים והנשמה נתפסו כיצירי דמיון סמליים, המבטאים משאלות לב ילדיות, העלתה הפסיכואנליזה מושגים כמו לא מודע, דחפים, אני, עצמי ואובייקט לדרגה של ישויות בעלות מעמד אונטולוגי טבעי. התיאולוגיה, והפילוסופיות שהתפתחו בעקבותיה, היו ונשארו מנקודת המבט הפרוידיאנית יצירי דמיון אינפנטיליים שניתן ללמוד מהם עד כמה היה האדם ונותר עבד למשאלותיו הלא מודעות. אין זאת אלא שיחסו הביקורתי כל כך של פרויד לדת מנע ממנו לשלב בדיון על האבל את מנהגי האבלות היהודיים, למרות הרגישות הפסיכולוגית הרבה שהם צופנים בחובם.

התרגום המוקפד של אדם טננבאום עונה על כל מה שהקורא הפרוידיאני הנוקדן רשאי לצפות לו בהתחשב באתגר המיוחד שהגרמנית של פרויד מציבה לפני העברית. אלא שבאורח מוזר, לטקסט העברי מתגנבת פה ושם מין נגינה לאקאניינית מסתורית שקשה להצביע על החומרים המרכיבים אותה. אולי זו ההשפעה המצטברת של ה"איווי" (Arbeit), ה"הנהרה"(Aufklarung) וה"יגיעה" (Wunsch), וכיוצא באלה מלים אנינות, שכלל לא בטוח שפרויד קשישא הוא זה שדרכו אנחנו צריכים להיזכר בקיומן; מלים ענוגות המרככות, לדעתי שלא לצורך, את עוצמת הנקישה הבוטחת שמשמיעות מלות החולין הגרמניות של פרויד משהועלו על הכתב.

והנה, דווקא "האני העליון" הישן והטוב ייסר את המתרגם ועורכיו במידה כזו שהם החליטו להתקומם נגדו כאיש אחד, ולצייד את פרויד העברי שלהם ב"על-אני" הדור-זנב. אבל עם החידוש הזה, הפלא ופלא, אפשר לחיות בטוב. תמוהה יותר היא הבחירה ב"כלכלי" כתרגום ל"אקונומי" במקומות שבהם מדובר ככלות הכל במשק הדחפים של הנפש הפרוידיאנית ולא של זו המרקסיסטית ("טעמים כלכליים"? עמ' 10).

הרתיעה הראשונית שעשויה לעורר החלטתם של העורכים לפרסם לצדו של "אבל ומלנכוליה" את "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" מתגלה כבלתי מוצדקת למקרא אחרית הדבר המאלפת של יצחק בנימיני, שבה הוא מצליח לדובב שני טקסטים שונים כל כך באופיים ולגרום להם שישוחחו זה עם זה. למיטב ידיעתי טועה בנימיני כשהוא מונה את מותה של סופי - בתו האהובה של פרויד - בין הטראומות האישיות שקיבלו פתחון פה תיאורטי ב"מעבר לעקרון העונג", שכן החיבור הושלם כבר ב-1919, כשזו היתה עדיין בריאה ושלמה. או כדברי פרויד בעניין זה: "מה שנראה נכון הוא לא תמיד האמת". אבל עיקר תרומתה של אחרית הדבר הוא ברוחב היריעה ההגותית שהיא פורשת לפנינו ובניסיון למקם את היחסים הדיאלקטיים שבין האבל למנכוליה, ובין הדת לאובססיה בהקשר היסטורי ותרבותי. הקלינאים שבין הקוראים היו מעדיפים מן הסתם לראות את "אבל ומלנכוליה" נדפס בסמוך ל"מבוא לנרקיסיזם" שנכתב כמעט בו זמנית. אבל במקרה זה כולנו יוצאים נשכרים מהתוהו ובוהו שבו שרויה תעשיית זכויות התרגום של כתבי פרויד, המאפשר לקרעי קרעים מהקורפוס הפרוידיאני לראות אור בתפזורת מרעננת. גם אם יש בקריאה ההיסטורית-תיאולוגית שמציע בנימיני ל"אבל ומלנכוליה" כדי להסיט מעט את הדיון מהפסים הקליניים המסורתיים שלאורכם הוא מתנהל בדרך כלל, הרי האופן שבו נופל צלו של החיבור הראשון על השני יכול רק להשכיל אותנו בדבר הפנים לאין-ספור שיש לכתיבתו של פרויד.

ד"ר ערן רולניק הוא פסיכיאטר. תרגומו לטקסטים הפסיכואנליטיים של פרויד ראה אור בהוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו