הארלם זה כאן - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הארלם זה כאן

בפופ הישראלי תיזכר תשס"ב כשנה שבה פרץ ההיפ הופ למרכז התודעה ונהפך לסגנון שבו מעדיפים צעירים להתבטא פוליטית וחברתית. למה זה קרה דווקא עכשיו ומה זה שווה

אם מהפכה מתחילה במרתפים, פורצת ברחובות ונשלמת בסלונים, הרי שתשס"ב היתה השנה שבה הושלמה מהפכת הראפ הישראלי. הסימנים להפיכת הראפ לזרם מרכזי בזמר העברי ניתנו בשפע לכל אורך השנה. מוקי כבש את הרדיו עם השיר "כולם מדברים על שלום" והאלבום "שמע ישראל"; אלבום הבכורה של סאבלימינל (קובי שמעוני) הוא אחד האלבומים הנמכרים של הקיץ ויוצרו הוא בוודאי המוסיקאי הצעיר המדובר השנה; ותסרוקת האפרו היתה אופנתית לא פחות מהכרבולת של דיוויד בקהאם. השיא נרשם ממש בסוף השנה, כשלהקת הדגנחש הוציאה את "מספרים", שיר ראשון מתוך אלבומה השני, שכבש את תחנות הרדיו כאילו היה שיר של יזהר אשדות בביצוע של שחקניות מהטלוויזיה.

העובדה שהרדיו הישראלי השמרן התנפל על "מספרים" כמוצא שלל רב קשורה קשר ישיר לאקלים החברתי-פוליטי. כשיר הפותח בהכרזה שיום אחד יהיו פה שתי מדינות, וממשיך במחאה נגד משכורות העתק של בכירי המשק, כולל חישוב שכרו של מנכ"ל בנק הפועלים ליום, נותן "מספרים" ביטוי לכל מה שמרגיש ישראלי ממוצע בימים אלה ושדרניו אינם מורשים לומר. אם זוכרים איזה סוג שירים מילאו את תפקיד השופר הציבורי הזה בעבר מבינים איזה מעמד כבש הראפ השנה. "כנראה שהסגנון הכי מתאים לתיאור המצב זה ההיפ הופ והראפ", אומר שאנן סטריט, מנהיג הדגנחש. "אני מאמין שגם ההתעניינות של הרדיו עונה על צורך. זה מה שאנשים רוצים לשמוע עכשיו. ההיפ הופ הישראלי תופס תאוצה".

למה דקלומים חריפים על רקע קצב רקיד זה מה שישראלים רוצים לשמוע עכשיו? למוקי יש תשובה חד-משמעית. "רוב האמנים כותבים באופן מעורפל ומקושקש", הוא אומר. "ההיפ הופ מאפשר להשמיע קול אמיתי, ברמת דיבור של בני אדם. השיר 'כולם מדברים על שלום' נכתב בתחילת 2001 וקיוויתי שהוא יתיישב ככה ברדיו, זה היה די מכוון, אבל הופתעתי מההתאמה שלו למה שקורה כאן".

אבל ההתאמה היתה משכנעת רק בחלקה, מתברר. בניגוד לסטריט, מוקי (דני ניב) לא בטוח שהצורך לשמוע ראפ עמוק כפי שזה משתקף ברדיו. יוצא שבק ס', שאלבומו "שמע ישראל", שהקליט בהפקת חברו פילוני (דני קרק), היה אחד הנמכרים והמושמעים השנה, סבור שהמבחן הבלעדי להצלחה הוא המכירות. "האלבום שלנו נוגע בזהב, אבל עם שבק ס' מכרנו פי שניים לפני חמש שנים. לכן לדעתי ההתעניינות בהיפ הופ בשנה האחרונה היא בעיקר הייפ תקשורתי".

מה עם ההכרה והמעמד ששירים צוברים בלי קשר למכירות? שבק ס' הצליחו אצל ילדים. היום גם ההורים שלהם אוהבים אותך.

"כל מה שלא נמכר הוא קשקשת. כשאנשים רוצים לשמוע משהו, הם קונים אותו. ככה זה עובד. ברדיו אפשר לשמוע את מוקי, הדגנחש, סאבלימינל. זה מאוד יפה, אבל אם מדברים על מאסות במכירות, עוד לא הגענו לשם".

קובי אוז, איש להקת טיפקס, שהאלבום של הדגנחש יצא בחברת ההפקות שלו "עננה", עוקב בהתלהבות אחרי הרכבי ההיפ הופ הישראליים. "אנחנו עוד לא קרובים לשיאה של התופעה", הוא אומר. "יוצרים ישראלים הגיעו למסקנה שצריך לשבור את המלודיה הישראלית המוכרת, והיפ הופ גם נותן הזדמנות לומר את מה שאתה חושב באופן נרחב. ההרכבים החדשים עושים את זה בצורה מאוד יפה בעיני, אם זה סאבלימינל שעושה היפ הופ ימני, או מוקי שיצר גשר אמיתי בין היפ הופ למוסיקה ישראלית, או הדגנחש שנוגעים בפערים בצורה כנה".

יש קשר בין הבשלת ההיפ הופ הישראלי למצב הפוליטי?

"חשוב להחזיק את ההיפ הופ קרוב למה שנעשה בשטח. המוסיקה הישראלית לדעתי כבר מזמן לא מחוברת לרחוב. יוצרי ההיפ הופ מחזירים אותה לשם. הם מנסים להעביר רעיונות באופן מלא ושלם: ההיפ הופ מאפשר ישירות, אבל בזכות הסגנון אפשר להעביר רעיונות מורכבים. בשנה האחרונה חלומות נשברו, התנדפו. לאף אחד אין פתרון קסם. זה הזמן לדבר, ולדבר באריכות. ההיפ הופ מרשה לעצמו להיות חריף, מצחיק, חשוב ואמיתי. ההתפתחויות האלו נורא משמחות אותי. העסק ימריא כשמישהו אחד יקח את כל הקופה, ואני, באופן לא אובייקטיווי, מאמין שאלה יהיו הדגנחש".

החוויה של השטח

כמו תמיד, זה היה עניין של זמן עד שמוסיקאים צעירים בישראל יבקשו לשלב תופעות מוסיקליות עולמיות ביצירתם. כמו תמיד זה היה עניין של הרבה זמן עד שהשוק נתן להם אישור לעשות זאת. והשטף רק יילך ויגבר: בעורפי השמות המוכרים כבר נושפים שמות כמו "בויאקה" ו"חלוצי החלל", "ש"ס" ו"שורטי", ומול ההיפ ההופ הימני של סאבלימינל נרקם הראפ הפוליטי של ההרכב הערבי MWR. אפילו למהגרי העבודה מניגריה יש יצוג בראפ המקומי, עם ההרכב "דוגלנד". כולם פועלים בשצף קצב בכל רחבי הארץ, וכולם מאיימים לקלוט בארץ את מה שהתחיל בניו יורק כבר בשנות ה-70, אך כבש את אמריקה ושאר העולם רק בסוף המאה.

ישירות כמו ב"מספרים" לא היתה יכולה להופיע בשיר רוק ישראלי בעל תבניות מוכרות, ואם היתה מופיעה לא היתה משודרת. בהיפ הופ זה מותר, ולכן בחר שאנן סטריט בסגנון הזה כדי לכתוב שירים. "בהיפ הופ יש פחות חוקים", הוא אומר, "יש חוקי קצב וחריזה, אבל הבמה שלך לומר את הדברים פתוחה יותר".

הוא בן 30, גר בירושלים, ומקליט עם הדגנחש מאז 96'. אלבומם הראשון, "המכונה של הגרוב", יצא ב-2000 ומתקרב היום לתקליט זהב (מכירה של 20,000 עותקים) ואלבומם החדש צפוי לצאת בחורף. השם הוא היפוך נונסנס של מדבקת "נהג חדש". היום מודה סטריט שהיה בוחר בשם אחר, משמעותי יותר, "כי המוסיקה שלנו מתפתחת כל הזמן".

כשהיה נער מתבגר, "אהבתי את המוסיקה של שנות ה-60 ואת רוח וודסטוק. אבל בתקופה ההיא ההצבעה על העוולות היתה כללית יותר. היתה פנייה לעשות אהבה ולא מלחמה, לא היו אשמים. ואילו בהיפ הופ לכל עוולה יש כתובת. זה מאוד קוסם לי, והרבה יותר משמעותי בעיני". זה נעשה עוד יותר משמעותי בעיניו בשנתיים האחרונות. "מאז שנולדתי לא היה פה גן עדן, ובשנתיים האחרונות נהיה פה עוד יותר קשה. כשאתה הולך לחתונה, לסופר, ולבית קפה ויש מאבטח בכל מקום, בוודאי שזה מחלחל פנימה".

במקביל ליציאת "מספרים" הגיע לרדיו גם אלבום הבכורה של חלוצי החלל, הם חמי (כפיר ארצי) ומירו (אמיר ירוחם), יוצאי שבק ס' גם הם, שהקליטו את אלבומם בהקפדה סגנונית מעוררת הערכה תחת שרביטו של רע מוכיח, המתגורר בשנים האחרונות בניו יורק. המחויבות של השניים להיפ הופ ניכרת לא רק בשיריהם, אלא גם בדרך שבה בחרו להפיץ את בשורת קיומם. לפני שבוע הם ערכו סיבוב הופעות עצמאי על משאית מקושטת, מצוידת בפטיפונים, מערכת הגברה ותאורה. המשאית נעה במשך שבוע בכל יום באתר אחר, משדרות ועד נהריה. הרעיון מבוסס על מודל ה"סאונד סיסטם", שתחילתו בג'מאיקה והמשכו בראפ האמריקאי, המקדש את גישת ה"עשה זאת בעצמך" ואת המגע הישיר עם הרחוב.

חמי ומירו הם חלק מ"חבורת יבנה", קבוצה של בני נוער מהעיר שהחלו להופיע בתחרויות להקות לפני עשור, אהבו היפ הופ והתגבשו לשבק ס'. "בהתחלה, מרוב שרצינו לעמוד על במה, שרנו שירים של משינה בהופעות, אבל היינו ממש גרועים", אומר חמי. הוא אחד הג'ינג'ים היחידים בישראל שמקפיד להסתובב בקיץ הישראלי עם כובע, שיחד עם מכנסי הברמודה החגיגיות שלו משלים מראה היפ-הופי טיפוסי.

"שמענו בבית המון היפ הופ", הוא ממשיך. "הקצב והטכניקה הקסימו אותנו, והתחלנו בניסיונות. באלבום הראשון של שבק המלים היו שטותיות. בחזרות הלחנו שורות של דודו גבע שלא היו קשורות אחת לשנייה. בגיל 17 זה כיף. ככל שהזמן עבר הגיעה המודעות למלים. היום המלים הן החלק הכי חשוב שלנו". בתחילת הדרך של שבק ס', זוכר מירו, היו שהתפלאו קצת על הכיוון ההיפ הופי. "אמרו לנו שזה מנותק. אבל לנו היתה תחושת שליחות, הרגשנו שאנחנו הולכים בראש המחנה בארץ. בעולם זו הרי התופעה הבולטת ביותר של השנים האחרונות".

הדיסק הראשון של שבק ס' שהפיק מוכיח בתחילת העשור שעבר נגנז, מפני שחברת התקליטים חשבה שהוא לא מסחרי מספיק. אז החל לעבוד עם הלהקה יוסי פיין, אבל הקשר בין חמי ומירו לבין מוכיח נמשך והם נפגשו שוב להקלטת אלבומם כחלוצי החלל. "הדיסק יצא בדיוק כמו שרצינו, ואמרנו שאנחנו רוצים לקדם אותו בשיטה אחרת, מהשטח". אומר מירו. "בסך הכל, כשהיינו בשבק, נכנסנו מהר מאוד לתעשייה. מיד היתה חברת תקליטים מאחורינו וסיבובי הופעות גדולים. רצינו לבוא הפעם מהכיוון ההפוך".

וזה לא היה אילוץ שהפך ליתרון?

חמי: "ממש לא. היו כמה חברות שרצו את הדיסק הזה, אבל אנחנו לא רצינו לוותר על החוויה של השטח".

מטרת סיבוב ההופעות הממונע היתה "להגיע למקומות שקטים באמצע הלילה ולהופיע, מתנ"סים ומרכזים מסחריים ישנים", אומר מירו. "התייצבנו שם בעשר בערב, הדלקנו את האורות והשמענו את המוסיקה שלנו עם שני פטיפונים ומיקרופונים. התחילו להתקבץ סביבנו אנשים מכל הגילים, מילדים עם סקייטבורד ועד לקשישים עם קלנועית. המדהים היה שכולם חיפשו את המלכוד: מה אנחנו רוצים מהם, מה ייצא לנו מכל זה? אבל התגובות היו טובות בסך הכל". עכשיו הם מחפשים חסויות ותרומות להמשך הסיבוב. "זה מופע שיש בו בעיקר אהבת חינם, ולכן הוא מצליח".

חמי ומירו החלו גם לטפח דור המשך ביבנה. ברכה מעמלם הם יראו בקרוב מלהקת ש"ס, ששמה נגזר מראשי התיבות של סולנה הנמרץ, שחר סוויסה, בן 23, תושב העיר. "הייתי מעריץ של שבק, אפשר לומר", הוא מספר על השכנים המטפחים. "השמעתי להם קטעים שהקלטתי והם אהבו אותם. הדיסק שאנחנו עובדים עליו עכשיו יכלול קטעים מזרחיים וקטעי אופרה, אני לא חושב שמישהו עשה דבר כזה בארץ". גם סוויסה חושב שזה לא מקרי שהשנה האחרונה היתה משופעת ביוצרי היפ הופ. "זו מוסיקת מחאה שקל מאוד להתבטא בה. יש גם אחוות יוצרים שמאפיינת את התחום, כולם מכירים את כולם ודי מפרגנים בסך הכל".

שותפם לשעבר של חמי ומירו מעודכן בהתפתחויות החדשות בראפ של יבנה בפרט ובישראל בכלל, "אבל עוד לא שמעתי את זמרי ההיפ הופ הישראלים שממש ריגשו אותי", מצהיר מוקי, "יש לאן להתקדם". אבל חמי ומירו לא מתכוונים להעתיק את מלחמות הראפרים לישראל. "אנחנו לא מתרגשים", הם משיבים בדיפלומטיות. "חלק מתרבות ההיפ הופ זה גם להצהיר שאתה מספר אחת ושלאחרים יש מה ללמוד".

זה לדעתי נכון

מי שהתבטאויותיו הפכו אותו למוסיקאי הקונטרוברסלי של השנה, אמינם הישראלי, הוא סאבלימינל. באלבומו הראשון, "האור והצל", שיצא לפני שבועיים וכבר מכר למעלה מ-10,000 עותקים, מטיח הראפר הנחוש מילולית שורות כמו "הארץ מתנדנדת כמו סיגריה בפה של ערפאת" ללא מורא. בעקבות מלות השירים, ובמיוחד מהסינגל הראשון "הפרד ומשול" - "רודפים אותי בחיי, אויבי מאוחדים, רוצים להשמידי, אנחנו מיניקים ומחמשים את השונאים... יחד נשרוד לחוד ניפול" - כתב גל אוחובסקי ב"מעריב": "קבלו את ההמנון הפטריוטי הראשון של האינתיפאדה השנייה... רק השם שלו, 'הפרד ומשול', יכול לעשות צמרמורת". באתר וואלה כתב ניסן שור שההיפ הופ של סאבלימינל מזיק ושמסריו פאשיסטיים, ותמה איך קהילת ההיפ הופ לא הקיאה אותו מתוכה.

סאבלימינל (קובי שמעוני), בן 23 משיכון דן בתל אביב, לא מתרגש. "רוב היוצרים בתחום לא מסכימים עם הדעות שלי, אבל כולם מסכימים שאני צריך לומר אותן". ביטחונו העצמי מגובה גם בחוזה החסות שהלייבל הקטן שבו הוא מקליט, יחד עם שותפו ליצירה "הצל" (יואב אליאסי), חתום עליו עם חברת התקליטים הגדולה הליקון. למרבה האירוניה הוא קרא לעצמו סאבלימינל, תת-הכרתי בעברית, "בגלל שזה תיאור של מה שמתרחש מתחת לפני השטח. בשירים שלי תמיד יש מסרים חבויים, סאב-טקסט".

דווקא חטפת ביקורת בגלל שורות גלויות למדי.

"אני יודע שמבקרים אותי, אבל כתבתי שורות כמו 'באנו חושך לגרש' בערב שביצעתי יחד עם 'הצל' בערב תרומה לווראייטי בחנוכה. צריך להיות חולה על כדורים מאוד כבדים כדי לקשר את זה לפאשיזם. מוזר שדווקא לשיר הזה ('הפרד ומשול') נתפסו. אני ישראלי ממוצע עם עיניים ופה, אני לא חי בשום סרט, אז אני אומר את דעתי. 'אנחנו מחמשים ומיניקים את השונאים', זה לדעתי נכון".

הוא שירת בצבא כמאבטח ביחידת האבטחה של הרמטכ"ל, ולדבריו, כל חבריו שירתו בלבנון. "כשאני נכנס למכונית ושומע על פיגוע ואז את יוסי שריד אומר שזו אשמתנו, זה מרגיז אותי. אבל החברים הכי טובים שלי הם שמאלנים, וצריך להיות פלורליזם הפוך. אני מנסה להעביר מסר חיובי, ובארץ זה מהפכני".

סאבלימינל, למרות התרעומת, מיישם הלכה למעשה את הצירוף "ראפ ישראלי עכשווי". "אני לא יכול לדבר על התנגדות לשוטרים למשל, וזו היתה דעה מאוד פופולרית בראפ בארה"ב, לפחות לפני ה-11 בספטמבר. במצב של המדינה היום, אם אני רואה שוטר רודף אחרי מישהו, אני אצטרף לשוטר. מגוחך בעיני להעתיק מחאה מחו"ל כפי שהיא. השירים שלי הרי נכתבים כאן".

את ההיפ הופ של סאבלימינל מכנה המפיק הוותיק בתחום, צ'ולו, "היפ הופ ציוני". צ'ולו (אריה אביטן) הוא בעליה של חנות בגדים בשם "Madman" בדיזנגוף סנטר (יש סניף גם בתחנה המרכזית החדשה), ומשם הוא מנהל את עסקי ההפקה של חברת "יאגא יו" שהקים במטרה לקדם יוצרי היפ הופ צעירים. במסגרת החברה, שבה התחיל סאבלימינל את דרכו, יצאו שני אוספי היפ הופ מצליחים בשם "מיקרופון למקסימום" וכעת מתגבש השלישי. בקרוב גם יוציא צ'ולו אלבומים ללהקות "כלא 6" ו"הרביעייה הפותחת". בחודש שעבר הוא הפיק ערב היפ הופ באמפי וואהל בתל אביב, שהיה מלא מפה לפה ונבחר על ידי קוראי "מעריב לנוער" כ"הופעת השנה". הבחירה הזו מפתיעה גם אותו. "אנחנו עובדים כבר שבע שנים ובשנה האחרונה אנחנו קוצרים פירות", הוא אומר.

בהיפ הופ הישראלי, הוא ממפה, "יש את ההיפ הופ של בויאקה, שהוא היפ הופ שמח כאילו הכל כאן מצוין, יש היפ הופ של הזרם המרכזי ויש את ההיפ הופ של סאבלימינל, שעושה היפ הופ ציוני. תמיד היו לו דעות כאלה, גם בשירים שהוא כתב לפני שבע שנים". את הביקורת עליו הוא דוחה. "כשיש שיר שמביע עמדה שמאלית אומרים שהוא שיר מחאה, וכשיש שיר שמביע עמדה קצת יותר ימנית אומרים שהוא שיר פאשיסטי. בועטים ביהדות בארץ בכל הזדמנות".

נמאס לנו לשתוק

מי שרואה במחאת הראפ המקומית כלי לביטוי המחאה המערבית הלבנה דווקא, הוא הראפר האנטי-גלובלי קוטג'. שמו המקורי הוא אדם, והוא שינה אותו בתעודת הזהות לקוטג' אחרי שהכינוי דבק בו. קוטג' בכור חבר בבויאקה (קריאת שמחה ג'מייקנית) לצד נמרוד רשף, יוצא שבק ס' גם הוא, ואיל פרידמן, איש גלי צה"ל. לפני ארבעה חודשים פתח חנות ברחוב בוגרשוב בת"א בשם "No Logo", כשם ספרה של נעמי קליין, שמבקשת להציע אלטרנטיווה למותגים ולמכור בגדים משומשים וממוחזרים.

יחסית ללוחם במותגים בחרת לך לשם את המותג מספר אחת במדינה.

"נכון, אבל זה היה לפני שהייתי מודע לכוחות הגלובליזציה. אני מרגיש כאילו חזרתי לפני ארבעה חודשים בתשובה ונפקחו לי העיניים".

בויאקה, הוא אומר, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בחברת פונוקול, בוחרת במכוון להקליט היפ הופ שמח. "יש כל כך הרבה סבל שרצינו להביא קצת שמחה, במודע. אבל הדיסק הבא כבר ידבר על הרצון להפיל את התאגידים. אני בעד אנשים ולא חברות". הוא גאה על התפתחות הראפ בארץ. "רמת ההיפ הופ בארץ משתפרת והסגנון הזה הולך ותופס מקום. אני מאמין שזה באמת הסגנון שבו אפשר לומר הכל. זה סגנון שיש בו כנות יוצאת דופן, ולכן אני מעריך דווקא את סאבלימינל, למרות שדעותיו הפוכות משלי. צריך להגיד מה שחושבים, בלי להתיפייף".

אם קוטג' מכוון את המחאה שלו למחוזות רחוקים כמו הוועידות להגנת כדור הארץ וקרן המטבע העולמית, עוסק צ'רלי שעבי, המנהל, המפיק והדי-ג'יי של ההרכב הערבי MWR מעכו, במה שקורה מתחת לחלון ביתו. הוא ערבי נוצרי בן 25 מעכו, ויחד עם חבריו להרכב (ראשי תיבות של השמות הפרטיים: מחמוד שעבי, וואסים עקר וריצ'רד שעבי, אחיו) כותב שירי ראפ בוטים, המושרים בערבית בלבד, עמם הם מופיעים גם במועדון התל אביבי דינמו דבש.

ההרכב הוא חלק מגל של צעירים ערבים שצופים באם-טי-וי ומבינים שיש להם מספיק נושאים מקומיים להלביש על אותו פורמט מוסיקלי שמשרת את מחאת האפרו-אמריקאים. הרביעייה החלה להופיע לפני שלוש וחצי שנים בפסטיבל עכו. הם גידרו שטח, שרו כמה שירים ברחוב, זכו לתגובות טובות ופיתחו תיאבון לעוד. מאז הם מופיעים בבתי ספר ערביים ברחבי הארץ וזוכים לתגובות טובות. בהופעותיהם הם רואים שליחות. "נמאס לנו לשתוק", אומר שעבי.

אחד השירים הפופולריים של ההרכב הוא "בגלל שאתה ערבי". מלותיו, בתרגומו של שעבי, הן: "הישארו שותקים, תארו לעצמכם לאן תגיעו כשאתם ישנים, מספיק לשתוק ערבים, בקשו את זכויותיכם הנעלמות, קומו והתעוררו... מבקשים ממך תעודת זהות שאין לה חשיבות, כשאתה הולך לחפש עבודה מגרשים אותך, בגלל שאתה ערבי".

הופעותיהם בדינמו דבש, שחשיבותו לזירת ההיפ הופ רבה, זוכות להיענות למרות שהם שרים בערבית בלבד. "מפריע לי שהקהל התל אביבי לא מבין אותנו", אומר שעבי, "אבל לנו זה חשוב לשיר בערבית, ואנחנו מצפים מכם ללמוד ערבית כמו שאני מדבר אתך עכשיו עברית. אוהבים את הוייב שלנו, את הרוח שלנו על הבמה. אבל כשאנחנו מופיעים בנצרת והקהל שר את המלים, זה מרגש הרבה יותר".

אירועי השנתיים אחרונות לא פגעו בהופעותיהם בתל אביב. "להיפך, באים לעודד אותנו, להביע הזדהות". וגם הוא רואה בהיפ הופ את הבמה היחידה שבה ההרכב שלו יכול לפעול ולהופיע בתל אביב. "המקצבים שלנו אוניוורסליים, ואנחנו מאוד מקצועיים" הוא אומר. "זה מביא אנשים במועדונים להבין את הרוח הבסיסית של הדברים. המלים יגיעו אחר כך, אני מקווה" הוא אומר, ומספר שהלהקה תוציא את אלבומה הראשון בקרוב.

לצד MWR פעלה בדינמו דבש להקה של שלושה ראפרים מניגריה בשם "דוגלנד" שניסו ליצור במועדון הווי של להקת מהגרים. הם הופיעו מספר פעמים, חברו למוסיקאים ישראלים ואפילו ביצעו את "אהבת פועלי בניין" באנגלית ובעברית. אבל ימי הלהקה לא האריכו והיא חדלה מלפעול. "זו להקה עם פוטנציאל מעולה אבל עכשיו הם בהקפאה", אומר מי ששימש כאמרגנם, ערן אבני. "פערי התרבות שהביאו להפסקת הפעילות נבעו למשל מכך שהם הרגישו שהישראלים מדברים אליהם בגסות רוח. תרבות הדיבור בניגריה הרבה יותר מעודנת ורגועה והישראלים חסרי סבלנות, וזה הוביל לפיצוצים. זה חבל, מפני שהם יכולים להסתכל עלינו במבט מבחוץ".

הראפרית שורטי (הילה ניסימוב) מנסה גם היא להבליט את המבט החיצוני לעולם שהוא גברי בעיקרו. היא בת 19 מבת ים, שגדלה חלק גדול מחייה בבוסטון וחזרה לפני שלוש שנים לישראל. "אני הופכת את השוני שלי ליתרון", היא אומרת. "הרבה שירים שאני כותבת ושרה מקבלים תפנית כי שרה אותם זמרת. שרתי למשל שיר בדואט עם ראפר אחר בהופעה. זה היה שיר די סקסי, הוא שר בית לבחורה ואז גם אני. התוצאה מצאה חן בעיני, והיתה די חריגה בתחום".

היא מעדיפה לכתוב שירים אישיים. "כל שיר שאני שרה הוא כמו יומן אישי, שבו אני מספרת מה עובר עלי. אני לא מרגישה מספיק בטוח לכתוב על המצב. אני מרגישה שאני לא מבינה בזה מספיק ומסתפקת במה שנתפש כשירים אישיים, שבעיני הם חשובים ופוליטיים לא פחות. יש לי גם מסרים חברתיים, שיר אחד עוסק בנשים מוכות ושיר אחר שקורא לבנות לשמור על הגוף שלהן כרצונן ולא לשכב כל כך מהר עם בחורים.

"נקודת המבט שלי בהחלט שונה בגלל שאני בת", היא מסכמת, ומדגישה גם היא את המאפיין הבולט ביותר של הסגנון המוסיקלי הנבחר בישראל 2002, החופש להתבטא: "יש הרבה מקום לנשים בתחום הזה, כי הן יכולות לומר את מה שלא יוכלו לומר בסגנונות אחרים". *

תחילת הדרך

מה רמתו של הראפ העברי? עם כל חשיבותו החברתית והחריגה משבלונת הפופ הישראלי, האם ניתן להשוותו לראפ האמריקאי או הצרפתי? "צריך לברך על התופעה אבל עדיין יש פער גדול בין הנעשה בארץ ובין התעשייה בחו"ל", אומר עמוס הראל, מבקר המוסיקה השחורה של "הארץ" (וכתבו הצבאי). "ההיפ הופ והראפ הישראלי חוצים עכשיו את מכשול הפופולריות, וזו לכשעצמה התקדמות חשובה. ההיפ הופ הוא אכן סגנון שמאפשר יותר חופש והיצירה יותר משוחררת, אבל המאפיין הזה יכול בקלות להוביל גם ליצירה מרושלת ולא מספיק טובה. ובתחילת הדרך כמו בארץ אנחנו עדים בעיקר לניסיונות ראשונים".

מבין יוצרי ההיפ הופ המקומיים הוא מציין את הדגנחש. "הם היחידים בעיני שעושים חיבור אינטליגנטי בין מוסיקה, מקצבים, מסרים ומלים". למוקי יש עוד מה ללמוד, הוא סבור, אבל גם הוא בדרך הנכונה. "שבק ס' בהמשך דרכם היו זוועתיים בעיני. בתחילת דרכם הם נשמעו נכון אבל ההמשך היה לא ממוקד ומקושקש. דווקא השירים של מוקי טובים ונשמעים כסוג של התקדמות".

היומרה של סאבלימינל מעניינת בעיניו. "הוא מעוניין לכתוב טקסטים חברתיים, בהשפעת הראפ בחו"ל, והוא ימני. החיילים שאני משרת איתם עכשיו שומעים אותו (השיחה התקיימה בעוד הראל עושה מילואים בג'נין, מ"פ), והטקסטים והדעות שלו מתאימים מאוד, אכן, לרמה של חייל בן 19. אם תעצרי עכשיו חייל, הוא יאמר בדיוק את מה שסאבלימינל מבטא בשירים שלו. החיבור המיידי הזה עובד, אבל אם בוחנים מוסיקלית את 'הפרד ומשול' לדעתי זה 'גאנגסטה פרדייז' סוג ג'".

היקלטות הראפ בארץ היא תופעה המאפיינת את מרבית שוקי הפופ מחוץ לארה"ב, הוא מזכיר. "כל ההתפתחויות האלו מתרחשות עכשיו כמו במדינות אחרות בעולם, שמטמיעות את ההיפ הופ באותה מידה כמונו. אבל בישראל ההתפתחויות עדיין לא דרמטיות מספיק. אנחנו בתחילת הדרך: כל עשרה הרכבים יצמיחו אחד או שניים מבריקים".




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים