בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ילדיו" היהודיים של מרטין היידגר

כיצד התמודדו תלמידיו היהודים של היידגר - האנס יונאס, קרל לווית, הרברט מרקוזה וחנה ארנדט - עם היסודות הנאציים בתורתו

תגובות

:Princeton University Press 2001, 276 pp Hans Jonas and Herbert Marcuse: Hannah Arendt, Karl Loewith, Richard Wolin, Heidegger's Children

אחד הפרקים המוזרים והקשים ביותר בתולדותיה המיוסרות של הגותם של יהודים במאה העשרים, הוא הקשר המתמשך והעיקש בין גדולי רוח יהודיים לבין כמה מהוגי הדעות הפאשיסטיים והנאציים במאה זו. עובדה היא, שכמה מן האישים המרכזיים בהוויה הרוחנית האירופית שתמכו, בצורות שונות, בטוטליטריות הפאשיסטית והנאצית פעלו בתוך סביבה שנכחו בה, לעתים בצורה דומיננטית, אישים יהודיים. הדבר משמעותי במיוחד כאשר מדובר באותן דמויות רבות השפעה במחשבה האירופית אשר התחרטו על תמיכתם בנאציזם (או לא עשו זאת בבירור), ונמנעו מלקבל ביקורת, ובוודאי מלהשמיע ביקורת על עצמם, בקשר לתמיכתם בתנועות הפאשיסטיות באירופה. זו פרשה כאובה וכואבת, אך היקפה מונע כל אפשרות של התעלמות, משום שהדברים חזרו וחוזרים על עצמם פעמים אחדות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה: תלמידים ומקורבים יהודיים של אישים שהזדהו במידה זו או אחרת עם הנאציזם לא הצליחו לנתק את עצמם ניתוק מלא ממוריהם הנגועים באנטישמיות ובאהדה לטוטליטריות אכזרית.

בין הדוגמאות הבולטות לתופעה זו אפשר למנות את האסכולה רבת ההשפעה, עד היום, של קרל גוסטב יונג, שיהודים רבים היו ונמצאים עדיין במוקדה, מבלי להתמודד עם פרשת תמיכתו של יונג בהיטלר בשנות השלושים. דוגמה אחרת היא זו של הפאשיסט הרומני, מירצ'ה אליאדה, שנעשה לדובר העיקרי של "מדע הדתות" ממקום מושבו באוניברסיטה של שיקגו, מוקף יהודים, ושלא התנצל על פעולתו בשירות הפאשיזם הרומני, בן בריתם של הנאצים, בתקופת המלחמה. דוגמה נוספת היא זו של חוקר הספרות הבלגי, פול דה-מאן, מעמודי התווך של אסכולת ייל בחקר הספרות ושל הדקונסטרוקציה בארצות הברית, שלאחר מותו נתגלו מאמריו הפאשיסטיים והאנטישמיים שנכתבו בבלגיה בשנות המלחמה, ואשר אותם הסתיר מפני חבריו ותלמידיו היהודיים הרבים; אלה חברו, לאחר פרסום המאמרים, ללמד עליו סניגוריה, והגדיל לעשות חברו, הפילוסוף ז'אק דרידה, שניסה לפרש בדרך דקונסטרוקטיווית מאמר אנטישמי כאילו הוא רווי אהדה ליהודים. תלמידתו, הפילוסופית שושנה פלמן, ניסתה להסביר את השתיקה וההסתרה של דה-מאן בחינת חרטה וקבלת דין.

עם כל החומרה, הכאב וריבוי השכבות והסתירות במקרים אלה, קשה למצוא דוגמה מרחיקת לכת וכאובה יותר מזו של מרטין היידגר, המתואר כמעט פה אחד כגדול הפילוסופים הגרמניים במאה העשרים, וכאחד מגדולי הפילוסופיה של מאה זו בכלל. בניגוד לשלושת הנזכרים לעיל, תמיכתו של היידגר בהיטלר ובנאציזם היתה גלויה ורשמית. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בפומבי גדול ב-1933, ומונה על ידי המפלגה להיות הרקטור הנאצי הראשון של אוניברסיטת פרייבורג רבת היוקרה. מעל דוכנו כרקטור האוניברסיטה הטיף היידגר לאימוצה של תפישת העולם הנאצית באוניברסיטאות הגרמניות ולסילוק היהודים מתוכן.

אמר ועשה: מורו ומדריכו, הפילוסוף הדגול אדמונד הוסרל, שהיה כבר בגימלאות, גורש מן הספרייה הפילוסופית באוניברסיטה ונאסרה עליו הכניסה לשם, משום שהיה יהודי. אסיסטנטים ודוקטורנטים יהודים שלו לא יכלו להשלים את לימודיהם, ולפחות במקרה אחד אמר היידגר לתלמידתו כי לא ייתכן שהיא תסיים את לימודיה בגלל היותה יהודייה. הוא ניתק את קשריו עם מי שהיה חברו הטוב, הפילוסוף החשוב קרל יאספרס, משום שאשתו היתה יהודייה. הוא דרש מתלמידיו, בשנת 1934, להפסיק לעסוק ברעיונות ובדעות ולהתרכז בפיהרר, שהוא מהות הכל. הוא המשיך לשלם מסים כחבר המפלגה הנאצית עד סיומה של מלחמת העולם, אם כי ממשרתו כרקטור פרש לאחר שנה אחת, ולא הוסיף לפעול בפומבי לתמיכה בנאציזם לאחר 1936. לאחר המלחמה קבעה ועדה מיוחדת כי אין להתיר לו להמשיך ללמד באוניברסיטה בגלל השפעתו השלילית על התלמידים, והוא יצא לגימלאות. עם זאת המשיך לכתוב ולהרצות עוד כשלושים שנה לאחר המלחמה, עד מותו ב-1976.

הדבר הבולט ביותר בדמותו של היידגר, שראה עצמו כפילוסוף החשוב ביותר מאז הרקליטוס הפרי-סוקראטי (לדעתו, החל מאפלטון הידרדרה הפילוסופיה למבוי סתום), הוא שבמשך שלושים השנה שלאחר המלחמה סירב בעקשנות ובעקביות להביע חרטה על שאמר ועשה בשנות השלושים. הוא תירץ את זוועות הנאציזם בכך ש"כל המשתתפים במלחמה עשו זאת", והכחיש את העדויות הגלויות על פעולתו האנטישמית. אנשים רבים ביקרו בבקתתו ליד העיר באדן וביקשו להביאו לכלל הבעת חרטה, ללא הועיל. משמע, כל מי שנפגש עם היידגר וכל מי שהשתמש בתורתו ידע היטב כי פילוסוף זה הוא אדם שהיה שותף פעיל להשתלטות הנאציזם והאנטישמיות על האוניברסיטאות הגרמניות, ואדם שבמשך עשרות שנים סירב להביע חרטה או ביקורת על הנאציונל-סוציאליזם.

מורו של היידגר היה יהודי; רבים מחבריו לעבודה היו יהודים או מקורבים ליהודים, ותלמידיו העיקריים, הישירים, היו יהודים. מונח לפנינו עתה ספר מעמיק הפותח מחדש פרשה זו בצורה שיטתית: "ילדיו של היידגר", מאת ריצ'רד וולין, הדן בארבעה מתלמידיו היהודיים של היידגר: חנה ארנדט, האנס יונאס, קרל לווית והרברט מרקוזה, ארבעה שכתבו את עבודותיהם הראשונות בהדרכתו של היידגר והמשיכו לאחר מכן - איש איש בדרכו - לפתח משנה משל עצמם, שהעמידה אותם בשורה הראשונה של הוגי הדעות במאה העשרים. וולין מקדיש את ספרו לדיון מפורט הן ביחסם האישי אל היידגר ואל קשריו עם הנאציזם, והן בהתייחסותם אל משנתו ודרך שיבוצה בתורתם-שלהם. וולין, פרופסור באוניברסיטה של ניו יורק, ממשיך בספר זה סדרה מרשימה של מחקרים קודמים שעסקו באספקטים שונים במשנתו של היידגר, וכן שני ספרים קודמים על פרשה זו עצמה: "פרשת היידגר", שהוא קיבוץ וניתוח התעודות העיקריות הנוגעות להשתלבותו של היידגר בעולמו של הנאציזם, ותרגום וניתוח של מאמריו הפזורים של קרל לווית בנושא זה, שאותם ערך וולין בקובץ מיוחד.

יש חשיבות בפרסום ספריו אלה של וולין בשעה זו, שכן דומה שמתרחשת מעין תחייה של משנתו של היידגר בתרבות המערבית, והיא תופסת מקום נכבד והולך בייחוד בעולמם של אינטלקטואלים יהודיים בארצות הברית, באירופה ואף בישראל. הרגשתי לא פעם אפילו מעין התהדרות במין סופר-ליברליזם, כאשר עמיתים דנו בשבחו של היידגר וכאילו העידו על עצמם: "יודעים אנו שהיה נאצי, אבל אנחנו ליברליים ואוניוורסליים כל כך בהשקפת עולמנו, עד כי איננו שמים לבנו לזוטות מסוג זה", והרי הם מרחיקים בחינת פרוביציאליות וצרות אופק כל ביקורת על התעקשותו של היידגר שלא להסתייג מן הנאציזם (ונעימה דומה נשמעת גם בשיחות על אליאדה ויונג).

הרבט מרקוזה זכה לפרסום רב בשנות השישים בתורת מורה רוחני למנהיגיה של מהפכת הסטודנטים באותו עשור. הוא כתב את ספרו הראשון בהדרכתו של היידגר בשנים 1932-1928, תקופה שבה התקרבותו של היידגר לנאציזם נעשתה גלויה יותר ויותר, וכנראה משום כך לא זכה מידי מורו להסמכה האקדמית המקווה. בשעה שהגיע מרקוזה אל הסמינרים של היידגר כבר היה מזוהה עם השמאל בגרמניה; הוא ביקש לסלול לו דרך משלו בתוך המכלול המרקסיסטי, ובמיוחד היה קרוב לרוחו הניסוח החדש של המרקסיזם שהציע גיאורג לוקאץ' הצעיר. בעבודתו הפילוסופית לאחר מכן ביקש מרקוזה לשלב יסודות מתורתו של היידגר, בעיקר לגבי שלילת המסורת הפילוסופית הגרמנית הקלאסית, עם הבניין-מחדש של המרקסיזם. מרקוזה לא הדגיש, כפי שהדגישו לווית ויונאס, את הקו העקבי המוביל מתורתו של היידגר בשנות העשרים אל הזדהותו עם הנאציזם בשנות השלושים; הוא ביקש ליצור מעין "היידגריזם של השמאל", אך לא סלח להיידגר על נטייתו הנאצית. הוא ראה בכך שגיאה, אך הגדיר זאת כ"שגיאה שלפילוסוף אסור לעשות", וראה במעשיו לא רק רעה ואי-צדק, אלא "בגידה בפילוסופיה באשר היא, בגידה בכל מה שהפילוסופיה מייצגת" (עמ' 166). מרקוזה נפגש עם היידגר ב-1947, פגישה שאותה הגדיר כ"מאוד בלתי נעימה", ולאחר מכן כתב אליו פעמים אחדות ודרש ממנו להודות בשגיאותיו ולהביע חרטה על מעשיו. היידגר סירב, ובמכתביו למרקוזה חזר על המליצות הנודעות שלפיהן בכל מלחמה מבוצעים מעשי זוועה בידי כל הצדדים הלוחמים, וכי העם הגרמני לא ידע דבר על מה שהתרחש באמת ולפיכך אין בו אשמה. בכך פסקו הקשרים ביניהם.

קרל לווית, מתלמידיו הראשונים והוותיקים ביותר של היידגר (שהמיר את דתו לנצרות לאחר מכן), היה גם מבקרו העקבי והשיטתי ביותר. בשורת מאמרים (שנקבצו יחד על ידי וולין) ניתח לווית ביסודיות את שורשי משנתו של היידגר במחשבה הפילוסופית הגרמנית, ואת שלבי התקרבותה למשנתו של הנאציזם. לווית דחה לחלוטין את התפישה שלפיה הימשכותו של היידגר לנאציזם בראשית השתלטותו על גרמניה היתה מקרה גרידא, והוכיח בניתוח מפורט את קרבתה של תורה זו לזו של קרל שמידט, האידיאולוג הגלוי של הנאציזם, אשר קרא כבר ב-1923 להקמתה של "המדינה הטוטאלית" המיוסדת על "הגמוניה גזעית", ולהשמדתם של "היסודות השוליים" במדינה, כגון הקומוניסטים והיהודים. שניהם הטיפו יחד לתורת-קיום שביסודה ה"ההחלטיות", הכושר להחליט החלטות רדיקליות על רקע חורבנן של התפישות הישנות, הליברליות והרומנטיות. כאשר התמנה על ידי הנאצים לרקטור של פרייבורג, פנה היידגר אל קרל שמידט בהצעה לשתף פעולה בהנהגתה של המהפכה הנאצית באוניברסיטאות ובחיי הרוח של גרמניה.

לווית ניתח בפירוט את נאומו הידוע של היידגר בתור רקטור אוניברסיטת פרייבורג, ובייחוד את מכתבו אל הסטודנטים באוניברסיטה זו, בנובמבר 1933, כאשר קרא להם להצביע כאיש אחד בעד היטלר כשליט גרמניה, ואמנם הוא צעד בראשם בדרך אל הקלפי. במכתבו זה מזהה היידגר בפירוש את המושג המרכזי בתורתו, ה-Dasein (קיום, אקזיסטנציה), עם ציוויו של המנהיג, הפיהרר, המגלם את רוחה של גרמניה (עמ' 163-162 בקובץ של לווית).

הדמות המרשימה ביותר העולה מתיאורו של וולין היא זו של האנס יונאס. מעריץ צעיר ונלהב זה של היידגר, אשר נשלח, בין השאר, על ידי מורו למסור מכתב אהבה של היידגר לחנה ארנדט, ואשר חותמו של מורו ניכר היטב במחקרו המדעי הגדול על הגנוסיס בעת העתיקה, יצא מגרמניה עוד לפני פרסומו של הספר והגיע לירושלים. בניגוד לתלמידיו האחרים של היידגר, שראו עצמם גרמנים לכל דבר, היה להאנס יונאס רקע בתחומי היהדות והלשון העברית. בתקופת המלחמה שירת בצבא הבריטי כחייל ארץ-ישראלי, והשתתף בקרבות קשים באיטליה. במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ולחם בשורותיו. לאחר מכן היגר לצפון אמריקה וכתב את ספריו הפילוסופיים (העיקרי שבהם: "ציווי האחריות", מ-1979), עורר יותר עניין בגרמניה מאשר בארצות הברית, ובשנותיו האחרונות זכה להוקרה רבה דווקא בגרמניה. מחקריו בתחום הגנוסיס השפיעו על תפישתו ההיסטורית והפילוסופית; כך למשל הסתייע בהתמודדותו עם השואה בקביעה כי האל פסק מלהיות כל-יכול, וכבר בבריאת העולם הגביל את עצמו ואת כוחותיו (הוא השתמש במושג הקבלי "צמצום") על מנת לתת מקום לרצון החופשי של הנבראים. כאשר היידגר הוזמן ולא הגיע לכנס פילוסופי בארצות הברית, נתבקש יונאס למלא את מקומו בהרצאת הפתיחה. הוא פרס יריעה רחבה של ניתוח תורתו של היידגר וכיצד הובילה זו את מורו לאימוץ הנאציזם ולהעמדת יוקרתו לשירותו של הפיהרר. הוא קרא לפני הנאספים את נאומו של היידגר בפרייבורג, שבו דרש מן הסטודנטים לראות בפיהרר את רוחה ומשמעותה של הפילוסופיה.

הפרק הקשה ביותר בספרו של וולין, קשה לכותב וקשה לקורא, הוא זה המוקדש לחנה ארנדט. פרשת היחסים בין הסטודנטית היהודייה הצעירה והפרופסור המבריק לפילוסופיה כבר שימשה נושא לדיונים רחבים, ודומה שבעובדות היסודיות אין עוד מה להוסיף. אין כיום ספק כי חנה ארנדט ראתה בהיידגר את אהוב לבה, ולא התנערה ממנו אף לאחר שנתבררו מוראות המלחמה. היא ביקשה ממנו להתנצל על מעשיו, אך כשסירב, לא ניתקה את יחסיה ההדוקים עמו. היא פרסמה את כתביו בארצות הברית וטרחה להפיץ את בשורתו בכל דרך אפשרית (לאחרונה התברר כי בבית ההוצאה הגרמני שבו פורסמו חיבוריה של ארנדט בגרמניה אחרי המלחמה, האיש שטיפל בכתביה ובפרסומם ועמד עמה בקשר הדוק, הנס רוסנר, היה קצין בס"ס, שפעל בתקופת המלחמה במשרדיהם של הימלר ואייכמן - ראה "דר שפיגל", 6 במאי 2002, עמ' 65-64. ארנדט לא ידעה על כך כנראה, אך מתברר שגם לא ניסתה לשאול ולברר מי האיש. בעל המאמר בעיתון הגרמני הכתיר את הידיעה בכותרת הקשה: "קריירה שנייה").

חנה ארנדט ביקרה בבקתתו של היידגר בגרמניה פעמים אחדות והתכתבה עמו בתכיפות. היא לא מצאה כל קושי לפתח איבה חריפה כלפי גרשם שלום, אשר ביקר קשות את ספרה על משפט אייכמן, אך לא מצאה דרך להתגבר על אהבתה למרטין היידגר. יחסיה ההדוקים עמו מהווים כיום מעין אליבי לאינטלקטואלים יהודיים המעריצים את משנתו של היידגר.

וולין מקדיש את פרק הסיכום בספרו לבדיקה מפורטת של שלושה מושגי יסוד במשנתו של היידגר בשנות העשרים, בעיקר בספר "הוויה וזמן" שהקנה להיידגר את פרסומו ומעמדו, ואת התפתחותם של מושגים אלה במשנתו של היידגר בשנות השלושים, בתקופת פעילותו הנאצית באוניברסיטה, בעיקר בסדרת הרצאותיו על ה"לוגיקה". שלושת המושגים הם "היסטוריות", "עממיות" ו"עבודה". וולין בודק את שורשיהם של נושאים אלה במשנותיהם של הגל וניטשה, את דרכי עיבודם בידי היידגר בתקופה הראשונה, ובעיקר - את האופן שבו השתלבו עם האידיאולוגיה הנאצית שאותה אימץ וביקש להקנות לתלמידיו באוניברסיטה. בניגוד לאקזיסטנציאליסטים אחרים, ובעיקר קירקגור, ראה היידגר בתורת ההוויה שלו לא רק ביטוי לגיבוש יישותו של היחיד, אלא גם הצבעה על השתלבותו של הפרט בקולקטיב והמרצה לפעילות היסטורית כוללת. הוא קובע, למשל, כי "לא כל תנועה היא היסטורית: תנועת הפרופלור של מטוס אינה היסטוריה. אבל תנועת הפרופלור של מטוס המביא את הפיהרר לביקור אצל מוסוליני היא היסטוריה" ("לוגיקה", מובא אצל וולין, עמ' 183). תכליתה של הפעילות, שרק היא הופכת את היחיד לחלק מן ה"היסטוריות", נקבעת על ידי ה"עם" (Volk), ואין היחיד מגיע לכלל "הוויה" אלא בשעה שהוא נוקט פעילות היסטורית החלטית, נחרצת, במסגרת ה"עם". לגבי היידגר, ה"עם" היחיד הוא העם הגרמני, וההשתתפות בהגשמת ייעודו היא התכלית העליונה של ההוויה האנושית.

היידגר, שפיתח עוד קודם לכן אידיאליזציה של מושא העבודה, השתלב ללא קושי בפעילותו של המשטר הנאצי לקדש את ערך העבודה כסם החיים של ה"עם", ואחד הגורמים לפרישתו מתפקיד הרקטור באוניברסיטה היתה התנגדותם של חבריו לתביעתו להטלת חובה של שירות ב"מחנות עבודה" שארגנו הנאצים על מנת "לחנך מחדש" את הציבור, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה חברתית. במסגרת זו ויתר היידגר על סלידתו הראשונית מן הטכנולוגיה, ולאחר נצחונותיהם של הנאצים בזכות העליונות הטכנולוגית, ראה ב"עבודה הטכנולוגית" את מה שיביא את גרמניה לשליטה בעולם. הציטוטים והניתוחים שמביא וולין בפרק זה קשים עד מאוד לקורא היהודי, ואין זה מן הראוי להרחיב בכך. די לציין כי הכותרת המצמררת שנתן וולין לפרק זה מבטאה הכל: Arbeit macht Frei.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו